משך חכמה/ויקרא/כ

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
בכור שור
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משך חכמה
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

משך חכמה TriangleArrow-Left.png ויקרא TriangleArrow-Left.png כ

ב[עריכה]

ואל בני ישראל תאמר. עונשין על אזהרות. רש"י. פירוש דפרשה ראשונה נאמר אל כל עדת ישראל כולל הנשים ג"כ, וכאן בעונשין אין מצווין הנשים לענוש שפסולין לדון דיני נפשות לכו"ע, לכן רק ואל בני ישראל לא בנות ישראל, שאינן מצווין לענוש ולדון הנסקלין והנשרפין. ופשוט. ולכן מתחיל ואל בני כמו באמצע הדבור. ובאזהרות בפ' אחרי כתוב ואמרת אליהם לרבות נשים.

ג[עריכה]

מזרעו ולא כל זרעו. יתכן כי הע"ז היה הטעאה אצל ההמון כמוש"כ רבינו, ונביאי הע"ז הגדילו הטעיות באמרם, כי מי אשר יקטיר בנו יהיה מושפע ממערכות השמים ובהאציל פרי בטנו יתדבק אליהם דבוק גמור וישפיעו עליו כל טוב, כדבר הנשים הארורות לירמיה. ואצל בעל שכל הבריא במעט עיון וביקורת על מעשיהם יבין את כל שקרותם ופחזותם, אשר עיקר מגמתם היה לקבץ הון, וכמו שאמרו במדרש במה שעשו נביאי הבעל בחיאל בית כו', וכן בירושלמי ריש ע"ז בעגלי ירבעם, ולעשות כל התאות המגונות להיות כולם נבעלים לקדושיהם. והנה אם נתן מזרעו לא חיפש אחרי השקר ולא ירד לעמקי מחשבותם, אבל אם נתן כל זרעו, אז היה נופל הספק בלבבו פן יש איזה שקר והוא הולך ערירי, ולכן היה מתחבולות נביאי המולך, שלא למסור כל זרעו לשרפם באש פן יודע שקרם וזדונם, ולכן פטרתו התורה. ועיין במלחמת מצוה לרשב"ש ודו"ק.

עם הארץ ירגמהו באבן. היה צריך למיכתב לפי הנקודה בוא"ו ירגמוהו, ומרמז להא שאמרו דשדי לה חד כי היכי דתיתי מרזיא ואחד מן העדים דוחפו, שרוגם אותו עד אחד ולכן הכתיב בלשון יחיד. וכיוצא דרשו על קרא דתזבחהו.

ד[עריכה]

ואם העלם יעלימו וכו' בתתו מזרעו למולך. לר' שמעון דאמר העובד ע"ז מצילין אותו בנפשו (פרק בן סו"מ ע"ד) וראב"ש יליף חלול חלול [דכתיב להעביר למולך ולא תחלל כו' רש"י] קמ"ל, שרק אם אינן הורגין אותו אח"ז, אחרי שעשה מעשה נענשין כולן בעונו, אבל אם לא הרגוהו קודם שנתן מזרעו למולך, רק שרצה לעשות המעשה, אז אינן נענשין על מה שלא קיימו דין רודף בו להמיתו טרם שעשה המעשה, ולכן דייק בתתו מזרעו למולך, כשכבר נתן. ודו"ק.

ו[עריכה]

והנפש אשר תפנה כו' בנפש ההיא והכרתי אותו, נפש. בכל מקום נפש הוא לשון נקבה ואיך אמר והכרתי אותו. לכן יתכן דעיין ריש כריתות דשקיל וטרי מנא לן חלוקה באוב וידעוני, אם חלוקה דחיוב מיתה מחלק לחטאות. ונראה לנו, דלכן כתב אותו, דפירוש דהשי"ת יכרית האוב או הידעוני מקרב עם ישראל, וכמו שאמר במולך אותו ואת כל הזונים כו', כן אמר שיכרית האוב והידעוני מקרב עמו ישראל, ולכן אמר אותו, וכמו שאמר ריש פרק אותו ואת בנו אותו לחלק. וכן אמר בשאול אשר הכרית כו' מן הארץ. ולפי זה חלוקין לכריתות, ולכן חייבין שתי חטאות כפסק רבינו. ודו"ק.

ז[עריכה]

והתקדשתם והייתם קדושים. פירוש, שמחשבה של ע"ז כמעשה, שנאמר למען תפוס ישראל בלבם, לכן הגם כי כחות המחשבה אינם ברשותו של אדם, שמה יעשה אם הלב חושב והשכל מוטעה, לכן הבטיח השי"ת והתקדשתם, שתעשה פעולות להיות קדוש במעשה ברחוק מכל התועבות, ואני אבטיח אתכם והייתם קדושים, שאטהר גם מחשבתכם והבא לטהר מסייעין אותו. ועיין סוף פרק אמר להם הממונה.

ט[עריכה]

איש אשר יקלל את אביו ואת אמו. הנה בפרק מרובה (בבא קמא דף ס"ה) אמר את פסקיה קרא. וזה להורות, דאף אם אביו ואמו המה נפרדים זה מזה ומרוחקים זמ"ז, והוא יתבע כבוד אביו ועבור זה יבזה ויקלל את אביו או יקלל את אמו, כי היטב חרה לו על כבוד אביו או אמו ג"כ דמיו בו.

ויתכן דרמז הפסוק, דלא כבן סו"מ, שאינו נוהג רק בבן ולא איש, אלא אפילו בגדול, שכבר הוא ברשות עצמו. ובזה ג"כ אינו כבן סו"מ, שאם רצו למחול לו קודם גמר דין מוחלין לו, לכן אמר, שבמקלל כיון שיש עדים והתראה לא מועיל מחילה מאבותיו, דדוקא בן סו"מ שעל להבא נידון ע"ש סופו לכן מועיל מאבותיו מחילה, אבל כאן נידון על העבירה שכבר עשה, אביו ואמו קלל, לכן דמיו בו ולא מועיל מחילה. וכן כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק כ"ו ה"ו גבי נשיא יעו"ש.

י[עריכה]

ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף כו' רעהו. ביונתן פירש דאשת איש הוא ארוסה ואשת רעהו הוא בעולה, וכמו בפרק ד"מ הכל היו כו' יצאת ארוסה. ויתכן דקיי"ל קדושין שאינן מסורין לביאה הוי קדושין, ואם אמר הרי את מקודשת לאחד מבני היא צריכה גט, ובזה א"א הויא, אבל לא אשת רעהו שאינו מבורר למי היא מקודשת. [ולפי מה שפירשו בקדושין י"ט, דממעט יבם ע"כ על נשואה קאי. ואכמ"ל].

יא[עריכה]

ואיש אשר ישכב את אשת כו' מות יומתו שניהם. פירוש, שדנין את שניהם למיתה. ולכן כתוב זה רק באשת אביו וכלתו, להורות דגומרין דין שניהם ביום אחד, שאפילו אם היא בת כהן ג"כ דינם בסקילה החמורה משרפה ומיתה אחת ועבירה אחת דנין ביום אחד, אבל גבי נואף ונואפת או אשה ואמה, אם אמה ארוסה או האשה ארוסה, דאשת איש ובת כהן, דבת כהן הוי בשרפה באשת איש, וארוסה באשה ואמה בסקילה, והוא באשת איש בחנק, ובאשה ואמה בשרפה, אין גומרין מיתת שניהם ביום אחד, לכן לא כתב אצלם מות יומתו שניהם, דאין גמר דין שניהם ביום אחד. ודו"ק.

מות יומתו שניהם. הנה גבי אשת אביו וכלתו יתכן שמקודם נשא בתו ואח"כ הוי איסור אשת אב או כלתו איסור מוסיף, דאיתוסף איסור לבני אביו או על אחי בנו מאמו והוי הבועל בסקילה, אבל לגבי האשה הוי רק איסור כולל, דנאסרת עוד בגברי ואסורים עליה מלבד חמיה ובן בעלה עוד גברי, ולא איסור מוסיף, ולמאן דאית ליה איסור מוסיף לא כולל א"כ הבועל בסקילה והנבעלת בשרפה, דאיסור כולל לגבה לא חייל על איסור ראשון, לכן כתיב מות יומתו שניהם, שבמיתה הם שניהם, אבל בסקילה יתכן ביניהם הבדל. ודו"ק. אבל צ"ע איך ידונו הזוממין אם הוי בכלל לאחיו ולא לאחותו גם כשמיתת הבועל חמורה וצ"ע.

יב[עריכה]

ואיש אשר ישכב את כלתו כו' תבל עשו. הקדמונים פירשו מלשון תבלול בעינו, שנבלל הלבן עם השחור, כן כאן נבלל זרע האב עם זרע הבן. וצריך להבין דא"כ ה"ל למיכתב גבי אשת אביו תבל עשו, שמבללין זרע האב עם זרע הבן. אולם הדבר עמוק עפ"י מה דאמר ריש פרק הנשרפין ועוד בתה בשרפה וכלתה בסקילה הילכך לא נדונה הוא עצמו יוכיח דבתו בשרפה וכלתו בסקילה, וא"כ המובן הראשון מהגמ' היה, דהטעם מצד קורבה, שכמו בתו קורבה, כן אשת בנו ודחי, דא"כ הלא בתו היא קרובה יותר, שהיא קרובה מצד עצמה בתולדה, והיא רק מצד הקנין שהיא אשת בנו, ואיך אפשר דבתו הקרובה יותר תהא במיתה קלה מן כלתו, ולכן גבי אשת אביו מצינו לומר דהוי מצד קורבה ולא הוי ק"מ, דאמו הקרובה בעצם שפיר בסקילה וכן א"א, דבזכר הוי האשה ביחס הקורבה מה שבנקבה היא עצמה וכיו"ב אמרו יבמות פ"ב גבי שניות מד"ס כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו, אבל גבי כלתו אם הוי מצד קורבה לא יתכן, דבנקבה היא בתו בשרפה ואשת בנו בסקילה, הלא הקורבה אינה בתולדה, לכן מפרש, שאין הטעם משום הקורבה רק משום שבלבלו זרע האב עם זרע הבן ותבל עשו. ולכן גבי דודתו ואשת אחיו כתוב ערות דודו גילה, שהטעם מפני הקורבה וערות דודו הוא ביחס הקורבה, כמו שבנקבה היא אחות אביו כן בזכר אשת אחי אביו בכרת. וכן אשת אחיו הוא ביחס אחותו בנקבה. בינה זה. ובספרי אור שמח כתבתי בזה ענין מופלא בהתלמודים. יעו"ש.

יג[עריכה]

ואיש אשר ישכב את זכר תועבה עשו שניהם. פירוש כי אמרו שזממא נתן הש"י באשה, שאל"כ היתה תובעת ונרבעת בשוק, הוא כי הבושה גדול אצלה, לכן אמרו ביבמות שהוא מרגילה, משא"כ בזכרים המה שניהם שוין לסבת התועבה וזה עשו שניהם, כי המעשה באה משניהם.

יד[עריכה]

ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה. ואיש להוציא את הקטן. תו"כ. וצ"ע הא נושאין על האנוסה, ואם קטן הוא הרי אין לו בהבת קדושין ואמאי צריך למעטו. וצ"ל כמו שתירץ הגמרא קדושין י"ט על אשת איש, יעו"ש, כגון שיבמה מאחיו ובא עליה כשהוא בן ט', דקנאה מן התורה ונעשית אשתו, ואפ"ה השוכב עמה פטור מדין א"א, ה"נ פטור הך גברא אם נשא את אמה אפילו בעודו גדול ובא על אמה. ופשוט. אך לא מסתברא כלל, דיפטור אפילו אם בא בגדלותו. וכפי הנראה, דדוקא בא כשהוא קטן על אם יבמתו שבא עליה, אף דלשון ואיש כי יקח משמע שצריך שיהיה גדול בקיחת שניהם אפ"ה לא מסתברא. ודו"ק.

ונראה פשוט, דהא דנתמעט בקטן שבא על יבמתו אשתו שזנתה ממיתה, דוקא ממיתה דכתיב ביה ולא מכרת ולאו, דכתיב בפ' קדושים ושם כתיב אשת עמיתך, וזהו בין קטן, בין גדול כדכתיב ואיש כי יתן מום בעמיתו, ל"ת איש את עמיתו, אע"ג דסתמת הרמב"ם לא משמע כן. והא דסברי כ"פ לענין חמותו אחר מיתת אשתו, דאף מכרת נתמעט, משום דילפינין כרת בחמות מזימה דכתיב באשה ואמה גבי שרפה. ודו"ק. ולפ"ז נסתרו דברי האבני מלואים סימן א' ואכמ"ל.

טו[עריכה]

ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרוגו ואשה אשר תקרב כו' והרגת את האשה ואת הבהמה. לפי מה שחידש רבינו הגר"א באליהו רבא למסכת נדה, דאשה קטנה הנרבעת אין הבהמה נסקלת על ידה, דפתוי, קטנה אונס וליכא תקלה על ידה, אבל בקטן הבא על הבהמה, נסקלת הבהמה על ידו, דאין קשוי אלא לדעת, ורצון גמור הוא ובר קטלא, רק רחמנא חס עליה והוי תקלה גמורה ונסקלת הבהמה, לפ"ז א"ש הא דבאשה כתיב והרגת את האשה ואת הבהמה, היינו היכא דהיא בת עונשין נסקלת הבהמה על ידה, אבל באיש כתיב באנפי נפשיה מות יומת האיש ואת הבהמה תהרוגו, היינו אף אם השוכב אינו איש שהוא קטן, ג"כ הבהמה תהרוגו. ודו"ק. וא"ש מה דתניא בפרק ד' מיתות נ"ה זכר בן ט' שנים ויום אחד כו' והאשה המביאה את הבהמה כו' ולא תני שלשה שנים באשה, דבקטנה אין הבהמה נסקלת על ידה. אבל מהא דמייתי סייעתא לרב משמע דדייק, דבנשכב זכר מיירי מדלא תני באשה בת שלש מוכח, דבאשה לכל עריות כן לא תני, ורק בזכר דנשכב בן תשע הוי רבותא. יעו"ש ברש"י. סוף דבר הדבר נכון בלשון הכתוב ובברייתא בס"ד. ועיי"ש כדברי הגר"א ודו"ק.

או י"ל, דמשום שהעושה אותן, עושה בצינעה שלא תשורנו עין, ולכן כתוב באיש מיתתו בפ"ע, לרמז למה שאמרו רבעתי שורו של פלוני, דנהרג על פיו, משום דאין אדם משים עצמו רשע, והוי כמו שאמר פלוני רבע שורו של פלוני והוא עם אחר מצטרפין להורגו, לכן הוא אינו במיתה והבהמה נהרגת, אבל באשה, דלאו בת עדות היא, א"כ אם יש עדים מצוי שהתרו גם בה ונהרגין שניהם ודו"ק.

ויתכן עוד לשיטת רמב"ם, דאונסין אותו לבוא על הערוה חייב מיתה, דאין קשוי אלא לדעת, מיירי הכא אף באונסין אותו, ולכן אינו דומה לבהמה ופרטו בפ"ע מות יומת, אבל באשה הנרבעת אם באונס לא עבדא כלום ופטורה אף במביאתו עליה, כמו מי שעבד ע"ז באונס ורק ברצון מיירי קרא, א"כ נכללת עם הבהמה, דדומה לה בכל דבר. ודו"ק.

טז[עריכה]

מות יומתו דמיהם בם. לפי השקפה הראשונה קאי על האשה והבהמה, ולמה לא כתב זה גבי אדם הרובע בהמה. והוא נאות לשיטת ר' שמעון, דשרפה חמורה מסקילה, וקמ"ל דסד"א, דאם היא בת כהן מאורסה או נשואה תהא מיתתה בחמורה, זה שרפה, לכן כתב דמיהם בם, שלעולם מיתתה בסקילה. והוא משום דכי תחל לזנות כתיב ואין זנות בבהמה, וכמו שאמרו בסוף תמורה וביבמות נ"ח, יעו"ש, ולכן לעולם מיתתה בסקילה. ודו"ק.

יז[עריכה]

ואיש אשר יקח אחותו כו' וראה את ערותה. רבי יצחק אמר חייבי כריתות בכלל היו (בכלל הלוקין) ולמה יצאת כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות (בפרק אלו הן הלוקין). מה מחוורא שמועה דאמר עולא בריש היו בודקין מנין להתראה מן התורה שנאמר וראה את ערותה אטו בראיה תליא מילתא, אלא עד שיראוהו. טעמו של דבר אם אינו ענין לכרת תנהו ענין למלקות. ולפי רבי יצחק דאשמיעינין, דאין מלקות בח"כ א"ש טובא, דאע"ג דוראה את ערותה, שהראוהו טעמו של דבר, היינו שהתרו בו, אפ"ה אין כאן מלקות רק כרת לחודא, ואין צריך לומר אם אינו ענין. ודו"ק.

ונכרתו לעיני בני עמם ערות אחותו גלה עונו ישא, הא דכתיב בלשון יחיד, נראה, דאף אם בא על הקטנה, שהיא לאו בת עונשין ג"כ חייב כרת. וכן דריש בסוף פרק ד' מיתות קרא דומת האיש לבדו. או דאתא להשמיענו, דאף אם הוא בחמשה העלמות והיא בהלעם אחד, אינה מביאה רק קרבן אחד והוא מביא על כל העלם קרבן בפני עצמו, ולא אמרינן, דהיא מביאה קרבן על כל ביאה, הואיל וגרמה ליה להביא חמש קרבנות. ועיין כריתות ט"ו ע"א ובירושלמי סנהדרין פרק ד' מיתות ה"ה. יעו"ש. וזה עונו ישא, שאין נפק"מ אם היא בת חיובא או לא או אם היא מביאה חמשה קרבנות או לא, רק הוא בהשקפה אל עונו ישא. ודו"ק.

יט[עריכה]

וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה. הנה בפרשה אחרי מות כתיב כל חד בלאו בפני עצמו וכאן חזר וכללן. והוא להורות, דאשה שהיא אחות אביו ואחות אמו כאחד, כגון, שראובן היה לו בנים מאשה אחרת, ולאה היה לה בנים מאיש אחר, ונשא ראובן את לאה והולידו בנים, ונשאו בן ובת מראובן ולאה והולידו בנים, א"כ לאלו הבנים יש אחות מאם ואחות מאב, וא"כ ע"ז כתיב ערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה, א"כ ממילא מוכחא, דאחות האם מן האם אסורה. ולזה אמר הברייתא, דאשמועינן, דאחות האם אסורה מן האם, דודאי קרא לא מיירי בממזרים, ובהיתר לא משכחת רק באחות האם או אחות האב מן האם. ונכון בס"ד.

וערות אחות אמך ואחות אביך כו'. יעוין תו"כ, והביאו רש"י, דבא להורות, דבין מן האב ובין מן האם, דלא נאמר דוקא מן האב, וכמו בדודתו. ובפרק הבא עי"ב מצריך הא דתנא קרא באחות אביו ואחות אמו, דאי תנא אחות אמו משום, דהיא ודאי, אבל אביו דספק אימא, דדוקא אחות אביו מן האב ולא מן האם, וצ"ב, הא כיון דהוי ספק אמרת דקיל מאחות אמו דהוי ודאי, ואיך יתכן דלא נחייבו רק על אחות אביו מן האב, דאיכא עוד ספק, ולא על אחות אביו מן האם, דליכא רק חד ספק, דעל אחות אביו מן האב איכא ספק גם על אבי אביו ואחות אביו. ויש לישב. וק"ל.

עונם ישאו. ובאשת דודו כתיב חטאם ישאו, כי יצרא לא מתגרא בקרובות כדאמר ביומא, ולכן באחות אביו, שזה נגד הטבע כתוב עון, שזה מרד, ובאשת דודו חטא, שיצרו תוקפו.

כא[עריכה]

ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא. אלא כנדה מה נדה אעפ"י שיש לה היתר לאחר מכאן, בשעת איסורה בכרת אף אשת אח אעפ"י שיש לה היתר לאחר מכאן בחיי בעלה בכרת (יבמות דף נ"ד). הא דלא כתיב נדה היא בפ' אחרי גבי לאוין, לפי הירושלמי שהביאו בריש יבמות בתוספות, דאשת אחיו מאמו שאין לה היתר אינה בכרת או בערירי, לכן לא תני בפ' אחרי ששם גבי לאוין כייל אף אשת אחיו מאמו שאין לה היתר לאחר מיתתו, אבל לתלמודא דילן צ"ל בפשוט, דעשה דוחה ללאו, א"כ אינו תמוה מה דעשה דיבום דוחה לל"ת דאשת אח, משא"כ גבי כרת דאין עשה דוחה לל"ת שיש בו כרת, כדמסיק בריש פ"ק דיבמות ערוה גופא ל"צ קרא, דאין עשה דוחה לל"ת שיש בו כרת. לכן כתב היא כנדה, דתורת היתר הוא ולא תורת דחיה, דמעיקרא כשנאסרה לא נאסרה לאחר מיתה, היכא דאיכא יבום. ודו"ק. ועיין תוספות שם ד"ה אלא רמז ליבמה שאסורה בחיי בעלה כן. ופשוט.

ויתכן דמרמז, דאפילו אם אסורה לעלמא מחמת, שהיא זקוקה אליו והיא כנדה, דלכולי עלמא אסורה, וזה הוא במעוברת ובא עליה והולד של קיימא, דאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם, ג"כ חייב כרת על ביאתו ודו"ק. ויעוין ריש החולץ.

ובתו"כ פרק י"ב פסקא ח'. באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר. הקרבן אהרן כתב דמשבשתא הוא. ובמח"כ נעלם ממנו, כי הובא בית ד', הוא תלמוד ירושלמי פרק כלל גדול ובמס' סנהדרין. וכבר ישבו על מדוכה זו רבותינו בעלי התוס' בריש יבמות עיי"ש באורך. אך לכאורה סותר דבריו הקודמים בפסקא ו' ועוד קו"ח ומה אם במקום שהתיר מכלל אשת אחיו מאביו אסר מכלל אשת אחיו מאמו מקום שלא התיר מכלל אשת אחי אביו וכו'. אך פשוט, דאף דממעט אותו התו"כ, היינו רק מכרת, דזה כתיבא בפ' דהכא, אבל מלאו דכתיבא באחרי מות לא ממעטינא, ואפשר דדריש כמו דדריש בפרק הבא על יבמתו מערות אחיך היא בין מן האב, בין מך האם, וזהו כתיב גבי לאוין באחרי, א"כ א"ש דקאמר או אינו אלא באשת אחי אביו מאמו, כו' ועוד קו"ח, פירוש, דאילו אמרת דלא מיירי באשת אחי אביו מאמו תו גם לאו ליכא, דהא קא ילפת גז"ש דודתו דודתו לעיל (עיי"ש היטב), וא"כ ילפינין מקו"ח, דאשת אחיו מאמו הא אסור בלאו. ודו"ק. אך לפלא בפסקא י"א קאמר מכאן אמרו ט"ו נשים פוטרות צרותיהן, ובזה ע"כ אשת אחיו מאמו והא ליכא בה כרת. וצ"ע. וצ"ל כתירוץ התוס' תמן עיי"ש.

ערות אחיו גלה ערירים יהיו. עיין בזה בתו"כ שממעט אשת אחיו מאמו, שנדה פירוש מי שיש לה היתר והוא אשת אח שאין לו בנים, רק שהיא גרושה ממנו, שאם יחזור אחיו ויקחנה, הלא תהא מותרת אחר מותו ביבום לאחיו. והנה להריב"א בכל חייבי כריתות אין ערירי, יעו"ש, וא"כ הלא עיקר הבנים מיוחסין להאב ומשפחת אב קרויה משפחה ולא משפחת אם, ומי שנשא אשה ושהתה עשר שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא, משא"כ אשה, א"כ איש שלקח את אשת אחיו, אם לאחיו היה לו בנים ממנה או שהיה אח מאמו, איך יתכן, שהבנים שהיו לה מאחיו ימותו, וא"כ ילך אחיו ערירי, ומה חטא הוא שילך בלא בנים אם אשתו זנתה, שהכתוב מדבר על דרך הרגיל, שאחיו לא נשא אחרת רק אותה ואין לו בנים רק ממנה, רק אם נדה היא, שיש לה היתר היינו שאין לאחיו בנים, אז אם יש לה בנים מאחר ימותו בניה וערירים יהיו, לא כן באשת דודו, שאם יש לה בנים מדודו, אז לא יתכן שימותו בניה, הלא יהיה דודו בלא בנים ומה חטא שילך ערירי אם אשתו זנתה, לכן כתוב שם רק ערירים ימותו, פירוש, דמחטאן ואילך אם יהיה להן בנים ימותו, אבל בנים שיש להן לא ימותו, דהוא מה חטא שילך ערירי אם אשתו זנתה. ועיין פרק הבא ע"י דף נ"ה ע"א ובפרש"י שם. וכאן בפרש"י היפוך הדברים וצ"ע. ודו"ק.

יש עריות אשר כתוב כי יקח לשון קיחה, הוא נשואין דרך לקוחין. ועיין ריש נושאין על האנוסה בזה. ובירושלמי והא כתיב לא יקח את אשת אביו בא להודיעך שהיה מותר בה עד שלא ניסת לאביו כו'. יעו"ש דבר נפלא. ועל אחותו משני לפי שקין נשא אחותו. יעו"ש. ולפי דברי ר' יוסי, דאין איסור חל על איסור יתכן, דמורה לנו לקוחין, משום שאשת איש אינה ניקחת לשנים בלא דת ומצוה, שאם היא מופקרת אינה לקוחה, אבל איסור אשת אחיו יתכן שהיתה קודם אשת אחיו מאמו ואח"ז ניסת לאחיו מאביו ולא חל איסור דאשת אחיו מאביו, ולא קאי בערירי רק בכרת, כדמפרשי תוס' ריש יבמות, וכן אשה ואמה, אם חמותו נשואה מקודם א"כ נידון בזיקה ראשונה באיסור א"א וליכא שריפה, ולכן כתב אשר יקח דוקא שהיו לו לקוחים בה מקודם, אבל אשת אביו וכלתו הלא חלות האיסור כשנתקדשו לאביו ולבנו חל תיכף האיסור, ואם היו נשואות לאיש מקודם הלא פקע איסורן במיתת בעליהן, וכי קנויות הן לאביו ולבנו חייב עליהן, ולכן כתיב אשר ישכב את אשה דוה, שאפילו היא א"א חייל איסור נדה, דמוסיף איסורא לבעלה דהוי איסור מוסיף, ולכן על אחותו מוכרחין אנו לתירוץ ירושלמי, שקין נשא אחותו.

כו[עריכה]

ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. בשמונה פרקים ביאר, שזה אינו על מצות שכליות, שבלשון חכמים נקראים מצות, בזה צריך להיות שונאם בעצם ויהיו שנואים בלבו, ורק שמעיות, כמו, חזיר ובב"ח וכיו"ב המה נקראים חוקים בזה שיאמר אפשי בהם, אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, יעוין שם פרק ששי. לכן אמר יעזוב רשע דרכו, שזה רק דברים חוקים והיצר מתאוה להן, רק שגזרה כמו עריות ומאכלות אסורות ע"ז יעזוב דרכו לבד ואיש און, שאון בכל התנ"ך הוא על גזל וחמס וכיו"ב, דברים השמעיים לחמוד אשת רעהו וכיוצא בזה, בזה גם מחשבותיו יעזוב, שנפש המעולה אינו צריך להתאות לזה. ולכן אמר והאזנת למצותיו, שיכניס תוך לבו, שלא יהרהר בהן כלל, ושמרת כל חוקיו, שישמור אבל יתאוה להן, רק ישמור מצד הגזרה ויהיה שכרו יותר גדול.


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.