יד אלעזר/טז
|
< הקודם · הבא > |
[שו"ת בענין נאמנות ע"א בבהמה מבכרת בסוגי' בכורות דף כ"א ע"ב ובתוס' שם ד"ה אשתבוחי' וכו']
שיל"ת יום ב' א' דר"ח טבת תקצ"ו לפ"ק פה וויען הבירה.
רב שלום וברכה, ברביי' והמשכה, לטוב רואי בהלכה, ה"ה כבוד ידידי הרב החריף והבקי מופלג בתורה וביראה חרוץ ושנון זית רענן, כש"ת מוה' יוסף יואל דייטש נ"י דיין דק"ק טארנאפאל נ"י.
מכתבו מיום י"ג כסלו העבר לנכון קבלתי ושמחתי בשלומו וש"ת ת"ל. ובדבר שאלתו שאלת חכם חצי תשובה בצדו.
איש אחד קנה פרה מעוברת מנכרי וילדה זכר וע"א מעיד שכבר ילדה ונסתפק מעלת כבודו אם זה הוי אתחזק אסורא ואין ע"א נאמן, או לא הוי אתחזק אסורא ונאמן העד להתיר. אען ואומר בקיצור מופלג כפי השעה הנחוצה מאפס הפנאי כפי אשר חנני השי"ת.
גרסינן במסכת בכורות (כ"א ע"ב) מצינו לוקח מעכו"ם לוקח מישראל מאי אמר רב בכור ודאי דאם איתה דבכרה אשתבוחי הוה משתבח ליה ושמואל אמר בכור ספק סבר לשחיטה קא בעי ור' יוחנן אמר חולין ודאין מ"ע אם איתה דלא ביכרה אודועי הוה מודע ליה ת"כ דר"י וכו'. ופסקו כל הפוסקים כר"י וכן אי' בי"ד סי' שע"ז ס"ו דהלוקח בהמה מישראל ה"ז בחזקת שבכרה עד שיודיעוהו ההיפוך. ויש לחקור אם הודיע ישראל המוכר ללוקח בשעת המכירה דבכרה אם נאמן או לא נאמן משום דאמרינן להשביח מקחו אמר כן. והיינו די"ל דע"כ לא אמר ר"י חולין ודאין אלא כשמוכר לו סתם ולא אמר מידי. י"ל בודאי כיון דאיכא איסורא אודועי הוה מודע לי' כיון שידע שמשביח מקחו אם יאמר שמכרה כבר ואפ"ה לא אמר. בודאי אדם זה לא להשביח מקחו נתכוון. אבל כשאומר לו כן עדיין י"ל דלהשביח מקחו נתכוון. כיון שמפרש שבח המקח בדבריו. ולכאורה י"ל דנלמד דבר זה מדברי התוס' שם (ד"ה אשתבוחי וכו') וז"ל פי' בקונטרס שכבר ביכרה ולא תסתכן בלידה עוד אבל עכו"ם א"נ א"ל הכי אין בדבריו אמת ויש ללמוד מפירושו דעכו"ם אפ" מסל"ת אינו נאמן דלהשביח מקחו אומר כן. ועוד יש לפרש דאשתבוחי דהכא היינו שכבר נפטרה מן הבכורה עכ"ל. ובאמת דברי התוס' אינם מובנים דלא מצינו בדברי רש"י כלל לשון זה. אם לא שנאמר שנוסחא אחרת היתה להתוס' בדברי רש"י. אך עדיין אינו במובן מהיכן יצא להתוס' דין זה דעכו"ם אפי' במסל"ת אינו נאמן. אמנם י"ל בפשיטות דזה תליא בשני הפירושים איך הי' ענין השבח. דאם היה משביחה שנפטרה כבר מן הבכורה. ובכה"ג דוקא הישראל נאמן ולא עכו"ם. אבל אם היה משביחה שלא תסתכן בלידה עוד והיה לענין הבכורה מסל"ת. ובכה"ג משמע מהש"ס דישראל נאמן. ממילא דעכו"ם אפי' במסל"ת אינו נאמן. אבל לפי' הראשון י"ל דעכו"ם נאמן במסל"ת. והפוסקים כולם חששו לפירוש זה דאשתבוחי היינו לענין שלא תסתכן. ולכך אסרו בעכו"ם אפי' מסל"ת. ובזה עלו דברי התוס' כהוגן יעש"ה. היוצא מזה דתליא דין הנ"ל אם נאמן ישראל המוכר לומר בשעת המכירה דכבר ביכרה בשני פירושים אלו מה הי' השבח. דאם הפי' אשתבוחי הוה משתבח במה שלא תסתכן עוד בלידה. והוי לענין הבכורה מסל"ת ממילא דנאמן רק בכה"ג. או שלא אמר כלום. אבל כשאמר שכבר נפטרה מן הבכורה אינו נאמן. אבל אם הפי' דאשתבוחי במה שכבר נפטרה מן הבכורה נאמן בכל גוונא דלא שייך כלל בישראל להשביח מקחו קמכוון:
העולה מזה אם כפי' השני שבתוס' דאשתבוחי היינו שכבר נפטרה מהבכורה. ונאמן המוכר עצמו לומר בשעת המכירה שכבר נפטרה מן הבכורה. א"כ מכ"ש דנאמן עד ח' אחר לומר דכבר ביכרה. וכיון דבמוכר לא אמרי' אשתבוחי הוה משתבח ליה או הסברא דאימור לשחיטה קא בעי לה. רק מחזקינן לה שבכרה. מכ"ש וק"ו גבי ע"א דעלמא דלא שייך גבי' לומר כן. וחזקה דאין אדם חוטא ולא לו. וכההוא דאמר רב בקדושין (ס"ג ע"ב) דנאמן ליתן גט דחזקה אין אדם חוטא ולא לו. ואפי' עד אחר דעלמא נאמן לומר שנתקדשה לפלוני וכדמשמע מלשון הר"ן שם וכמ"ש בספר פני יהושע:
ומ"ש פר"מ דדברי הפני יהושע שם בקדושין שכ' היכא שיש ספק נאמן ע"א נגד החזקה ונגד הרוב סותרים לדברי עצמו שכתב בכתובות כ"ג בדעת הרמב"ם דלכך אין ע"א נאמן בתרומה משום דרובא דעלמא לאו כהנים נינהו. לענ"ד אין כאן סתירה בדבריו. דמלבד שי"ל דשם בכתובות כתב כן רק להרמב"ם אבל להתוס' וסייעתם שחולקים עליו וס"ל דמתני' אפי' בתרומה דאורייתא איירי. באמת לית להו הך סברא רק דע"א נאמן נגד הרוב היכא שיש ספק ואינו רק כמברר המיעוט מתוך הרוב. ואפשר שזה בכלל משמעות דבריו שסיים שם בכתובות דסגי להנך רבוותא ע"א משים דהוי כמלתא דעבידא לגלויי. ואליבא דהנך רבוותא כתב כן בקדושין שם. אך גם י"ל דבלא"ה א"ש די"ל דבקדושין איתרע החזקה וכן הרוב משום דבלא דברי העד יש מקום ספק אי נתקדשה לאחר או לזה. וכן בלוקח בשר ממקולין דמייתי שם הוי ג"כ אתרע הרוב משום דיש ג"כ כשרות במקולין ואתרע הרוב שפיר סמכינן אדברי העד דאינו אלא כמברר ההיתר מתוך האיסור משא"כ בתרומה דבלא דברי העד הוי חזקה גמורה ורוב גמור וכל אדם אסור בתרומה כ"ז שלא הוחזק בכהונה. ומאן יימר דיש שום אדם בעולם דמספקינן בי' בכהונה. רק העד בא ואמר שזה כהן. א"כ נולד הספק ע"פ העד שפיר כתב דאין ע"א נאמן נגד רובא דעלמא כנלע"ד. וראיה לזה הוא מדברי הרמב"ם גופי' שכתב (פ"כ מהל' איסורי ביאה הל' ט"ז) מי שהוחזק אביו כהן ויצא עליו קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה חוששין לו ומורידין אותו בא ע"א אח"כ והעיד שהוא כהן מעלין אותו לכהונה על פיו. וכפשטי' דהש"ס בכתובות שם. ופשוט דאפי' לתרומה דאורייתא נאמן אותו העד. ולמה מודה בזה הרמב"ם דנאמן ע"א. אמנם הוא הדבר אשר דברנו דבאתרע הרוב או החזקה נאמן ע"א. והכא נמי אתרע הרוב במת שלפנים היה אביו מוחזק בכהונה. וא"כ אותו העד אינו רק כמברר המיעוט מתוך הרוב. ועיין בט"ז אה"ע סי' ג' סס"ק א':
נחזור לעניינינו הנה נלע"ד ראיה גמורה דנאמן ע"א לומר דכבר בכרה מהא דנאמן המוכר לומר שכבר נפטרה מהבכורה. ואין לומר דשאני גבי המוכר עצמו דנאמן משום דבידו לתקנו. והיינו שהיה יכול למכור או להשתתף עם עכו"ם ולכך נאמן וכההיא דר"פ האשה רבה (פ"ח ע"א). משא"כ בעד דאין בידו לעשות כן. ז"א דהא השתא מזבין לה לישראל והיאך הי' יכול למכרה או להשתתף עמה עם העכו"ם. הלא מצי למכרה אח"כ שוב לישראל. ופשוט דזה הוי כאין בידו לתקנו. גם בלא"ה י"ל דלא מיקרי זה בידו לתקן. כיון דבגוף ולד הבכור לא תיקן כלום. והגע עצמך אם הנכרי לבתר דלקחה מישראל או השתתף עמו חזר ומכרה או מכר חלקו לישראל אחר. בודאי דלא תיקן ולא מידי. ואין זה דומה לטבל הקדש וקונמות דר"פ האשה רבה. דשם יכול לתקן תיקון גמור המועיל. וא"כ מוכח ג"כ מהא דנאמן ישראל המוכר לומר דכבר ביכרה. דזה לא הוי אתחזק איסורא. דאי הוה איתחזק אסורא לא הינ נאמן אם אין בידו לתקנו. וכההיא דר"פ האשה רבה:
גם מלשון הרב בית יוסף ביורה דעה (סי' שט"ז ס"א) שכתב הלוקח בהמה מעכו"ם הוי ספק בכור מוכח שפיר דלא חשיב אתחזק אסורא וכמי שהעיר מעלתו נ"י דאי הוי אתחזק איסור למה לא יהי' בכור ודאי. והטעם באמת דלא חשיב אתחזק אסורא. צ"ל כמ"ש תוס' בכורות (כ' ע"א ד"ה ר"י) משום דרוב בהמות מתעברות כשמגיע זמן שראויות להתעבר. או כמ"ש התוס' (שם ע"ב ד"ה חלב פוטר) והרא"ש שם דאתחזק ג"כ התירא והיינו דאיכא חזקה דאינו קדוש במעי אמו. וכ"כ התוס' והרא"ש ביבמות קי"ט ע"ש. ולזה רמז הפמ"ג ביורה דעה סי' צ"ח. וא"כ לפי המבואר בש"ע יורה דעה (סי' קכ"ז ס"ג) דע"א נאמן באיסורין דהיינו היכא דלא אתחזק אסורא. ובנ"ד ג"כ לא אתחזק לא איסור ולא היתר ונאמן ע"א.
ומ"ש פר"מ נ"י דנראה מדברי המג"א (סי' ח' ס"ק י"א) דטעמא דרוב התלוי במעשה לענין בכור משום דאמרי' דשמא לא עלה עלי' זכר ואת"ל עלה שמא לא נתעברה והוי כמו ס"ס. וס"ס הוי כמו רוב להרבה פוסקים וא"כ אדרבא הוי רובא לאיסורא עכ"ד. הנה אמת שבספר מחצית השקל פי' כן דהוי כעין ס"ס. אך מ"מ רחוק בעיני שנתכוון הגאון שיהי' ס"ס גמור. רק ר"ל דלא הוי רוב גמור משום דתלוי במעשה בני אדם וכמ"ש התוס'. אמנם אף אי יהיבנא ליה לסברתו והוי זה ס"ס גמור. גם אנו נאמר דיש ס"ס להיפוך. ספק אחד דפליגי הרמב"ם עם הראב"ד דהרמב"ם ס"ל בכור בזמן הזה דרבנן והראב"ד ס"ל דאורייתא. וספק אי קיי"ל כהרמב"ם דבח"ל רק מדרבנן או כהראב"ד. ואת"ל דקיי"ל כהראב"ד דלמא כבר ביכרה. וא"כ שוב הוי רוב נגד רוב ונאמן ע"א. ועיי' בתשובת שער אפרים (סי' ע"ט). ולפ"ז אכתי לא אתחזק אסורא בזה דהא יש לנו רוב נגד רוב וחזקה שאינו קדוש במעי אמו נגד חזקת שלא ילדה. ולא אתחזק לא איסור ולא היתר. ומהני דברי העד להתיר כמבואר ביורה דעה (סי' קכ"ז ס"ג). ועיין בש"ך שם (ס"ק כ"ו):
עוד יש קצת ראיה להתיר מהא דאי' בי"ד (סי' שי"ד ס"ז) בכור שהיה ביד כהן ונפל בו מום והעיד עליו עד אחד שזה המום מאיליו נפל ואין אנו יודעים וכו' ה"ז נאמן וכו'. אלמא דנאמן ע"א לענין בכור. וכ"ה ש"ס מפורשת בבכורות (ל"ו ע"א) דאפי' עד מפי עד איפסקא התם הלכתא דנאמן וכ"ה בי"ד שם ס"ה. ואף שיש לדחות ולומר דהתם רק לענין להאמינו שנפל בו המום מאיליו. אבל לא לענין להאמינו שכבר ביכרה. מ"מ משמע התם מהגמרא דהחמירו בעדות זו ככל חומר שאר עדיות שבתורה. והיינו מדפריך שם רב אסי לר"א כ"כ בפשיטות והא תנא דבי מנשה אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד. אלמא דעדות זו חמור כל כך ככל עדיות שבתורה ונאמן עליו ע"א.
הנה הנלע"ד כתבתי והבוחר יבחר. ואת אשר יבחר יקרב אליו. וה' ברחמיו יקרבנו לעבודתו ולתורתו. ויערה עלינו רוח מבינתו. ויחזיר לציון שכינתו. הכ"ד ידידו הד"ש וש"ת כל הימים.