טעמא דקרא/חנוכה

טעמא דקרא חנוכה

נ' דהא דקי"ל כבתה אין זקוק לה ואפי' כבה במזיד לדעת הרבה פוסקים דוקא שלא הי' דעתו תחלה לכבות דהא הדליק במקום הרוח לא יצא וה"ה אם עמד שם אדם שבודאי יכבה וא"כ דעתו הוי כעומד שם הרוח [וכעין זה כתב הרמב"ן במלחמות ר"פ הישן גבי הסומך סוכתו בכרעי המטה דכיון דמטה עשוי' לינטל הו"ל כעושה סוכתו במקום רוח מצוי' שתפילנה עי"ש], וראי' ממ"ש מילא קערה והקיפה פתילות לא כפה עלי' כלי עשאה כמדורה ואפי' לא' אין עולה ולא אמרי' מיד שהדליק הראשונה יצא ואח"כ הוי ככבה. ולפ"ז ה"ה לקולא שמדליקין ופותחין הדלת של המנורה ודעתו מיד אח"כ לסגור דיצא אע"ג דבשעת הדלקה לא הי' ראוי לדלוק חצי שעה מפני הרוח, ואפשר דמה דאי' דאם לא נתן שמן לפני הדלקה כשיעור לא מהני שיוסיף אח"כ אם הי' דעתו מתחלה להוסיף מהני לפ"ז, [וכן מש"כ המ"ב בסימן תרע"א סקי"ג בשם הפר"ח שאם הדליק ואח"כ כפה לא מהני זה יתכן רק בשלא הי' דעתו לכך וצ"ע]. ואפי' את"ל דאע"פ שדעתו להוסיף אח"כ לא מהני דהיינו משום שאת זאת ההוספה לא הדליק רק נתנם אח"כ לנר דולק אבל בארגז של הנרות הרי הדליקן ורק משום שעומד להיות נכבה באנו לפסול וכיון שדעתו לסגור מיד הרי מעכשיו כבר אינם עומדים להכבות ודוק ולמעשה צ"ע.

בשו"ע סימן תרע"ו ס"ה פסק להתחיל בנר הנוסף כדי לפנות לימין והגר"א הקשה ע"ז דהא עיקר המצוה בנר הסמוך לפתח ואיך יתכן להתחיל בטפל ולהניח העיקר. ולכאורה קושיא זו צ"ע דע"כ כל הנרות מיקרו סמוך לפתח כיון שא' מהן סמוך דאל"ה למה אין מדליקין באמת בחלל הפתח שיהו כולן בטפח הסמוך וע"כ שאם אחד מתחיל בטפח הסמוך מיקרו כולן סמוכין דניכר שהוא סמוך לפתח וא"כ למה לא יתחיל בנר הנוסף, אכן באמת ד' הגר"א מוכרחין דהא מדינא יוצא בנר א' וא"כ אם יתחיל בנר הנוסף כבר יצא המצוה ולא הי' סמוך לפתח שהרי אז הי' רק הנוסף ובמה שידליק אח"כ עוד נרות עד סמוך לפתח לא יתקן כלום שכבר יצא המצוה מעיקר הדין ואז לא הי' סמוך לפתח ובדיעבד יצא בזה נמצא שביטל הדין של סמוך לפתח ודו"ק. [והמעיין בל' הגר"א שכ' יבטל עיקר וכו', יראה להדיא שכונתו לזה], אכן י"ל שדעת השו"ע דכשמדליק כולן יחד כולן עיקר המצוה דמיקרי הדלקה א'. והא דמחמיר רמ"א בסימן תרע"ד ס"א שלא להדליק מנר לנר משום דיצא מצותו בנר א' אינו אלא מפני מראית העין ע"ש וצ"ע.

נשאלתי הדר במקום שאין ישראל אם שייך פרסומי ניסא לגוים. והנה רש"י בשבת כ"א ב' מפרש עד דכליא ריגלא דתרמודאי שם אומה מלקטי עצים דקים ומתעכבים בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשיכה ומבעירים בבתיהם אור וכשצריכין לעצים יוצאים וקונים מהן, משמע דשייך פרסומי ניסא לגוים ודוחק לומר דכ"ז שהן הולכים ברחוב גם יהודים באים שם לקנות מהן, אמנם כ"ז לפי רש"י אבל הרי"ף פי' מלקטי עצים נקראין תרמודאי ולפ"ז י"ל דישראל הן ואין משם ראי'. ובמדרש תהלים פמ"ד אי' למען תספר באזני בנך ליתן שבח למקום שבניו מספרים כבודו בין הגוים וכה"א שירו לה' שיר חדש ספרו בגוים כבודו [בכל העמים נפלאותיו] כו' כבודו של הקב"ה שמספרים בניו בין הגוים משמע דשייך פרסומי ניסא בין הגוים [מיהו בשה"צ סי' תרע"ב אות י"ז נראה דבגוים אין פרסומי ניסא וצ"ע].

בשבת כ"א ב' משמי' דר' תנחום נ"ח שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה וא"ר תנחום מאי דכתיב והבור ריק אין בו מים מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. ואמרו משום ר' העשיל ז"ל, שמה שהגמ' הסמיכה שני הדברים משום שקשה הרי לא רצו להרוג את יוסף כמש"כ אל תשפכו דם ואיך השליכוהו לבור מלא נחשים ועקרבים שבודאי ימות אלא דכתיב וישליכו והתוס' במעילה י"א ב' ד"ה דישון כתבו שאין השלכה פחותה מעשרים אמה ולכן לא ראו שיש שם נחשים ועקרבים ומוכח דנ"ח שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה שאין רואין עכ"ד. ולפ"ז למדנו מכאן דגם אם הדליק נ"ח בתוך בור עמוק כ' אמה (כגון שדר שם) ג"כ פסולה שאין נראית ברה"ר וצ"ע.

שבת כ"ג א' חצר שיש לה ב' פתחים חייבת ב' נרות. נראה פשוט שזה דוקא בבית או בחצר שהדרך שיש לו רק פתח א' לחוץ לכן אפי' מכירים שכאן יש לו שני פתחים יחשדוהו שלא הדליק אבל בחלונות אפי' המדליק בחלון א"צ להדליק בכל רוח שהכל יודעים שבכל חדר יש כמה חלונות להאיר וא"צ להדליק אלא בא' ואין שום סברא שיחשדוהו.

נשאלתי מי שאין לו בית אם חייב בנ"ח, והשבתי שפטור עפ"ד רש"י בשבת כ"ג א' שתקנו ברכת רואה לבא בספינה אלמא שפטור. ואמר לי ששאל ממו"ח שליט"א וא"ל שחייב לקנות או לשכור בית ולהדליק וכונת רש"י רק באנוס שאין יכול. ולאחר העיון נ"ל שהוא מחלוקת הראשונים שבתוס' סוכה מ"ו א' ד"ה הרואה כתבו בשאר מצות כגון אלולב וסוכה לא תקנו לברך לרואה אלא גבי נ"ח משום חביבות הנס וגם משום שיש כמה בנ"א שאין להם בית ואין בידם לקיים המצוה וטעם ראשון ניחא דלא תיקשי ליה מזוזה עכ"ל וכאן אין לפרש באנוס דא"כ מה קשיא לו ממזוזה הא מזוזה חובת הדר אלמא דגם נ"ח הוא רק על מי שיש לו בית, אבל הרמב"ם כתב בפי"א מברכות ה"ב ג' יש מ"ע שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הקרואין חובה לפי שאדם חייב עכ"פ לעשותם ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה כו' וכן כל המצות שהן מד"ס בין מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר חנוכה בין מצוה שאינה חובה כגון עירוב ונט"י כו' הרי מנה נ"ח במצות שהן חובה ולא כמו מזוזה והוא כדעת מו"ח שליט"א.

במ"ב סי' תרע"א סק"ה כתב בשם הח"א שמי שיש לו בליל ג' רק ב' נרות לא ידליק ב' רק אחת, וכתבנו בשונה הלכות שם דין ו' שבאבי עזרי חולק ע"ז, ונשאלתי למה הבאתי כאן דעת האבי עזרי, והשבתי עבור שלענ"ד דבריו נכונים ומוכרחים כמש"כ בגליון האבי עזרי על מה שהביא שם בשם הבית הלוי שידליק רק אחת, ואעתיק מש"כ בגליון שם: כ"כ הח"א והכ"ס הביאם במ"ב אך טעמם משום שלא יהא היכר, אמנם למש"כ הגר"א בסי' תרע"א במחלוקת תו' והרמב"ם אי מהדרין מן המהדרין מדליקין נר לכל אחד, דדעת תוס' שאין מדליקין שלא יהיה היכר וכתב דזה תלוי אם הטעם כנגד ימים היוצאין חיישינן להיכר אבל הרמב"ם והרי"ף פסקו הטעם דמעלין בקודש ואין מורידין א"כ לא חיישינן להיכר, ולפ"ז למאי דקי"ל כרמב"ם, לא חיישינן כלל להיכר ואי אפשר להדליק א' דא"כ מורידין דאתמול הדליק ב'. ועוד ראיה מתשובת הרמב"ם שהביא האבודרהם בה' חנוכה (מובא ג"כ במג"א סי' תרנ"א סקכ"ה) מי שהדליק נ"ח ובירך עליו ואח"כ הדליק נרות אחרות אם צריך לברך והשיב שאם לא היתה כוונתו ע"ז ואח"כ נזדמנו לו נרות להדליק מברך בכל פעם ופעם עכ"ל [ס"ל דמברכין גם על הידור] ואם נימא דאין מצוה רק או א' או כולן מה שייך בכל פעם ופעם לא יברך רק עוד פעם א' כשיזדמנו לו כולם ומוכח דעל כל נר שנתוסף יש מצוה להדליק אף שאין לו עדיין כולם.

מה שהק' הב"י למה תקנו ח' ימים הרי ביום הראשון לא הי' נס, י"ל שלא רצו לעשות ז' ימים כדי שלא יבואו לעשות מנורה בת ז' קנים שזה אסור כמ"ש בר"ה כ"ד ב' לכך עשו ח'. (שוב שמעתי כן בשם מו"ח שליט"א).

על הניסים ועל הפורקן וכו' ועל המלחמות. צ"ב דבשלמא על הניצחון שייך הודאה, אבל מהי ההודאה על המלחמות. ויש לבאר, דזו הודאה להשי"ת שניהל והנהיג את המלחמה כדאיתא בע"ז ב' ב' מלחמות אני עשיתי שנאמר ה' איש מלחמה. ועוי"ל דכיון שהיו כאן מעטים כנגד רבים הרי שעצם הדבר שיצאו למלחמה היה כבר נס כלשעצמו דבדרך הטבע לא היה שייך כלל שיצאו להלחם עמהם וזוהי ההודאה שהשי"ת נתן בדעתם שאעפ"כ יצאו להלחם עמהם. וכמו"כ בפורים נקהלו היהודים שהיו מעטים נגד גוים רבים ואעפ"כ איש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם עליהם כדאיתא במגילת אסתר.

להשכיחם תורתך. במה שטימאו כל השמנים ולא יוכלו לאכלם בטהרה והם היו אוכלין חולין על טהרת הקודש ושמן זית גורם זכרון כמ"ש בהוריות י"ג ב' וזהו להשכיחם תורתך. ולהעבירם מחוקי רצונך, שיהיו מוכרחים להקריב בטומאה אם אין טהרה שטומאה דחויה בציבור.

שם. נקמת את נקמתם. משמע דמלבד עצם הנצחון במלחמה עוד עשו נקמה מיוחדת ביוונים, ויל"פ דהכונה היא להא דאיתא במסכת תענית י"ח ב' ניקנור אחד מאפרכי יוונים היה ובכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים ואומר אימתי תפול בידי וארמסנה וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים ואמרו פה שהיה מדבר בגאוה וידים שהיו מניפות על ירושלים תעשה בהם נקמה, וזהו נקמת את נקמתם.

שם. מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך. חשיב כאן ה' דברים וי"ל דכולהו לא זו אף זו, בתחלה חשיב גבורים ביד חלשים שהיא רבותא גדולה כמש"כ המבליג שוד על עז (עמש"כ בפ' דברים ד"ה גבי עז), אח"כ חשיב רבותא יותר רבים ביד מעטים שאז אפי' אם המעטים הם גבורים היו הרבים מנצחים כמ"ש חושי הארכי לאבשלום (ש"ב י"ז) אתה ידעת את אביך ואת אנשיו כי גבורים המה ומרי נפש המה כדוב שכול בשדה ואביך איש מלחמה וגו' האסף אליך כל ישראל מדן ועד באר שבע כחול אשר על הים לרוב וגו' ונחנו עליו כאשר יפול הטל על האדמה ולא נותר בו ובכל האנשים אשר אתו גם אחד, אח"כ חשיב רבותא יותר וטמאים ביד טהורים שאין יכולין כלל להורגן בחרב שלא יטמאו ואין יכולין אלא לזרוק עליהן חצים מרחוק כמ"ש ב[[בבלי/נזיר/ד/ב|נזיר ד' ב'] גבי שמשון, ואח"כ חשיב רבותא טפי רשעים ביד צדיקים שידוע שהרשע מנצח כמ"ש בתענית ט"ז א' צדיק ורשע מי נדחה מפני מי הוי אומר צדיק מפני רשע ובתמיד ל"ב א' שטנא נצח פירש"י שהשטן תמיד מנצח דהיינו הרשעים, אח"כ אמר הרבותא הגדולה מכולן זדים ביד עוסקי תורתך שהם אנשים שאין יודעים כלל להלחם רק כל ידיעתם לעסוק בתורה והם נצחו את הזדים. [ולקמן בסמוך כתבנו בע"א].

שם. מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך. והנה בכולהו איכא נס גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, ואף רשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך נס הוא שבדר"כ תלמידי חכמים חלשים הם כמבואר בנדרים מ"ט ב' כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי, ובסנהדרין כ"ו ב' שהתורה מתשת כוחו של אדם, אבל טמאים ביד טהורים איזה נס איכא בזה. ונראה עפ"מ דתנן בזבים ספ"ג הטהור מכה את הטמא, טהור [שבגדיו טהורים מטומאת מדרס], הטמא מכה את הטהור, טמא [בגדיו טמאים טומאת מדרס] שאם ימשך הטהור הרי הטמא נופל [ולכן חשיב כמו שהמכה הטמא נשען על הטהור ובגדיו טמאים גם טומאת מדרס] וי"ל דזה גופא הנס שהטהורים לא הוכו ע"י הטמאים ונשארו טהורים וזהו טמאים ביד טהורים. [ועמש"כ לעיל בסמוך].

שם. והדליקו נרות בחצרות קדשך. נשאלתי הרי המנורה היתה בהיכל וחצר היינו העזרה כמ"ש בזבחים נ"ו ע"ש. ואפשר מפני שהיו טמאים לא רצו לשהות הטומאה במקדש (עי' סוף עירובין) דקי"ל טומאה דחוי' בצבור וכמה דאפשר למעט ממעטין לכן הוציאו המנורה לחוץ ושם הדליקוה (דכשר כה"ג כמ"ש רמב"ם פ"ט מבי"מ ה"ז) ואח"כ הכניסוה דלוקה וזהו והדליקו בחצרות. אמנם עיקר הקושיא ל"ק דמצינו חצר דהכונה על ההיכל ועל ק"ק עי' יחזקאל מ"ד ברש"י פסוק י"ז ופסוק י"ט ובמצודות שם, מיהו התוס' בזבחים ל"ב ב' ד"ה שחידשו כ' דחצר היינו עזרת נשים ע"ש.

מה ששואלים למה לא נזכר נס פך השמן בעל הנסים, נ' דחיוב הודאה אינו אלא על דבר שיש לנו טובה מזה כמו יצי"מ שאלמלי לא הוציא הרי אנו ובנינו כו' וכן נס פורים שאילו היו נהרגין ח"ו גם אנו לא היינו וכן נס חנוכה אם היו ח"ו מעבירין אותן על דת אבל על נס שהי' רק טובה לאבותינו נהי דשייך פרסומי ניסא אבל לא מצינו חיוב הודאה ע"ז כמו בסוכות שהושיב הקב"ה את אבותינו בסוכות לא מצינו הודאה ע"ז אף דעיקר חג הסוכות הוא לפרסם נס זה לפי שזה הי' רק טובה להם ולנו אין הנאה מזה וכן בנס פך השמן הי' רק להם תועלת שיקיימו המצוה שבוע קודם ולכן לא נזכר זה בעל הנסים, וזהו שאומרים ולעמך ישראל עשית כו' כהיום הזה היינו שגם היום יש לנו תועלת מזה, ומה שמסיים והדליקו נרות בחצרות קדשך זהו גמר סיפור מעשה כיבוש המלחמה שגמרו עד שבאו לביהמ"ק וטיהרוהו והדליקו בו [וכן מבואר בהדיא במ"ב סי' רי"ח סקט"ז שאין מברכין על נס שנעשה לאבותיו אא"כ נולד אחר הנס שגם הוא שותף באותו הנס ע"ש]. ועוד י"ל דבאמת זה מרומז במ"ש להשכיחם תורתך דטימאו כל השמנים והם היו אוכלים חולין על טהרת הקודש ובמילא לא יכלו לאכול השמנים שהיו טמאים וזה גרם להם לשכחת התורה דשמן זית גורם זכרון כמ"ש בהוריות י"ג ב' (וכמש"כ לעיל בד"ה להשכיחם).

בפיוט מעוז צור ישועתי. בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים. נ' דשיר היינו הלל כמ"ש השיר יהי' לכם כליל התקדש חג דנדרש על הלל (פסחים צ"ה ב'), ורננים הוא תפלת על הנסים כמ"ש רננו צדיקים בה' וכאן אמרי' מסרת רשעים ביד צדיקים.

הפטרת שבת א' דחנוכה, עיין בתרי עשר בזכריה פ"ב ג' ד', והפטרת שבת ב' דחנוכה, עיין במ"א פ"ז.

· מעבר לתחילת הדף

ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות)