כובע ישועה/בבא קמא/יט/א
כובע ישועה 
בבא קמא יט א
דאית ביה בזרני. וכתב הרשב"א דאפשר דלהך אוקימתא דאורחיה הוא אינו צרורות אלא כשברו בגופו כיון שהכניס ראשו בתוכו ע"ש. ובקדושין (דף כ"ד) פריך ר"ש לר"א אהא דתניא בהכהו לעבד כנגד עינו ואינו רואה אינו יוצא לחירות למימרא דקלא לאו כלום הוא מרמי ור"י דהכא. והרי להמסקנא דהכא אין קושיא מתרנגול דמיירי בתוכו דהוי כשברו בגופו ודעבד אונו? בתוכו וצ"ל דר"ש ס"ל כס"ד דסוגיין ורב אשי דהוא כסתמא דש"ס ה"מ לתרץ קושייתו מהא דרמי ולחלק כדמחלקי' הכא להרשב"א בין מתוכו דהוי כגופו להא דנגד עינו אלא דנ"ל לתרץ דשאני אדם דבר דעת הוא איהו מיבעית נפשיה כדתניא המבעית חבירו פטור מדיני אדם כדי לתרץ גם הקושיא מסוס שצנף כו' דאינו כגופו. ואגב אעורר דמלשון הש"ס בקדושין שאני אדם כיון דבר דעת הוא איהו מבעית נפשיה משמע דמבעית בהמה שאינה ב"ד דינו ככלים. וברש"י במתני' דף נ"ב איתא בהא דנפל לפניו מקול הכרי' דשמע השור קול הפטיש ונבעת ונפל על פניו בבור דכורה פטור דגרמא בעלמא עביד דקי"ל המבעית חבירו פטור כו' ומאי ראיה מחבירו דבר דעת אבהמה דאינה ב"ד ואי קלא מילתא ה"ל להתחייב בכוליה דאין דין צרורות באדם כמ"ש בשיטה מקובצת בדף י"ח ע"א בד"ה אמר ר"ב מהמאירי. ואולי גם בבהמה שייך קצת דעת ורק בכלים קלא מילתא להתחייב. ועי"ל דבנפילה לבור מפחד הקול יותר חשיב גרמא בעלמא מהא דנתחרש מחמת הקול ואפשר דכעין זה בבהמה היה חייב ורש"י הביא מבעית חבירו לדמיון בעלמא וצ"ע:
א"ד לא גמיר הלכה כלל. בהגהת מהרצ"ח (דף י"ז) כתב דלמ"ש הרמב"ם דבהלל"מ ל"ש מחלוקת צ"ל דההלכה היה שגם צרורות מכלל הנזקין ומחלוקת דחכמים וסומכוס אי נזק שלם או חצי נזק ובכה"ג שייך מחלוקת ע"ש. ולדבריו צ"ל לא גמיר הלכה כלל קאי אחצי נזק ולא אנזק שלם ואינו במשמע. גם צ"ל דיסבור סומכוס דכחו לאו כגופו דאי מסברא כחו כגופו ל"צ ההלכה [ואתי ההלכה להחמיר עיין ברא"ש ובנחלת דוד] ובהדיא אמר רבא בדף י"ז בשלמא סומכוס סבר כחו כגופו דמי. וד"ל כעין שכתבו התוס' בשבועות דף כ"ב ע"ב בד"ה איבעית דלפעמים צריך הפסוק לאשמעינן הסברא. וה"נ נימא דלסומכוס אשמעינן ההלכה הסברא דכחו כגופו:
א"ד השתא מיהו מחמת ביעוט קמנתזה צרורות תיקו. פר"ח כיון דלא אפשר לסגויי אלא א"כ מנתזה אורחה הוא ורגל ברשות הניזק נזק שלם משלם א"ד כו' וצרורות נינהו. וכבר תמה המעתיק אפירושו בבעיא זו דהרי כל צרורות ג"כ הוי אורחיה ומכל מקום הלל"מ דאינו רק חצי נזק והרי"ף ג"כ מפרש כר"ח ע"ש. ולמשוכי נפשין אליבייהו נ"ל דבדף ט"ו במה שכתבו התוס' דלמאן דאמר פלגא נזקא ממונא פטור אכלבא דאכל אימרי דמקרן לא אתי דקרן אורחיה וכתב בשיטה מקובצת דלמאן דאמר פלגא נזקא ממונא נמי קרן אינו אורחיה כו' אלא דלמאן דאמר קנסא אינו כלל אורחיה ולמאן דאמר ממונא הוי אורחיה קצת ולא לגמרי ומשום דקצת אינו אורחיה חס רחמנא עליה טפי משן ורגל ע"ש. וא"כ ג"כ נאמר דההלכה דצרורות חצי נזק משלם ברשות הניזק משום דאף דחשיב אורחיה נגד ביעוט דהוא משונה גמור [למאי דקי"ל פלגא נזקא קנסא] מ"מ קצת לאו אורחיה כיון דיש לה מקום להלוך בלי שתצטרך להתיז וי"ל דמשום דקצת אינו אורחיה חס עליה שלא ישלם רק חצי נזק ברשות הניזק ובמהלכת במקום שא"א לה אלא אם כן מנתזת דאורחה לגמרי להתיז ודמי לגמרי לאורחיה דשן ורגל בזה לא חס רחמנא אצרורות כדלא חס אשן ורגל ולא נאמרה ההלכה ע"ז ושפיר מיבעי ליה בהתיזה מחמת ביעוט אי אזלינן בתר השתא או בתר מה שא"א היה לה לסגויי אלא אם כן מנתזת והוי אורחיה לגמרי כאורחיה דשן ורגל. ודע דבפירוש ר"ח כתב וכל הני שמעתתא דסלקא בתיקו קי"ל דממונא לקולא ולא מפקי' עכ"ל. ומזה ק"ל על מה שכתב בהג"א סוף בבא מציעא בשם רבינו חננאל דכל תיקו לממונא קי"ל לקולא וחולקין. והכא דנקיט סתם ולא מפקינן משמע דכלל לא מפקינן. גם לשונו שם לקולא וחולקין אינו מובן כל כך. ועיין בספרי נפש חיה בבבא מציעא דף ט"ז ע"א בד"ה חד מ"ש בשם רבינו יונה ובקצות החושן בקונטרס הספיקות (כלל א'):