יפה תואר על שמות רבה/ג

יפה תואר על שמות רבה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יפה תואר על שמות רבה - פרשה ג

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  טו  טז  יז  

א  [עריכה]

טירן היה משה. לפי הענין נראה שפי' נער או רך בשנים. וכן פי' הרש"ט בספר האמונות ולכן נבעת אם נגלה עליו הקב"ה בקול גדול. אבל בירושלמי איתא על אליהו שהי' טירונין של נביאים ופי' בערוך שהוא לשון חשיבות וגדולה. וזה שבא לתת טעם למה היתה הנבואה זאת בהקיץ ולכן היה להזהר פן יהיה נבעת מהקול ולא באה לו הנבואה בחלום או במראה ולא יפחד עוד. ומשני כי משה חשוב מאד ולא יאות לו להנבא עכשו אלא בהקיץ:

בוסר הוא. פי' הדברים כי קול הנבואה ראוי להיות נורא מאד. ולכן יחשוב על קול נמוך שהוא קול זר ולא יחוש להשיב על זה. לכן בא בקול אביו וע"ז ימהר וודאי להשיב. והנה הקולות המוזכרים הוא הוא מדבר ממדרגות הנבואה וכמ"ש בעל מגלה עמוקות וזה תורף דבריו. לפי שההרגל על כל דבר שלטון ואין שום שלימות נתנה בלי הרגל. לכן מרע"ה עם היותו מוכן מאד לנבואה לא ידע דרכי ה' לבלתי הרגלו עדין בה וזה טירון ר"ל נער בלי מורגל ולכן באה אליו הנבואה דרך פתוי בהרגל ובהדרגה שלא נגלה אליו בקול גדול ששנוי גדול הבא פתאום אי אפשר שלא יזיק ולא הרס לראות כאצילי בני ישראל וג"כ לא בקול נמוך ומדרגה קטנה כי אולי יחשוב לו שהיא ידיעה מחקרי ולא יחשבנה נבואה ולכן נקרא בקול אמצעי והוא קול אביו שגדלו מנעוריו שהוא שכלו ולכן אמר מה אבא מבקש שחשב היותו משיג כשאר השגות שכלו הקודמות. ואולי פירושו של קול גדול הוא הנבואה בלי כל הקדמות וזה יוכל להבעיתו לדעת הכל פתאום. וקול נמוך הוא השגת הידיעה אחרי הקדמות הנהוגות לזה. וזה הי' זלזול בנבואה כי לפי זה אין יתרון לו על המחקר. ולכן למדהו הדרושים עם סבותיהן יחד וזה ההגלות בקול אב שהם הקדמות המקובלות והלמודיות מאב לבנים ושוב נעתק ללמדו עיקר הדברים כפי אמתתם בנבואה היתרה על המחקר וזה קול אלהים:

הנני מה אבא מבקש. והא דאמרינן לעיל פ"ב הנני לכהונה הנני למלכות פליגא אהא. ואע"ג דמדכתיב אנכי אלהי אביך ע"כ כבר מת שאין ה' מיחד שמו על הצדיקים בחייהם כדלעיל בב"ר לא יקשה שיחשוב משה כי אביו קרא לו. כי אולי לא שמע עדיין במותו ואפי' שמע יחשוב עכשיו ששקר בשרוהו וע' לקמן בפמ"ה אמר בא אבי ממצרים:

אחד מהן אומר. זה לא גרסינן וצ"ל ריב"ק אומר וכמו שאומר בסמוך ור' הושעיא רבה אמר וכן הוא בברכות וכן לקמן פמ"ה:

לא לאכול ולא לשתות. פי' אשר אין בו לאכול ולשתות:

ב  [עריכה]

יודע הקב"ה העם המתים. כלומר שלהוטים ומתים לעשות שוא. והכוונה גם לפ"ז מ"ש בסמוך וירא און ולא יתבונן שלא יסתכל בעתיד כי גם לפי פי' זה בידיעת העתיד מיירי שלהוטים לעשות ועדיין לא עשו. ואין הפרש בין שני הפירושים אלא בטעם מתי שוא מאי לשון מיתה. ואע"ג דפשט של מתי שיא הוא אנשים כיון שהמ"ם מנוקד בשו"א וכמו אל תיראי תולעת יעקב מתי ישראל ומלשון מיתה היא בציר"ה וכמו מתי מלחמה. מ"מ כיון דאמר בלשון מתי דורש שבא לרמז גם לענין מיתה ומהאי טעמא דריש נמי הכתוב מתיך בחרב יפילו מלשון מיתה וכמו דמשמע בסמוך:

העם העתידים לעשית שוא. אבל העושים בפועל בוודאי לא ינקו במשפט אבל על העתיד אינו מסתכל. ואע"ג דבן סורר נידון על שם סופו זה רק בידי אדם. וגם כי הוא כבר החל לעשות רע:

אתה רואה ראיה אחת. פי' האדם כשרואה שני דברים רואה כל דבר בראיה אחת והראיות שונות אבל הקב"ה צופה ומביט עד סוף כל הדורות בראיה אחת. ואין לפניו שינוי בראיה:

אעפ"י שידעתי. ופירוש כי ידעתי אע"פ שידעתי וכמו כי עם קשה עורף הוא. רפאה נפשי כי חטאתי לך שיתפרשו אע"פ:

ג  [עריכה]

ועתה ירדתי לכאן להעלות כו'. ואע"ג דכבר ירדה השכינה עמהם. אולי כחטאם נסתלקה ועתה ירדה שנית לכאן להעלותם:

עד עתה לא באה צעקתם לפני כו'. פי' אף כי שמע הקב"ה את צעקתם מ"מ לא נעתר להם כיון שלא הגיע הקץ להגאל ועתה הגיע הקץ אם נמנה מלידת יצחק:

לכה וודאית. כלומר לך לבד ואתה הגאולה. ונראה שהמדרש הזה חולק על הא דר' עקיבא במסכת שמחות שמשה ואהרן זכו לגאלם:

ד  [עריכה]

לא אנכי הוא שאמרת לו ואנכי וגו'. ודרש הקרא מי אנכי כי אלך וכי אנכי הוא אותו אנכי שאמרת ואנכי אעלך וגו' שאלך אל פרעה: ולפ"ז המלת אנכי עומדת במקום שתים. ותשובת הקב"ה היתה חייך אני יורד ומצילן אלא לכו אתם תחלה והודיע לבני שאני גואלם וכדאיתא לקמן פט"ו:

היכן אני מושכם לתור להם מנוחה בקיץ מפני החמה וע' בחזית:

מה זכות יש בידם. ולא ס"ל שמפני שהגיע הקץ וזכות אבות ולמען שמו יגאלו כדלעיל פ"א כיון דאין בידם מעשים. ואע"ג דמשה אשר הוא בכל עת סניגור על ישראל איך נהפך לקטיגור להם לשאל מה זכות יש בידם. וע' ברש"י בחומש. ויתכן כי משה בשמעו את דבר ה' לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי וגו' תלה ההוצאה במשה מדלא אמר ואוציא את עמי. וחשב משה כי הוא בזכותו יוציאם ומשה מענותנותו מי אנכי וגו' כי אין בי זכות ועתה הודיעני אמר להקב"ה מה זכות יש בידם וכו'. אולי זכותם תעמוד להם להוציא:

אלא למי שהוא מתירא. כמ"ש לגדעון כי אהיה עמך לפי שאמר במה אושיע את ישראל הנה אלפי הדל במנשה וכן ליעקב הנה אנכי עמך ושמרתיך וגו' וכן כי אתך אני להצילך כי תעבור במים אתך אני:

הוי יודע שבזכות התורה. פי' אף כי יש להם זכות להגאל מה שיקבלו את התורה. מ"מ על ידך יקבלו ואתה תהיה סבה לדבר וז"ש שהן עתידין לקבל על ידך:

סימן לגאולה הראשונה כו'. ומפרש הקרא וזה לך האות כי אנכי שלחתיך פי' אחרי שאני שולח אותך במאמר אנכי זה הוא הסימן לגאולה. ומ"ש שבאנכי ירדו וכו' קרוב לפרש עפ"י מה שנודע כי תכלית גלות מצרים היתה כדי שיקבלו עול תורה בצאתם ולא יקשה עליהם אחרי שהורגלו בעבודה קשה משא"כ אלו נתן להם התורה מתוך שלוה והשקט היה כבד עליהם לשאת. וז"ש שבסבת אנכי כדי לקבל התורה ירדו למצרים. ובאנכי בשביל קבלת התורה אני מעלה אתכם:

ה  [עריכה]

אותה שעה נתברר משה על עסקיו. משום דקים לן שמשה פעם בא בחסידות ופעם בא בתמימות ופעם בעקמנות ופעם בירר עסקיו כדדרשינן בי' בויק"ר פי"א ובשוח"ט מז' י"ח את הפסוק עם חסיד תתחסד. ולהכי קאמר הכא דבירור עסקיו היינו בשעה שאמר מה שמו. ודלא כדלקמן דאמר באותה שעה בא בעקמנות שכוונתו היתה לידע שמו ית' ובקש תואנה לאמר ואמרו לי מה שמו. ודלא כדאמר בשוח"ט שאותה שעה בא בתמימות ע"ש:

ו  [עריכה]

באל שדי. בצבאות. באלהים. בה'. הזכיר ד' שמות אלו ולא הזכיר כל השבעה שמות שאינם נמחקים. משום דבאלו הארבעה שמות נגאלו ממצרים. כי באל שדי יען שלא היו ראוים להגאל ותלה על חטאם וגאלם במדת הרחמים שהוא ה' ועשה דין במצרים שהוא אלהים וכמ"ש וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. ונלחם להם במצרים שזה הוא צבאות:

ולטיט ולבנים הם הולכים. טיט ולבנים לאו דוקא אלא צער קשה כטיט ולבנים דשעבוד מצרים:

אהיה לאשר אהיה ביחידים. כלומר שלא אהיה בוודאי אלא אהיה פעמים לאשר יקרה שאהיה עמו וזה יצדק ביחידים שהשגחתו עליו שתלויה בזכותו ברחמים לפעמים ע"ד וחנתי את אשר אחון אע"פ שאינו הגון. אבל במרובים בוודאי אהיה עמהם שאפי' יחשבו לסור ממני ע"כ אמלוך עליהם. וזהו שאמר לאמר להם אהיה שלחני אליכם כי להיותם מרובים בוודאי יהיה עמהם אפילו כשיהיו חוטאים:

אמר הקב"ה לכשאני מבקש כו'. ודריש אהיה אשר אהיה שפעמים אהיה מלא עולם ופעמים אהיה מצמצם שכינתי בתוך הסנה. ולפירוש זה יתפרש שאלת ואמרו לי מה שמו שישאלהו על מציאות ה' ומקומו וכמו שפירש הרב המורה והיתה התשובה אף כי שמי הוא אהיה שמלא כל הארץ כבודי מ"מ לפעמים אצמצם שכינתי במקום פרטי. ומביא ראיה ע"ז מהמלאכים. כי גם בהם יש שנוי במקום כי וישלח תבנית יד קאי על המלאכים דכתיב לעיל מיניה דמות כמראה אש וגו' כמראה זהר כעין החשמל והחשמל שם למלאכים כדאיתא בפ"ב דחגיגה:

ז  [עריכה]

יש חוטאים בשאול. והא דאמרינן בעירובין הפושעים בי שפושעים והולכים אפי' על פתחה של גיהנם. וכן מ"ש שאול חטאו דהתם בחוטאים מיירי והכא מיירי בצדיקים בעוה"ז המה בוודאי לא יחטאו בעוה"ב:

בתחלה פתוי פתותי. לכן הזכרתי את אביך כדי שישמח משה במה שישמע אביו נמנה עם האבות. ומכאן ואילך דברי אמת כי באמת לא נמנה עמרם עם האבות:

ח  [עריכה]

לעולם חסר. ע' בפרק עשרה יוחסין ופרש"י שם:

לעולם זקנים מעמידים את ישראל. בא לפרש את זקני ישראל לא כל הזקנים שבעם אך על החכמים קאי אשר עמהם למלכים ויועצים בכל מקום:

זז התורה. ורצה להתעולל בה או כי חפץ להשניא זמנין ודת ולכן חפץ לקחת את הס"ת מידם כדי להשכיח דבר ה' מפיהם:

מסורה היא בידם מיוסף. ולכן אמר ושמעו לקולך כי קבלה היא בידם שהגואל יאמר בלשון כפולה כדלקמן וע' בזה ברש"י בחומש וברמב"ן:

ט  [עריכה]

הודיעו הקב"ה כו'. ומפרש את הכתוב ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה שלא יניחם בכחם אלא יתיש כחם בעבודה קשה:

ואעפ"כ הטיח דברים שאמר למה הרעותה לעם הזה ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה ופי' שהרע במה שהכביד פרעה והרע. ונגד מ"ש הקב"ה ראה ראיתי את עני עמי אמר הלא היה להפך כי הרעות לעם הזה וכ"כ הראב"ע ומה שהקשה על זה הרמב"ן מדכתיב והצל לא הצלת י"ל כי אין ההצלה רק היציאה מן הגלות:

י  [עריכה]

אעשה מה שדברתי לאברהם. ומפרש אשלח את ידי אקיים את נבואתי מלשון היתה עלי יד ה':

כדי למדוד בהם כמדתם. ומפרש דן אנכי כמדתם כמדת דינו יתברך ולכן הוצרך הקב"ה להכותם בכל הנפלאות שעשה במצרים שהיו כנגד הרעות שהרעו לישראל כדאיתא במדרשות ובילקוט:

יא  [עריכה]

כדי שלא יהא פתחון פה לאברהם אבינו כו'. כי בני ישראל חפצו לצאת גם בידים ריקניות וכמ"ש בברכות ולואי שנצא בעצמנו. ורק למלא את הדבר אשר דבר לאברהם בקש מהם כי ישאילו ונתן את חן העם להשאילם:

כמצולה שאין בה דגה. ואע"ג דבמכילתא אמרינן שביזת הים גדולה מביזת מצרים וכיון שעשאוה כמצולה שאין בה דגה איך תגדל עוד ביזת הים. וי"ל כי ביזת מצרים היתה מהרכוש אשר ליושבי הארץ. וביזת הים היתה מנכסי אנשי הצבא ומגנזי פרעה אשר לא לקחו מהם במצרים:

יב  [עריכה]

כלומר מזה שבידך אתה צריך ללקות כו'. פי' אחרי שחטאת בלשונך ראוי אתה להלקות בנחשים וכמו שלקו ישראל ע"י הנחשים השרפים מפני שדברו באלהים ובמשה ורק אותך ארחם והלקה רק בצרעת לפי שעה. וע' בזה ברש"י בחומש:

בני מאמינים. ועל הרוב מעשה אבות ישמרו הבנים ובפרק הזורק מוסיף עוד ע"ז ואתה אין סופך להאמין כו' ע"ש:

בשם שלקה הנחש בצרעת. כדאיתא בסימן שאח"ז:

בסנה הסתיר פניו כו'. באמת היה דבר סכלות כי שם לא היה ירא מהנזק ורק מיראת הכבוד היה ירא מהביט ולכן די לו בהסתרת פניו. משא"כ בנחש שירא פן יזקינו ולכן נס מפניו. אבל היא חשבה כי גם שם הי' ירא מהביט פן תזיק לו הבטתו. ור"י השיב לה כשיטתה גם אם תאמר שזה היה פחדו פן יוזק לו. מ"מ אין מקום לנוס מפני ה':

שאין הנחש ממית. כי כתיב ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו' ורק כשיחטא האדם אז נדמה להם כבהמה וישלטו עליו וכדאיתא בפרק שואל. ולפ"ז מה שאמר שאין הנחש ממית ה"ה בכל בהמה וחיה. והקב"ה הראה למשה בנחש משום שהנחש היה לפניו:

יג  [עריכה]

הכיתי אותו בצרעת. כי הנגעים באים על לשון הרע כדאיתא בעירוכין. ומה שבקש הדמיון כאן מנחש ולא אמר כי זה ענשו ללקות בצרעת משום דחפץ להשוותו במעשה לנחש השוה ג"כ לו בעונש:

לוקה בגופו. שהוא נתן מום בעמיתו מה שאין בו כן ינתן בו מום לקות:

אף המצריים מטמאים. כי מהם למדו ישראל ללכת בתועבותם ולעבוד את גליליהם והקב"ה הבטיחם כי יטהרו מכל חטאתם:

כמו שכתוב. צ"ל למה כתוב והנה ידו מצורעת כשלג כו':

כנגד אברהם יצחק ויעקב. יתכן שבא לרמז על שלשה עיקרי אמונה המפורסמים שהם מציאות ה' והשגחה לשכר ועונש ותורה מן השמים. והנה מציאות ה' נודע על ידי אברהם כי הוא החל לקרוא בשם ה'. והשני נתפרסם ע"י יצחק וכמ"ש ראה ראינו כי היה ה' עמך. והשלישי נתקיים ביעקב שהיתה מטתו שלמה ונתיחד לעם לה' לתת להם תורה מיוחדת כאומרו מורשה קהלת יעקב. והפיכת המטה לנחש הוא כנגד מציאות ה' שהוא הממציא כל נמצא כחומר ביד היוצר. והצרעת ורפואתה רמז לשכר ועונש שנענש משה על שהלשין כדלעיל. ושפיכת המים על היבשה רמז לשפיכת רוח הנבואה ותורה ע"ד כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצוק רוחי על זרעך:

אלא לשון דם. ובא לרמז לו שימות בעון זה והכתוב ויזובו מים יתפרש ויזובו זוב דם מתחלה והדר מים:

טו  [עריכה]

ופקח לראיה ופקח לשמיעה מפני שבאלם וחרש אמר דבר והפוכו צ"ל שכן הדבר גם כן בעור ופקח כנגד החרש והעור כי הרואה והשומע שניהם פקיחי החוש זה בחוש הראות וזה בחוש השמע וכן כתיב פקוח אזנים ולא ישמע וכתיב לפקוח עינים עורות ולכן בא או פקח בין שניהם להיות משרת לשניהם וכדכתב הרא"ם ז"ל:

טז  [עריכה]

שעשה אותך אדון כו'. שפרסם שמך בעולם וקראך אדון וכמו שדרשו בפ"ק דברכות למען אדני למען אברהם שקראך אדון (והוזקק לפרש כן מדאמר כאן בי אדני באל"ף דל"ת) ולכן ראוי הוא שתגאל את בניו בעצמך או ע"י מלאך. למען ידעו הכל כי אתה הוא האדון על כל:

אלא כמכבד לאהרן. וזה שלח נא ביד תשלח. ביד שאתה רגיל לשלח דהיינו אהרן שהיה מתנבא שמונים שנה קודם לו:

יז  [עריכה]

מה חרון אף היה שם. כלומר מה רושם היה בחרון אף זה כי הוא סובר שכל חרון אף עושה רושם וגם זה בכלל (ודלא כריב"ק בפרק טבול יום דסובר חוץ מזה ע"ש) ובטעם מ"ש עושה רושם כתב ההר"ש אלמושניני בפירושיו שהטעם בזה כי השי"ת לא יוחס באנו ההפעליות אם לא מצד הרושם הנרשם במקבלים ושפתים יושק:

שניטלה הכהונה ממשה. והא דאמר לעיל אל תקרב הלום שביקש כהונה ולא ניתנה לו י"ל דההיא כמ"ד לא נתכהן משה אלא ז' ימי המילואים דפלוגתא היא בפרק הנזכר לעיל א"נ התם לזרעו קאמר והכא ניטלה אפילו ממנו. והא דכתיב משה ואהרן בכהניו יש לומר דמשום שבעת ימי המלואים קאמר ששמש בכהונה גדולה:

לכך דבר ידבר הוא. והא דאמרינן לעיל על תשובה לא איש דברים אנכי לעשות בך נס אני חפץ כו' ושמא עתה שסירב נשתנה ענינו ולא זכה לנס ההוא:

לתורגמן. לאפוקי שלא יהיה אהרן לבדו מדבר לפניהם ולא משה כלל אלא קודם בואם שם ידבר דבריו לאהרן וזה משמעו מאומרו לפה כי משה לא יפתח פיו לפניהם אמנם יהיה כמתורגמן שהרב מדבר והוא חוזר ומשמיע לעם את דברי הרב. ועי' בפירש"י על הכתוב אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה:

כשם שמוראי עליך. ועי' בחזית פסוק נאוו לחייך:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף