עץ יוסף על שמות רבה/ג

עץ יוסף על שמות רבה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על שמות רבה - פרשה ג

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  ט  י  יא  יב  יג  יד  טו  טז  יז  

א  [עריכה]

הה"ד פתי יאמין כו'. משום דבפתוי בא ה' למשה מייתי האי קרא דמפרש ליה לשון פתוי. ומפרש ליה לשון נער נמי:

מהו פתי נער. וע"י נערותו מאמין לכל דבר:

טירון. נער או רך בשנים שלא הורגל עדיין בנבואה כי ברגע זו התחיל להרגיל בה. ובא לתת טעם למה יפחד אם יגלה עליו בקול גדול. משום שהיה עדיין רך בשנים:

בוסר הוא. מזלזל כי דבר ה' בזה מתרגמינן פתגמא דה' בסר. ופי' שלא יחשוב שהוא קול נבואי. שראוי להיות נורא מאד. ולכן הוצרך להיות קולו של אביו ומפני כבוד אביו הוצרך להשיב:

הנני מה אבא מבקש. שחשב שאביו קרא לו משום שלא שמע עדיין במותו:

שמח משה כו'. דק"ל למה לא אמר אלהי אביך ואלהי אבותיך אברהם כו' כדלקמן. ומתרץ שבא לשמח את משה שיאמר הא אבא נמנה עם האבות. ואילו היה מפסיק בתיבת אלהי אבותיך היה נראה כמפסיק את עמרם מהאבות (תולדות נח):

אלהי אבי עומד כאן כו'. דלאו דוקא דתלה הדבר באלהי אביו. אלא נקט זה לפי שמוזכר כן תחלה:

אחד מהן אומר לא כו'. צ"ל ריב"ק אומר לא יפה כו'. דהא בסמוך קאמר ור' הושעיא רבה אמר כו'. וכן הוא לקמן פ' מ"ה ובברכות:

לא יפה עשה משה כו'. דבאותו פעם היה עת רצון לגלות לו מה למעלה וכו'. ובסוף בקש. פי' דמתחלה לא היה עדיין רגיל ומלומד בנבואה. משא"כ אחר כך (תולדות נח):

עכשיו אני אומר לך כי לא יראני האדם וחי. נראה שבגזרתו אמר כך. ויהיה פי' לא תוכל לראות לפי שלא אתן לך מקום. או פי' איני נותן לך רשות כדפרש"י בחומש. ודייק זה מדכתיב לא יראני לשון עתיד משמע שעד כאן היה אפשר לראות ויחיה:

אעפ"כ הראה לו. ר"ל אע"פ שלא הראה לו פניו. מ"מ הראה לו שכר אחר דהא עכ"פ משה כיון לטוב רק שלא יכול לראות פניו בפעם הראשון. אבל בפ"ק דברכות משמע שר' יהושע דסכנין פליג על ריב"ק (יפה תואר):

ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. ולא כתיב פה אל פה כדכתיב בפ' בהעלותך. אלא ש"מ להורות בא שבא לו בשכר ויסתר משה פניו (תולדות נח):

וייראו מגשת אליו. לגשת מבעי ליה. מאי מגשת. אלא ה"ק מה שיראו לגשת אליו בזכות שהוא לא רצה לגשת (תולדות נח):

ותמונת ה' יביט. שמרמז על פסוק כי ירא מהביט. ולהורות בא שבזכות זה זכה לתמונת ה' יביט (תולדות נח):

ותמונת ה' יביט. פרש"י בברכות זה מראה אחורים כך שנויה בספרי:

לא לאכול ולא לשתות. ר"ל אשר אין בו לא לאכול ולא לשתות:

ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה. כנגד שהוא הסתיר פניו לבלתי ליהנות מזיו השכינה:

אבל נדב ואביהוא כו'. הזכיר זה חזוק לדבריו שיפה עשה משה שהסתיר פניו. שהרי נדב ואביהוא שזנו עיניהם מן השכינה ולא הסתירו פניהם ולא קבלו שכר על מה שעשו:

פרעו ראשיהם. כלו' הגביהו ראשם לראות בכל מה דאפשר. הפך ויסתר משה פניו וכדאיתא בויקרא רבה פ"ך (יפה תואר):

ב  [עריכה]

ידע הקב"ה העם המתים על השוא. שהם ממיתים את עצמם לעשות השוא. שהרשע הזה ממית את עצמו לעשות רעה ולעבור עבירה. ובדבר אחר מפרש מתי שוא המתים ונהרגים אח"כ ע"י אחרים על עסקי שוא. ר"ל בעונש השוא (תולדות נח). או בדבר אחר מפרש מתי שוא כפשוטו לשון אנשים רק למד בג"ש שהן נהרגים אח"כ ע"י אחרים בעונש השוא. והכוונה לשני הפירושים מ"ש בסמוך וירא און ולא יתבונן שלא מסתכל בעתיד (יפה תואר):

ונהרגין. וזכר ענשם לומר אע"פ שחטא חמור הוא שחייב מיתת ב"ד ועוד דטיבותא לגבייהו שימותו מתחלה זכאין כיון דסוף סוף נהרגין. עכ"ז לא יפקוד על העתיד (יפה תואר):

אדם שעתיד להמית כו'. ולכן אע"פ שאמרת הרבה ארבה וגו' ראוי הוא לבטל ולא לעשות לו נס גדול כזה:

בצמא. כדאי' בחלק ובאיכה רבתי שהגולים מבני ישראל הלכו אצל בני ישמעאל ובקשום מהם שישקום מים והם לא עשו כן ע"ש. וגם בתנחומא סדר יתרו:

שעתידין לומר זה אלי ואנוהו. ר"ל מפני שהיה מקום לקטרג אמעשיהם שהיו מריבים ומתלוננים בעת העלאת הבאר כדכתיב המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל וגו'. לכך סיימו דאף שהם אינם כדאי לנס מ"מ ששים רבוא טף שבהן הן הראוים כמ"ש בסוטה התינוקות הכרוהו תחלה ואמרו זה אלי ואנוהו (תולדות נח):

צדיק הוא. לעיל פ"א אמר שגרשו אברהם על שיצא לתרבות רעה. אלא לענין משפט זה הוא צדיק שעדיין לא המית בני ישראל בצמא. או אפשר שע"י החולי הרהר בתשובה:

ראיתי לא נאמר. אלא ראה ראיתי:

אתה רואה אותן באין לסיני כו'. ר"ל זה ראה משה מדעתו ומשכלו כי אחר שהיה מקובל שהקב"ה יתן תורה לישראל כשיצאו ממצרים כמ"ש לאברהם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך. וראה שהקב"ה נגלה לגאלם. ידע שהם באים לקבל את התורה בכאן:

שנאמר ראיתי. ומדכתיב הכא ראיתי כדהתם משמע דראיה זו מעשה העגל כראייה דהתם:

בטטראמולי. הוא דמות ד' חיות פני אדם פני אריה פני שור פני נשר הנושאים המרכבה. ופי' טטרא בלשון יון ארבע. ופי' מולי פרדות כמו מולאות של בית רבי:

ושומטין אחד מהן. היינו פני שור שהוא מהשמאל כי המירו את כבודם בתבנית שור כדלקמן פ' מ"ב:

אע"פ שידעתי. ופי' כי ידעתי כמו כי עם קשה עורף הוא. רפאה נפשי כי חטאתי לך. שפירושו אע"פ:

שעתידים לעשות. לא מכאוב סבלותם כפשטיה דכבר נאמר עני עמי. ומפני נוגשיו. אלא מכאוב שעתידים לעשות. והיינו העגל. אף שהוא עון גדול ואילו חטאו עתה בזה לא הייתי גואלם. אך כיון שעל עון ע"ז שעשו במצרים עשו תשובה. והעגל שיעשו במדבר עדיין עכ"פ לא עשו. לכך לא יעכב חטא זה מלגאלם כיון שאיני דן על העתיד. וזה דייק מראה ראיתי. ומה שאמר המדרש עוד מהו כי ידעתי את מכאוביו. הוא כמו דבר אחר. משום דלפי פי' הראשון ה"ל לכתוב מכאובו בלשון יחיד. לכן מפרש על המכאובים הרבה שיעשו במדבר כדכתיב כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון. ויעציבוהו הוא לשון עצב ומכאוב. וכינה העונות במכאובות כלפי מעלה שדברה תורה כלשון בני אדם:

כך הבטחת את משה. פי' ממאמר כי ידעתי את מכאביו. בין ראויים ובין אינם ראויים אני גואלם וכדמסיים ואזיל:

שנאמר ותהי עליו רוח ה' וישפוט את ישראל. ויצא למלחמה. דרשו דוישפוט את ישראל הוא נמי צורך ותיקון מלחמה. ולא אמשפט כפשוטו אלא כשראה ישראל נתונים ביד שוסיהם ע"י עבירות שבידם היה רוצה להושיען והיה מקרב את משפטן לפני ה'. ואמר רבש"ע הושיעה את עמך ואם לא תושיעם לפי שעברו על התורה הרי כבר הבטחת ע"י משה בין עושין רצונך ובין אין עושין לא תמנע מלגאלם (יפה תואר):

לכך כתיב כי ידעתי את מכאוביו. כלו' השתא ניחא דכתיב כי שפירושו אעפ"כ:

ג  [עריכה]

אני אמרתי ליעקב כו'. דכתיב וארד. בא לומר שקיים הבטחת יעקב. ואע"ג דירידה ההיא לא היתה אלא במדין. ולא במצרים מ"מ אין נפקותא בזה משום דלצורך מצרים היתה (תולדות נח):

כמו שאמרתי ליעקב. ואע"פ שאנכי ארד עמך עם יעקב מדבר. לא על עצמו לבד מדבר אלא גם זרעו אתו. כי הגלות התחיל בו. וההבטחה שיעלנו גם עלה היא גאולת הבנים (יפה תואר):

ולהיכן אני מעלן. לפרש סיפא דקרא ולהעלותו מן הארץ ההיא וכו' בא:

אל המקום אשר הוצאתים משם אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם הה"ד כו'. דמה צורך להאריך בפסוק ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש. אל מקום הכנעני והחתי והאמרי וגו'. לכן קאמר שזה שאמר שני לשונות הוא נגד שני דברים. שכשנגד שנשבע הקב"ה לאבותם אמר ולהעלותו וגו' אל ארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש. כי מטעם שבחה מזולתה נשבע להם להורישה לבניהם. ולכן הוזכר ארץ בשבועת האבות. לאברהם קום התהלך בארץ וגו'. ליצחק אתן את כל הארצות האל. ליעקב הארץ אשר אתה שוכב עליה. וכנגד אשר הוצאתים משם אמר אל מקום הכנעני והחתי וגו'. ולא אמר אל ארץ הכנעני. משום שבאמת אינו ארץ הכנעני שהוא לקח מזרע של שם ושייך לישראל שהם מזרעו של שם. רק הוא מקום הכנעני שהכנענים ישבו שם. לכן אמר הקב"ה שיחזיר את ישראל למקומם ולארצם:

עד עתה כו' שלא הגיע הקץ. לשון ועתה דייק:

שלא הגיע הקץ. אבל ועכשיו כבר הגיע כשמנה מלידת יצחק כמ"ש חז"ל:

לכה וודאית. הה"א שבסוף התיבה כו'. פי' כיון דכתיב ה"א בסוף תיבותא על כרחינו נקרא אותו לכה בקמ"ץ תחת הכ"ף. כלו' עליך הדבר מוטל דוקא ולא לאחר. משא"כ אילו היה כתוב לך בלא ה"א בסוף אז אפשר לקרותו לך ג"כ [שהוא ההליכה בציוי]:

ד  [עריכה]

ליתן לה מדינה. זה מרמז על ארץ ישראל:

ושפחה אחת מטרונית. מיוחסת מזרע מלוכה. והנמשל הוא על השכינה ועליה יכול לומר אנכי כי הוא הוא. וקראה שפחה ע"ש שלפעמים השכינה עמהם בגלות:

אמר לו חתנו. אף כאן דבר משה בעד כל ישראל:

לא כך אמרת לו אנכי ארד כו'. ולא ס"ל לריב"ל ההיא דאמר לעיל וארד להצילו אני אמרתי ליעקב אנכי ארד עמך כו'. דא"כ בהדיא קאמר שיקיים דברו בהעלותם. ומה לו להרהר עוד בזה:

לא אנכי הוא שאמרת לו כו'. פי' לא יתקיים בי מה שאמרת ואנכי אעלך. ותשובת השי"ת אליו על זה כתובה לקמן פרשה ט"ו סי' ט"ו. ומרומז תשובה זו במה שאמר לו הקב"ה כי אהיה עמך. כי באמת ארד עמך למצרים ג"כ לקיים הבטחתי:

היכן אני משכים בקיץ כו'. כלומר וכי אוכל אנכי למלאות כל שאלתם. ור"ל היכן אני משכים לתור להם מנוחה בקיץ מפני החמה שלא תזיקם ובחורף מפני הצינה שלא תזיקם ולכך צריך להקדים לבקש מקום נאות להשכיבם. והיפ"ת מגיה היכן אני מושכם בקיץ כו'. ושמעתי שאולי צריך להיות משכינם שהוא לשון מנוחה ושכונה מסכים למה שדרש על זה בסמוך איכה תרעה איכה תרביץ וגו' שהוא ג"כ לשון רבוצה ומנוחה:

מנין לי לספק כו'. ר"ל שלא תאמר שתשוקת האדם לסבול קור וחום כדי שיבא לארץ אחוזתו. לכן אמר מנין לי לספק במאכל ובמשתה שבלא אכילה ושתיה אי אפשר להיות:

כמה חיות כו'. ר"ל שלא תאמר שגם צידה אפשר להכין לחם יבש ונקודים. לכן אמר עוד כמה חיות יש בהם כו'. כי המזונות התרופיים הצריך למעוברות ולחיות ומיני המגדנות הצריכים לתינוקות קשה להכינם לעם המעונים בעבודת פרך והלואי שיספיקו להכין מזונות פשוטים:

שנאמר הגידה לי שאהבה נפשי. ע' בחזית ששם מבואר:

מן חררה שהיא יוצאה עמהן כו' אתה יודע כו'. פי' היא תשובה על מה ששאל מנין לי לספק במאכל ובמשתה כו' והשיב לו הקב"ה צאי לך בעקבי הצאן כו'. ר"ל מענין היציאה שיצאו ממצרים ויכינו להם מזון וצידה לדרך עוגות מצות ואותה החררה תספיק להם לס"א סעודות. זה יהיה לך לסימן לרעות את גדיותיך על משכנות הרועים כלו' כל זמן שיהיה שכונתם במדבר (תולדות נח):

תספיק להם שלשים יום. פי' לפי שיציאת מצרים היתה בט"ו בניסן. ובט"ו באייר התחיל המן לירד להם. וע' רש"י סדר בשלח:

למקום לסטים. ר"ל למקום שחשודים על שפיכת דמים. וזהו שאמר מי אנכי כי אלך אל פרעה ולא אמר כי אעמוד או אדבר לפני פרעה. משום שלא מפרעה היה מתיירא אלא ממה שיקרהו בדרך אשר ילך בו אשר יש בו לסטים והורגים:

מה זכות יש בידם. זו שאלה ב'. מה זכות יש בידם שנחשב הקץ מלידת יצחק ולא ד' מאות שלמים כפשטיה דקרא. וגם אם אין להם זכות לא יוכל זכות אבות להושיעם שזכותן אינו מועיל אלא למי שעושה כמעשיהם:

אין אומר אהיה אלא למי שמתירא. זהו תשובה למאמר איך יכנוס למקום לסטים כו':

תהיה ניכר שאתה שלוחי. כי זה שאמר וזה לך האות לא שמשה צריך אות דהא משה ראה עם מי הוא מדבר. אלא שיהא לך אות וסימן להראות לכל שיכירו בהאות כי אנכי שלחתיך וכל מה שתרצה אעשה אני שאנכי עמך:

שבזכות התורה כו'. שאז יתהפך לבבם ומעשיהם לטוב. כי עתה העדר צדקתם הוא רק במקרה:

ה  [עריכה]

ויאמר משה אל האלהים מהו שאמר לו כי אנכי שלחתיך. במדרש דפוס פראנקפורט הנוסחא דבר אחר האלהים מהו שאמר לו כי אנכי שלחתיך. וצ"ל דבר אחר מהו שאמר לו האלהים כי אנכי שלחתיך. והת"נ מגיה ד"א מהו אנכי שלחתיך. דהיה די שיאמר כי שלחתיך ואנכי למה לי:

סימן לגאולה. קא מפרש השתא וזה לך האות כי אנכי שלחתיך כי מה שאני שולחך במאמר אנכי הוא סימן לגאולה שבאנכי ירדו כו':

הם מתרפאים. אפשר שכוונת המדרש הם מתרפאים מאשמותיהם ע"ד (הושע יד). ארפא משובתם:

עתיד אני ליעשות סרסור כו'. דהל"ל הנה אבא אל וגו'. ואנכי למה לי. לכך דרש שקאי אמה שיהיה סרסור בקבלת התורה שהזכיר ה' בהוציאך את העם וגו'. ואמר שאז יהיה בא בין ה' ובין ישראל להיות סרסור. וז"ש הנה כשתאמר אנכי ה' אלהיך אנכי בא בנתיים. ומלת אנכי משרת לשנים. וכוונת המדרש הוא כך שבתחלה לא רצה משה. וכיון שאמר לו הקב"ה תעבדון את האלהים שיקבלו התורה. אז נתרצה משה. אך רצה להתברר על עסקיו להודיע שמו הגדול. לכך אמר דהא אני אהיה סרסור בין ישראל לבינך בקבלת התורה ושם תמסר לי כל גנזי אוצרות ושמות הקדושים וטהורים. א"כ בהכרח שאהיה כדאי לכך. א"כ גם אתה תודיעני את שמך הנכבד והנורא:

שיודיענו את השם הגדול. היינו שם המפורש. כי היה שם המפורש מקובל מהאבות ביד ראשי זקניהם כפי הדין שאין מוזרים אותו אלא ליחידי סגולה והנה ידע משה כי יש שם מיוחד מסור בידם. והוא כשיצא ממצרים היה רך בשנים ולא הגיע למדרגה שימסרוהו לו. ולכן ביקשש עכשיו לידע אותו כי יהיה זה לו אות ומופת על שליחותו שיראו שנודע לו בנבואה. והנה ה' לא רצה להודיעו עכשיו שלא יאות להודיע להמון בשם זה אלא בשם מסכים לפי ענין השליחות. ועל המעשה הזה מהגאולה אמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני עליכם וענינו שיהא עמהם בצרה זו כדלקמן:

ו  [עריכה]

כשאני דן כו' נקרא אלהים. בכל מקום דיין:

אני נקרא צבאות. כמלך היוצא לצבא:

נקרא אל שדי. ע"ש שהוא משדד את המקטריגים לבלתי פגוע בו. עוד יש לומר לפי שימי הדין הם במספר ארבעים כמספר שמר"ח אלול ועד יוה"כ. וכל ימות השנה הקב"ה תולה לרשעים את פשעיהם עד יבואו אותן הימים ימי הדין. ואם כן יהיה חשבון של כל ימות השנה שהקב"ה תולה בהם העונות שי"ד ימים. שכל ימות השנה של לבנה הם שנ"ד. הסר מהם ארבעים יום שמר"ח אלול עד יוה"כ יותירו שי"ד וזהו רמז שנקרא שדי (תולדות נח):

וכשאני מרחם על עולמו. דהיינו להשפיע עליהם שפע טוב. כי אין גם אחד בעולם שיהיה כדאי להבראות ולהתקיים מצד עצמו אלא בטובו הגדול:

רבי יצחק אמר כו'. הוסיף עוד לומר מדאפקיה למאמרו בלשון הויה מילתא אגב אורחיה קמ"ל היותו בעבר ובעתיד ובהווה. וז"ש לכך כתיב אהיה ג"פ. כלומר לא דייקנא רק מ"ש לשון הוי"ה ג"כ. אבל פירושו לפי עניינו הוא כדלעיל לרבי אבא:

בשעבוד זה אהיה עמם כו'. פי' הרמב"ן שבעבור שהזמן העבר והעתיד כולו בבורא בהווה כי אין חליפות וצבא עמו ולא עברו מימיו כלום לכך יקרא בו כל הזמנים בשם אחד מורה חיוב המציאות:

דיה לצרה בשעתה. דיה לצרה שיתאוננו בה בשעה שתבא עליהם. ואף שכמה פעמים אמר להם בתוכחה שיגלו. מ"מ בעת שהם בשעבוד אינו ראוי להודיעם ולצערם:

לך אני מודיע כו'. פירוש מה שאמרתי ובשעבוד הם הולכים לך הוא שהודעתי לא להודיע להם. ומ"ש אמר הקב"ה למשה אמור להם. לא קאמר אלא על מ"ש בשעבוד זה אהיה עמהם. וע' בפ"ק דברכות דף ט' ע"ב:

לך אני מודיע כו'. וכוונת הקב"ה היה במה שגילה לו למשה כדי שיצטער להתפלל עליהם לפי שכך הוא דרכם של הנביאים בראותן איזה צרה לישראל היו מתפללים עליהם מיד:

בטיט ובלבנים הם עומדים. דרש אהיה אשר אהיה מלשון שבר וצער כמו נהייתי ונחלתי. והכוונה שהשכינה כביכול בצער על גלות זה ועל העתיד. וכשאמר ליה וכך אני אומר להם א"ל לאו אלא אהיה שלחני אליכם והוא שיגיד להם שהשכינה עמהם בגלות זה וחפץ לגואלם. וזו תשובה למה שאמר ואמרו לי מה שמו שיגיד להם השם שמורה על ההשגחה (יפה תואר):

ולטיט ולבנים הם הולכים. כלו' שעוד ישתעבדו בגלות. ולטיט ולבנים לאו דוקא. אלא צער קשה כטיט ולבנים דשעבוד מצרים:

אהיה אשר אהיה ביחידים. דריש אהיה אשר אהיה כשם שאתה הווה עמי כך אני אהיה עמך. אם פושטים את ידיהם למצות אהיה עמם וקאמר שזה יהיה ביחידים אבל במרובים ע"כ. וזהו אהיה שלחני אליכם כי להיותם מרובים בוודאי יהיה עמהם אפילו שיהיו חוטאים כדלעיל פ"א:

לכשאני מבקש אחד כו'. ר"ל דדריש אהיה אשר אהיה שפעמים אהיה מלא עולם ופעמים אהיה מצמצם שכינתי בתוך הסנה:

שהוא אחד משלישו של עולם. כדלעיל בב"ר פ' מ"ח:

פושט ידו מן השמים. ר"ל אף שאינו רק כשלישו של עולם. וגם אורך היד באדם אינו אלא שליש הגוף. מ"מ כשאני רוצה מגיע ידי משמים לארץ שהוא כל העולם:

מן הסערה. מבין שערות ראשו כדאיתא בב"ר פ' ד' ואפשר שצ"ל בפנים המדרש מן השערה בשי"ן:

ז  [עריכה]

בשמי שהוא מדת רחמים. דייק זה משום דהיה די שיאמר כה תאמר לבני ישראל אלהי אבותיכם וגו'. ה' למה לי אלא ע"כ לומר שבמדת רחמים יתנהג עמהם (יפה תואר):

ותדע שעל אבות אי"ו כו'. ר"ל שהקב"ה ביאר למשה שפירוש בזכות אבותם הוא רק אברהם יצחק ויעקב שלא יחשוב שכלל גם אביו עמרם עמהם כי אין קורין אבות אלא לשלשה [כדאי' בפ"ק דברכות]. וזה כיון ששמע משה כך כו' ששולל שיתוף זכות אביו (יפה תואר):

יש חוטאים בשאול. כלו' דאיזה חטא שעשה בשאול גרם לו לבלתי ייחד שמו עליו:

פתוי פתיתי אותך. כלו' באתי ברצוי ופיוס כדי שתשמח שאביך נמנה עם האבות ותהיה אתה מוכן לנבואה. שנבואה אינו שורה אלא מתוך שמחה:

מכאן ואילך דברי אמת. דמתחלה לפתוין בא ועכ"פ אמת הוא דהא נמי היה אלהי אביו. אלא שאינו משותף להם במדריגה אחת (תולדות נח):

לעלם חסר ו'. לשון העלמה לומר שלא יהגה את ה' באותיותיו. ור"ל שלא יהגה ויעיין וידרוש את השם בן ד' למ"ב אותיות. וכמו שפירש רש"י על רבי חנניא בן תרדיון שהיה הוגה את השם באותיותיו דורשו במ"ב אותיות ועושה בו מה שחפץ. והוא מה שאמרו בפ' י' יוחסין שם מ"ב אין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע. ולפי שמסר ה' למשה סוד שם המפורש א"ל להעלימו ממי שאינו הגון לו. ושוב דרש עוד המדרש שאפילו בן ד' אין אומרים אותו ככתבו אלא בכינוי. והיינו מכפל זה שמי וזה זכרי ומשני הלשון ודמשמע זה שמי לכתיבה וזה זכרי לזכירה בפה (וע' ביפ"ת):

ח  [עריכה]

לעולם זקנים מעמידים את ישראל. דזקנים אלו אינם כסתם זקנים אלא מיוחדים לישיבה דאי סתם זקנים איך יוכל לקבץ זקני ששים רבוא. וסייעתא לזה אמר לעולם הזקנים מעמידים את ישראל דהיינו חכמיהם שנמלכים בהם כדמפרש:

אימתי ישראל כו'. קרא יתירא דריש דכיון דכתיב וכל ישראל למה לי תו זקנים ושופטים ושוטרים הא כולהו בכלל וכל ישראל אע"כ דאתא לאשמועינן שעומדים ע"י הזקנים. וה"ה על השופטים והשוטרים. אלא משום דגם הם מעדת הזקנים לא האריך להזכיר אלא הזקנים:

כשהיה בית המקדש קיים. ר"ל אפילו בזמן בית המקדש שהיה נבואה ורוה"ק ואו"ת היו שואלים בזקנים [הם הסנהדרין] עסקי מלחמה. ומסתייע משאל אביך וגו' היינו נביאים כדאיתא בספרי. ומכיון דנביאים מימי בית המקדש משמע דהוא הדין זקנים דקאמר להו בהדייהו:

ובאו חמדת כל הגוים. וכתיב בתריה לי הכסף ולי הזהב:

את מחמד עיניך. וכתיב התם ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב:

שהיא חמדה מתוך חמדה. שהכסף וזהב ובנים ונשים נקראים חמדה לגבי דברים שאין בהם ממש. והתורה נקראת חמדה אפילו לגבי כסף וזהב ובנים ונשים שהם דמיונים והתורה רוחנית ונצחית:

זו התורה. ורצה להתעולל בה:

אין זו שלי. פירוש אין בידי להשיב על זה אלא בעצת הזקנים שהם הת"ח כדלעיל ולהם המשפט בדבר זה. והוצרך לעצתם לפי שנסתפק אם היה מותר להם הס"ת אע"פ שינהגו בה בזיון מפני הסכנה. והם השיבו כיון דלביזוי קא מכוין יש לבטוח בה' שיושיעם:

א"ל מסורת היא בידם כו'. דהיינו דקאמר ושמעו לקולך לפי שמסורת בידם שכל גואל שיאמר גאולה כפולה הוא אמת. וקשה הא לאחר כל הסימן הזה לא האמינו בו עד שעשו האותות ומופתים כדכתיב ויעש האותות לעיני העם וגו' ולא השגיחו על המסורת וי"ל שאותו הסימן לא היה מסור כי אם לקצת מן הזקנים המעילים ומובחרים שבהם ע"כ הוזקק להאותות כדי שיאמינו גם שאר כל העם שלא היו יודעים שום דבר מהסוד והסימן שהיה מסור בידם של הזקנים לבד:

מיוסף. כן הוא הגירסא האמיתית. ודלא כרש"י בחומש דגרס יעקב ויוסף. ומה שהיה באמת מסורת בידם מיוסף ולא מיעקב משום דסוד זה היו מוסרים לצנועים שבדור ויעקב מכרו ליוסף שהיה הצנוע שבדור. ויוסף מסרו גם כן לצנועים שבדורו (תולדות נח):

ומהו פקד פקדתי. פי' כפל פקידה למה ליה דכך היה יכול להניח הסימן בפקוד אחד כמו בכפל פקידה:

פקד במצרים פקדתי על הים. הוא ביזת מצרים וביזת הים. אי נמי עשר מכות דמצרים וחמשים דים (תולדות נח):

פקוד להבא. רמז להם שגם בעתיד יפקוד ה' צאנו להיות עמהם בצרתם:

אמור להם כמו שאמרתי ליעקב. שפי' ואומר אעלה אתכם כבר אמרתי ליעקב שאני בעצמי אעלה אותם ועתה אקיימנו:

ואנכי אעלך. וזה נאמר על עליית זרעו:

והיה אלהים עמכם. שפירו' שהוא בעצמו יהיה בגאולתכם:

למה שמסורת. דאל"כ למה ישמעו לקולו:

גואל של אמת הוא. ע' לקמן פ"ה:

חלק כבוד לזקנים. דריש דהאי ובאת אתה וזקני ישראל לא לעכב הוא אלא לחלוק כבוד להם שילכו עמו לפני מלך ויאמרו שה' נקרה עלינו ואם ילכו ילכו ואם יחדלו יחדלו:

למה קורא אותן עבריים ע"ש שעברו ים. כלו' למה נכתב כאן עבריים בשני יודי"ן. לרמז למשה שעתידין לעבור הים:

למה אמרו ג' ימים. שלא היה זה להקל השאלה. כדי שירצה לשלחם כי יודע אלהים דאפ"ה ימאן כמ"ש ואני ידעתי כי לא יתן אתכם וגו':

והם עכבו את עצמם. שלא בדעת בוראם ואנו יכולים להם:

למדוד להם במדה שמדדו. כלו' לא כדי לקיים וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וגו' דהא היה יכול הקב"ה לנקום בהם בארצם בחרב ורעב ודבר ([[ועיין ביפ"ת בארוכה]]):

ט  [עריכה]

ראה הקב"ה מה עתיד פרעה כו'. שלא יתן להלוך את ישראל מארצו וגם שיכביד עולו עליהם ביד חזקה ובעבודה קשה עד מאד. ועל כן הודיע שהקב"ה למשה כל זה כדי שלא יטיח כלפי מעלה. אבל בכל זאת הטיח ואמר למה הרעות וגו'. ועליו נאמר כי העושק וגו'. ר"ל העושק שעשה פרעה לישראל בהכבדת העבודה. זה גרם שנתהולל משה בהטיחו דברים:

י  [עריכה]

אעשה מה שאמרתי לאברהם. שפירוש ושלחתי את ידי אקיים נבואתי. מלשון היתה עלי יד ה':

כדי למדוד. שפי' דן אנכי שישפטם כמדתם כמדת דינו יתברך ולכך הוצרך להכותם בכל הנפלאות שיהיו כנגד הרעות שעשו להם כדלקמן. דאל"כ היה נפרע מהם במכה אחת עד שהיו משלחים אותם. אע"כ שלקו כל כך מכות כדי לפרוע מהם מה שציערו את ישראל. וכנגד מה שהשליכו את הילדים ליאור טבעו בים סוף:

לכך יסרב בהם. שיחזק ה' את לבו שיסרב לשלחם עד שיפרע מהם כדכתיב ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם:

ואחר אשר אשלם לו. פי' ואחרי אשר אשלים המכות ישלח אתכם:

יא  [עריכה]

שלא יהיה פ"פ כו'. וקשה וכי בלא פ"פ דאברהם לא היה צריך לקיים שבועתו וי"ל דעיקר הדין היה עליהם על הים. ואחר הדין ההוא היה שם עיקר הרכוש כי ביזת הים גדול מביזת מצרים. ולמה הוצרכו כלל ליקח ממצרים אלא כדי שלא יהיה פ"פ לאברהם שמיד בצאתם ממצרים יסבור שזה עיקר הגאולה ולא יראה בהם רכוש ויתרעם:

מלמד שהשמלות חביבות עליהם ביותר. דייק מסידור הכתוב שהזכיר כסף תחלה וזהב באמצע ושמלות בסוף. ומדהזכיר זהב אחר כסף א"כ חזינן דממטה למעלה קחשיב. וחושב שמלות בסוף. מזה נשמע שהמה חביבין מן הכל. ואחרון אחרון חביב (תולדות נח):

כמצולה. דרש ונצלתם לשון מצולה שאע"פ שפירושו לשן הרקה קאמר דטעמא דאפקיה לקרא בלשון זה מפני שהוא לשון מצולה:

שאין בה דגה. שבמצולות הים כלו' בתוך התהום אין מצויין דגים. אלא על שפת הים היכא דאיכא מזון. ואע"פ שאמרו שגדולה ביזת הים מביזת מצרים. י"ל דהכא בהמון העם מדבר כמ"ש וישאלו איש מאת רעהו וגו' והם עם הארץ. אבל מאנשי הצבא וכ"ש מגנזי המלך לא לקחו כלום עד ביזת הים (יפה תואר):

יב  [עריכה]

אותה שעה דבר משה שלא כהוגן. ולפי האמת לא היה צריך לאותות. אך הקב"ה השיבו לפי סברתו שסבר שלא יאמינו לו. והא דהיה צריך משה ליתן להם אותות אחר שיאמינו לו כדאמר לו הקב"ה. י"ל דהאי ושמעו לקולך קאי אזקני ישראל שישמעו קולו מצד המסורת פקד פקדתי. אבל המון רב מבני ישראל לא יאמינו בו עד שיעשה האותות לעיניהם. ומכל מקום משה לא דבר כהוגן דגם על הזקנים אמר והן לא יאמינו לי דמינייהו סליק (תולדות נח):

מזה שבידך אתה צריך ללקות. לפיכך כתיב מזה בתיבה אחת להורות דמזה שבידך אתה צריך ללקות:

שנאמר ויאמן העם. אף ע"ג דכתיב זה אחר ויעש האותות לעיני העם. כוונתו על סוף פסוק וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל. דמתחלה כתיב ויאספו את כל זקני בני ישראל וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה. ויעש האותות לעיני העם [ועיין מ"ש לעיל]. ובמה דסיים פתח ויאמן העם ע"י האותות. וישמעו כי פקד וגו' קאי אזקנים שהם האמינו ע"י השמיעה:

בני מאמינים. ועל הרוב מעשה אבות יירשו בנים:

שהוציא לשה"ר על בוראו. כדאי' בב"ר פ' י"ט:

כ' יודע אלהים. כי ביום אכלכם והייתם כאלהים. ולרעתכם מנע מכם:

ראה מה כתיב ויאמר השליכהו כו'. נראה שהמדרש דייק למה הוצרך עתה לעשיית המעשה ממש. הלא היה די שיאמר לו לקחת מטך ותשליכהו ארצה ויהפך לנחש. אלא ודאי רצה להראות לו הנחש בעין לומר לו עשית מעשה של זה ושיצטער בפחדו לנוס מפניו. וזה שדייק ראה מה כתיב כו' כלו' דוק במה שצוהו להשליכו ארצה ויעשה כן בפועל עכשיו כי הכוונה להראותו בעין וכאמור (יפה תואר):

ואת הארץ אני מלא. והים הוא בכלל הארץ. וא"כ אנה הוא יברח. והסתרת פנים לא היה משום הברחה אלא כדי לחלוק כבוד כדלעיל:

לכך כתיב וינס משה מפניו. דמפניו ר"ל מפני הנחש יש לנוס משא"כ מאת פני ה' כי בכל מקום עיני ה':

ד"א למה נס כו'. השתא דרש מפניו מפני חטאו נס. וכנוי מפניו שב למשה כלו' נס מפני חטאו. או שב לה' ופי' פניו פני זעמו על חטא משה:

לפי שחטא בדבריו. והיה מפחד שהנחש ישכנו וה' יעזבהו בידו ולא יצילהו מאחר שהוא חוטא ויהיה נעזב אל המקרה:

שאין הנחש ממית. הטעם בזה לפי שמורא וחתת האדם על הבעלי חיים כאומר ומוראכם וחתכם וגו' ולכן לא ישלוט בו אלא כשחוטא וסר צל ההשגחה מעליו:

כמעשה דרחב"ד. ברכות דף ל"ג:

והרי אמרנו כו'. כלו' אע"ג דאמרן שהיה הנחש כנגד משה כדלעיל. מ"מ צריך לתת טעם מה אות לישראל בזה כי אף שיכירו שהוא כח אלהי לעשות פלא צריך שיהיה איזה שייכות לאות עם המאורע:

כנגד פרעה שנקרא נחש שנאמר התנים הגדול ואומר על לויתן נחש בריח. מפני שבאמת לא מצינו שפרעה נקרא נחש רק תנים כבמקרא הנ"ל וכאן אמר שנקרא נחש. לזה מייתי מקרא זה שהוא נחש הוא התנין כי כן כתוב שם על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים (יפה תואר):

להכותו במטה. שעל ידו היה מביא המכות על מצרים. וכן בים כאומר הרם את מטך:

הה"ד שלח ידך ואחוז בזנבו. דמ"ש זנבו מראשו דקפיד שיאחוז בזנבו. אלא שרמז למה שבסופו ישוב למטה. והזנב כינוי לסוף כמו שהראש כינוי להתחלה:

לך ועשה כו'. לפי שאין טעם למאמר למען יאמינו עם הקודם. אמר שפתרונו שילך ויעשה האות כדי שיאמינו. והכתוב מקצר בזה כי ידוע שעל מנת כן נתן בידו האותות:

יג  [עריכה]

הכיתי אותו בצרעת. לפי שהנגעים באים על לשון הרע כדאיתא בערכין:

שנאמר ארור. ודרש ארור לשון ממארת דכתיב גבי צרעת:

הלין סלעין כו'. אלו סלעים שבו צרעת הם. סלעין. הנחש מנומר חברבורות עגולות כמו סלעים:

ולמה הכניסה בחיקו. פי' מאחר שלא נצטרעה היד עד שיצאה מחיקו כדלקמן א"כ למה הכניסה לחיקו (תולדות נח):

לומר בסתר. לאומרו בסתר:

אין אצמית אלא לשון צרעת. איידי דמייתי הכא קרא מפרש לה דאצמית לשון צרעת שמזה ראיה למ"ש לעיל שהצרעת היא על ההלשנה:

כמה דתימא לצמיתות כו'. ילפותא זו כדרך ג"ש שמלמדין מענין לענין ומענין לענין כדאמרינן בפסחים חיפוש מנרות ונרות מנר ועיין בסוף פרק חלק דבדואג משתעי שם (יפה תואר):

ותנן אין בין מצורע כו'. בפ"ק דמגילה:

על שהלשין ואמר והן לא יאמינו לי. כצ"ל:

שכל החושד בחבירו. ומשה חשד את ישראל שנא' והן לא יאמינו לי:

לוקה בגופו. שכמו שהוא נותן מום בעמיתו שאין בו כן ינתן בו מום ללקות:

וכי מה אות היה לישראל. שצריך שיהיה לה שייכות לענין המאורע:

אף המצריים מטמאין אתכם. פי' במעשיהם הרעים. שלמדו מהם לעבוד גלולי מצרים. ואמר להם זה שלא יתיאשו מן הרחמים בחטאם. כי יודע אלהים שעירובם במצרים גרם להם ולא מעצמם. ולכן ירחם עליהם ויטהרם מכל חטאתיהם:

עתיד לטהר אתכם כמו שכתוב והנה שבה כבשרו. והנה ידו מצורעת. כצ"ל (תולדות נח). ור"ל והנה ידו מצורעת כשלג כו' הוא מילתא באפי נפשיה. וכן הוא במת"כ בדפוס אמש"ט ובנבנשתי:

והנה ידו מצורעת כשלג. וברפואה כתיב ויוציאה מחיקו כו'. ר"ל שאצל ההבאה כתיב והנה ידו מצורעת [לשון הווה] משמע השתא נעשית מצורעת ולא בעבר. וברפואה כתיב ויוציאה מחיקו והנה שבה [בטעם מלעיל] שהוא לשון עבר [ע' רש"י פ' ורחל באה] משמע ששבה כבר קודם ההוצאה:

שלא להוציא לעז על בשרו. לומר שבשר חיקו קשה ויש בו ארס נגע נסתרת שמיד שנגע בו נצטרע לכן כשהוציאה היתה בראיה:

מתוך חיקו נתרפאת. וה"פ מחיקו הוא ששבה כבשרו:

למה עשה הקב"ה שלש אותות. כצ"ל (תולדות נח). ור"ל שהרי גליא קמיה הקב"ה שיאמינו בלי אותות. ולא אמר למשה האותות למען יאמינו אלא לפי דבריו וכדי להוכיחו בהן כדלעיל. הלכך בשני האותות הראשונים יספיק להפיס דעת משה. אבל באות ג' מה צורך מאחר שאין בה תוכחה למשה:

כנגד אברהם יצחק ויעקב. אפשר לומר דם כנגד אברהם שהיה הראשון שמל והוציא דם. וצרעת כנגד יצחק שהיה בעל יסורים הראשון כדאיתא בב"ר פ' ס"ה. ונחש כנגד יעקב שהלך עם עשו בעקבה כנחש (מהרב מוה' משה האב"ד דק"ק טרעסטינע):

רמז לו שע"י דבר כו'. איידי דמוכיח ליה הכא על שדבר לשון הרע רמז לו עוד מה שילקה לעתיד על חטא כזה:

והוציא דם. לרמז לו שימות בעון זה:

אן ויזובו אלא לשון דם. והכי פי' ויזובו מים המים נהפכו לזיבה. א"נ רמז לשתי ההכאות. תחלה ויזובו והדר מים:

בשני האותות הראשונים כו'. כלו' והשתא א"ש שבשני האותות כו' (תולדות נח):

מה אות היה לישראל. שצריך שתהיה האות מעין המאורע:

יד  [עריכה]

אתה אדון העולם. מפני שכתוב בי אדני באל"ף דל"ת נדרש לשון אדנות:

וכי אתה רוצה שאהיה כו'. במדרש בנבנשתי כתיב במת"כ שם וכי אתה רוצה גרסינן עכ"ל. וכוונתו שלא נקרא ובי בבי"ת. אבל בעל יפ"ת גורס באמת ובי אתה רוצה. וה"פ מאחר שאתה אדון העולם ומושל על כולם הלא יש כמה אנשים הגונים אשר יוכלו לדבר כן. למה תרצה בי דוקא שאני כבד פה. ואין ראוי והגון לפי גדולתך לשמש באיש עלג לשון כמוני. וע' ביפ"ת ב"ר פ' צ"ג סימן ה':

שבעת ימים קודם. קודם שנגלה עליו בסנה. ולפ"ז כל מה שסיפר הכתוב מדבור ה' ותשובת משה משנראה לו בסנה הכל היה ביום אחד זה אחר זה כפשטיה דקרא. והשבעה ימים היה קודם גילוי בסנה. אבל לקמן בויק"ר פ' י"א קאמר כל ז' ימי הסנה היה הקב"ה מפתה את משה (יפה תואר):

לא איש דברים אנכי חד כו'. ע' בסד"ע. ובשוח"ט מזמור י"ח. ובויק"ר פ' י"א. ובחזית פסוק הגידה לי:

אמר משה אני איני איש של דברים. ואיני רואה כאן דברים. פי' לא איש דברים כלל אותו וגם פרעה וכאילו כתוב לא אישדברים אנכי ולא איש דברים [היינו שיקבל מוסר. והוא פרעה] אנכי רואה. כי לשון דיבור הא בכל מקום דברי קשות. ועל שניהם השיבו הקב"ה. על מה שאמר שהוא עצמו כבד פה אמר מי שם פה וגו'. ועל דבר פרעה מבואר תשובתו בסוף פרשה זו אמרת לא איש דברים בדברים לא יוסר עבד כו' קח את המטה שתייסרנו בו כו' ע"ש:

עבד הוא. הכוונה שהוא היה מבני כנען שהוא עבד עבדים. כי בני חם מצרים וכנען. וכל בני חם נקראו עבדים כדאי' בפדר"א פרק כ"ד. ובאיכה רבתי פסק עבדים משלו בנו אלו המצרים:

טו  [עריכה]

מיד ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם. ר"ל מיד השיבו אל תחוש על שאתה כבד פה. שלעשות בך נס אני חפץ כדלקמן. ונגד מה שאמר בדברים לא יוסר עבד ג"כ אל תחוש שכמו שנעשה עבדי פרעה אלמים וחרשין כן יהיה פרעה לפניך. ושוב פירש לו שזה יהיה על ידי המטה שיעשה בו את האותות כדאיתא סוף פרשה זו:

ופקח לראייה ופקח לשמיעה. כי הרואה והשומע שניהם פקוחי החוש זה בחוש הראות וזה בחוש השמע. וכן כתוב פקוח אזנים ולא ישמע. וכתיב לפקוח עינים עורות. ולפי שהפקח הוא היפוך דחרש ועיור. לכך הכניס פקח בנתיים (תולדות נח):

לעשות בך נס. והא דכתיב בסדר וארא ואנכי ערל שפתים זה היה אחר שסירב ואמר שלח נא וגו' כדלקמן:

מה והוריתיך. שאין לפרש שיורה אות הדברים אשר ידבר. כי מה מועיל זה למי שהוא נעלג לשון. לכן מפרש שא"ל מורה אני דברי לתוך פיו דהיינו שימת הדברים עצמם בפיו כדי שיוכל לדבר והוא לשון יריה:

כמו חץ. ס"ל דלא הבטיח לו אלא לענין השליחות הזאת. אבל במקומות אחרים יהיה כבד פה. ולזה המשיל הדבור ליריית החץ. ולר' סימון הבטיחו שישתנה בבריאתו ויהיה כמו שלא היה אלם מעיקרו:

כמד"א ותהר. והוריתיך דרש לשון הריון:

טז  [עריכה]

א"ר חייא הגדול אמר לפניו כו'. בי אדני דרש שבא לרמז על אברהם דאי' בפ"ק דברכות עד שלא בא אברהם לא היה אדם שקרא להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון:

שהם ששים רבוא. תרתי למעליותא חדא שהם בני אבות. ועוד שהם רבים ואינו דומה זכות המרובין לזכות המועטין:

שלח ביד מלאכים כו'. ולא חש להשיבו ע"ז. משום שהצדיקים גדולים מן המלאכים כמבואר בב"ר פ' ע"ח ע"ש:

ד"א הגר המצרית ה' מלאכים שלחת אצלה. בב"ר פ' מ"ה חמשה מלאכים נזדווגו לה:

בניה של שרה. אחר שהזכיר שפחת שרה אמר בניה של שרה:

יז  [עריכה]

סבור אתה שהיה מעכב לילך. כלו' דבפסוקים הראשונים שסירב ואמר לא איש דברים אנכי יש מקום לטעות שמשה סירב ועיכב בשליחותו של מקום. אבל בפסוק זה שלח נא ביד תשלח משמע שאינו כן אלא כמכבד לאהרן שפירש שלח נא ביד תשלח ביד שאתה רגיל לשלוח דהיינו אהרן שהיה מתנבא פ' שנים קודם לו כדמפרש והוא ע"פ מה דאיתא בדב"ר פי"א שאמר משה למלאך המות וכשהייתי בן ג' חדשים נתנבאתי כו' ובל"ב מדות למד מקרא הרק אך במשה וגו' שדיבר עם אהרן קודם משה ממילא נשמע שניבא אהרן במצרים פ' שנה:

ומנין שאהרן היה מתנבא. כלו' מנלן שעל אהרן נאמר פסוק ואודע להם וגו'. ואמר שכן הוא אומר ויבא איש אלהים אל עלי ויאמר הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים וגו' ובחור אות מכל שבטי ישראל לי לכהן. קאי על אהרן. ובפסוק זה לחוד לא היה מספיק דלא נזכר שם שהיה מתנבא לישראל. דאפשר לפרש שהיה רוה"ק שורה עליו וגילה לו רזי התורה. לכך מביא פסוק ואודע להם בארץ מצרים דמשמע שהיה מודיע לישראל נבואות ושליחות המקום:

מה חרון אף היה שם. כלו' מה רושם היה עושה שכל מקום שמצינו חרון אף הוא עושה רושם. וכרשב"י דאמר אף זה נאמר בו רושם. כדאי' בפרק טבול יום:

שנטלה כהונה ממשה ונתנה לאהרן. והא דכתיב משה ואהרן בכהניו י"ל דמשום ז' ימי המלואים קאמר ששמש בכהונה גדולה (יפה תואר):

והוא לוי. והא דהראה לו שהיה ראוי להיות לוי. ולא הראה לו את שיהיה כהן ויכנהו בשם אהרן הכהן. משום דלא היה משתמע מיניה שממנו ניטלה ונתנה לו לאהרן. דה"א שמעולם היה ראוי לכך לכן אמר הלוי להורות שלא היה ראוי אלא ללויה. אלא בסרובו של משה ניטלה ממנו ונתנה לאהרן (תולדות נח):

עכשיו שאתה מסרב. קראו סרבן דאי משום שהיה מכבד לאהרן היה די בפעמים ושלש ולא לסרב ז' ימים (תולדות נח):

והוא כהן. וה"ק והלא אהרן אחיך שהיה ראוי להיות לוי ידעתי כי דבר ידבר הוא ומשם זכה לכהונה:

לכך דבר ידבר הוא. הא דאמר לעיל על תשובה לא איש דברים אנכי לעשות בך נס אני חפץ וכו' שמא עתה שסירב נשתנה עניינו ולא זכה לנס ההוא (יפה תואר):

שנא' וראך ושמח בלבו כו'. שפירש וראך ויראה גדולתך וישמח על זה. דאם הוא שמחת ראיית פניו כדרך האחים. לענין מה הוצרך להודיעו זאת:

הלב ששמח כו'. דייק מלת בלבו להורות שהיה שמח בכל לבו בגדולת אחיו ולא נתקנא בו אע"פ שהוא גדול ממנו ונתנבא כמה שנים קודם לו:

הלב ששמח כו' ילבש כו'. והא דדריש לעיל שבשביל סירובו של משה זכה לכהונה אפשר לומר דכהונה והלבשת או"ת תרי מילי הם:

מה שאתה מתיירא לדבר כל אלו הדברים. שאע"פ שאמר לו כי דבר ידבר הוא. מ"מ פעם ראשון היה משה המדבר. אלא שאח"כ היה אהרן חוזר ומשמיע כמתורגמן כדלקמן. ולכן היה מתיירא משה שלא יכשל בלשונו ויוציא דבר שאינו כנגד כבוד המלך והשרים מחמת שהוא כבד פה:

למתורגמן. ר"ל שלא תפרש לפה שמשה לא יפתח פיו לפניהם רק קודם בואם שם ידבר דבריו לאהרן. אלא פירושו למתורגמן שפעם ראשון דבר משה ואח"כ היה אהרן חוזר ומשמיע הדבר. והוזקקו לפרש כן מפני שכתוב אח"כ אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה. דשמע שמשה ג"כ ידבר. וכדפרש"י בחומש:

כשם שמוראי עליך. וז"ש תהיה לו לאלהים. ר"ל כשם שמדריגת מורא אלהים עליך כך מוראך עליו. וע' בחזית פסוק נאוו לחייך:

רודין אותו במקל. כלו' כשם שמכין ורודין את העבד כן אתה תרדהו:

אשר תעשה בו את האותות. האותות לשון רבים והא לא יעשה במטה רק אחת מהג' שנתן בידו לעשות לפני ישראל דהינו הפוכו לנחש. אע"כ רמז בזה מכות מצרים שהיו חקוקות עליו כדלקמן פ"ח:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף