ישועות יעקב/אורח חיים/רנב

ישועות יעקב ‏ אורח חיים רנב

א

(א) והמגיס בדרה חייב משום מבשל. עיין במ"א שכ' דאם נתבשל כל צרכו מותר אבל התוס' והריש כ' משום צובע באמת שהרא"ש כתב עוד דסמני' צריכין בישול הרבה טולא שייך בזה נתבשל כל צרכו ומ"מ דברי המ"א נכונים דהרי מבואר לקמן בסי' שי"ח דדעת הרא"ש דבנתבשל כמאכל בן דרוסאי אף שלא נתבשל כל צרכו אינו שייך בישול וא"כ אף אי נימא דסמנים צריכין בישול יותר הרי אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי פשיטא דשאר בני אדם צריכין בישול והרי זה רק שליש בישול לשאר בני אדם ומ"מ לא חשוב בישול וכ"ש בזה דכבר נתבשל כל צרכו אלא דלענין סמנים צריך בישול יותר אמנ' כבר בארתי לקמן דהעיקר כשיטת הט"ז שם דדבר תורה לא חשוב בישול אחר שליש בישולו אבל מ"מ אסור וע"כ יפה כתב הרא"ש דאסור להגיס אף שנתבשל כ"צ משום דסמננין צריכין בישול הרבה וה"ז כמו אחר בשיול כמאב"ד דאסור אבל כאן באמת היא דגזרו שמא יגיס היינו בחיוב חטאת ונתבשל כ"צ ליכא חיוב חטאת וזה ברור בכוונת דבריו.

ב

(ב) מותר לישראל ללבוש. הר"ן כת' דאף דנכרי שהדליק הנר לצורך ישראל אסור דגבי נר מיירי בלא קצץ אבל כאן קצץ עושה הנכרי לצורך עצמו וא"כ קשה על הש"ע דבסימן רע"ז כ' כדברי הסמ"ג דכבר אסור אף בקצץ ולמה התיר כאן בקצץ וכפי' הנראה דזה היה קשה לבעל מ"א. עיין בדבריו. מ"ל ביאור הדבר דיש באמת שני ענינים בהך דאמריה לנכרי שבות אחד שאומר לו ביו' השב' לעשות לו מלאכתו וזה אסור מלבד שהעשיה הוא עבור ישראל ומיחזי כשלוחו גם הוא בכלל איסור ודבר דב' שאסור לומר לנכרי לעשות מלאכה שהאמירה בעסק מלאכה אסורה ומה"ט לדעת קצת פוסקים אסור לו' לנכרי לעשות מלאכת הנכרי ג"כ משום דדיבור אסור אבל שיאמר לו קודם השבת שיעשה לו מלאכה בשבת אין כאן חיסור משום ודבר דבר שהדיבור אינו אסור באמת רק שהמעשה נעשה בשליחות ישראל ובזה יש שחילק בין קצץ ללא קצץ וזה ברור ובזה יש מקום ליישב לשונות הפוסקים אלא שאין רצוני להאריך אבל דברי הש"ע נכונים:

ג

(ג) וטוענין בקורת בית הבד. בש"ס שבת דף יט קאמר דאף דבית שמאי אוסרים בכל המלאכות להתחיל בהם מבע"י ונגמרין בשבת בזה מודים משום דאף אם עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת מאן האי תנא ר"י הוא דתנן השו' ובוסר ומלילות שריסקן מבע"י ר"י או' יגמור משתחשך ור"ע אומר לא יגמור והקשו התוס' דילמא טעמי' דר"מ דס"ל כב"ה דלא גזרו מבע"י ועוד קשה מ"ט דר"ע אטו מי סבר כב"ש ומתוך כך הוכיחו התוס' דענין גמור היינו דמותר לאכטול ולי נראה ענין נכון בדבר זה דלקמן סוף פ"ג קאמר הש"ס ולא יתן לתוך הנר מים משום שיקרב כיבוי וגזרינן מבע"י אטו משתחשך והקשו התו' דהא ב"הסברי דלא גר מבע"י אטו משתחשך ותירצו דווקא בדבר שהוא אב מלאכה בוודאי לא יעשה משתחשך אבל בדבר שאינו אסור רק משום שיכול לבוא לידי איסור תורה גזרינן מבע"י אטו משתחשך ולפי"ז אמינא במחוסר שחיקה באמת מוןתר אלא משום גזירה אטו מחוסר דיכה וזה הדבר הרגיל

דכשהקורה מונח על הבוסר האדם

סובר שכבר נידוך ואינו רק מחוסר שחיקה ובאמ' לא נידוך כל צרכו והוא מחוסר דינה ולפ"ז מהראוי שאף לב"ה ניגזור מבע"י אטו משתחשך כיון דבאמת הוא מחוסר שחיקה וא"כ כיון שאין כאן בירור מלאכה דאורייתא חיישינן כמו בכלי תחת הכר ואמנם ר"י דסובר יגמור משום דסובר אף מחוסר דיכה אינטו רק מדרבנן ולכך לא גזרינן ור"ע סובר דמחוסר דיכה אסור מה"ת וע"כ גזרינן במחוסר שחיקה מבע"י אטו משתחשך. ואמנם ר"י סובר דבמחוסר דיכה אסור לכ"ע משום דיש כאן איסור תורה אלא דפליגי אי גזרינן מחוסר שחיקה אטו מחוסר דיכה ולפ"ז קשה הא במחוסר דיכה דכ"ע יודעין דאיסור תורה הוא מ"ט ניגזור מבע"י אטו משתחשך הא קיי"ל הלכה כב"ה דבמלאכה של תורה לא גזרינן מבע"י אטו משתחשך וצריך לומר דאף לפי האמת במחוסר דיכה אסור מן התורה מ"מ כיון דיראו שמתירין מבע"י יבאו להתיר גם אחר שתחשך דלא ידעו החילוק בין מחוסר דיכה למחוסר שחיקה ובזה נכונים דברי המ"מ שהקשה שלא חילק רבינו בהך דטוענין בקורי' ע"ש ה'. ולכאורה קשה על דבריו בית הבד בין מחוסר דיכה למחוסר שחיקה ובמ"ש א"ש וכיון שאין הכרח מדברי הש"ס לגזור לאסור המשקה ולהתיר להטעינותו לדעתי אין זה נכון ודו"ק בזה כי קצרתי:

ד

(ד) לתוך רחיים של מים. בש"ס דשבת דף י"ח פותקין מים לגינה ע"ש והם נמשכין והולכים כל השבת וכו' אבל ברחיים אסור ונחלקו רבה ור' בטעם איסור רחיים דרבה סובר דאסור מטעם השמעת קול ואמר לי ר"י ולימא מר משום שביתת כלים פי' הדברים דבאמת ברייתא זו דאוסרת ברחיים כב"ש אתיא דסובר שביתת כלים וזהו מחלוקות הני ב' דיעות אי דחיים אסור משום השמעת קול וכן הלכה או דאתי' כב"ש ואנן דלית לן טעמא דשביתת כלים באמת מותר וכתבו תו' דלרבה דאסור במתני' משום דגזרינן מבע"י אטו משתחשך ולא מטעם שביתת כלים. ולכאורה קשה אי גזרינן מבע"י אטו אחר שתחשך מ"ט פותקין מים לבינה וכן במוגמר למה לא נגזור אטו אחר שתחשך ול"ל דהך ברייתא באמת אתיא כב"ה דלא ס"ל הך גזירה ומתירין כלם עם השמש ועכצ"ל דהא דאסרו ברחיים משום השמעת קול הוא ולא הצרכתי לבאר דבר זה אך שבעל מ"א לא הבין כן עיין עליו ואני תמה על גדול הדור כמותו שטעה בזה וז"ב:

והנה בגוף הדין נבאר דעתינו בזה אי הלכה כרבה או כר"י ובאמת כי לפי כללו רבה ור"י הלכה כרבה עיין תוס' מס' קדושין דף ז' ד"ה שיראי והרשב"א בחידושי שבת הביא לשון התוספתא וכן הוא בירושלמי אמרו להם ב"ש לב"ה אי אתם מודים שאין צולין בשר בצל וביצה והנה מבואר מזה דלב"ש אסור אף בלי טעם דשמא יחתה בגחלים [דבחשש חיתוי בגחלים אף ביה מודים דאסור] ושם לא שייך טעם דשביתת כלים ומ"מ אסור לב"ש וע"כ דמשום גזירה אסרינן לה ולכאורה חשבתי שמדברי הירושלמי מוכח דהלכה כרבה וכ"כ הרשב"א ואחר בעיון ראיתי כי מדברי הירושלמי הנ"ל מבואר דהלכה כרב יוסף דכבר כתבתי דלרבה דס"ל הטעם משום גזירה מבע"י אטו משתחשך קשה מברייתא דפותקין מים לגינת והיא מתמלאת והולכת מ"ט לא גזרינן בזה וצ"ל דברייתא אתי' כב"ה ולב"ש באמת אסור. והנה בירושלמי שם טעמיה דב"ש דכתיב ששת ימים תעשה כל מלאכתך דהיינו כלה בששת ימים וב"ה דרשי ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי דהיינו שאם מתחיל המלאכה בששת ימים תגמר המלאכה בשבת וקאמר עלה מה מקיימין ב"ש קרא דב"ה כהדא דחכי' פותקין מים לגינה ומתמלאת והולכת כל השבת מבואר מזה דאף ב"ש מודים דפותקין מים לגינה ואם הטעם משום גזירה לב"ש א"כ למה מודים בהך דפותקין ומבואר מזה דירושלמי סובר טעם האיסור משום שביתת כלים והנה התוס' הקשו אי נימא הטעם דב"ש משום שביתת כלים אמאי קאמר ומודים שטוענין בקורת בית הבד הא אף בזה שייך שביתת כלים ונ"ל ליישב דבאמת קיי"ל לענין שביתת בהמה דאסור אף לב"ה מ"מ בדבר שאד' עצמו אינו אסור לעשות רק מדרבנן אין אדם מצווה על שביתת בהמה ומה"ט אין אדם מצווה על החום בהמתו כיון דבאדם אינו רק מדרבנן א"כ ה"ה בשביתת כלים לב"ש בדבר דבאדם ליכא חיוב חטאת אינו אסור בכלים ואף דקאמר הש"ס לב"ש אע"ג דלא עביד מעשה כלל היינו דאינו עושה מעשה אבל מ"מ מתעבד בכלי מלאכה שיש בה חיוב חטאת אלא שאינו נעשה בגוף הכלי אבל הך דטוענין בקורת בית הבד דגוף המלאכה אינה דבר תורה ל"ש שביתת כלים והדברים ברורים כשמש.

ה

(ה) לא יצא אדם כו' במחטו בידו וכו'. בש"ס שם דף י"א אהך מתני' דלא יצא החייט במחטו ע"ש עם חשכה שמא ישכח ויצא קאמר הש"ס תנן התם לא יעמוד אדם ברה"ר וישתה ברה"י ופליגי התם אביי ורבא בכרמלית אי גזרינן דאביי סובר דאף בכרמלית גזרינן ורבא סבר כיון דכרמלית אינו רק מדרבנן לא גזרינן ואקשינן לרבא ממתני' דחייט שמא ישכח ויצא וסבר דאיירי במחט התחובה בבגדו דאף אם יצא אינו רק איסור דרבנן ומכל מקום גזרינן ומשני דאיירי במחט בידו דאסור מן התורה ומעתה לפי פסק הלכה דקיי"ל כרבא נגד אביי והרי"ף לא הביא זה בהלכות וכבר תמהו עליו הקדמונים והרב בית יוסף והחזיק בידו הרב טורי זהב תירוצו דסתמא דסוגיא אינו סובר כרבא דהרי בש"ס דף י"ב שם קאמר דמותר לצאת בתפילין משום דחייב למשמש בתפילין מידכר דכיר. וע"כ בתפילין בראש איירי דבזה פסול היסח הדעת וכיון שכן קשה בלא"ה מות' כיון דהתפילין בראשו אף אם יוצא בשבת ליכא איסור תורה דאין דרך הוצאה בכך אלא ודאי דאף בדרבנן גזרינן עכ"ל ותיתי לי שעלה במחשבת כן לפני. אמנם לפי זה נצטרך לומר דרבא חולק על תנא דבי ר"י וזה דוחק ואמנם באמת נעלם מהרב"י והט"ז דברי הרשב"א בשבע שיטות דכת' להדי' דאף לרבא דסובר דלא גזרינן בדרבנן היינו בשאר דברים אבל בתפילין כיון דהם דרך תכשיט ודרך לכבוש בהן לכך אף בדרבנן גזרו שלא יצא בהן לכך גזרו חז"ל להוציאן אף לחצר ומעתה אי לאו דחיי' חמשמש בהן הי' אסרינן לצאת בהן אף שאין בדבר רק איסור דרבנן מ"מ בספק כזה שהוא קרוב לודאי גזרו אף בדרבנן משא"כ בשאר דברים וכבר כתבתי דהתוספת במתניתין דלא יצא החייט שמא ישכח כתבו דהחשש שמא ישכח שהוא שבת אבל אין החשש שמא ישכח שהמחט תחובה בבגדו ובידו דהרי קיי"ל הכי' בה ושכחה אינו חייב משום שבת דלא חשיב מלאכת וא"כ קשה בתפילין ג"כ שייך חשש שכחת שבת דאף דחייב למשמש בהן וידע שהתפילין בראשו מ"מ ישכח שהוא שבת ואמנם לפי"ז אתי שפיר דבאמת משום שכחת שבת לא גזרו בתפילין דהוי גזירה לגזירה אלא דהחשש שמא ישכח שתפילין בראשו הוא חשש קרוב כמו שכתב הרשב"א כיון שהוא דרך לבישה ותכשיט לכך גזרו בזה ואף באיסור דרבנן אבל חשש שמא ישכח שהוא שבת הוא שייך בשאר דברים כמו בתפילין וכמו דבשאר דברים לא חששו לשכחת שבת בדבר שאף אם יצא בהם לא יעבור רק על איסור דרבנן דהוי גזירה לגזירה וכיון דחייב למשמש בהן לא שייך שכחת תפילין רק שכחת שבת ולא גזרו גזירה לגזירה אבל אי לאו דחייב למשמש בהן הוי חיישינן שמא ישכח שתפילין בראשו אף דהכיר בה ושכחה אינו חייב מכל מקום איסורא דרבנן איכא ובתפילין שהדבר רגיל מאד הוי חיישינן אף באיסור דרבנן ולכך הוצרך הש"ס לומר דחייב למשמש וא"כ נהפך הוא דיש כאן ראיה לדברי רבא דלא גזרינן גזירה באיסור דרבנן דאם לא כן נחוש לשכחת שבת ודו"ק היטב:

ו

(ו) מצוה למש"ש כליו בערב שבת סמוך לחשכה עיין במגן אברהם שכתב דאף לדידן דלית לן רה"ר מ"מ מצוה למשמש שמא יש אצלו דבר המוקצת ולכאורה דבריו אינם מובנים דלכאורה מה בכך דלית לן רשות הרבים הא מ"מ אסור מדרבנן וצריך לומר דקושיתו דבאיסור דרבנן לא היה צריך למשמש בבגדו וא"כ תירוצו אינו מובן דאנו חוששין לדבר המוקצה הא אין כאן רק איסור דרבנן וצריך לומר דיש חילוק דהחשש הוצאה לרה"ר לא חשוב דבר קרוב לוודאי ולא גזרו במידי דרבנן אבל טילטול מוקצה אסור אף בביתו קרוב הדבר שיבוא לידי איסור וחיישינן ואמנם באמת לענין הך מצוה למשמש במילתא דפשיטא דאף אם ליכא רק חשש איסור דרבנן גזרו בזה דלמה לא יחוש לכתחילה אף לחשש איסור דרבנן ושם פליגי לענין היכא דצריך לצאת במחט סמוך לחשיכה אי גזרינן גזירה לגזירה לאסור עליו דבר הצריך לו אבל כאן לענין משמוש דבאמת אסור אם יהיה הדבר אצלו אלא שהוא מסופק אם יש אצלו פשיטא דהיכי דאפשר לברר הדבר צריך לברר ואמנם נ"מ בין טעמא דידי לטעמו של הרב במ"א היכי דהעיר מעורבת כהלכתה ומוקפת חומה דבזה ליכא חשש הוצאה ויש חשש מוקצה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף