יפה תואר על שמות רבה/ב

יפה תואר על שמות רבה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יפה תואר על שמות רבה - פרשה ב

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  

א  [עריכה]

הה"ד יודיע דרכיו למשה וגו'. כי הכתוב ומשה היה רועה הוא מחובר אל הכתוב שלפני זה וידע אלהים. ובא לבקש חבורם בזה כי הקב"ה גלה למשה את הקץ. וכמו שמפרש בד"א ואגב זה מפרש את הכתוב באופן אחר:

בשר ודם מדותיו ועלילותיו כו'. כי קשה לי' בקרא דכתיב יודיע דרכיו למשה וגו' ומונה שם רק חנון ורחום ה' ולמה לא מנה כל הי"ג מדות אשר הודיע אז הקב"ה למשה וגם קשה מ"ש לבני ישראל עליליתיו הלא לבני ישראל לא הודיע מאומה. ומ"ש המפרשים שהודיע למשה אשר הוא יודע לישראל. זה איננו בפשט המקרא. ולכן דרש כי מונה שתי המדות האלה רחום וחנון לומר כי כל מדותיו מיוסדות הן על שתי המדות האלה כי רחום וחנון הוא. ולמשל גם המדה ונקה לא ינקה נוסדה על מדת רחום וחנון. ומ"ש לבני ישראל עלילותיו פי' כי בני ישראל אשר להם הראה את מדותיו המה יראו בסוף המעשה כי רחום וחנון הוא. ואיננו כמעשה בשר ודם אשר מדותיו ועלילותיו מעוותות הן. ואין להם דרך קצובה. אבל פעם הן כן ופעם לא כן. ולפי הדרש השני שדרש על הקץ יתפרש ברחבה כי אף שקצב הקב"ה ארבע מאות שנה לשבתם בארץ מצרים מ"מ ברחמיו דלג על הקץ וכמו שמפרש עוד. ולפ"ז נמשך הכתוב יודיע דרכיו אל הכתוב שלפניו ומשפטים לכל עשוקים כי דן את המצרים אשר עשקו את ישראל. וע"ע בזה בשוח"ט מזמור י"ח אמר משה להקב"ה רבש"ע כבר חשבתי מה שאמרת לאברהם כו'. עד והיינו דכתיב יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו עלילה שעשה לבני ישראל ע"כ. ונראה דדריש עלילה על הקץ ולא כמדרש דידן דדריש עלילה על את אשר התעללתי במצרים:

ולא נגעו בהן המכות. פי' אף כי גם בין בני ישראל היו מורדים אשר מאנו לצאת ממצרים. וראוי היה כי גם הם ינוגעו מ"מ הפלה ה' בחסדו ולא נגעו בהן. ומה דאמרינן לקמן פי"ד כי בשלשת ימי אפילה מתו הפושעים בבני ישראל. אבל המה לא מתו מצד החושך אלא שהמיתם ה' באותם הימים. וז"ש אח"ז שהאריך אף עמהם פי' אף כי היו ביניהם רשעים האריך אפו עד בואם במדבר ושמה נפרע מהם כל עונותיהם. ולפ"ז חולק על מה שנאמר בפ' שלפני זה שעשו תשובה:

ב  [עריכה]

הה"ד ה' בהיכל קדשו. תוכן הדברים לחבר את וידע אלהים אל ומשה היה רועה ודורש וידע אלהים כי ה' בחן וידע ג"כ לבחר את הגואל וכמו דמסיים ה' צדיק יבחן. ואגב דורש גם את הכתובים הנאמרים בתהלים לפני זה הכתוב:

ומשחרב ביהמ"ק וכו'. והכוונה כי בין כשהיה למטה ובין כשהוא למעלה השגחתו כוללת בעולם וה' עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם. ולדעת ר"א פירושו אע"פ שנראה שהקב"ה סילק שכינתו לשמים עכ"ז עיניו יחזו וכדלקמי':

ה' בשמים הכין כסאו. יש מוחקים מלת הכין ונ"ל דהכי פירושו כי ה' בשמים כסאו הוא כמו ה' בשמים הכין כסאו דמשמע שם ששכינתו וכסאו נכונים בשמים ולאפוקי מדר"א דמפרש ה' בשמים כסאו שנראה כמסלק שכינתו לשמים וע' הגי' בשוח"ט דשם איתא אע"פ שבשמים כסאו שכינתו בב"ה:

שנאמר והיו עיני ולבי שם. ומה דכתיב אשובה אל מקומי הראשון כבר תירצו את זה בירושלמי בפ"ד דברכות:

אע"פ שהוא חרב. בשוח"ט גרסינן ואף עכשיו שהוא הר ויענני מהר קדשו סלה. לא ממלת הר דייק דמצינו כמה פעמים השם הר כמו הר הקודש גם אם לא נחרב. אכל עיקר דרשתו הוא מן סלה כי תמיד הוא בקדושתו גם אם נחרב:

מכותל מערבי שלא נחרב לעולם. כדאיתא באיכה רבתי. והנה מחלוקת רשב"ן ור"א א"א לפרש כפשט דבריהם דזה ידוע שמציאת השכינה א"א להיות במקום מוגבל כי היא בכל מקום וכמ"ש בפ"ק דב"ב שהשכינה בכ"מ. וא"א לפרש רק או על האור הנברא או על יחוד השגחה שם וכמ"ש הרב המורה. ומאחר שעל האור הנברא א"א לומר שהוא בביהמ"ק בחורבנו כי עינינו רואות אשר החושך כסה המקום הקדוש הזה. וע"כ יתפרש על ענין השגחה וטעם הדבר הוא אף דאמרינן בכמה מקומות בכל מקום שגלו שכינה עמהם מ"מ זה רק בהשגחה מסותרת. אבל להפך סדרו של עולם ולעשות אותות ומופתים גלוים לעיני כל העם זה חדלה מעת אשר חרב ביהמ"ק ונמסרנו למקרי העתים. וזה פירושו של סילוק השכינה מביהמ"ק וישיבתה בשמים ואמר שעכ"ז עיניו יחזו וגו' הכוונה בכל זאת עיניו צופות לשלם לכל איש ואיש כצדקתו וכגמול ידיו אם בעוה"ז או בעוה"ב. זה הוא דעת רשב"ן. אבל ר"א אומר כי גם עתה לא זזה השכינה מהיכל קדשו. וגם עתה עושה נפלאות לקיימנו בגלות וכמ"ש גדול הרועה שמצילה. אלא שאין הנסים מפורסמים כבתחלה וזה עצמו מ"ש בכל מקום שגלו שכינה עמהם ומה שכתוב ויענני מהר קדשו סלה שפי' במה שעונה אותנו בצרותינו להצילנו מאויבינו ניכרת השגחתו שלא כמנהג הטבע. ואולי זה הכוונה הנה זה עומד אחר כתלנו שהשגחתו אינה מפורסמת אלא כנסתרת אחרי הכותל. ואולי מחלקותם תלויה בזה. כי רשב"ן סובר אשר מהקב"ה לא יצא רק הטוב. והרעה הבאה לאדם הוא רק בשביל שהסתיר ה' פניו ממנו. וז"ש כי משחרב ביהמ"ק נסתלקה השכינה לשמים והרעות הבאות לישראל הוא בבחינת הסתר פנים. ור"א סובר כי גם הרעה תבוא לאדם מאת ה' לישרו ולהוכיחו ולהיטיבו באחריתו וז"ש לא זזה השכינה וכו' יהיו עיני ולבי שם פי' גם להרע לרעים:

ינתן בדימוס. פי' בבית האסורים:

ובמה הוא בוחן במרעה צאן. פי' אם ירגיל עצמו לרעות את ב"ח השפלים כמו הצאן בשובה ונחת אז אח"ז יוכשר ג"כ להיות מנהיג לבני אדם לבעלי חיים הגבוהים:

ג  [עריכה]

כל אמרת אלוה צרופה. גם אגדה זו באה לפרש ומשה היה רועה שידע ה' כי הוא הגין לגאול את ישראל אבל לפי אגדה שלפני זו היה הבחינה בצאן לדעת סדר ההנהגה ולנסות את ענות רוחו ועתה מפרש כי הקב"ה יבחנהו אם הוא זהיר בממון חבירו וכמו שמביא את הכתוב וינהג את הצאן אחר המדבר. כי בזה יעשה משפט לעשוקים. וירחיק עושק וגזל מן העם. ונראה כי הנסיון הזה הוא רק לתועלת הרואים שיראו את מעשי ה'. כי הוא בוחר רק בראוי לזה. כי להקב"ה הבוחן כל הלבבות והיודע כל העתידות איננו צריך לכל זה:

ד"א ומשה היה כל מי שכתוב בו כו'. עמ"ש בזה בב"ר פל"א. ושם מוסיף קין החסר פה וכן מוסיף כאן יוסף מה שלא נזכר שם:

ד  [עריכה]

אמר הקב"ה למשה כו'. ולפי זה פי' וינהג את הצאן שרמז למה שינהיג את ישראל הנקראים צאן כדכתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי אחרי זכות אברהם שנדבר בין הבתרים:

במדבר אתה מניחן. כי שם מת כדכתיב וימת שם משה ולעתיד כשיקום בתחיה משם יקחם ויביאם לא"י וכמ"ש לקמן בד"ר פ"ב גבי ויתא ראשי עם:

שנאמר לכן הנה אנכי מפתיה וגו'. בפסיקתא מייתי על האי קרא הא דאמרינן לקמן במ"ר פי"א שגואל האחרון נכסה מ"ה יום ומעלה אותן במדבר ואוכלים שרשי רתמים ולבסוף מ"ה יום נגלה להם ומוריד להם את המן ולפ"ז יתכן שלכן היה מה' שיחזירם משה משם כי על ידו הוא שירד המן כמו שהיה ביציאת מצרים בזכותו כדאיתא בתענית:

ה' שמות יש לו כו'. בא לפרש הר אלהים חורבה. כי חורבה איננה שם מקום אשר שם היה הר אלהים אבל הוא תוספת ביאור להר אלהים כי שניהם אחד הוא כי הר סיני נקרא הר אלהים והר חורב:

ה  [עריכה]

ישינה מן המצות. פי' אף כי עול השעבוד ימנעני מלעשות מצות ה' אבל לבי חפץ לעשותם:

מה התאומים הללו. ודריש תמתי כמו תאומתי:

אינם קוראים אלא להקב"ה. והוא מענין רישיה דכתיב יקראני ואענהו. ופי' שקוראים להקב"ה ולא לנוגשיהם וג"כ אינם קוראים להמלאכים להיות מליצים לפני ה' אלא יקראו לה' ממש וכמ"ש בירושלמי דפ' הרואה כל הנקרא בשם ה' ימלט לא תהא קורא לא למיכאל ולא לגבריאל:

אני שותף בצערן. הדברים עתיקים כי מה שיוחס צער ובכיה וכיוצא לשי"ת בעמל ישראל הוא על ב' פנים. הא' מצד היות מדה טבה להיטיב ולהשפיע וכאשר יפסק השפע הוא הקצור וחסרון בחק טובתו. והב' מצד היות שמו מתקדש ומתפרסם ע"י ישראל ובצערם ח"ו בהפך ע"ד באמור להם עם ה' אלה וגו':

זה מיכאל. כיון דמיד נגלית השכינה כדכתיב ויקרא אליו אלהים וכל מקום שמיכאל נראה השכינה שם כדבסמוך ור"ח מצי סבר שפעמים תגלה שכינה ע"י גבריאל. ומה שהזקיקו לומר זה גבריאל משום דהוא שרו של אש ומכיון דנגלה בלבת אש היינו גבריאל. ולר"י י"ל דלבת אש היינו אור השכינה ולא אש ממש. ויתכן שרמזו לדין ורחמים. כי דעת ר"י שנגאלו ברחמים כי לא היו כדאים להיותם רשעים ולז"א שהאמצעי היה מיכאל שהוא על מדת רחמים ולכן אמר שהוא של שלג וכידוע. ודעת ר"ח שהי' בדין כאומר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ולכן היה האמצעי גבריאל שהוא ממונה על מדת הדין שעז"א גבריאל של אש. וע' בזה ברמב"ן:

ויראה אותן אשות ולא ירא מהם. כאשר היה לישראל באומרם וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ובעל מגלה עמוקות כתב שע"י השגה זו שנתחזק שכלו זכה והוכן עוד להשיג מראה הכבוד האמיתי בסיני. וזה שהדריך ה' למשה להשגת הנבואה מתחלה במראה אש רוחני עד שנפרד מחמריותו וכשבא לסיני הי' קדוש ולא יעצרנו גדר חמרו מההשגה ההיא:

משני חלקים של סנה. וזה היה להגדיל הפלא כי מלבד שאיננו אוכל גם אין האש נאחזת בכולו וז"ש מדוע לא יבער הסנה. ובא לרמז בזה כי נבואת משה לא היתה מהמדרגות התתתונות וזה בחלום או בביטול הרגשים וכמ"ש על הא דלקמן ג' פסיעות פסע וכו' אלא ביקיצה וזו הכוונה משני חלקיו של סנה:

שנאמר וארד להצילו מיד מצרים. ותרגמו ואתגליתי ופי' הכתוב יען כי באת להציל את השפלים ואת הנדכאים לכן נגליתי על הסנה:

קשה מכל האילנות. מזיק ומצער שהוא קוץ מכאוב. וכן היה שעבוד מצרים קשה כי כביכול הוא הרגיש בצערן:

היו חוזרין וכובשין. אחר שהיו מתים בנהר הוציאו אותם וקבעו בבנין:

מה הסנה הזה כשאדם מכניס וכו'. אין פירושו כי המצרים נמשלו לסנה ואברהם וישראל יצאו וידיהם סרוטות ומתמרטות. דהא המצרים סבלו המכאובים והיסורים ולא הישראל ואברהם אשר יצאו מזה. אבל עיקר המשל הוא כי בבואם לא הרגיש איש ובצאתם נתפרש הדבר ע"י המכאובים אשר באו על המצרים. ובמדרש אבכיר הובא המשל לסנה. כי המצרים לא הניחו את ישראל כמו שיכבד לצאת מהסנה:

הדס עושה שלש. זה עפ"י הרוב כי יש אשר קיימי ז' ז' בקינא כדאיתא בפרק לולב הגזול:

ושורפת ואינה אוכלת. פי' מיבש הלחות (וכמו שורפה חיה) ששותה את הלחות אשר בקרבה. אבל אש של מטה הוא להפך:

ו  [עריכה]

ג' פסיעות פסע משה כצ"ל. ודריש מדכתיב אסורה נא וגו' משמע שלא סר עדיין וא"כ מה אמר כי סר לראות דמשמע שכבר נתקרב לראות. לכן אמר ר"י כי בשעה שאמר אסורה נא כבר פסע ג' פסיעות ועז"א כי סר לראות כי מג' פסיעות אלו לא מנעו ה' אבל לפסוע יותר לא עזבו ה' ואמר אל תקרב הלום ומ"מ לא אמרינן שפסע פחות מג' פסיעות דא"כ כמאן דליתא דמי ולא אמר הכתוב כי סר לראות. ורשב"ל סובר כי על הפיכת פניו אמר הכתוב כי סר לראות. ומ"כ שר"י כיון לשלש מדרגות הנבואה שיש לנביא וכמ"ש המורה וזה הראשונה בחלום ואח"כ ברוה"ק בנבואה ואח"כ בהקיץ וז"ש ג' פסיעות פי' שבאותו המקום הגיע לג' מדרגות הביא ורשב"ל סובר שלא הלך ממדרגה למדרגה כשאר הנביאים אלא הפך פניו שמיד ניבא נבואה בהקיץ. וזה דרך דרש:

אבל משה משה אין בו פסק. לפי הדרש שלפ"ז יתפרש כי הוא עלה במדרגה הגבוהה של הנבואה בלי שום הפסק זמן:

אבל ממשה לא הפסיק כל ימיו. ומה דאיתא בסוף מסכת תענית ובפ' יש נוחלין עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה כבר פירש"י ז"ל שלא היה הדבור פה אל פה אלא בחזיון לילה. וע' ברשב"ם ובעין יעקב מה שכתבו בזה באופנים שונים:

שלמדה מפי הקב"ה. אבל האבות קבלו התורה מקבלת שם ועבר:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף