מראה הפנים/בבא קמא/א/ב

מראה הפנים בבא קמא א ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מקבל עליו נזק צער ריפוי שבת ובושת. ואע"ג דאינו חייב על הבושת עד שיתכוין הכא שקיבל עליו התראה וא"כ עכ"פ נתכוין להזיק הוא ואע"פ שלא נתכוין לבייש משלם הבושת אבל אינו לוקה אע"פ שהתרו בו כדמסיק בבבלי פרק ואלו נערות דף ל"ה דחובל בחבירו בר תשלומין הוא ואינו לוקה אא"כ הכהו מכה שאינו שוה פרוטה וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מחובל ומזיק. ובדין דמשלם בושת. באמת בגמרא דבבלי גבי פלוגתא דר"י ור"ל מסיק דף כ"ג דאיכא בינייהו לחייבו בארבעה דברים ופירש"י ז"ל אבל בבושת לא דאמרי' בשלהי פירקין אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין אבל ד' דברים חייב דפשיעה היא דהוה ליה לאסוקי אדעתיה כשהרוח מוליכתה וכדאמרי' התם נפל מן הגג ברוח מצויה חייב בד' דברים ופטור על הבושת ע"כ. ומשמע דדין האש למ"ד משום חציו והכי קי"ל ודין נפל מן הגג ברוח מצויה והזיק שוין הן ואינו חייב אלא בד' דברים ולא בבושת אא"כ נתהפך דאז חייב גם על הבושת דכיון שנתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לבייש חייב כדאמר התם בדף כ"ז ע"א. ואם דלכאורה מן הסברא יש לומר דנפל מן הגג ברוח מצויה חמיר טפי כדמשמע מלשון הרא"ש ז"ל שכתב שם ואי ברוח מצויה נפל חייב בד' דברים דהוי קרוב למזיד דלא היה לו לעלות לגג בלי מעקה כיון דיכול ליפול ממנה ברוח מצויה ופטור מן הבושת כיון דלא כיוון לבייש עכ"ל הרי דבנפל קרוב למזיד הוי וכן משמע מלשון הנ"י דגבי אש כתב דפושע הוי וכתחילתו בפשיעה וסופו באונס דחייב וגבי נפל מן הגג ברוח מצויה כתב דהראוי ליפול ברוח מצויה פושע גמור הוא. מכל אלו הדברים נשמע דאם בנפל מן הגג פטור מן הבושת ולא קרינן ביה מכוין א"כ גבי אש נהי דבפושע הוי מ"מ לא גרע מנפל מן הגג ופטור על הבושת וכן דעת הרא"ש והטור דעכ"פ שוין הן בדין זה ואינו חייב אלא בד' דברים. אלא שהרמב"ם ז"ל החמיר באם יותר שבפ' י"ד מנ"מ הל' ט"ו כתב אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו הרי המבעיר חייב בנזקיו ובשבתו ובריפוי ובצערו ובבושתו כאלו הזיקו בידו שאע"פ שאשו ממונו הוא הרי כמי שהזיק בחציו אבל אם הזיקה בהמתו או בורו את האדם אינו חייב אלא בנזק בלבד כמו שביארנו. ע"כ. ובדין נפל מן הגג ברוח מצויה כתב בפ"א מהל' חובל ומזיק הל' י"ב דפטור מן הבושת. וכן קבע הב"י בש"ע בסי' תי"ח ובסי' תכ"א. והסמ"ע נתן טעם דס"ל דבנפל מן הגג מחשב לאונס טפי אף שהיה ברוח מצויה מהדליק אש ויצא והזיק לאדם. ולפי דבריו פליגי הרמב"ם עם הגאונים הנ"ל בסברות הפוכות. ועוד שעדיין קשה הא בגמרא אמרינן גבי אש לחייבו בד' דברים. והלח"מ תירץ בזה וכתב ואולי איירי כשכיון להזיק. וזה דוחק גדול ולענ"ד נראה דהרמב"ם אינו מפרש כפי' רש"י בהא דאמרינן איכא בינייהו לחייבו בד' דברים שהן חוץ מן הבושת אלא שהן ד' דברים אחרים מלבד הנזק שהרי אמרינן בנזק חייב אפילו אמרי' ממונו הוא וכר"ל דר' יוחנן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו וחייב בנזק משום ממונו ובצער וריפוי ושבת ובושת משום חציו וזה מדויק בדבריו ז"ל. שאע"פ שאשו ממונו הוא וכו' לומר שחייב משום חציו מלבד מה שחייב משום ממונו וזהו שסיים אבל אם הזיקה בהמתו וכו' דלכאורה הם שפת יתר דאטו עד השתא לא השמיענו זה אלא כמוסיף טעם דחייב ג"כ משום נזק דלא גרע מבהמתו שהזיקה וא"כ בנפל מן הגג פטור מן הבושת מטעמא דאינו מכוין ובאש דחייב כר"י דפסק בש"ס הכי אליביה. כנ"ל. ובענין פירושא דנתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לבייש עיין פ' החובל הלכה א' בחידושי מראה ד"ה הכהו על ידו מה שכתבתי שם בס"ד. אחר כותבי זה מצאתי למהר"ר בצלאל שכתב בשם ר"ת בפי' לחייבו בד' דברים שאמרו בגמ' כמו שכתבתי:

כיני מתניתא אחר וכו' ואחר שניהן לנזקין. וכן הוא בבבלי פרקין בדברי רבי. ובדיהיב התם טעמא לפלוגתייהו בפ"ה דף נ"א ע"א וע"ש דאף לפי המסקנא דהתם דאמר טעמייהו דרבנן דקאמר קרא כי יכרה איש בור אחד ולא שנים ע"כ צריך נמי לטעמא שנסתלק מעשה ראשון שלא היה בו אלא שיעור נזק וזה הוציאו לשיעור מיתה דהא מקרא דאיש בור לא ידעינן חיובא דאחרון לענין נזקין דסתם בור היא עשרה כדפי' רש"י שם דף נ' וכן התוס' בריש פרקין דף ג' ועיין לקמן פ"ה הלכה ז' ד"ה אמר רבי ינאי וכו' ממה שנתבאר שם בסוף הדיבור:

תיפתר בחופר בחולות. ובבבלי שם מוקי לה שלא היה בו הבל למיתה ובא זה והוסיף הבל למיתה שמחמת הסיוד והכיור נתמעטה רחבה. והיינו הך דקאמר הכא שהראשון חופר בחול ולא היה בו חיזוק והיה רחב הרבה ובא זה ומיעט הרוחב ונעשה הבל למיתה. והיינו דמייתי סייעתא דתני חפר וכו' כלומר בהא דוקא כולהון חייבין דעביד קמא שיעור מיתה וכדמשני רב זביד בלישנא קמא התם:

ולהזיק כל שהוא. כן הוא בתוספתא האי פלוגתא ופסק הרמב"ם ז"ל כת"ק שכתב בפ' י"ב מנ"מ הלכה ט"ו בפחות מעשרה אם הוזקה חייב לשלם ואפי' בתל גבוה כל שהוא או בחפירה כל שהוא שהניזק בכל שהוא דבר מצוי ידוע. ומהרש"ל ביש"ש פ"ה סי' כ"ד כתב מסברא דנפשיה דאף דלנזקין א"צ בור עשרה מ"מ בור פחות מג' טפחים פטור דכל פחות מג' בכל דוכתא חשבינן ליה כארעא סמיכתא וא"כ לא איקרי בור. ואישתמיטתיה האי פלוגתא והלכה כחכמים וכר"א הקפר כדמפרש אפילו תרנגול וכו':

מאן דאמר שלמים כ"ש מעשר. ולא מצי למימר דהני גופייהו דנקטי איכא בינייהו דלמ"ד שלמים אבל בכור לא ולמ"ד בכור אבל שלמים לא משום דלא מסתברא ליה להש"ס למעוטי הכי דהואיל כל חדא וחדא אית ביה מילתא דלית באידך דשלמים טעונים סמיכה ונסכים ותנופה חזה ושוק משא"כ בבכור וכן בכור אית ביה מילתא דעדיפא דקדוש מרחם הוא א"כ שקולין הן שניהן ויבאו כאחד אבל בכור ומעשר דתרווייהו שוין בהא דאין טעונים סמיכה וכו' ומיהו בהך מילתא דאית במעשר שאינו נמכר עדיפא ליה מבכור והילכך קאמר מ"ד בכור הא מעשר לא ואע"ג דבכור קדוש מרחם הא לא ממעטינן לשלמים משום זה. וכן צריך לפרש בבבלי בהאי סוגיא דף י"ג ע"ש דלכאורה קשה דלרבינא דמתני לה אסיפא ומקשי השתא ומה בכור וכו' הא מעיקרא אמרינן דשלמים עדיפי מבכור. ואם נאמר דבהא גופה פליג רבינא עם סתמא דהש"ס דלעיל א"כ פליגי בסברות הפוכות. אלא דס"ל לתרווייהו הואיל ושלמים ובכור אית לכל חדא חומרא דליתא באידך א"כ שוין הן והילכך בין לסתמא דהש"ס ובין לרבינא מעשר הוא ממעטינן אלא מר מתני לה ארישא ומר מתני לה אסיפא ומסתייעא לי הך פירושא מסוגיא דהכא. ובענין דינא אי קי"ל כר' יוסי הגלילי ונ"מ לדידן בבכור בזמן הזה כדלקמן כתב הרא"ש ז"ל בפרקין יש שפסקו הלכה כר"י הגלילי משום דסתם מתני' מוכח כוותיה ורבא גופיה דמוקי מתני' כרבנן חזר בו משום דאותביני' ליתני נכסי דהדיוט וקאמר בתר הכי שלמים שהזיקו גובה מבשרן תודה שהזיקה גובה מבשרה ומיהו נראה לי מדפליגי אביי ורבינא אליבא דרבנן גבי שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו בפ' הפרה דף נ"ג והיינו בכור שור דאין לו פדיון כדפי' רב יהודאי גאון ומסתמא בזמן הזה איירי אלמא דלא הוי ממון בעלים מחיים ואינהו רבנן בתראי דסברי כרבנן משמע דהלכה כרבנן וכהן שקידש האשה בבכור חי לא הוי מקודש וצ"ע עכ"ל. ומהרש"ל ביש"ש סי' ל"ד דחה הראיה דפרק הפרה דאביי ורבינא לא איירי אלא לאשכוחי חלוקי בדינא דר' נתן בליכא לשלומי מהאי וכו' ומדמתני' דהכא דייקא כר"י הגלילי ועוד סתמא אחריתא במ"ש הבכור מוכרין אותו תמים חי וכו' ומקדשין בו האשה משמע דדברי ר"י הגלילי עיקר ולע"ד הרא"ש בעצמו חזר מדבריו כי הוא מביא המשנה של מ"ש בפ' כל פסולי המוקדשין לפסק הלכה וגם בכאן כתב וצ"ע הילכך המקדש בבכור בזמן הזה בתם חי ובעל מום חי ושחוט מקודשת קידושין דאורייתא עכ"ל. ולענ"ד דברי הרמב"ם ג"כ מורין כן ואם שלא מצינו בדבריו הדין מבואר לענין קידושי אשה מ"מ דעתו מבוארת מתוך דבריו שהרי לענין נזקין פסק כר"י הגלילי שכתב בריש פ"ח מנ"מ כל הקדשים שחייבין בהן מעילה אין בהן דין נזקין וכו' שלמים שהזיקו גובה מבשרם וכו' תודה שהזיק' גובה מבשרה וכו' הרי שפסק כרבא וכדינו דקאמר אליבא דר"י הגלילי ומשמע נמי דדעתו כיש שפסקו שהביא הרא"ש דרבא גופיה חזר בו ולא כדמשמע מהתוספות דרבא איירי לר"י הגלילי וא"כ מבוארין דבריו לענין שאר קדשים קלים. ובענין בכור דקאמר הכא דאפי' ר"י הגלילי ס"ל דמשלחן גבוה קא זכי דמתנות כהונה שאני והיינו בזמן המקדש אבל בזמן הזה אפילו תמים חי ממון כהן הוא וכאוקמתא דרב נחמן הכא ובתמורה וכן מבוארין דברי הרמב"ם בפ"א מהל' בכורות הל' י"ז שכתב הבכור אין פודין אותו וכן אין מוכרין אותו כשהוא תם שכיון שהוא עומד לקרבן אין לכהן בו זכות כדי למכרו ובזמן הזה שאין בית הואיל והוא עומד לאכילה הרי הוא מותר למכרו ואע"פ שהוא תם בין לכהן בין לישראל עכ"ל. ואם מותר למכרו פשוט הוא דמותר לקדש בו האשה. ומשום זה תמיה לי על שהביא בש"ע אה"ע בסוף סי' כ"ח דברי הרא"ש דלא הוו אלא ספק קידושין בלי שום חולק. והאחרונים דחקו עצמן לפרש דברי הש"ע שלא יהיו סותרין זא"ז ממה שכתב בי"ד סי' ש"ו דמקדשין בו האשה דשם מיירי בב"מ שחוט ולא הביא שום א' מהם להכריע מדברי הרמב"ם שהדין הוא שמקדשין בו אפילו אם חי בזמן הזה דמאי שנא קידושי אשה ממכר וכן פי' הב"ח בי"ד שם לדברי הטור שכתב ומוכרו ומקדש בו האשה וע"ש. וכבר כתבתי במס' קידושין פ"ב הלכה ז' בחידושי מראה בשם הרשב"א ז"ל דדעתי ג"כ דהמסקנא כר' יוסי הגלילי ובקדשים קלים הבעלים מקדשים בו מחיים דממונן הוא. וכדמשמע ג"כ מהאי תלמודא וע"ש וכן משמע מסוגיא דהכא דמוקי לה כר' יוסי הגלילי בפשיטות ולהני תנאי דפליגי בפירוש דבריו ל"פ אלא לענין מעשר וכמבואר:

מנכסים המיוחדים ולא מנכסי הפקר. כדמפרש בבבלי דף י"ג ע"ב דנגח תורא דהפקר לתורא דידן וקדם אחר וזכה בו ואמרינן תו התם רבינא אמר למעוטי נגח ואח"כ הקדיש או הפקיר תנ"ה יתר על כן אמר ר' יהודה וכו' עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוה כאחד. וכתבו התוס' דמסיפא דקרא קדריש דכתיב השור יסקל וכו' ור"ל דקאי אבעליו ללמד על גמר דין נמי. ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ח מנ"מ הלכה ד' כהני תרי אוקמי שור הפקר שנגח ובא אחר וזכה בו ה"ז פטור ולא עוד אלא טור המיוחד לבעלים שהזיק ואחר שהזיק הקדישו או הפקירו ה"ז פטור עד שיהיו לו בעלים בשעת הזקו ובשעת העמדה בדין ע"כ. ואע"ג דאין הלכה כר' יהודא בהא דפליג ארבנן בפ"ד כבר כתב הרא"ש בשם הרמ"ה ז"ל משום דרבנן ל"פ עליה אלא בשור שהמית אדם אבל בשור שהמית שור לא פליגי עליה עכ"ל. והתיו"ט תמה על זה דהיאך ילפינן לענין נזקין ובמיתה דביה כתיב לא דרשינן ליה ותירץ דז' שור כתיבי ובאם אינו ענין ילפינן לה לנזיקין. וזה תמוה הרבה יותר מתמיהתו דהא התם קאמר שבעה שור כתיבי לרבות וכו' וחד לגופיה וששה לרבות להני דחשיב שם במתני' כמ"ש התוס' שם. וא"כ לא שייך אם אינו ענין ובמיתה דלא דרשי' משום דהתורה רבתה לכל הני ומה דכתב עוד התיו"ט דהיינו טעמא דהרמב"ם והטור השמיטו גמר דין משום דלגמר דין בהדיא השור יסקל כתיב לא דרשו כולי האי באם אינו ענין וכו' לא היה צריך לכל זה דמה שייך גמר דין בשור שהזיק וגמר דין לא קאי אלא על מיתת השור כדאמר בגמ' אליבא דר' יהודה דהתם קאי. ולענין מה שתמה היאך ילפינן מצאתי למה' בצלאל שכתב בשם תוס' שאנץ דבהיקישא דבעליו דריש וילפינן להו מהדדי. ומיהו עד בבעליו ילפינן ולא צריך אלא עד שעת העמדה בדין ומתורץ הכל בטוב טעם:

אלא זה שומר חנם וכו'. בבבלי דגריס במתני'. כשהזיק חב המזיק כמו במשנה ראשונה. קאמר בדף י"ג ע"ב למ"ד תני שור לקרנו וכשהזיק חב המזיק דהכא להביא ש"ח וכו' וכמ"ש התוס' בדף ד' ע"א דמאידך כשהזיק מרבה לה. והכא לא גריס לה כשהזיק בהאי מתני' ומרשות הניזק והמזיק הוא דמייתי לה. ומה דפרישית בפנים דקמ"ל דמסתמא קיבל עליו שמירת גופו ושמירת נזקיו וא"כ אפי' בתם משלם נזק שלם וכן משמע מבבלי שם דלא גרע מאילו אי איחזק מעלמא דבעי לשלומי לי' כוליה תורא. ומשום דהתם קתני לה בברייתא בהדיא תם משלם ח"נ מוקי לה שקיבל עליו שמירת גופו ולא שמירת נזקיו אבל בסתמא אמרי' הכל קיבל עליו וכן הוא מוסכם מרוב הפוסקים הרשב"א והרא"ש והטור סי' שמ"ז ושצ"ו ואם שהרמב"ם סתם דבריו. וכל אחד כדינו ש"ח בפשיעה וכן כולם לפי דינם ועיין בסוף פ"ד ד"ה שמירת נזקין שם מבאר בפנים:

ארבעה כללות היה רשב"א אומר. ראיתי לבאר בכאן בתחילה דברי הרמב"ם ז"ל בענין רשות המזיק ואח"כ נבאר בענין הסוגיא דד' כללות. כתב הרמב"ם בפ"א מנ"מ הל' ז'. כל מועד משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו וכל תם משלם חצי נזק מגופו בד"א בשנכנסה הבהמה לרשות הניזק והזיקתהו אבל אם נכנס הניזק לרשות המזיק והזיקתהו בהמתו של בע"ה ה"ז פטור על הכל שהרי הוא אומר לו אילו לא נכנסת לרשותי לא הגיע לך היזק והרי מפורש בתורה ושלח אח בעירה ובער בשדה אחר. ע"כ. והרמ"ה בהגהה סי' שפ"ט סעיף י' הקשה ע"ז וכתב וצ"ע דמקרא זה בשן ורגל הוא דכתיב לפטרן ברשות שניהן אבל ברשות המזיק דפטור אפילו בקרן אין ענין מקרא זה טעם אליו אלא דפטור מכח דא"ל אילו לא נכנסת וכו' עכ"ל ולא ראיתי לא' מן המפרשים שפירשו היטב דבריו בזה ועיין בסמ"ע ובבאר הגולה שדחקו עצמן. וב"ה שהאיר עיני ומצאתי וראיתי במכילתא פרשת משפטים בפ' י"ד ומשם זכיתי להבין דבריו על בוריין וז"ל המכילתא שם וביער בשדה אחר ר' נתן אומר הרי המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות ויצאת בהמתו של בעל הבית והזיקה קורא אני עליו ושלח את בעירה לכך נאמר ובער בשדה אחר אלא אחר הוא זה. ע"כ פי' קורא אני וכו' כלומר יכול שקורא אני עליו ושלח וגו' לכך נאמר וכו' אלא אחר הוא זה בתמיה כלומר שהרי השדה של המזיק הוא. והנה לפניך מבואר כוונת הרמב"ם אחר שנדקדק בדבריו דפתח בבהמה וסיים אבל אם נכנס הניזק וכו' ולא כתב אבל נכנסה בהמתו לרשות המזיק. ועוד מאי על הכל שכתב ולא סגי בהרי זה פטור בלחוד אלא ודאי כוונתו בזה לכלול גם נזק השן בדבריו שאם נכנס הניזק והגדיש פירותיו שלא ברשות או כיוצא בזה ואח"כ יצאת בהמתו של הבעה"ב והזיקה פטור על הכל בין על הקרן דפתח ביה בין על השן שנכלל בדבריו. וראיה לזה דלשון על הכל על מיני נזיקין הוא דשייך מדמדייק בבבלי בהאי סוגיא דף י"ד דקאמר התם חייב בכל על הכל לא קתני וכו' ע"ש. וע"ז סיים דטעם פיטור נזק הקרן שהרי הוא אומר לו וכו' וכן הוא פטור גם על נזק השן והרי מפורש וכו' ור"ל דאע"ג דקרינן ביה ושלח אח בעירה מ"מ בפירוש אמרה תורה ובער בשדה אחר בעינן וליכא. וה"ט דנקט נמי רישיה דקרא ושלח ולא סגי בובער וגו' כדאמר בגמרא אלא להורות דאפילו במקום ושלח בעינן ובער בשדה אחר. וסיום דבריו הן הן ממש דברי המכילתא. ובענין מה דפליגי הכא בחצר שאינה לשניהן ומשמע לפי פשטה דאפי' אינה לשניהן כלל אלא דאחר ואפ"ה איכא למאן דמחייב וכדמפרש טעמא דהואיל ולאו רה"ר היא קרינן ביה בשדה אחר. ובבבלי לא משמע הכי אלא דמקשה בפשיטות שם מאי לא לזה ולא לזה אילימא דאחר והא בענן בשדה אחר וליכא. וכן המסקנא התם ומסקנת כל הפוסקים בזה דחצר שאינה של שניהן כלל הויא כרה"ר ופטור בה על השן ורגל. והרא"ש ז"ל כתב בזה ובירושלמי פליגי בה תנאי חד תנא מחייב ליה ובפרישותי כתבתי פירוש הירושלמי וטעמא דגמ' דידן דפטר ליה עכ"ל. וכבר נתבאר ממה שפירשתי בפנים וכנזכר. ולמאי דפירשתי לקמן בדיבור והכל מודים גם מסקנת האי תלמודא הכי. והכל מובן ממה שביארתי בפנים דמה שלמד ר' יסא הוא מדברי חכמים דקאי על ר' טרפון ור"ט דקאמר על הכל ודאי על מיני נזיקין קאמר וגם על הקרן למאי דס"ל וע"כ בחצר השותפין דלעיל קאי דהא ברה"ר מודה ר"ט בקרן וא"כ לדברי חכמים דפליגי עליה וקאמרי דבחצר השותפין על השן ורגל הוא חייב. וזה ודאי דוקא אם מיוחדת לפירות לשניהן ולא לשוורים דאם גם לשוורים א"כ יש לה רשות להלך וזה פשוט. ובדין חצר השותפין המיוחדת לשניהן לשוורים ולא' מהן לפירות דפסקו הרי"ף והרמב"ם דחייב בה על השן ורגל וכפי גי' רש"י באוקמתא דרבינא משמיה דרבא. דאע"ג דמוקי לה אליבא דר"ט היינו משום קרן דקאמר התם אבל לענין שן כ"ע מודים דהוי חצר הניזק. והתוס' בשם ר"ת הקשו על גי' זו דכיון שיש רשות לכל חד וחד להכניס שם שורו לא מיחשב חצר הניזק לגבי שן כדמוכח לעיל. ורצו לומר דלעיל קאמר אביי כיון דאינה מיוחדת לשוורים. שדה אחר קרינן ביה. ולפיכך גריס ר"ח לא לזה ולא לזה לשוורים ולפירות דחד. ובאמת זה קשה אליבא דהרי"ף והרמב"ם דהא אינהו פסקו כאביי בהא דלעיל במיוחד' לשניהם לפירות ולא לשוורים דחייב על השן ורגל ודלא כר' זירא והא אביי דווקא אינו מיוחדת לשוורים קאמר. וצ"ל לדעתם ז"ל דיש לחלק בין הכא להא דלעיל דמיירי בחצר השותפין וע"כ צריך לאוקמי שהיא מיוחדת לשניהם לפירות וא"כ בכי הא דווקא כשאינה מיוחדת לשוורים אז קרינן ביה וביער בשדה אחר כסברת אביי אבל בסיפא דהאי ברייתא דקתני לא לזה ולא לזה וכו' ע"כ אי אפשר לאוקמי אלא במיוחדת לא' מהן לאיזה דבר ובכי הא אפילו אם מיוחדת לשניהם לשוורים כיון שאינה מיוחדת לפירות אלא לא' מהן קרינן ביה שפיר לגבי שן ובער בשדה אחר. ורבינא רבותא קמ"ל בזה. ובהכי ניחא נמי בהני אוקימתי דלעיל בברייתא דרב יוסף ע"כ במיוחדת לשניהם לפירות ולא לשוורים מיירי והכא ע"כ במיוחד לא' מהן לפירות מיתוקמא. כנ"ל לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל והנ"י כתב לפירות לחד ובעוד שפירותיו בתוכה אין הלה רשאי לתת בה פירות ולא לשוורים והדעת מכרעת כן שלא יאכלו שוורים של זה פירותיו של חבירו והשתא אתי שפיר טפי דלגבי שן הויא חצר הניזק עכ"ל רצה בזה לתרץ קושית ר"ת אלא דקשה לפ"ז משכחת לה נמי חיובא בחצר שהיא לשניהם לפירות ולשוורים ובעוד שהפירות בתוכה אין רשות להכניס שוורים אלא ודאי במיוחדת תליא מילתא ולא בשעה. שהפירות בתוכה והיינו נמי דבכלל הסוגיא מיוחדת ואינה מיוחדת קאמר. ועיין בתוס' דף י"ו ע"א ד"ה כולה ר"ט היא שהקשו שם עוד קושיא אחרת להך גירסא דרש"י מההיא דר"א דהתם. ובמה שכתבתי מיושב ג"כ הקושיא זו לדעתם ולגירסתם משום דס"ל דהכל במיוחדת לפירות תליא וכשהיא מיוחדת לפירות לשניהם איכא לספוקי אליבא דר"א אם הוי חצר הניזק ואע"פ שאינה מיוחדת לשוורים ומשום דכל א' יכול לומר לחבירו הרי גם לי רשות להניח פירותי. והיה לך לשמור פירותיך כמו שאני שומר פירותי. ושוורים לא שכיחי בחצר. ושמעינן נמי ממסקנת הסוגיא דבמקום שאינו מיוחד כלל לשניהם לשום דבר או במקום שמיוחד לשניהם לגמרי לפירות ולשוורים כגון הבקעה וכיוצא בה פטור על השן ורגל. ולפ"ז הא דקאמר הש"ס דהכא לעיל בהלכה א' והוא מהתוספתא דהמזיק בכרמלית משלם נזק שלם אתייא דלא כהלכתא. אי כמ"ד דהכא דמחייב לעיל בחצר שאינה לשניהן ושם כרמלית קרי לה לכה"ג. או דשם כרמלית קרי לבקעה וכדמצינו בעלמא והוי כמיוחד לשניהם לכל דבר. ולא קיימא המסקנא כן אלא כמבואר. ואפשר דהתם לענין קרן מיירי וכר"ט מיתוקמא דהוי לדידיה כחצר הניזק וכמו דמוכח מרישא דהתוספתא דהתם וכמ"ש שם. ודע שיש להמכילתא גירסא אחרת באלו הדינים. וה"ג שם בפ' הנזכר. ד' כללות היה ר' ישמעאל אומר משום ר"מ בנזיקין כל מקום שיש רשות למזיק ולא לניזק פטור. לניזק ולא למזיק חייב בכל. לניזק ולמזיק אפילו מיוחדת כגון חצר של שותפין והפונדק לא לניזק ולא למזיק כגון רשות אחרת על השן ועל הרגל חייב ועל השאר מועד משלם נזק שלם ותם משלם ח"נ. בכל מקום שיש רשות לניזק ולמזיק והבקעה ור"ה וכיוצא בהן על השן ועל הרגל פטור ועל השאר מועד משלם נ"ש ותם משלם ח"נ ע"כ. ולפי מה שנתבאר הכי מיתפרשא. לניזק ולא למזיק חייב בכל. כר' טרפון. לניזק ולמזיק אפילו מיוחדת וכו' כלומר אפילו מיוחדת לשניהם לפירות ולא לשוורים דהא דומיא דפונדק קתני דאין דרך להכניס שם שוורים ומכ"ש אם מיוחדת לאחד מהן לפירות ושותפין הן בה בשאר דברים חייב בה על השן ועל הרגל ובבא זו ככ"ע ומסתייעא להו להרי"ף והרמב"ם בחדא לענין הא דפסקו כאביי ובהא אפי' ר"ת מודה. ובחדא מסתייע לר"ת למאי דפירשו התוס' בד"ה מי לא פליגי וכו' דהא האי בבא ממש ברייתא דרב יוסף היא ומשמע דבמיוחדת לא' מהן בלבד לפירות ולא לזה ולא לזה לשוורים אפ"ה קרי לה חצר השותפין דבשארי דברים שותפין הן בה ועיין בתוס' שם. ומיהו כבר נתבאר דעת הרי"ף והרמב"ם בזה דלמדו מסוגית הש"ס כפי גי' ושיטתם. לא לניזק ולא למזיק כגון רשות אחרת. חלוקה זו אתייא כמ"ד הכא לעיל דחצר שאינה של שניהם כלל חייבת על השן ועל הרגל וכבר נתבאר המסקנא דבכה"ג פטור בשן ורגל. ועל השאר. קרן ותולדותיו. בכל מקום שיש רשות לניזק ולמזיק. לכל דבר לפירות ולשוורים פטור בה על השן ורגל ובזה כ"ע מודים בה והכל מבואר בס"ד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >

מעבר לתחילת הדף