מחצית השקל/אורח חיים/רנב

מחצית השקל ‏ אורח חיים רנב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(ב) ס"ק ב משום מבשל משמע דאם הוא מבושל כ"צ מותר כמ"ש סי' שי"ח. וכתב ע"ז בספר ת"ש וז"ל ודבריו תמוהים דאיך עלה על דעתו להבין מדברי המחבר דס"ל דשרי כשהיא מבושלת כ"צ והראה מקום למ"ש סי' שי"ח סעיף י"ח והא שם כתב המחבר להדיא דבקדירה הוא דשרי כשמבושלת כ"צ אבל בצמר ליורה אפי' נתבשל כ"צ אסור ע"ש. וכתב הרא"ש הטעם דמשום דסממנים צריכים בישול הרבה אי נמי משום צובע כי כשהוא מגיס מכניס הצבע בצמר (ר"ל אפי' נתבשל ונצבע כ"צ מ"מ יש בו משום צובע) והטור והמחבר תפסו תי' א' לכן כתב הטעם משום בישול ואפי' נתבשל כ"צ אסור גם יש לתמוה על מ"א בסי' שי"ח שכתב על דברי המחבר הטעם משום צובע והאיך נעלם ממנו דברי המחבר שכ' כאן טעמא דמבשל והיא תימה רבה על חכם שכמותו על שגגתו אשר שגג בזה עכ"ל ספר ת"ש וא"א בע"ה לפע"ד אעשה שיהיו דברי חכם קיימים ע"פ מ"ש הרב"י בסי' שי"ח ע"ד הטור שכתב שם כל זמן שלא נתבשל כ"צ אפי' נתבשל כמאכל בן דרוסאי מ"מ יש בו משום בישול ולמה כתב שלא כדברי הרא"ש פרק כירה שכ' וז"ל ומסתברא דעד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי כל המקרב בישולו חייב. ואם הגיע למב"ד אם נצטנן והרתיחו חייב עכ"ל ולמה כתב הטור אפי' הגיע למאכל בן דרוסאי יש בו משום בישול עד שיתבשל כ"צ ומ"ש הרב"י וז"ל בספר זה שבא לפסוק הלכה למעשה לא רצה לסמוך על סברת הרא"ש דאין לה ראיה כו' וגם מאי דמשני אמאי דפריך פ"ק דשבת והלא מגיס שנוי דחיקי נינהו ר"ל דהרא"ש אחר שכתב ומסתברא דעד שלא הגיע כו' כתב וז"ל והא דפריך פ"ק דשבת והלא מגיס אפי' ביורה רותחת (ר"ל דפריך הש"ס אהא דהתירו ב"ה לתת צמר ליורה ע"ש סמוך לחשיכה ואמאי ניחוש דלמא מגיס בה ומשני ביורה עקורה וטוחה) ועז"כ הרא"ש ב' תירוצים שאני סממנים שצריכים בישול לעולם או משום צובע עכ"ל הרב"י ור"ל כיון דהאי שנויי דחיקי נינהו לא סמך הטור עליהן ולכן כתב דאעפ"י שהגיע למב"ד יש בו משום בישול עד שנתבשל כל צרכו ועריין רותח ותו לא קשה מידי מקושיית הש"ס וניחוש דלמא מגיס וכן משמע מלשון הרא"ש שהקושיא מקושיית הש"ס והלא מגיס לא הקשה כי אם אחר שכ' ומסתברא דעד שלא הגיע כו' כנ"ל. משמע דמעיקרא דהוי ס"ד כ"ז שלא נתבשל כ"צ יש בו משום בישול לק"מ דשם ע"כ מיירי דעדיין לא נתבשל כ"צ דהא ב"ה מתירין לתת הצמר ליורה עם השמש ובזמן מועט כזה א"א שיתבשל כ"צ. וגם לולי שני תירוצי הרא"ש אם נתבשל כ"צ גם ב"ש היו מודים דהא ב"ש אומרים אין נותנין צמר אלא כדי שיקלוט העין מבע"י אבל כיון שקלט גם ב"ש מודה דמותר משא"כ א"א דאפי' לא נתבשל כ"א כמב"ד אין בו משום בישול א"כ מאי פריך וניחוש דלמא מגיס דלמא מיירי שנתבשל כמב"ד אע"ג שאמדו ב"ה דמותר עם השמש מ"מ יש לו שהות להתבשל כמב"ד דהיינו שליש או חצי בשולו לכל חד כדא"ל המורם מזה דהרב"י הוכיח מדס"ל להטור דאפי' הגיע למב"ד יש בו משום בישול ע"כ לא ס"ל הני תרי תירוצי הרא"ש ואין חילוק בין סממנים ובין דבר מאכל וכיון דהרב"י בסי' שי"ח סעיף י"ח נמשך בזה אחר הטור דבשאר מאכלים יש בהם משום בישול אפי' הגיע למב"ד עד שיתבשל כ"צ ע"כ דגם הרב"י ס"ל דאין חילוק בין מאכל לסממני' ולכן כתב מ"א גם הכא אם נתבשל כ"צ לא גזרינן שמא יגיס בה ולכן כתב מ"א אבל להתוספות והרא"ש דהכא אסור מכל מקום משום צובע היינו דהא הרא"ש דס"ל ב' תירוצי דידיה לחלק בין מאכל לסממני' ולכן בסממני' אפי' נתבשל כ"צ יש לחוש שמא יגיס. והא דשינה מ"א מל' המחבר דהמחבר נקט משום מבשל והמ"א נקט משום צובע דהא לחד תי' הרא"ש יש בו משום בישול י"ל דטעם צובע גם התוס' דף י"ח כתבוהו אבל מבשל לא כ' כ"א הרא"ש אבל התוס' משמע דס"ל דדוקא משום צובע יש לחוש לכן כיון שכ' התוס' והרא"ש והזכיר גם התוס' נקט צובע דא"ש גם להתוס'. והא דאסר הרב"י בסי' שי"ח אבל צמר ליורה אע"פ שקלט העין אסור להגיס בה משמע דס"ל תירוצי הרא"ש הנ"ל גם מ"ש בספר ת"ש על מ"א שם שכ' משום צובע כנ"ל חדא יתיישב באידך והוא משום דלמ"א הוי קשיא ליה מדס"ל להב"י דבמאכל כ"ז שלא נתבשל כ"צ יש בו משום בישול כהטור ע"כ לא ס"ל שני תירוצי הרא"ש ואין חילוק בין מאכל לסממני' ולמה כ' בצמר ליורה אסור להגיס כו' ולכן כ' מ"א משום צובע וא"ש וכמו שאבאר בע"ה דהרב"י בסי' שי"ח כ' על מ"ש דהטור חולק על אביו וז"ל וא"ל דרבינו פסק כסברת הרא"ש דע"כ לא קאמר הרא"ש שיש חילוק בין הגיע למב"ד ללא הגיע אלא לענין חיוב חטאת אבל איסורא מיהו איכא אפי' הגיע למב"ד ז"א דאם אית ביה משום בישול חיובא נמי איכא ואי לית ביה משום בישול אמאי מיתסר כו' אלא כמ"ש תחלה עיקר עכ"ל הרב"י. וי"ל דוקא לענין בישול שייך קושית הרב ב"י ממ"נ אבל לענין צביעה שפיר י"ל אם הגיע למב"ד שוב לית ביה משום צובע שיהי' חייב חטאת אבל מ"מ אסור מדרבנן והיינו דבאמת אין בו משום צובע מ"מ מדרבנן אסור דהוי כמתקן הצמר וכמ"ש מ"א בסי' ש"מ ס"ק ז' בשם הרמב"ם המעביר דיו ע"ג סקרא חייב כו' דיו ע"ג דיו כו' הרי זה פטור וכל איסורי דשבת פטור אבל אסור. וה"ט כיון שכבר נכתב בדיו אין בו משום כתיבה אלא פעל ע"י העברת דיו שנית שמאירים האותיות יותר וה"ל מתקן ואסור מדרבנן וכ"מ בשבת דף ק"ד ע"ב וכ"מ ממה שכ' מ"א בסי' שכ"ח ס"ק נ"ב על מ"ש המחבר אסור להניח בגד על גבי מכה שמוציאה דם מפני שהדם יצבע אותו וכ' מ"א ואע"ג דמקלקל פטור מ"מ אסור ונ"ל דבגד אדום פשיטא דאסור ר"ל דהוי מתקן ואע"ג דכבר אדום הוא מ"מ מה שנצבע ע"י הדם מאיר האדמומית יותר יש בו איסור דרבנן משום מתקן וה"ה הכא ובזה אתי הכל על נכון דהכא דאוסר הרב"י אי אינה טוחה משום גזירה שמא יגיס ע"כ מיירי דוקא בלא בישול כ"צ אבל בישול כ"צ מותר דלמאי ניחוש אי משום בישול כיון שנתבשל כ"צ אין בו משום בישול דל"ל תירוצי הרא"ש דאין חילוק בין מאכל לסממני' ואי משום צובע דבזה י"ל דמודה הרב"י דאפי' נתבשל כ"צ מ"מ יש בו משום צובע כנ"ל מ"מ היינו מדרבנן אבל חיובא ליכא. וא"כ למה יאסר באינה טוחה משום רגזרינן שמא יגיס הא הו"ל גזירה לגזירה דהא אפי' מגיס ליכא רק איסורא דרבנן כנ"ל משא"כ לקמן סי' שי"ח שכ' הרב"י דאסור להגיס בצמר כו' אפי' נתבשל כ"צ היינו מדרבנן מ"מ אסור דמדרבנן אסרינן לעולם בסממני' דהוי עכ"פ מתקן ולכן הוצרך מ"א שם ליתן טעם בסי' שי"ח משום צובע דלענין בישול אין לחלק בין דאורייתא לדרבנן וכמ"ש הרב"י ממ"נ כנ"ל ובזה אתי הכל על נכון:

(ג) (ס"ק ג) ייחד כו' דאז הוי כחפצו ש"ג זה דעת המרדכי דס"ל טעם האיסור אם לא ייחד לו מקום דעדיין לא קנאו הגוי משא"כ בייחד קנאו וכמ"ש מ"א ס"ק ה':

(ד) (ס"ק ד) ויש להחמיר דהא מ"מ הרואה סובר כו' טעם זה כ' מ"א לדעת רמ"א אבל המרדכי גופיה כ' טעם אחר להחמיר וכמ"ש במ"א בס"ק ה'. דבשאלה יש להקל היינו כשהוא לצורך. וגם הוא בעיר המוקפת חומה והגוי דר בעיר דהשתא ל"ל שיאמר הישראל צוהו להוציא. דהא ליכא כאן איסור הוצא' ואע"פ דא"ל שיאמרו שישראל מכרו לו בשבת וכמ"ש טעם זה הרמב"ם מ"מ לעת הצורך סמכינן על הרב"י דלא חשש להאי חששא דלא יחשדוהו שמכר לו בשבת ונתן טעם רק שיחשדוהו שציוהו להוציאה לכן לדידי' בעיר המוקפת כו' שרי. אבל במכירה יש להחמיר ר"ל אפי' בעת הצורך דבמכירה אפשר גם הרב"י מודה דחיישינן שיאמרו הישראל מכרו לו בשבת בשלמא בשאלה יחשדוהו ויאמרו שבשאלה ביד הגוי כאשר הוא באמת אבל כשהוא מכירה באמת אע"ג דאפשר שהעולם יתלו אותה בשאלה מ"מ כשאח"ז יחקרו ויודע להם האמת שמכרו לו יאמרו שתחלה טעו במה שהיו חושבים שהיא שאולה יחשדוהו ג"כ שבשבת מכרו לו:

סי' רמ"ד במ"א ס"ק ה' ואפשר דבגוי אלם כו' והט"ז הקיל יותר. דבאלם אפי' לא ייחד לו מקום מותר:

(ה) (ס"ק ה) להחמיר כו' דאכתי לא קנאו והטעם משום מחלוקת הפוסקים אי בגוי משיכה קונה או כסף ואפשר המרדכי ס"ל עיקר דבגוי משיכה דוקא קונה ולא כסף וכיון שעדיין לא הוציאו מבית ישראל אפי' ישראל לא קנה דמשיכ' ברשות המוכר לא קנה כדאית' בח"מ אבל ייחד לו מקום הוי אותו מקום כחצרו וקנה לו חצרו. אלא מ"מ לא הבנתי כיון דחצר משום שליחות אתרבי וקי"ל אין שליחות לגוי וכבר עמדתי בזה בהל' פסח סי' תמ"ח ע"ש:

ומשום הוצאה ליכא. ר"ל שיחשדוהו שציוהו להוציאו:

דהא קיי"ל פשט העני ידו לפני' עם כלי בידו בשבת ונתן הכלי לתוך ידו של בעה"ב העני חייב דעביד עקיר' מר"ה שעומד שם והנחה תוך ידו של בע"ה שעומד ברה"י ועשה כל מלאכות ההכנסה אבל בעה"ב פטור ומותר אפי' לכתחלה הכי אמרינן ריש מסכת שבת אע"ג דאיכא מראית עין שיחשדו לבעה"ב שצוהו לעני להכניס א"ו דלא חיישינן לזה:

רק גבי חמץ וכתב שם מרדכי דגבי חמץ הוא גזרת הכתוב דשכירות קניא כדאמרינן פ"ק דפסחים דף ו' ע"א דכתיב לא ימצא ע"ש. ועמ"ש סי' רמ"ו כצ"ל:

וגם חמץ כו' ניהו דקי"ל בחמץ דשכירות קניא ולר"ת ישראל המקבל אחריות חמצו של גוי והחמץ בבית גוי לא עבר ישראל על לא יראה וה"ה בשכירות אבל מאי דס"ל לר"ת אפי' חמץ של גוי בבית ישראל וייחד לו מקום וישראל מקבל אחריות מותר בזה לא קי"ל כר"ת ודוקא בשכירה ממש וע"ש במ"א ר"ס ת"מ. גם בסי' שמ"ז קי"ל לאיסור בזה דוחה ראיית המרדכי דלא חיישינן למראית עין שיאמרו ישראל ציוהו להוציאו ודתנן גבי עני דבעה"ב פטור ומותר כנ"ל וס"ל למרדכי דפטור ומותר לגמרי ע"ז דחה מ"א בלא"ה הקפה שם הרא"ש למה יהיה פטור ומותר הא איכא משום לפני עור כו' ואפי' במקום דליכא משום דלפני עור מ"מ לא גרע מקטן אוכל נבלות שב"ד מצוי' להפרישו ולכן פירש הרא"ש דגם בעה"ב עביד עכ"פ איסורא ומאי דאמרינן פטור ומותר היינו מצד איסור הוצאה אבל איסורא דלפני עור איכא וה"ה די"ל כן לדחות ראיות מרדכי דלעולם חיישינן למראית עין דיאמרו שישראל צוהו וגם גבי פשט העני איכא איסורא לבעל הבית משום מראית עין והא דאמר פטור ומותר מצד איסור גוף הכנסה:

וא"כ אין לסמוך להקל ר"ל דמרדכי כ' דיש להחמיר משמע דמדינא שרי ויש מקום להקל אבל לפי דברי מ"א יש איסור מדינא ואין להקל כי אם בעיר מוקפת חומה והגוי דר בעיר וכמ"ש מ"א ס"ק ד':

(ו) (ס"ק ו) אם קצץ כו' עב"י בשם הגמ"ר ר"ל על מ"ש הפוסקים דבעי' קצץ כתב הרב"י וז"ל שלא כדברי הגמ"ר שכתבו בשם התוס' דכלים לכובס ונתינת עור לעבדן היינו סתמא היינו קציצה שאינו עושה בחנם עכ"ל המ"א ולפי מ"ש א"ש דלא אסרינן אלא אם הגוי מסתפק אם ישלם לו הישראל וה"ה אם יודע שישלם לו אבל אינו יודע כמה יתן לו ישראל אם ישלם לו כפי הראוי וא"כ בכובס ועודות לעבדן יודע הגוי שישראל ישלם לו וגם הקצבה ידוע לכן התיר הגמ"ר דזה מיקרי קציצה גמורה:

(ז) (ס"ק ז) בטובת כו' אבל אם כו' ר"ל בטובת הנאה דהיינו בחנם אם הגוי התחיל עם הישראל שיצונו להטיב עמו ולעשות בו מלאכה לכ"ע שרי אבל אם הישראל התחיל לבקש מהגוי שיעשה לו המלאכה לדעת רמ"א אסור אבל לדעת הרב"י לפי הבנת רמ"א בסי' רמ"ז אפילו התחיל הישראל מותר ע"ש במ"א שכתב דמהכא ג"כ משמע כפי הבנת רמ"א ר"ל מדסתם הרב"י וכתב דבטובת הנאה מותר ולא התנה דוקא כשהגוי התחיל משמע דס"ל להרב"י דבכל ענין מותר אפי' התחיל ישראל ומ"ש פה רמ"א ויש חולקים אם עושה לו בחנם היינו דוקא כשהתחיל ישראל:

(ח) (ס"ק ח) אסור כו' ואף על גב דדעת רמ"א שם להחמיר שלא לצורך כו' ר"ל דלדינא חולק על הרב ב"י וס"ל דלעת צורך מותר מ"מ ה"ל לכתוב גם כאן דאין להתיר אפילו בד' וה' כ"א לעת הצורך אע"ג דלעיל סי' רמ"ז ס"ק ב' הקשה מ"א מ"ש דמחמרינן גבי איגרת אי לא קצץ אלא קבוע ב"ד במתא מחשש שמא לא ימצאנו בביתו ויצטרך לילך אחריו בשבת אף על גב דאפשר שימצאנו בביתו מ"מ מספקא מחמרי' וגבי שאר מלאכות מותר אם אפשר שיעשנו קודם השבת אע"ג דהגוי עשה אח"כ בשבת ל"ל בה ותי' דאיגר' כיון דכתב ישראל ניכר החמירו טפי ע"ש וא"כ גם כאן ה"ל לחלק כן. אלא ס"ל למ"א דדוק' ליישב קושייתו בסי' רמ"ז מספיק תירוץ דלעיל דבשאר מלאכות הקילו טפי כיון דאפילו עושה הגוי ליכ' חשדא כולי האי דהא אינו ניכר כל כך שהוא ישראל מה שאין כן אגרת דניכר. אבל ההיתר בד' וה' כשידעי' שיעשה בשבת על כרחך הטעם כמו שכתב בסי' רמ"ח לענין הפלגה דביום ד' אסור ולחד טעמא שנראה כאלו התנה לחלל שבת אבל ביום ג' מותר אע"ג שיצטרך אחר כך לחלל שבת דמיום ד' ואילך שייך לשבת הבאה אבל עד יום ג' ובכלל שייך לשבת העבר ול"ח לחילול הנעש' בשבת הבאה ע"ש וה"ה הכא דביום ה' מותר כיון שהוא מופלג משבת הבאה לא חיישינן אע"ג לענין הפלגה דווק' ביום ג' מותר הכא כיון דליכא רק איסור דרבנן הקילו גם ביום ה' וא"כ כאן דאין חוששין לשבת הבא' אם כן גם באיגרת דניכר ה"ל להתיר כיון דאין חוששין לשבת הבאה ולכן הוצרך מ"א לחלק פה בענין אחר דבאגרת כיון דניחא לישראל למהר הליכתו ה"ל כאלו צוהו לילך בשבת ולכן יש להחמיר אפילו ביום ד' כי אם לצורך וכ"מ בספר ת"ש:

(ט) (ס"ק ט) אם היה כו' וצ"ע כו' דין זה מקורו ברוקח שכתב אם רואהו עושה בשבת צריך למחות בידו אלא אם כן קצץ. וכתב הרב"י דמשמע בשכר ולא קצץ חייב למחות והא בירוש' אי' הא דצריך למחות דוקא בטובת הנאה אבל בשכר לא וכיון דאמר סתמ' בשכר מותר משמע אפילו לא קצץ ושמא יש לו' דגם הירוש' רצה לו' בשכר וקצץ ע"כ ת' ד הרב"י והב"ח כתב שבספר רוקח שלפניו הגירסא בשכר מותר ולא כתב דבעינן קצץ ועל זה כתב מגן אברהם דאיך א"ל דבשכר בלא קצץ אין צריך למחות דהא אפי' לתקן לו לעשות אסור כה"ג ואי ר"ל בשכר שהישראל הבטיחו לגוי לשלם לו אבל לא קצץ לו כמה יתן לו דכה"ג שרי לעיל סי' רמ"ז סעיף ב' דזה דינו כקצץ ובמאי פליג הרב"י על רוקח:

וגם הירוש' מיירי בקצץ ואע"פ שאמר סתם בשכר מותר סתמ' כפירושו דמיירי בקצץ ולא הוצרך לפרשו דאי לא קצץ אסור ליתן לו כמ"ש מ"א:

(י) (ס"ק י) טוב כו' פי' כו' צריך למחות כו דמשמע דקאי אדלעיל דמיירי לענין מחאה:

הני חלוקים שידועים כו'. ר"ל במקומות שחלוקיה' של ישראל משונים בתמונתן משל גוי:

כמ"ש סי' תרס"ד תשובת רשב"א לענין ערב' אביאנו לקמן:

אבל האמת יורה כו' אין כוונת מ"א לחלק על הרב"י כי אם מקשה על לשון הרב"י שכתב וטוב להחמיר ואזיל לטעמיה שהביא בב"י לשון רי"ו שהוא כלשון הש"ע שאם היתה המלאכה מפורסמ' כו' אסור אח"ז סמוך לו הביא תשובת רשב"א בערבה שהובא לקמן סי' תרס"ד דמצד הדין מותר אלא דיש להחמיר. וכיון דהעתיק בש"ע לשון רי"ו וסיים טוב להחמיר ולא סיים כמ"ש רי"ו אסור אע"כ ס"ל להרב"י דנדון רי"ו הו' נדון דהרשב"א דעדיין לא נקרא עליו שם ישראל וכיון דכתב הרשב"א דמדינא מותר אלא שטוב להחמיר ע"כ לשון אסור שכתב רי"ו הוא לאו דוק' אבל מ"א ס"ל דנדון דרי"ו היה חלוק מעובדא דרשב"א דרשב"א מיירי שאין שם ישראל נקרא עליו כמבואר שם להדיא במעשה דערבה ולכן כ' וטוב להחמיר אבל רי"ו מיירי בנדון ששם ישראל נקרא עליו ולכן כ' אסור דהיינו מדינא וכמ"ש סי' רמ"ד:

(יא) (ס"ק יא) ללבוש כו' ול"ד להדלקת נר כו' ר"ל דאסור אפי' קצץ:

(יב) (ס"ק יב) בכדי כו' וא"כ בב' י"ט של גליות כו' דלקמן סי' חקט"ו כ' גוי שהביא דורון לישראל ויש חשש שניצד או תלשו מן המחובר בי"ט אסור עד מוצאי י"ט אחר ששהה בכדי שיעשה ויש מחלוקת בין רש"י ור"ת בטעם האיסור רש"י ס"ל הטעם כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט לכן צריך להמתין כ"ש וא"כ לא נהנה דהא היה לו זמן לעשות במי"ט. ולפ"ז בב' י"ט של גליות מותר במוצאי י"ט או אחר ששהה כ"ש דממ"נ אי יום א' חול לא נהנה כלל ממלאכת י"ט ואי ראשון י"ט הרי שני חול וכבר המתין כדי שיעשה אבל ר"ת כ' דגזרינן שמא יאמר לגוי שיביא לו בראשון כדי שיהנה ממנו עכ"פ בי"ט שני ולפ"ז גם בי"ט שני אסור עד מוצאי י"ט שני ואח"ז ימתין כ"ש וכתב שם דמחמירים כשני הטעמים ע"ש אלא שכ' שם מ"א הא דחיישי' שמא יאמר לגוי להביא דוק' בדורון חיישי' להכי אבל בקצץ לו מעות שיביא לו לא חיישינן שמא יאמר לגוי להבי' ע"ש א"כ הכא דליכא דורון ואזיל חשש דר"ת שמא יאמר כו' וליכא אלא טעמי' דרש"י שלא יהנה כו' מש"ה מותר מוצאי י"ט א' אחר שהמתין כדי שיעשה:

(יג) (ס"ק יג) ואם יש כו' דהא יוכל ללבשו בלא"ה אע"ג דהשתא ע"י התיקון עדיף טפי ללבישה מ"מ מותר וכה"ג מצינו היתר בתבשיל אם היה בלי מעשה גוי ראוי לאכילה אינו אוסר מעשה גוי שתקנו יותר ע"ש:

(יד) (ס"ק יד) ליקח כו' דאינו אסור מפני מראית העין דליתא כו' ר"ל דאיכא עוד טעמים משום טרח' או עובדא דחול וע' במ"א בהלכות חה"מ:

(טו) (ס"ק טו) שעושה כו' הואיל וגמרו בידי אדם. ר"ל שכל שבידו לעשותו ליכא משום מוקצ' לכן קי"ל של גוי א"צ הכנה דהא גוי יש בידו לגומרו בשבת:

שכל דבריו דברי תימ' כו' דתחלה הביא הרב"י דברי הר"ן שכ' ומסתברא כל שקצץ אע"פ שעשה הגוי המלאכה בשבת מותר. לישראל ללבוש הכלי בשבת ואח"ז הביא הרב"י דעת האוסרים והקשה הר"ן הא תנן אין מביאים כלים מבית האומן ותירץ כמו דאמרי' התם דלצורך המועד מותר ה"ה כשהוא לצורך שבת ואח"ז הביא עובד' דהג"א וכ' עליו כמו שהביא מ"א פה וע"פ תירץ הרב"י דברי הג"א לחלק בין מנעלים העשויים על המקח ולענין מלאכה אחרת כתב רמ"א בהג"ה דבמנעלים מותר להביא מבית האומן וע"ז כתב מ"א דמה שעשה הרב"י מחלוקת בין הר"ן ובין פוסקים האוסרים ההבאה וכן מה שהקשה על הג"א הא אין מביאים כו' דאין מחלוקת בין הר"ן ובין הפוסקים וכן לק"מ על הג"א דהר"ן לא דיבר כלל מההבאה אלא שהגוי הביאו לישראל התיר הלבישה ובזה חולקים הפוסקים ואוסרים הלבישה הם שני הדיעות לענין לבישה שהובא פה בש"ע אבל הבאה מבית גוי גם הר"ן מודה דאסור דבזה אין חילוק וגם בהג"א מיירי שישראל שגג ולא ידע והביאו ולא היה השאלה כ"א על הלבישה משום איסור מוקצה:

שרובה ישראל מותר כצ"ל:

אם לא בגוי כו' שאינו אומן כו' לא ידעתי טעם לחלק למה כה"ג לא אסר משום עובדא דחול וכן הקשה בספר ת"ש:

(יח) (ס"ק יח) והגת כו'. דמלתא דפשיטא גם כל הסי' מיירי בהכי:

אפילו סחט להו בידים בשבת כו' לכן המשקין היוצאים מותרים ר"ל אע"ג דמשקין שזבו אסורין דגזרי' שמא יסחוט היינו דוקא היכי דסחיט' אסור' מדאוריי' אבל בנתרסקו קודם שבת בטעינת קורה אז אפי' סוחט בידים ליכא איסו' כי אם מדרבנ' לכן לא גזרינן שמא יסחוט דהוי גזירה לגזיר':

(יט) (ס"ק יט) בוסר כו' וע"ק למה דילג הטור שום המוזכר בגמ'. ר"ל דבבריי' קתני שום ובוסר ומלילות שרסקן מבע"י ר' ישמעאל אומר יגמור כו' ואסור לגומרו בידים בשבת וכן פי' התוס' שם לחד פי' אך הא בבריי' קתני שום ותקשי להתו' לפי' א' שכתבו דיגמור פי' שיאכל בשבת דאינו דומה למשקין שזבו כו' א"כ לפי' זה קושיית מ"א דהא בשום ליכא סחיטה דאוריי' אפי' לא רסקו ועיין בחדושי למס' שבת:

(כ) (ס"ק כ) להשמעת קול כו' וכן משמע בתוס' כו' אציע הסוגיא תנן בש"א אין שורין דיו כו' אלא כדי שישורו מבע"י כו' אין פורסין מצודות חי' כו' אלא כדי שיצודו מבעוד יום וב"ה מתירים ת"ר מניחים מוגמר תחת הכלי ומתגמרי' והולכי' כל היום ומניחין גפרית תחת הכלי ומתגפרים והולכים כל השבת אין נותנים חטים תוך הרחיי' של מים אלא בכדי שיטחנו מבע"י ושאל הש"ס מ"ט אסור ברחיי' ואמר רבה מפני שמשמעת קול א"ל רב יוסף ולימא מר משום שביתת כלי' דתניא ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים אלא אמר ר"י משום שביתת כלים ופריך מוגמר וגפרית מ"ט שרי ומשני דמנח אארע' בלי כלי וליכא משום שביתת כלי' ומסיק דב"ה ל"ל שביתת כלים ובריי' דכל אשר כו' דא"ל שביתת כלים ב"ש הוא והקש' תוס' ד"ה ולימא כו' מאי פריך ר"י ולימא מר משום שביתת כלי' הלא עדיף לו' הטע' דהשמע' קול ואתיא אפי' כב"ה מלומר משום שביתת כלי' ואתי' כב"ש ולא כב"ה ותי' דר"י לא ס"ל כלל סברת השמעת קול וניחא ליה לו' משום שביתת כלי' אע"ג דאתיא כב"ש דוקא מלומר משום השמעת קול ואתיא אפי' כב"ה והקשו התו' דע"כ רבה לא ס"ל טעמא דב"ש דאוסר כל הני דמתני' שריית דיו ופרוסות מצודות משום שביתת כלי' אלא משום גזירה דלמא יעשה בשבת גופה דאל"כ מאי אצטריך ר' יוסף להביא ראיה דב"ש א"ל שביתת כלי' מברייתא דובכל אשר אמרתי כו' ה"ל להביא ראיה ממתניתין מדאסרו ב"ש כל הני דקתני במשנה א"ו דבהני דבמתניתין י"ל הטעם משום גזיר' עכת"ד הש"ס ותוס' וקשיא למ"א דאכתי לא אצטריך ר"י להביא בריי' דובכל אשר אמרתי כו' אלא ממתניתין דאוסר ב"ש ואי דבמתניתין י"ל הטעם משום גזירה הא גם ברחיי' י"ל דאוסר משום גזרה עכ"פ יהי' טעמיה דב"ש אי משום שביתת כלי' או משום גזרה יש לאסור רחיים דהא גם ברחיי' שייך טעמא דשביתת כלים וטעם גזירה א"ו דברחיי' ליכא איסור תורה אפי' נותן ישראל החטים תוך הרחיי' בשבת ולכן ליכא למגזר ע"ש אטו שבת דהוי גזירה לגזירה. אולם כל האחרוני' הקשו על מ"א בזה דאיך א"ל הטעם ברחיים משום גזירה תקשי קו' הש"ס מוגמר וגפרית מ"ט שרי דאפ"ת דמנח אארע' כדמשני הש"ס דניהו דכה"ג ליכא משום שביתת כלי' מ"מ טעם גזירה שייך בו אע"כ דאתיא כב"ה דלא גזר טעם איסור הרחיי' משום השמעת קול ולכן הוצרך ר"י להביא ברייתא דב"ש א"ל שביתת כלים וא"כ י"ל דגם ב"ש לא גזר ובמתני' דאוסר ב"ש אין שורין כו' וכל הני דאסר ב"ש במשנה גם שם הטעם משום שביתת כלים וכ"כ מהרש"א שם ברש"י. ומפי המנוח מוה' אהרן כ"ץ גיביטש ז"ל שמעתי דהמ"א היה מפרש הא דקתני מניחים מוגמר תחת הכלים וכן גפרית אין הכוונה דעכשיו סמוך לשבת מניח המוגמר על האש אלא שהמוגמר הוא מונח זמן רב קודם שבת על הגחלים אלא עתה סמוך לשבת מניח הגחלים עם המוגמר שעליו תתת הכלים וכ"מ לשון הבריי' וכה"ג ליכא למיגז' דהא כה"ג אפי' בשבת ליכא מלאכה דאוריי' ואינו כ"א איסור דרבנן וא"כ ליכא למיגזר ע"ש אטו שבת דהוי גזרה לגזרה אבל אי הטעם משום שביתת כלי' לולי דמשני דמנח אארעא מקשה הש"ס שפיר מוגמר וגפרית מ"ט שרי וע' בחדושי בע"ה במס' שבת כתבתי בע"ה יישוב באריכות:

ועיין בתוס' פ"ק דע"ז שר"ת רצה להתיר בנין בית בקבלנות אפי' עושה הגוי בשבת וכ' עוד אפי' שמפורס' דהא רחיי' ג"כ מפורס' ואפ"ה לב"ה שרי ור"י דחה דשאני רחיים דהמים טוחנים ולא עבד גוי מעשה בידי' משא"כ בנין שהגוי עושה מעשה בידי' עכת"ד ומזה לכאורה מוכח דלא כמ"א דאי כמ"ש מ"א דאין בנתינת חטים לרחיים איסור תורה א"כ ה"ל לר"י לחלק בין בנין לרחיים דבבנין איכא איסור תורה וברחיים ליכא רק איסור דרבנן אע"כ גם רחיים הוי איסור תורה אלא דיש לדחות אדרבה זה כוונת ר"י באמת דשאני רחיים דהמים טוחנים כו' וא"כ אפילו בישראל ליכא איסור תורה משא"כ בנין שהגוי עושה מעשה בידים והוי כה"ג בישראל איסור תורה:

מיהו ממ"ש סי' שי"ז בשם התוס' שהקשו לב"ש דס"ל אין פורסין מצודות אא"כ נצודו מבע"י דגזר ע"ש אטו שבת כנ"ל והא אפי' פורס מצוד' בשבת ליכא איסור תורה דהא בשעת פריסה אינו צד ולא עביד מידי ותי' דחיישי' בשעת פריסה יכנס חיה לתוך המצודה דהוי איסור תורה עכת"ד והא אפי' כה"ג ליכא איסור תורה דהא בפריסה ליכא איסורא ומה שהחיה נכנסת לתוכה הא איהו לא עביד מידי דהא החי נכנסת מאליה אע"כ גם כה"ג אסור מן התורה וה"ה ברחיים דניהו דהנתינה לתוך הרחיי' לא עביד מידי והטחינה הוא ע"י המים מ"מ כיון דמיד בשעה נתינת החטי' המים טוחנים חייב:

דומיא דמדביק כו' שנראה מדברי התוס' שם דאפי' לא הפך הפת ולא עשה שום דבר בפת משעה שהדביק' אע"פ שנאפ' ממילא מ"מ חייב:

א"כ כשאומר לגוי כו' מן מ"ש ועיין בתוס' בספ"ק דע"ז כו' עד א"כ כשאומר כו הוא כעין הגה כדרכו אבל העיקר נראה בעיני כמ"ש תחלה דברחיי' ליכא איסור כמ"ש מדברי תוס' דשבת דף י"ח והעיקר שמצא כן להדי' בסמ"ג וסמ"ק וכל הראיות שהביא נראה דהתו' ס"ל דחייב ברחיים לא נמצ' הדבר מפור' ויש סברות לחלק בין רחיי' עז"כ א"כ כשיאמר לגוי הוי שבות דשבות דהא אפי' עביד ישראל אין בו אלא שבות:

(כא) (ס"ק כא) במקום כו'. כיון דאיכ' פלוגת' בין הפוסקים אי קיי"ל כרבה דחייש לשמיעת קול אפי' במקום פסידא או קי"ל כר"י דלא חייש כלל להשמעת קול אפילו היכ' דליכ' פסידא לכן היכא דאיכא פסידא סמכינן על הפוסקים שפסקו כר"י דלא חייש להשמעת קול:

והע"ש לא ידע כו' דס"ל דרבה דחייש להשמעת קול מ"מ במקום דאיכ' פסיד' מודה דלא חיישי' ומזה הוליד קושיא בתוס' דלית':

(כג) (ס"ק כג) במחטו כו' אבל בבגדו כו'. דאפי' בשבת ליכא חיוב חטאת דאין דרך הוצאה בכך ואפי' אומן דרך אומנתו מ"מ פטור וא"כ בע"ש הוי גזירה לגזירה:

(כד) (ס"ק כד) בתפילין בראשו. כ' כן לאפוקי מדעת הרב"י וכמו שסיים סס"ק זה דלא כב"י והוא דהרב"י לית ליה בתפילין הטעם משום דאסור להסיח דעתו מהן ת"ל כיון דהן בראשו ה"ל כמחט בבגדו דאין דרך הוצאה בכך ואפי' בשבת ליכא רק שבות ויהיה מותר בע"ש ועוד בתפילין ליכא חיוב' אפילו למ"ד שבת לאו זמן תפלין מ"מ כיון שהם דרך מלבוש ליכא חיובא כדאית' בשבת לכן הוכיח דמיירי בתפילין בידו דהוי דרך הוצאה וגם אינו דרך מלבוש וב"ח וט"ז השיגוהו דא"כ היכי מתיר מטעם איסור היסח הדעת דהיכ' מצינו איסור היסח הדעת כשהן בידו דהא ילפינן איסור היסח דעת בק"ו מציץ דאסור להסיח דעת ממנו והיינו דוקא כשהציץ על מצחו כדכתיב והיה על מצחו תמיד ודרשינן שלא יסיח דעתו והא כתיב על מצחו אבל כשאינו על מצחו אין בו משום היסח הדעת וה"ה בתפילין לכן תי' מ"א דמיירי כשהן בראשו וא"ש טעם דאסור להסיח כו' ולא סגי בטעם דאפי' בשבת אינו רק איסור דרבנן וא"כ אין לאסרו בע"ש דהוי גזירה לגזירה. ע"ז תי' מ"א דליכא רק חד גזירה דחיישינן שמא בשבת יטלן מראשו ויעבירם בידו דאיכא איסור תור' והשתא ליכ' רק חדא גזירה שמא ישכחם בראשו בשבת ושמא יטלן מראשו ויתפסן בידו לא מקרי גזירה דהוי קרוב לודאי דכן דרכן של ב"א שצריכים לפנות ועי"ז יצטרך להסירו מראשו ולכן הוצרך לטעם דאסור להסיח דעתו:

(כה) (ס"ק כה) שאינו שוכחן כו' כמ"ש סי' מ"ד ע"ש במ"א ס"ק ב':

(כו) (ס"ק כו) למשמש כו' דאפי' לדידן דל"ל ר"ה ור"ל שיש גם למבוי לחי וקורה וגם ערבו ונשתתפו דמותר להוציא ולטלטל אפי' הכי מצוה למשמש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.