יפה תואר על שמות רבה/א

יפה תואר על שמות רבה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יפה תואר על שמות רבה - פרשה א

פיסקא: א  ב  ג  ד  ו  ז  ח  ט  יא  יב  יג  יד  טו  טז  יז  יח  יט  כ  כא  כב  כג  כד  כה  כו  כז  כח  כט  ל  לא  לב  לג  לד  לה  לו  

א  [עריכה]

הה"ד חושך שבטו שונא בנו. מלבד דק"ל למה כתיב את יעקב ולא קאמר יעקב ובניו כמו דכתיב בפ' ויגש ומתרץ שבא להשוותן ליעקב שהיו כולם צדיקים וכמו דמסיים בסוף הסימן. קשה לי' עוד למה מנה רק את השבטים ולא מנה כל השבעים נפש ומשני כי מוסרו של יעקב לא הגיע רק לבניו אבל בני בניו היו נמשכים אחרי אביהם. וזה שמביא את הכתוב ואוהבו שחרו מוסר פי' לבנו וגם יעקב שחר מוסרו רק לבניו המנויים פה. ויתכן עוד לפי מה שדרש ואוהבו שחרו מוסר זה הקב"ה שנתן להם התורה וא"י כו' ע"י מוסר לכן מביא פה לתת טעם על שעבודם במצרים אשר לזה ירדו למצרים כדי שיזכו עי"ז נתורה ולא"י:

אדם שאומר לו חבירו כו'. שמיעצו ואומר לו אתה פלוני הכה לבנך נוטר לו איבה על רוע עצתו:

ואין מצחק אלא עבודת כוכבים. ע' בב"ר פנ"ג מש"ש:

שמא ילמד בני אורחותיו. הטעם הזה לא נזכר בקרא. ומה שאמר כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני וגו' יתפרש כי אין דבר אשר ימנע לגרש את בן האמה הזאת. אחרי כי אין לו חלק ירושה בבית הזה. ואולי דרש כי לא יירש בן האמה הזאת את נחלת עולמים עם בני עם יצחק אחרי אשר לבו פנה אל אלהים אחרים ועובד עבודת כוכבים:

שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות. אין פירושו שנבואת שרה היתה במדרגה גדולה ממדרגת נבואת אברהם דא"כ היה אומר שאברהם היה קטן בנבואה משרה. וגם חלילה לומר כן כי אברהם אשר הקב"ה דבר עמו כמה פעמים יקטן במעלת נבואתו משרה. אבל פירושו כי אברהם אם היה צריך לנבואה מוכרח היה לטפל אחריה ולדרוש את ד' כי ימצא לו. ופעמים הוגד לו ע"י שליח אבל לשרה כל אשר חפץ ה' להגיד לה הגיד לה בעצמו לא על ידי שליח ולא היתה צריכה להטפל אחרי הנבואה. ומה דאיתא בב"ר פמ"ח מעולם לא הוזקק הקב"ה להשיח עם אשה אלא עם אותו הצדקת ואף היא ע"י עילה כו' עמ"ש שם בביאור אלה הדברים:

לפיכך יצא לתרבות רעה. ע' בב"ר פש"ג. ומ"ש והך אף הוא אצל ישמעאל ללמוד ממנו תרבות רעה חולק על הא דאמר בב"ר וילך עשו אל ישמעאל שנתן דעתו להתגייר:

שלא ייסר לאבשלום. כדיליף בסמוך מאותו ילדה אחרי אבשלום. ופי' ולא ייסר שלא הוכיתהו בפה. ומ"ש ולא רידהו היינו בשבט מוסר. וכן אמר בסמוך באדוניהו שלא רידהו ביסורין ולא גער בו:

דברים קשים הרבה. כגון קללת שמעי בן גרא ומרד שבע בן בכרי ועיגון פילגשיו. והשמועה רעה שנולד ממנו בן רשע:

שלש מתנות טובות כו'. משום דיש מתנות טובות זולת אלו כמו גשמים ומאורות כדלעיל בב"ר פ"ו. וגם גבורה ועושר כדלקמן פכ"ב אבל כל אלה המה טובות כוללות לכל אדם. ופה מונה הטובות אשר לישראל בפרט וכמ"ש נתן הקב"ה לישראל. וכ"ה במכילתא מפורש. ומה דבעי היסורין לשלשה מתנות אלו כתב מהר"ר שמואל שבע זצ"ל משום שיש לכל אלו מונעים. והיצר יטה את לבב גבר לסור מהן לכן צריכים היסורים מקודם להכניע את רוחם ויצרם כדי שיקבלו הטובות האלה. והנה התורה לפעמים ימנע האדם להגות בה בחסרון אמונתו בהקב"ה או שיתעצל ולא יאבה לתת ראשו בעול התורה אשר יכבד עליו לשאתו. לכן הקדים גלות מצרים ונכנע רוחם בשעבוד מצרים ויקל להם לשאת עול התורה. וגם ראו את המסות הגדולות אשר עשה ה' במצרים ויאמינו בו כי יגמול טוב לשומרי תורתו. וגם א"י ימנע האדם עצמו ממנה או מפני זכות אוירה אשר לא הורגלו בזה כי הורגלו לשבת רק במצרים וגם נוה היפה בודק את האדם כדאיתא בסוף כתובות. או בשביל קושי מזונותיה וכמ"ש ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם דמשמע אבל לא בשופע וכמ"ש בב"ר פע"ד והלא אין ארץ החיים אלא צור וחברותיה תמן שובעא תמן זולא (ועמ"ש שם) ולכן הקדים הקב"ה לענות את ישראל במדבר ארבעים שנה כדי שירגילו עצמם באלו השנויים. ואע"ג דשבתם במדבר מ' שנה הי' בשביל עונש המרגלים מ"מ הא והא איתא. כי עונש המרגלים גלה את עונם אשר יבעטו בא"י ולכן יסרם יום לשנה יום לשנה כדי שיסורו מהרגלם ומנטייתם למושב ארץ אחרת. וכן עוה"ב מי גבר שלא יחטא. יבואו היסורים למרק חטאם בעוה"ז. כ"ה דברי מהרש"ש זצ"ל. אבל בשוח"ט מזמור צ"ד משמע כי רק בזכות היסורין באו להם שלש מתנות אלה אשר בלעדי היסורין לא היו ראוים לזה בגלל חטאם. וכבר דברנו בזה המאמר זעיר שם זעיר שם בב"ר:

ואומר יסר בנך כי יש תקוה. זה הכתוב לא מובא בתנחומא וגם כאן נראה כמותר:

לפי ששחרו מוסר הוא אוהבו. ומפרש ואוהבו שהבן יאהבהו בשביל ששחרו מוסר:

ב  [עריכה]

הוסיף שבח על שבעים נפש. פי' על רובם מהע' נפש וזה בני השבטים. כי באמת גם השבטים בעצמם נמנו שם וכדאיתא לקמן פ"ל ומי היו אלו שכתוב למעלה בני ראובן ובני שמעון. ומ"ש שכולם היו צדיקים זה היא מהכלל בל"ב מדות הרי זה בא ללמד ונמצא למד כי אנחנו ידענו ששבטי יה היו צדיקים והאבות היו צדיקים כבנים. אבל קשה הלא גם בפ' ויגש כתיב ואלה שמות בוי"ו וי"ל דלא דריש ר"א הוי"ו של ואלה רק במקום שהפרשה איננה נקשרת למה שלפניה אבל שמה מקושרות הפרשיות יחד אין לדרוש את הוי"ו של ואלה:

ג  [עריכה]

שקולים הם ישראל כצבא השמים. פשוטו שהם חביבים כמותם וכמו"ש רש"י בחומש. והא דאמרינן לקמן בפ' שירה וכן בפרק גיד הנשה דהם עדיפי ממלאכי השרת. י"ל דהכא מתפרש כי המספר י"ב שמות השבטים המה כמספר י"ב המזלות ברקיע שעל פיהם העולם מתנהג וכמ"ש לקמן פ' ט"ו וכן התנחומא על פסוק כל אלה שבטי ישראל שנים עשר:

ד  [עריכה]

כל אלה מכחו של יעקב כו'. כבר כתבתי כי בא לתרץ למה כתיב את יעקב ובויגש כתיב יעקב ובניו:

ו  [עריכה]

הדא הוא דאר"י כו'. בתנחומא גרס אר"י דסכנין וכצ"ל כאן. ונראה דמלות הדא הוא שייך לסימן שלפני זה יכן צ"ל וכל הענין הכתוב הזה. והיה כתוב שני האי"ן והמדפיסים טעו וחשבו שפירושו הדא הוא כמו בכ"מ במדרש:

אלא פעמים שזה מקדים לזה. כי בפ' וישלח מזכיר בני הגבירות תחלה בסדר תולדותם ושוב בני השפחות בסדר תולדותם וכן בפ' שמות וכן בפרשת במדבר וכן בנשיאים בדברי הימים. אלא ששם דן בין זבולון ובין יוסף. ובפ' ויגש נזכר תחלה בני לאה ואחריהם בני שפחתה ואחריהם בני רחל ואחריהם בני שפחתה. ובברכת יעקב תחלה בני לאה ואח"כ דן גד אשר ונפתלי ואחריהם בני רחל. ובפ' במדבר במנין השבטים תחלה בני הגבירות אלא שהכניס גד בין שמעון ויהודה ואחריהם נזכרו בני השפחות ומקדים אשר לנפתלי. וכן בפ' פינחס ובסדר הדגלים וכן בנשיאים שבפ' נשיא נזכרו יהודה יששכר זבולון ראובן שמעון גד יוסף בנימין דן אשר ונפתלי. ובמרגלים נזכר ראובן שמעון יהודה יששכר אפרים בנימין זבולון מנשה דן אשר נפתלי וגד. ובנשיאים המנחילים את הארץ שבפ' מסעי נזכר יהודה שמעון בנימין דן יוסף זבולין יששכר אשר נפתלי. ובפ' תבוא על הר גריזים שמעון לוי יהודה יששכר יוסף ובנימין. ועל הר עיבל ראובן גד ואשר זבולון דן ונפתלי. ובברכת משה ראובן יהודה לוי בנימין יוסף זבולון יששכר גד דן נפתלי אשר ובנחלות ט' השבטים ביהושע יהודה יוסף ובנימין שמעון זבולון יששכר אשר נפתלי גד. ובנחלות ביחזקאל דן אשר נפתלי מנשה אפרים ראובן יהודה בנימין שמעון יששכר זבולון גד ובשערים ראובן יהודה לוי יוסף בנימין דן שמעון יששכר זבולון גד אשר נפתלי. ויש טעם לסדר שמותם בכל המקומות כאשר תראה קצת מזה ברמב"ן פ' ויגש ופרשת שלח. ועל השאר מקומות הטעם גלוי ורק לסדרם בהר עיבל לא מצאתי טעם:

וישראל מקוראי. מדריש מלשון קורה וכמו מקרה שלי. ונמשך למ"ש אח"ז אף ידי יסדה ארץ וגו':

ז  [עריכה]

לא נתגאה על אחיו. משום דכתיב לפי זה ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש שכילם נחשבו כנפש אחת וכדאיתא בויקרא רבה פ"ד לכו אמר ויוסף שעלה לגדולה גם כן מכללם ולא נתגאה:

ח  [עריכה]

ששה בכרם אחד. לא ירחק זה מהדעת אחרי שכזמן מועט שהיו במצרים רבו כמו רבו. בע' נפש ירדו ובשש מאות אלף רגלי יצאו. ובעל מגלה עמוקות כתב כבר העיד הרופא ן' זכריה שראה אשה אחת שילדה עשרים בנים בארבע פעמים וכולם חיו. וכן ראה אשה שהפילה בכרס אחד ששים צורות מצוירות בצורת אדם. אבל הפלא היה שאירע כן לכולם. ועיין בזה ברא"ם ודבריו נכונים ובילקוט גבי ובני ישראל פרו וישרצו תרין אמוראי וכו':

והלא פרעה עצמו היה. לאו מדאיקרי פרעה דייק כי אין פרעה שם העצם אלא שם התאר לכל מלכי מצרים וכמו אבימלך לכל מלכי פלשתים. ולכן מצינו כי גם בימי שלמה נקרא מלכם פרעה נכה. אבל דיוקו הוא מדלא כתיב וימת וימלוך:

עד שאמר להם כל מה שאתם רוצים כו'. ומה דכתיב בקרא ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל דמשמע שזו היתה עצת פרעה. זה אמר לעמו אחרי אשר שרי המלוכה הורידוהו מכסאו והעלוהו שנית רק באופן אם יהיה יועץ רעה לישראל כמוהם:

וכי לא הי' מכיר את יוסף כו'. ולפי המשל ופשט המדרש בא הכתוב להודיענו איך הרבה פרעה להרע אשר כמעט לא היה כמוהו. וזה רק כי פוטר מים ראשית עין. מתחלה כחש בטוב אשר עשה לו יוסף ואח"ז ירד ברעתו עד שאול תחתית כי כחש בה' ושחת גם רחמיו נגד עם בזוז ושסוי:

ט  [עריכה]

הוא התחיל בעצה תחלה כו'. ודלא כרבנן דאמרי לעיל דהמצריים אכפוהו לעשות כן. והראיה שהוא לקה תחלה:

להם לא נאמר אלא לו. עי' בזה ברא"ם אבל פשט הדברים מורה כי עד וימררו את חייהם כתיב הכל על ישראל בל"י ומהכתוב הזה והלאה מדבר בישראל בל"ר וזה שקשה להמדרש. ודורש כי ראשית עצתם היתה להתחכם ולהמלט מאף ה' כי לא ימצא לבני ישראל מושיע ולכן דברו מבני ישראל בל"י. וכאשר גמלה רעתם נגעה הרעה אל כל בני ישראל ולכן מן ויעבידו וגו' מדבר מישראל בל"ר:

שאין מביא מבול לעולם. ואע"ג שאמרו למילדות אם בן הוא והמתן אותו ולמה לא יראו פן יענשו על זה בחרב. י"ל שלא פחדו להענש על זה אחרי כי אין שליח לדבר עבירה. ולכן לא הכריחו אותן כשלא רצו:

בקדרה שבשלו כו'. בפ"ק דסוטה מסיים בה מאי משמע דהאי זדו לישנא דקדרה הוא דכתיב ויזד יעקב נזיד. ומובא ברש"י בחומש וכתב ע"ז הרא"ם ותימא מנ"ל שרז"ל דרשו ויזד מהוראת נזיד ולפ"ז בא היו"ד בנח תמורת דגש. והיה ראוי להיות ויזד דגש בזיי"ן להשלים חסרון הנו"ן ואלו ראה שדברי רז"ל הם לא היה קשיא ליה מה שאין הפי' מסכים לשרשי הדקדוק כי כבר כתב בפ' ארמי אובד אבי כי נסמוך עליהם אפילו בשרש רדש. כי הם ידעו משפט הלשון מפי ספרים שנאבדו בגלותנו [ובאמת אין כאן קושיא כי מי יגיד לנו אשר השם נזיד הוא מגזרת חסרי פ"א נו"ן. הלא משקלי השמות רבים הם וכמ"ש הא"ע בספר המאזנים ובכמה מקומות. ואולי שרשו הוא זיד והנו"ן הוא למשקל וכאשר מצינו פעמים רבות הנו"ן למשקל וכמו נמבזה ונמס. ואף כי לא מצינו דמיון לזה המשקל בלע"ז לא רחוק לאמר כי המשקל הזה בודד הוא בגזרה זו וכאשר מצינו בכל גזירה משקלים רבים בודדים ומלבד זה כלל הוא בדקדוק כי גזרות הנחים והחסרים מתחלפים זה בזה].

בלעם איוב ויתרו. כי קמו על ישראל להרע להם בשלשה אופנים. או בקסמים ולהטים אשר בהם הצטיין בלעם. או בחכמת הטבע אשר בה הצטיין איוב וכאשר כתב הרמב"ם ז"ל במורה ועוד מפרשים רבים כי בספר איוב יש עדים נאמנים שהיה גדול בחכמה זו. או בחכמת המזלות ואלהות אשר בה הצטיין יתרו כי היה כומר לעבודת כוכבים והתהולל בכל אלילי הארץ וע"ד משל אמרו רז"ל כי נתיעצו בשלשה אנשים אלה. פי' כי התיעצו להרע להם בדרכים אלו אשר שלשה אנשים הלכו בהם אבל כל אלה לא הועילי למו כי המכשפים בלהטיהם לא יכלי לעשות כמעשה משה ואהרן. וגם הקב"ה שנה את דרכי הטבע. וגם באלהי מצרים עשה שפטים. ואח"כ כאשר נודע לכל מתי הארץ כי הקסמים שוא ידברו אחרי כי גברה זרוע ה' על המצרים אשר קוו להושע בהם ובכל זאת דבק בלעם בהם לכן נהרג. ואיוב אשר כפר בהשגחת ה' וחשב כי הטבע לבד שורר בתבל נידון ביסורים. כי למה לא למד מהנפלאות אשר נעשו במצרים כי יד ה' תעשה כל אלה. ויתרו אשר אמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים וברח מתעתועי מצרים לכן זכו בניו לשבת בלשכת הגזית. [כן תקנתי את דברי בעל מגלה עמוקות אשר חפץ להצדיק דברי המדרש באופן זה. ובעל יפ"ת דחה את דבריו. ולפי דברי נכונים דברי המדרש ע"פ דעת מגלה עמוקות אף כי הוא קצר במקום שהיה ראיו לו להאריך ולבאר יותר]:

ראה מה כתיב ועלה מן הארץ כו'. יתפרשו הכתובים כי המה לא הסתפקו במה ששעבדו עם ישראל והכניעו את רוחם. אבל בקשו תחבולה כי לא ירבו ויתמעטו מן הארץ אחרי אשר פחדו כי אם ירדו עד תכלית השפלות ושחה לעפר נפשם אז תקום להם עזרה ויעלו מן הארץ למעלה:

יא  [עריכה]

שהיו דומין ישראל בעיניהם כקוצים. כי אם תפרש כי חייהם קצו הלא יחסר הנשוא והיה צ"ל ויקוצו חייהם ולכן בכ"מ שנחסר הנשוא דרשו מלשון קוצים. ועי' במ"ר פ"כ על פסוק ויקץ מואב. ובפר' ראה על פסוק אל תקוץ בתוכחתו:

ומלאכת אנשים לנשים כגון חרישה וזריעה ובנין. ומלאכת נשים לאנשים כגון כביסה ואפיה ובישול וטויה והכי איתא בתנחומא פרשת ויצא:

יב  [עריכה]

ד' גזירות גזר פרעה כו'. ובקה"ר על פסוק עיר קטנה לא מני אלא ג' ע"ש:

והיו ישנים על הארץ על ידי שלא היו בבתיהם אלא בבתי הנוגשים וגם זה היה למעטם מפו"ר שלא תהיינה נשותיהם נזקקות להם מפני מיאוסם ועוד שעל ידי הצינה יחלש כחם המתעורר לתאוה. ובכל זאת נשותיהם נזקקות להם בין שפתים וכדלקמן:

בשכר נשים צדקניות כו'. פי' בשכרן דלג הקב"ה על הקץ ונפדו אחרי ר"י שנה ולא המתין עד ארבע מאות שנה. ואע"ג דבחזית על פסוק מדלג על ההרים אמר בזכות אבות ואמהות דלג על הקץ וכן בויק"ר פל"ד אמרינן בזכות ד' דברים נגאלו שלא שינו שמם כו'. וי"ל דהא והא גרמו. ועי' בויק"ר פ"ג יש אומרים בזכות יעקב וי"א בזכות אמהות וי"א בזכות שבט לוי וי"א בזכות נשים כשירות ובד"ר פ"ב קאמר מתוך ה' דברים נגאלו וכו' נראה דכל האגדות חולקות זו עם זו ודעות שונות יש בדבר:

אחת של חמין. לרחוץ רגלי בעליהן בשדה כדפי' רש"י ועוד לחממם מצינתם שהיו ישנים על הארץ כדלעיל:

בין שפתים. ע' פירש"י (ומובא במהרז"ו) ויותר נראה אף כי הוא מקום צר ומאוס לא חששו לזה. ולכן זכו לעושר לחיות בעונג ולדור במקום רחבת ידים:

יג  [עריכה]

כשראה שהם פרים ורבים. פי' ולא הועילה עצתם במה שהרחיקו אותם מבתיהם וכדלעיל לכן הוכרחו לגזור על הזכרים כדי שתקום עצתם הרעה למעט את בני ישראל:

כלה וחמותה. ע' בזה ברא"ם כי קבלה היתה בידם. ונראה כי רב ורשב"ן לא פירשו שמותן רק זה אמר כלה וחמותה וזה אמר אשה ובתה והמדרש מפרש את שמות הנשים האלה וכן נראה מגמרא סוטה. ושמעתי דדייקי מדכתיב המילדת העברית שניהם חסרים וי"ו. ולפי זה לפי הכתיבה משמע אחת ולפי הקריאה משמע שתים לכן אמרו כלה וחמותה או אשה ובתה שמצד מספרן הנה רבות ומצד קרבת המשפחה נחשבות לאחת:

אלישבע. אשתו של אהרן ואע"פ שלא היה אז רק ג' שנה יתכן שהיה לו אשה הראויה לזווג לפי מה שהיו אז פרים ורבים שלא כדרך העולם:

והיתה זריזה בכבוד אמה ובעבודת ה' והיינו דמייתי גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו:

שהופיעה את ישראל לאלהים. שהיתה נביאה ומלמדת אותם דעת:

שהעמידה ישראל כו'. פי' שקיימה אותן והחיה אותם במים ומזון כדלקמן. ומ"ש שבשבילן נבראו השמים כדאיתא בבראשית רבה פר' א'. וכ"ש הוא על הארץ. ורק מודיע לנו שגם השמים הגבוהים אינם גבוהים ממעלת האדם:

עמד הוא והחזיר. הנה באמת אין טעם מספיק בדבריה להחזירה ולהוליד בנים לבהלה ובוודאי שב ואל תעשה עדיף וכמו דאמרינן בבבא בתרא מוטב שיכלה זרעו של אברהם אבינו מאליו. ואל יכלה אותו רשע. אבל עיקר דבריה הוא אם אתה לא תשעה אל גזירת פרעה בוודאי יעשה הקדוש ברוך הוא נס וגזרת פרעה תתבטל:

יד  [עריכה]

למה צוה להרוג אותם על ידי המילדות שיכולות להשתמט ממצותו כמו שהיה ולא צוה לעבדיו כמו שאמר אחר כך כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. ומשני כדי שלא יתבע הקב"ה ממנו ויפרע מהם. פי' מהמצריים. כי עבדים שולחים יד במעוברות וביולדות. משא"כ עתה כאשר צוה למילדות חשב בנפשו כי לא יחשוב לו ה' עון אחרי כי אין שליח לדבר עבירה:

מקום שהולד נפנה לצאת לאויר העולם. וזה הרחם. ודריש אבנים כמו אפנים בחילוף הכ' בפ"א:

סדין. פירש"י עץ עב שעליו יושב ומגלגל הביצים לעשותן בדפוס הכלי לפי גדלו וקטנו:

מה יוצר זה כו' אף אשה כו'. הנה פרעה צוה להמית את הילדות תיכף בהולדם למען יאמרו כי נולדו מתים. ולא ישימו און בו. אבל לא ימהרו להושיט ידם אל הולד בעודם בבטן. אף כי נראים הדברים כי הלידה קרובה פן יזיקו בזה את האם ועל זה מסר להם הסימנים. כי ידעו מתי תחל הלידה ולכן מסר להם הסימן לדעת מראש אם בן זכר הוא לחנקו. ולא יחכו עד אשר יצא לאור עולם:

שנתנו לו זו העצה. דמסתמא לא יעשה המלך דבר בלתי עצת חכמיו. ואע"ג דאמרינן לעיל הוא התחיל בעצה תחלה פירושו שהתחיל לבקש עצה:

טו  [עריכה]

להן לא נאמר אלא אליהן כו'. [ולפי הדרש יתפרש כאשר דבר אליהן מלך מצרים שהוא כמו וידבר על לב הנערה (בראשית ל"ד) אך זה הדרש לא יקום רק מדכתיב אליהן כי אל אליהן יתחלפו פעמים רבות בתנ"ך עם על עליהן. אבל אם היה כתוב להן אז לא היה מקוה להדרש הזה ולפרש כמו וידבר על לב ועיין]:

טז  [עריכה]

אם תאמר מילדות הנה. כדמתרגמינן מילדות חייתא ופעמים יבוא במקרא לשון תרגום וכמו ואתה מרבבות קדש ויתא ראשי עם:

לקיים מה שנאמר מי זה אמר ותהי וגו'. משום דק"ל למה שנה הכתוב עוד הפעם לאמר וירב העם ויעצמו מאד הלא כבר כתיב למעלה ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד. לכן אמר כי בא להשמיענו אשר הכל הוא מיד ה'. הוא הטיב למילדות יען כי לא שמעו בקול פרעה. והוא צוה אשר העם ירב ויעצם למרות רצון פרעה. ולפ"ז כל הכתיב הזה הוא ענין אחד:

יז  [עריכה]

בתי כהונה ובתי לויה כו'. ונקראו כהונה מלכות ולויה בית. יען כי בית נופל על משפחה מיוחדת וכמו בית אהרן בית הלוי. וכן ובית המלך שמעו נא בית דוד. ובית דוד כאלהים. אשר בכולם באה משפחה בשם בית. ועיין ברש"י בחומש שכתב באופן אחר. והנה האומר בתי כהונה ולויה סובר כמאן דאמר לעיל שהיו יוכבד ואלישבע. ומ"ד מלכות סובר כמאן דאמר יוכבד ומרים ופירש מלכות אף מלכות. דלגבי יוכבד לעולם אמרינן בתי כהונה ולויה. וז"ש בתי מלכות ממרים. ובסוטה גרסינן ומ"ד בתי מלכות דוד נמי ממרים קאתי משמע דמוקי בתי מלכות במרים ויוכבד. וקאמר דלא דוקא מיוכבד יצא מלך דהיינו משה כדכתיב ויהי בישורון מלך אלא דוד נמי דהוי מלך ממרים קאתי. ומיהו לקמן פמ"ח מפרש בתי כהונה ומלכות דיוכבד נטלה כהונה ומלכות ומרים נטלה חכמה ומלכות משמע דאפי' מ"ד בתי מלכות לא כפר בכהונה:

עזובה זו מרים. אין ספק שכל הדברים היה להם בקבלה בספרי היחס אשר נאבדו מאתנו. כי רבים היו בפירוש יחוס הנזכרים בדברי הימים כמ"ש בפרק י' יוחסין. ואחר הידוע להם מפרשים סבת השמות שהוא למה נקראת עזובה ויריעות וכל הני דמפרש ואזיל:

ששיבב עצמו. שהשיב עצמו מעצת המרגלים לשון הבת השובבה וכן נקרא מרד ע"ש שמרד בעצת המרגלים:

ונהגו בה מנהג מתה. שנצטרעה והיינו ותמת דקאמר:

וכן אתה מוצא וכו'. פי' דמקרא אחריני נמי ילפינן דדוד ממרים קאתי בו הרום שיצא ממנה דוד וכו' ובני חלאה לא גרסינן הכא:

צביונו של הקב"ה. רצונו וחפצו כמו לעושים צביונו דפ"ק דמגילה:

יח  [עריכה]

תשעה חדשים. בסוטה כתב רש"י דרש ר' תנחומא יום שנולד בו משה אמרו איצטגניניו היום נולד מושיען של ישראל ואין אנו יודעין אם מצרי הוא אם יהודי ועמד וקבץ כל עמו ובקש מהם ליתן לו הנולדים בו ביום וגזר אף על עמו וכיון שעבר היום ועדיין רואין איצטגניניו שלא לקה העביר הגזירה. וקשה ע"ז הלא משה נצפן ג' חדשים ואם נאמר שאחר שעבר היום בטלה הגזירה למה הוצרכו להשליכו ליאור. וי"ל שלא העביר הגזירה אלא מעל עמו אבל הגזירה שגזר קודם לכן על בני ישראל במקומה היתה עד יום שהושלך משה ליאור. וע' ברש"י בחומש וצריכין אנו לפרש את דבריו כמו שכתב ברש"י סוטה. ולאו דוקא באותו היום לבד גזר אלא אותו היום גזר עד שראה שלקה:

יט  [עריכה]

להיכן הלך כו'. ע' בזה הענין ברמב"ן על התורה:

כ  [עריכה]

שלא היו בפתקה של חוה. ע' רש"י בפ' שואל גבי הנהו קפולאי שכתב שגזירות אדם הראשון שוין בהן צדיקים ורשעים וזה נגד דברי המדרש הזה. וגם קשה מנ"ל שכל הצדקניות לא היו בפתקה של חוה שמא זה הטבה מחודשת נעשה לאם בחיר שבנביאים וצ"ע:

טוב שמו. הנה דברי השלמים האלה יתפרשו ע"פ מעלות הנחמדות אשר היו למשה. הא' שהיה טוב ומטיב לכל אדם. ונשא וסבל למרבה ובכ"ז היה רועה נאמן ועניו מכל האדם ולזה אמר טוב שמו. הב' שהיה זך בלי פשע צדיק וישר וע"ז טוביה שמו פי' שהי' טוב לשמים. כי זה השם הוא מרכב מן טוב ומן יה. והג' במעלת נבואתו כי לא קם עוד נביא בישראל כמשה. ועז"א הגון לנביאות. והד' כי היה פרוש מכל דרכי החומר עד שפירש גם מן האשה ועז"א שנולד מהול שעיקר סיבת המילה הוא תיקון המדות וכמ"ש בב"ר. ופי' שנולד מהול הוא שהיה קדוש טהור ופרוש ומתיוקן בכל מדותיו מבטן אמו. והה' שלימות החכמה שחמישים שערי בינה נמסרו לו וכמ"ש ותחסרהו מעט מאלהים. ועז"א שנתמלא הבית אורה כי האור רמז לחכמה ע"ד ותורה אור. חכמת אדם תאיר פניו:

אחרים אומרים. אע"ג דאמרינן בסוף הוריות כי אחרים הוא ר"מ וע' בתוספת סוטה בפ"ק דף י"ב ע"א ד"ה אחרים אומרים מ"ש בזה. ודבריהם דחוקים. ולפי הפשט נראה אף כי מצינו כי ר"מ נקרא בשם אחרים מ"מ יוכל להיות כי גם אחר אשר לא נודע שמו יקרא בשם אחרים. ולכך כשנכתב דעת אשר לא נודע שמו וגם דעת ר"מ מזכיר את ר"מ בשמו:

והיינו דכתיב אחזו לנו שועלים וגו'. ע' ברש"י בשיר השירים שהאריך בזה ודבריו לקוחים ממדרש חזית:

כא  [עריכה]

שחביב עליהם כו'. פירש"י בסוטה שדמיו מועטין. ואע"פ שהיה משתמר גופו יותר בשל עצים קשים וחזקים:

שים סוף מגיע. לשון אחד מהים בא ומתחבר עם נילוס. ומה שהניחתו שם נראה דלא רדיפי מיא כמו מי נילוס הנהר העצום. ולמ"ד אגם הניחתו שם שלא יטבע ישלא יוליכנו שטף הנהר. אולי יש תקוה. ופי' אגם כתב רש"י בסוטה אגם של עצי ערבה וקנים דקין והוא קנה וסוף דקרא קנה קנים סוף ערבה דקה:

כב  [עריכה]

למה עמדה מרים מרחוק. טפי מאביה ואמה. דוודאי הם היו מצטערים יותר על בנם מאחותו:

כל הפסוק הזה על שם רוה"ק נאמר. בלי ספק גם רבנן לא מפקי הקרא מפשטי' כי היתה אחותו. אבל מוסיפין כי הכתוב בא לרמז ג"כ כי השכינה נצבה שם. יען כי הקב"ה הוא משגיח על בחירי היצורים מצאתם מבטן אמם. והוא בחר במשה להושיע את ישראל. ועיין במדרש משלי על פסוק חכמות נשים:

כג  [עריכה]

בניו ובני ביתו מקיימין אותה וכל העולם אינם מקיימים. פי' גם אם יקרה חוטאים בכל העולם שאינם מקיימים. מ"מ בניו ובני ביתו מקיימים תמיד:

וחבטן בקרקע. ומפרש על יד היאור כמשמעו שנפלו בקרקע שפת היאור וזהו חבטן בקרקע:

בת פרעה מצורעת היתה. נראה שבא לתרץ למה כתיב אמתה ולא ידה לרמוז שנתרפאה מצרעתה ודריש אמתה כמו אימתה ופחד והיא הצרעת שהיא אימה חשיכה גדולה עליה:

ואהבה אותו אהבה יתירה. שהיה לה לבן וכדכתיב בקרא ויהי לה לבן.

כד  [עריכה]

שראתה אותו מהול. ואע"ג דאמרינן לעיל שנולד מהול וזה יוכל להיות גם במצרי אבל היא הכירה כיון שמחויב להטיף ממנו דם ברית ולפרוע את המילה. והכירה שזה היה מעשה בני אדם:

המה ראו איצטגניני פרעה. כי המה הוא כנוי הרומז על הנזכרים כבר ומי מריבה עדיין לא נזכרו בשום מקום ולכן דריש המה שראו איצטגניני פרעה וטעו כי אינם אלא מי מריבה וכ"כ רש"י בחומש:

רחבפ"א אותו היום כ"א בניסן היה כו'. גם הוא קאי לתרץ מהו זה ומתרץ דבא לרמז מה שאמרו מה"ש מי שעתיד לומר שירה ביום זה ילקה ביום זה:

כה  [עריכה]

ופסל את כולן. כלומר שלא יינק מהן ומשמע דמעברית ינק ופליגי על הא דאמרינן בד"ר פ' ברכה דלא ינקתי חלב:

היליכי שליכי הוא. בסוטה גרסינן הא שליכי. ולפ"ז היליכי הוא מורכב משתי תיבות. ובא פה ליכי בארמית במקום לך בעברית. וכן מצינו כמה פעמים במקרא לשון ארמית:

כו  [עריכה]

שהיא היתה מחיה את הילדים כי המילדות היו יוכבד ומרים:

וכן ד' אמר לחירם וכו'. כי זה מנפלאות ד' שיהיה נפרע מהאדם ע"י היוצא ממנו ע"ד מיניה וביה אבא ניזל ביה נרגא דאיתא בסנהדרין על עובדיה:

יושב עמהם במדינה. כמ"ש בפ' חלק שיושב ברומי:

כז  [עריכה]

בן כ' שנה. נראה שמפרש ויגדל שגדל מנערות לבחרות ולכן אמר בן כ' שנה כי אז הוא בא בכלל אנשים בקומה ודעת. והאומרים בן ארבעים סוברים ויגדל בתבונתו ובן ארבעים לבינה. ומה שמקשה וכי אין הכל גדילים קושיתו היא למה כתיב משה ולא ויגדל סתם דהא במשה מיירי כל הפרשה ומשני כי בא לדיוקא דמשה גדל יותר מזולתו ולמעלה אשמעינן שגדל בקטנותו עד שנגמל וכאן בא לאשמעינן בגדלותו מנערותו עד שבא לכלל אנשים בקומתו:

שתי יציאות יצא כו'. כלומר מהארמון יצא רק ב' פעמים משום שהיה אהוב ונחמד שמה. ובשתי פעמים אלו יצא רק לטובת אחיו. וזה שבא הכתוב לספר בשבחו:

שהיה רואה בסבלותם כו'. ודריש מדכתיב וירא בסבלותם בב' ולא כתיב וירא את סבלותם. ולכן מפרש כמי אם ראה תראה בעני אמתך. ירא ה' בעני. וכן ר"א בנו של רי"ה דדריש ראה משוי כו' מפרש וירא בסבלותם ממש דהיינו משאם:

אני מניח את העליונים ואת התחתונים וכו'. הנה על הקב"ה לא שייך רק מניח את העליונים. ומ"ש ואת התחתונים פירושו כי הדברים המתנהגים ע"פ חוקי הטבע כפי אשר שם הקב"ה בראשית היצירה. אמר עתה כי בגלל משה אשר הניח כל עסקיו לראות בצערן של ישראל אני מניח את חקי הטבע התחתונים ומשה יעשה אותות ומופתים לשנות את חקי הטבע:

כח  [עריכה]

וירא איש מצרי מה ראה כו'. כי על הכאה לבד לא היה בו עונש מיתה לכן מפרש מכה איש עברי שחפץ להמיתו וכמו ומכה אדם יומת. ונחשב כרודף שניתן להצילו בנפשו. כי בן מות הוא. ופי' שהוא כמת. כי העומד למות כמת דמי ולא נחשב לאיש ויתכן דקשה להם דלא שייך ראיה על ההעדר ואיך יאמר וירא כי אין איש. והינ"ל ולא ראה איש ולכן מפרש ת"ק שראה במציאותו שבן מות הוא. ור"י אומר שראה באנשים אשר סביבו כי אין איש שיקנא להקב"ה וכן ר"נ מפרש כי הראיה קאי על האנשים אשר חייבו כי אין איש בתוכם המזכיר את השם להרגו וסובר שבשם המפורש הרגו כדלקמן. ורבנן מפרשי כי ראה בעתיד בהמשך זרעו שיהיו כולם רשעים:

כט  [עריכה]

שאין תוחלת של צדיקים. זה לקוח מלשנא דקרא תוחלת צדיקים שמחה. ובחר בלשון זה לומר דלאו דוקא צדיק גמור לא יקום ממנו אבל גם תוחלת קלה שראויה להגין עליו כמו אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף דמדריש בשבת על חנק קטן מהזכות ממעשה הטוב לא תקום ממנו. והנה באמת אין בזה חיוב מיתה. דאטו איש אשר יצא ממנו זרעא דלא מעליא יומת. ורק משה ברוה"ק בראותו כי אין טוב ותוחלת ממנו הרגו במשפט בשביל חטאו אשר בו:

במה הרגו. כי אין סברא אשר משה האמון בפלטון של מלך יצא לחוץ וסכין בידו או חרב מתחת למדיו. ועי' בזה ברמב"ן על התורה:

שלא הי' שם אלא ישראל כו'. רמז לדרש הזה כי בכ"מ הפעל טמן נופל רק על דברים הנמצאים אח"ז ומבוקשים. ולא על דבר העומד לירקב בעפר. כי ע"ז היה לו לומר ויקברהו או ויכסהו וגם למה בא בחול הב' בפתח ולא בשו"א משמע חול הידוע וזה זרעו של ישראל [א"ה ראיה זו אין לה מקום בכללי הדקדוק אחרי כי הוא סוף פסוק] ומ"ש וכן אתה מוצא שלא נשמע הדבר כו' פי' גם זה לראיה כי בחול הכוונה על עם ישראל שנמשלו כחול. אחרי כי זה הדבר נודע רק ע"י עברים והנה אגדה זו חולקת על הא דאמרינן לעיל שהמוכה היה דתן. כי לפ"ז לא מוכח כלל מזה דהוא בוודאי ראה את המעשה:

ל  [עריכה]

והלא בנה של יוכבד אתה. ודריש מי שמך לאיש ממי נולדת כי הושמת לשר ושופט והלא אינך מזרע המלוכה. ורק עברי כמוני:

ששם המפורש הזכיר. הוא שם בן ד'. ואהרן אבו אל רבי כתב כי ראשי התיבות מן הלהרגני אתה אומר הוא שם משם המפורש:

לא  [עריכה]

ונתנו י' פעמים על צוארו. פי' פעמים רבות ותפס מספר י' כמו ואפו עשר נשים וכדומה על מספר גוזמא וסכום בלי קצוב. ומ"ש שלח פרעה והביא סייף כו' כתב הר"ש אלמשוני והר"ם אל בילדה זצ"ל כי הוכיח מדלא כתיב ויבקש את משה להרגו וכתיב ויבקש להרוג משמע שמשה היה מצוי בידו והיה מבקש איך יהרגנו ולז"א שהכוהו בסייף ולא הזיקתו ושפתים ישק:

ולא הזיקתו. ועכ"ז הוצרך לברוח כי לא כל שעתא ושעתא מיתרחיש ניסא. וע"ע בזה הענין מ"ש ביפה קול בשי"ר על פסוק שני שדיך:

וסומין שלא הביאוך היינו אחר שברח. כי מתחלה הובא שם ונתנו חרב על צוארו ומשם ברח. ומ"ש מי שם הסגנים אלמים זה היה קודם שברח:

ומי עשה עצמך פקח. ואע"ג דאין צריך פקחות לזה י"ל שמשה לא היה מרגיש שנעשו אלמין וחרשין וסומין להתעורר לברוח. כי מי יתן לבו לברוח מבית המלך. אלא שה' נתן בלבו כך:

לב  [עריכה]

שלשה נזדווגו להם זוגיהם מן הבאר. משום דק"ל מה בא הכתוב לאשמעינן בזה שאמר וישב על הבאר ועמ"ש בזה בב"ר פ' ויצא:

ונתן מנוס למשה כו'. פי' שישא את בתו ולא לקח לו אחת מבנות ישראל וע' בזה ברא"ם:

וראה שאין בה ממש. והא דאמרינן בד"ר פ"ב רבנן אמרי יתרו נתן ממש בעבודת כוכבים דכתיב עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים. וי"ל שנתן ממש בכוכבים ומזלות שהם יפעלו טוב או רע. וראה שאין ממש בעצבים ובתמונות הכוכבים והמזלות הנעשים מבול עץ ויסגדו אליהם. והנה כאן נראה כי גם טרם שלקח משה את בתו ידע שאין ממש בזה. והא דכתיב בקרא עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים משמע אחר יציאת ישראל ממצרים נודע לו. י"ל כי מתחלה חשב שאין הקב"ה נוקם באויביו ועולם כמנהגו נוהג ע"י המזלות ובצאת ישראל ממצרים נודע לו כי הקב"ה עושה נסים ונפלאות למעלה ממנהגם. אמנם במכילתא פ' יתרו איתא שבקש ממשה שהבן הראשון אשר יולד לו יהיה לעבודת כוכבים. ונראה מזה דפליג על מדרש דידן דכבר שב מאולתו. וכן בפרק חלק איתא אר"י גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים שנאמר קראן לו ויאכל לחם משמע דס"ל שעדיין היה עומד ברשעו וגם זה חולק על המדרש הזה. וביפה עינים פרשת יתרו הארכתי בזה:

לפיכך הוציא בנותיו. ולא פחד פן יתעוללו בהן בני מדין וכדלקמן שהם היו פרוצים בעריות. ומה שמצינו שלבן הוציא את בנותיו לרעות את צאנו היינו משום שבני עירו היו גדורין מעריות כדלעיל בב"ר פ"ט. וגם לבן היה עני כי התעשר רק בגלל יעקב שבשבילו ברכו ד'. ויתרו שהיה כהן מדין וזה רבה דמדין לא עשה כזאת אם לא הלחיצהו ההכרח:

וגרשו בנותיו כו'. כי בכ"מ הפעל גרש מורה על שלוח מהמקום לאורך ימים וכמו ואגרשנו מן הארץ גרש יגרש אתכם. ואיך שייך פה ויגרשום לכן דרש שנידוהו וכמו אשה גרושה שהרחיק אותה ממנו. וכמו ויגרש את האדם שהוא לשון נדוי וכדאיתא בפרק עושין פסין כל אותן שנים שהיה אדם הראשון בנדוי:

שישב להן בדין. דריש מן ויקם ע"ד קומה אלהים שפטה הארץ. בקום למשפט אלהים. לא יקומו רשעים במשפט:

באו לעשות עמהן. ופי' ויבואו הרועים ויגרשום שעל ידי שהיו רוצים לתפשן לזנות היו בורחות ונגרשו משם. ולמ"ד שהשליכו אותם למים פי' ויגרשום שרצו לגרשן מן העולם:

ולמה נקרא שמו רעואל כו'. וחולק על הא דאיתא בספרי כי רעואל היה אבי אביהן משום שהתינוקות קורין לאבי אבא אבא וע' בזה ברמב"ן וברא"ם:

וכי מצרי היה משה. כי המצרים נכרים בהכרת פניהם גם היום. ובפרט משה אשר מראהו היה כמראה מלאך האלהים ואיך טעו לחשבו למצרי. וכן נראה בתנחומא:

שאף לנו דלה ויהיה לנו במקום אותנו ע"ד הרגו לאבנר:

שמא ישא אחת מכם. מדה"ל למכתב עזבתן אותו וקאמר את האיש דריש מענין אישות:

שטיהרה הבית. צ"ל ד"א שטהרה וכו' וכ"ה בילקוט:

לג  [עריכה]

ואין ויואל אלא לשון שבועה. עי' בזה ברא"ם אבל עיקר הדברים הוא לפי שקבלו שפי' ויאמר ה' אל משה במדין נדרת לך והתר נדריך במדין כדאיתא בנדרים וסוטה וכן פי' לקמן וישב אל יתר חותנו שהלך להתיר שבועתו לכן מפרשי ויואל מלשון שבועה. ואע"ג דכאן ויואל משה הוא פעל עומד ושם ויואל שאול את העם הוא פעל יוצא אין זה קושיא בדרשות רז"ל:

לד  [עריכה]

לפיכך קורא אותן רבים. כי המצטער מרגיש מאד בזמן. וזמן מעט יהיה רב בערכם. וע"ע בויק"ר שמה יש שינוי בנוסחאות גם כן:

לפי שאמרו חרטומי מצרים כו'. ואע"ג דבקרא כתיב ויאנחו בני ישראל מן העבודה פי' על ידי שהמצרים משעבדים בהם בעבודה לכן שלטו גם על בניהם לשחטם. וע' בזה ברמב"ן וברא"ם. ואע"ג דכבר סבלו הגזירה של כל בן הילוד היאורה תשליכוהו. מ"מ ירע לאדם ויאנח יותר בראותו ילדיו אשר טפח ורבה נשחטים מאשר ישליכו את בניהם אשר לא ראו אותם מבטן לים:

אינו אומר צעקתם. כלשון שפתח ויזעקו:

לה  [עריכה]

שלא היו בידם מעשים טובים. אין זה חולק למ"ש שנגאלו בזכות דם פסח ודם מילה כי ה' במצותיו העירם לזה שיהיה להם סיוע קצת. וע' בויק"ר פכ"ג מ"מ יש אגדות רבות החולקות ע"ז:

זה משה ואהרן. ובזה ניחא למה הקדים השדים לשער כי הגואלים נולדו בטרם שבא הקץ. ועמ"ש בזה בחזית על פסוק זה:

הגיע הקץ כו'. צ"ע מה יחס הגאולה אל השער וגם במכילתא דריש בעדי עדים ביזת מצרים וביזת הים וא"כ הקדים הכתוב הביזות לגאולה וצ"ע:

לו  [עריכה]

ידע הקב"ה שעליו לגאלם למען שמו ובעבור הברית שכרת עם האבות כצ"ל. ושני טעמים הם למה ידע אלהים לגאלם האחד למען שמו וכמו שמביא מיחזקאל ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים והשני למען בריתו וכדכתיב ויזכור אלהים את בריתו:

להמרות על ים סוף שנעשה להם טינא ואומרים אלו לאלו מטיט ולבנים יצאנו ובטיט ולבנים באנו כדאיתא בשוח"ט מז' ק"ו:

ידע שהם עתידים לומר זה אלי כי וידע אלהים משמע שנודע לו לבדו אשר לא נודע עדנה בארץ לעת הזאת:

ריב"ל אמר ראה שעתידים לומר כו'. פי' אע"ג דידע שיחטאו בעגל ולא היו ראוים לגאולה מ"מ ידע ג"כ את צדקותם שיקדימו נעשה לנשמע ובא זה ויכפר על זה. ואע"ג דבלא"ה אינם ראוים להענש בשביל מה שעתידין לחטוא כי האדם נידון רק באשר הוא שם ואיך יעכב את הגאולה בשביל מה שעתידין לחטוא. מ"מ בלי האמונה בנעשה ונשמע לא היו ראוים לנסים כאלה בשביל שהביט הקב"ה עון בהם לעתיד. ומ"ש בלשון להקדים נעשה לנשמע ולא אמר שאמרו נעשה ונשמע נראים הדברים. כי נעשה הנאמר על המעשה ונשמע הנאמר על התלמוד הוא שני דברים. ופי' אף כי במה שעשו את העגל הפסידו את המעשה וזה מה שאמרו נעשה. אבל את הנשמע הנאמר על התלמוד לא הפסידו ולפי הכלל כי התכנית והעיקר יבואו באחרונה לכן במה שבא התלמוד באחרונה ירוחמו ויגאלו וכמו שאמרינן לקמן פכ"ז גבי משל לב' כוסות וכו': [ובעיקר דברי המדרש נ"ל עפ"י מה שאמרו בירושלמי שקלים פ"א (בע"י סי' י"ז) אי אתה יכול לעמוד על אופי של אומה זו כו' כי המה עושים דבר והפוכו. ולכן גם חטאתם אינם חטאות שלא יוכלו להמחות וז"ש ראה שעתידים לומר אלה אלהיך ישראל וידע ג"כ שעתידים להקדים נעשה לנשמע. לכן גם עונם לא נכתם בקרבם]:

אלמלא זכות האבות. לא שזכות אבות גדולה מזכות עצמו רק משום דאית ביה תרתי:

ונגלה על משה. עיקר המחלוקת בסימן הזה הוא בשביל מה נגאלו. חד אמר מתוך רחמים וחד אמר מתוך זכות אבות וקידוש ה'. וחד אמר בזכות התורה וחד אמר מתוך תשובה וכו' ולא ס"ל כמאן דאמר לקמן בד"ר פ"ב מתוך חמשה דברים נגאלו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף