טורי אבן/חגיגה/יז/ב

טורי אבן חגיגה יז ב

דף י"ז ע"ב

דכתיב ופנית בבקר. פי' רש"י שהוא חש"מ דאלו בי"ט תחומין אסור וכתבו עליו התוס' ולא יתבן דהתינח לר"ע לרבנן מאי א"ל דליכא איסור תחומין דאורייתא ול"נ דגם לר"ע לא יתכן דע"כ לא שמעת לי' לר"ע דתחומין מה"ת אלא בשבת דחמיר. דהא איסור תחומין נ"ל לר"ע מלא יצא איש ממקומו ביום השבת כדאמר בספ"ק דעירובין ואכתי י"ט דקיל משבת מנ"ל דאין למידן קל מחמור להחמיר עליו ובע"כ תחומין בי ט אפי' לר"ע אינו אלא מדרבנן וכ"כ מזה הרבה בחי' למסכת ביצה. ובפ"ק דר"ה (ד' ד) פי' רש"י בי"ט ל"ק קרא שהרי הוא יום שחייב לראות בעזרה ואע"פ שפי' ריש מכילתין דר"פ יש לו תשלומין כל ז' מ"מ המאחרו נקרא פושע כדאמר בפ"ק (דף ז) גבי וא"נ חצאין מש"ה א"א לאוקמא לקרא דופנית בבקר דבי"ט איירי דהא חייב בר"פ בו ביו' כי היכא דלא להוי פושע מ"מ על פי' זה ג"כ ק"ל דמשמע ודאי דמצות ראיות פנים נוהג בלילות של י"ט כבימי' דהא לא נאמר בקרא ימים גבי מצות ר"פ נהי דקרבנות של חובות הרגל דאו אפש' להקריב בליל' דביום צוותו כתיב אבל ר"פ נוהג נמי בליל י"ט בין בליל יט"ר בין בשאר לילות א"כ אפ"ת דהאי ופנית בבקר היינו בקר של י"ט נמי ניחא דמיירי בר"פ בעזרה כבר בליל יט"ר. וכ"ת דמאי פסקא דכ"ר ופנית בבקר סתמא הא אפשר שנא ר"פ בעזרה עדיין כיון דיש לו שהות לר"פ עדיין בעיצומו של יום לק"מ דהא השתא דמוקי לי' להאי ופנית בבקר למוצאי יט"ר אכתי ל"פ מילתא דהא מצוות ר"פ יש לו תשלומין כל ז' וכמש"ל בפ"ק. א"ו כיון דר"פ נוהג כל ז' איירי בכבר קיים ר"פ מהשתא איכא לאוקמי להאי בקר בבקר של יט"ר קאמר ומיירי בר"פ כבר בליל יט"ר. והכי מוכח בפ"ק דר"ה דר"פ נוהג בלילות דאמ' התם (דף ז') והרי רגלים דל"ח מאורתא וקחשיב ומשני כיון דצריך לאתויי מעיקר' מחייב וקאי ולענין ב"ת מיירי התם. ופי' התוס' דמאורתא חייל לענין דאם הי' מחויב ועומד לפני הרגל איכא כולה רגל ואם נכנס רגל ונדר אפי' ליל ראשון ליכא כולה רגל ואין עולה למנין ג' רגלים ומדאמרינן אם נדר בליל א' א"ע למנין ג"ר והא לאו דב"ח בובאת שמה תליא דאמ' התם אשה מהו בב"ת מ"א הא לא מחייבה בראי' א"ד הא אית' בשמחה ועוד מבעי' לן התם יורש מהו בב"ת כי תדור נדר א"ר והא לא נדר א"ד ובאת שמה והבאת שמה והא מהייב. אלמא ב"ת בחיוב ביאה תליא וממילא דבזמן ביאה של רגלים תליא לעכב מלחול לאו דב"ת דכל זמן שא"ר לביאה אינו מעכב על ב"ת ומדחזינן דאפי' אי נדר בליל א' א"ע למנין ג"ר אלמא מקצת לילה של ליל א' שעבר קוד' שנדר מעכב ואי אין ליל א' ראוי' לר"פ הא אינו בכלל ביאה כלל ואינו בכלל ובאת שמה לעכב מלחול ב"ת כשאר כל הרגל הראוי לביאה דקרינן בי' ובאת שמה דאכתי כל מה שראוי לביאת רגלים דקפיד לקרא דבאת שמה הא עדיין מבחוץ ועתיד לבא. א"ו ליל יט"ר נמי ראוי' לביאת רגלי' משו' ר"פ דנוהג בו ובכלל ובאת שמה דרגלי' הוי נמי ליל יט"ר לפיכך אם נדר בליל יט"ר הואיל וחסר מקצת מן הראוי לביאת רגלי' של ובאת שמה מעכב על ב"ת מלחול וכ"ת אם אית' דהא דליל יט"ר מעכב על ב"ת מלחול היינו משום דאית' בר"פ א"כ מצינו חומר באשה מבאיש לענין ב"ת דאלו איש דישנו בובאת שמה ר"פ ליל יט"ר מעכבו כדפי' ואלו אשה למאי דפשט הת' אביי לדבריו דר"ז דאית' בב"ת משום דאיתה בשמח' וקרינן בי' ובאת שמה משום ש"ש אין ובאת שמה של אשה חל עד היו' אבל לא בליל יט"ר דאין נוהג בשמחה כדפי' לעיל בפ"ק. וכיון דובאת שמה לגבי אשה בליל יט"ר אכתי ליתא א"כ אין הלילה מעכבתה מלחול לאו דב"ת ואם נדרה בליל יט"ר של רגל עול' רגל זה לגבי אשה ללאו דב"ת דהא אכתי כל זמן ביאה דידה לא הגיע ועדיין עתיד לבוא כל מה שראוי' לביאת רגלים של אשה וזה דבר תימה להחמיר באשה מבאיש. ועוד לפי"ז סברת אביי הוא לגמרי מהופך מדר"ז דאלו לאביי דס"ל אשה בעלה משמחה ליתא בב"ת כל עיקר ואלו לר"ז לא מבעי' דאיתה בב"ת אלא דיש בה חומרא יתירא מבאיש וסברת הפוכה כזו לא מצינו דנחלקו בהו תנאי ואמוראי הא לק"מ דודאי הא דתלה רחמנא לב"ת בובאת שמה לאו בביאת כל אדם בדידי' תליא אלא בזמן ביאה לכל דהא מש"ה בעינן כולה רגל לב"ת מפני שכל הרגל זמן ביאה הוא וכיון שכן א"ל דבזמן ביאת אנשים תלה רחמנא נמי אפי' לב"ת דנשים והואיל וליל יט"ר זמן ביאה הוי לאנשים משום ר"פ ה"נ אפי' לנשים מעכב ליל יט"ר לענין ב"ת הואיל ומ"מ זמן ביאה הוי לאנשים ולא אזלינן בתר זמן דגופייהו. ותדע דבלא"ה לאו לגבי חד וחד בתר זמן ביאה דגופי' אזלינן אלא אם זמן ביאה הוא לשאר אע"ג דלדידי' לאו זמן ביאה הוא מעכב לדידי' נמי לענין ב"ת דאלת"ה אלא בתר זמן דגופי' אזלינן לענין ב"ת. א"כ מי שהי' טמא בימים הראשונים של רגל דפטור מן הראי' ומכל חובת הרגל כדאמ' בפ"ק ונטהר ביום הז' דחייב למ"ד כולן תשלומין זה לזה ולר"י בפ"ק (דף ט) אפי' למ"ד כולן תשלומין דא' מ"מ לענין טמא לא אמר כיון דל"ח בא' ל"ח בב' הואיל ויש לו תשלומין בפ"ש וכי אזלינן בתר זמן ביאה דידי' ואין מעכב לדידי' לענין ב"ת אלא יום הז' של הרגל בלבד הואיל וכ"ז ביאה דידי' ברגל זה אינו אלא אותו יום בלבד והא ודאי לא אלא בתר זמן ביאה דעלמא אזלינן וה"נ גבי נשים אמרי' כן וכיון שכן מנלן דהאי ופנית בבקר מיירי מליל מוצאי יט"ר דילמא מי"ט ראשון גופה איירי ובקיים מצות ר"פ כבר בלילה ול"צ לפ' דטעון לינה היינו כל הרגל דהא כל הרגל חיי' בש"ש דאינו נאכל אלא בירושלים ואע"ג דאם חל יט"ר בשבת למ"ד בפ"ו דפסחי' (דף כ) דבעינן זביחה בשעת שמחה א"א לקיים מצוה שמחה בקרבן דמע"ש א"א כיון דבעינן זביחה בשעת שמחה ובשבת נמי לא דאין ש"ש דוחין שבת וא"כ אפשר לקרא דופנית בבקר בי"ט שחל בשבת מיירי מ"מ קרא מסתמא לא מיירי אלא ברוב שני' דה"ל יט"ר בחול כדנ"ל התם דחגיגה א"ד שבת דכתי' וחגותם ז"י ח' הוי מכאן לחגיגה שא"ד שבת ופריך והא זימנין דאינו אלא ו' ימים כגון שחל יט"ר בשבת ומשני ז' איתי' ברוב שנים אלמא קרא סתמא מרוב שנים מיירי שחל יט"ר בחול וברוב שנים א"א לומר ופנית בבקר עד כלות החג מפני שלמי שמחה ואע"ג דא"א לז' ימי הרגל בלתי שבת מ"מ איתי' בש"ש בשלמים הנשחטין בע"ש שהוא מימי הרגל וה"ל זביחה בשעת שמח' וכ"ת למאי דפי' דהאי ופנית בבקר דילפינן מיני' לינה הוא משום דבי"ט א"א משום שלמי שמחה דאין נאכלין אלא בירושלי' דילמא מיירי קרא בשעת היתר הבמות דיכול להקריב ולאכול שלמי' בכ"מ וא"צ לאכול במקום שהי' המשכן קבוע שם כמו בנוב וגבעון וגלגל כל י"ד שנים שכבשו וחלקו שהי' שם המשכן ובמה גדולה של ציבור ואע"פ שאין מקריבין חובות בבמה קטנה כדאמ' בפ"ב דזבחי' (דף קט) הא ש"ש לאו דבר שבחובה הויין כדנ"ל בפ"ק (דף ח) מושמחת בחגיך לרבות כל מיני' שמחות לשמחה מכאן אמ' ישראל יי"ח נדרים ונדבות וכו' אע"ג דכל דבר שבחוב' אין באין אלא מן החולין כדא' התם דזה צריך ביאור ארוך ויתבאר בחידושי למס' סוכה פ"ד. גם מה שהק' התוס' בכמה מקומות דל"ל קרא דחה"ס טעון לינה ת"ל בלא"ה טעון לינה משו' ש"ש שנוהג בכל ח'. ותי' דנ"מ אם הבי' ש"ש אתמול דהא נאכלין לב' ימים ולילה אחת אכתי לא הועילו כלום דנהי דא"צ ש"ש משום האי יומא כיון דנאכלין לב"י מ"מ צריך להבי' ש"ש היום משום הלילה דלהבא שכבר ש"ש דאתמול נעשה נותר היום ובמה יהי' לו לשמוח בלילה דלהבא אם לא שיקריב ש"ש היום לצורך הלילה דהא שמחה נוהג בלילות כבימים ושם יתבאר:

[אבני מלואים] ופנית בבוקר. בפני' כתבתי אפי' לר"ע דס"ל תחומין דאורייתא מלא יצא איש ממקומו ביום השבת כדאמר בסוף פ"ק דערובין ה"מ בשבת דחמור ואכתי י"ט דקיל משבת אין לנו דאין למידן קל מחמור להחמיר עליו ובע"כ תחומין בי"ט אפי' לר"מ אינן אלא מדרבנן אע"ג דר"ע מפיק דתחומין מן התורה בפ"ה דסוטה מומדתם מח"ל את פאת קדמה אלפים באמה ומקרא א' אומר מקיר העיר וחוצה אלף אמה כו' הא כיצד אלף אמה מיגרש ואלפי' אמה תחום שבת נמי אקרא דאל יצא סמיך וכדיליף לה רב חסדא בפ"ה דערובין (דף נא) למדנו מקום ממקום ומקום מניסה כו' עד וחוץ מחוץ והאי מקום דקרא אל יצא איש ממקומו הוא וחוץ דקרא דומדתם מחוץ לעיר פאת קדמה אלפים באמה הוא חדא דאי לא תימא הכי מתניתן דר' חייא ספ"ק דתני לוקין על ערובי תחומין ונ"ל מקרא דאל יצא מני לא ר"ע ולא רבנן דלרבנן תחומין מד"ס בכולהו גמ' ולר"ע דס"ל תחומין מה"ת מ"מ מלקות מנין אי נ"ל מומדתם מחוץ לעיר אין כאן לאו אלא איסורא בעלמא ועוד מנ"ל לר"ע דקרא דאלף אמה למגרש ואלפי' אמה לתחום שבת איפך אנא דילמא אלף לתחום שבת ואלפיים למגרש מגזירת הכתוב שהרי בקרא הכי כתיב ומגרשי הערי' אשר תתנו ללוים מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפיים אמה וגו' והעיר בתוך זה יהי' להם מגרש הערים ולר"ע מגרש הערים דסיפי' דקרא לאו אאלפים קאי אלא על אלף אמה דרישא ואימא איפכא דמגרש הערים דרישא אאלפים דסיפ' ואלף אמה לתחום שבת ויש לדחות בדוחק גדול אבל אי ר"ע אקרא דאל יצא סמך וכדר"ח ניחא שהרי התם מקשה הגמ' אדר"ח ונילף מקיר העיר וחוצה אלף אמה ומשני דנין חוץ מחוץ ואין דנין חוץ מחוצ' ועוד אטו משו' דקשי' לר"ע קראי אהדדי מוקי לתחו' שבת בדבר חדש שאין שום רמז בכל התורה כולה לאסו' תחומין בשבת א"ו ר"ע אקראי דאל יצא סמך ומפיק לי' מאלפיים באמה דשיעור מקומות של תחומין הוה אלפיים וכן כתבו התוספות להדיא בסוף פ"ק דערובין גבי הא דקאמר שם לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דר"ע ס"ל תחומין דאורייתא ונ"ל במי שהוציאו מאל יצא וכ"ת אי לא ילפינן איסור י"ט משבת לענין תחומין ואפי' לר"ע איסור תחומין בי"ט אינן אלא דרבנן שהרי בקרא דאל יצא יום שבת כתי' שהוא שבת דחמיר א"כ הא דתנן בפ"ה דביצה (דף לו) אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה ומפרש בגמ' טעמא דאין רוכבין ע"ג בהמה גזירה שמה יצא חוץ לתחום ומקשה ש"מ תחומין דאורייתא ומסיק אלא גזירה שמא יחתוך זמורה משמע אי הוה תחומין דאורייתא הוה נ"ל בה"ט דגזירה שמא יצא חוץ לתחום ואמאי הא מ"מ תקשה לן דהרי בהאי מתני' בסיפ' תנן שכל אילו אסורין בי"ט הרי בי"ט תחומין דרבנן לכ"ע ואמאי אסיר רכיבה בי"ט משום האי גזירה א"ו ילפינן איסור תחומין י"ט משבת ולמ"ד דאורייתא בי"ט נמי הוה דאורייתא וי"ל הואיל דתחומין בשבת דאורייתא ושייך למיגזר על רכיבה בשבת אטו איסור תחומין דאורייתא גזרו נמי בי"ט אטו שבת אע"ג דהוה גזירה לגזירה כדאמ' בפ"ב דביצה (דף יח) דמפ' רבה טעמא דגזרו אטבילת כלים בשבת או י"ט משו' שמא יעבירנה ארבע אמות בר"ה וגזירה י"ט אטו שבת ופי' שם התוס' ולא הוה גזירה לגזירה די"ט ושבת אחת היא מיהו הא פלוגתא דקמאי הוא הנה הרמב"ן כתב בתורת האדם כתב בעל הלכות עבדין דישראל אסור להון למקבור מתין בי"ט ראשון דהא דאמ' רבא יתעסקו בו עממין מאי עממין גוים אבל עבדים לענין מלאכה דשבת וי"ט אתקושו למרייהו אי קברי מחינן והרמב"ן כתב עליו ומ"מ לא נתברר לי מנין לבעל הלכות שיהי' י"ט כשבת לענין אסו' מלאכה דעבדים דכיון שגזירת הכתוב בשבת אין למדין ממנו י"ט שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו ונ"ל שריב"א ס"ל כהרמב"ן דברפ"ק דפסחים יליף ר"ע התם דאך ביום הראשון תשביתו שאור מעי"ט דאילו בי"ט הא כתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה ואמר רבא שם ש"מ מדר"ע תלת ש"מ דאין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ הבערה לחלק יוצאת וש"מ ל"א הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ופי' התוס' ש"מ הבערה לחלק יצאת מדקרי לה אב מלאכה ועו' אומר ריב"א דלמ"ד ללאו יצאת לא הי' אסור בי"ט כיון דאין שם מלאכה עלה אלמא לפי' ריב"א אי הבערה ללאו בעלמ' יצאת ואין חיוב עליה דלא הוי בכלל לאו דל"ת מלאכה שנ' גבי שבת אע"ג שפרטה תורה עלה לאו בפני עצמה דכתי' לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת אפ"ה כיון דאינו בכלל מלאכה לא תעשו לא נאסרה בי"ט שלא נאמר בתורה גבי י"ט אלא כל מלאכת עבודה ל"ת אבל שאר אסורי שבת שלא נכללו בלאו דמלאכה ומקרא אחרינא ילפינן להו בשבת שבת דגלי קרא גלי י"ט דלא גלי לא גלי דא"א למילף י"ט הקל משבת החמור וא"כ הה"נ דשביתות עבד ובהמה שנ' בשבת מקרא אחרינא ולא מקרא דל"ת מלאכה והה"נ לתחומין אליבא דר"ע בי"ט שרי' ואליבא דבעל הלכות י"ל דמפ' כפי' ראשון של התוס' וכן פרש"י שם ובא"ח ס' תצ"ה כתב הב"י בשם הכל בו שביתת בהמ' ומחמר יש אוסרין בי"ט שאחר שנקרא מלאכה הרי זה בי ט בכלל ל"ת מלאכה יש אומרי' שאפי' בי"ט מותר שאין לאוסרו רק בשבת שפרט לך בה הכתוב ופי' הב"י טעמן של המתירין משו' דא"ל דשביתות בהמ' ומחמר לאו בכלל ל"ת מלאכה נינהו שהרי אינן בכלל מ' אבות מלאכות ולא מתולדתיהן אלא לאו בפני עצמה יחוד להו קרא וכיון דלא כ"ר בי"ט משרי שרי ומדברי כולם למדנו דשביתת בהמה ושביתת עבד וכן לתחומין אליבא דר"ע שווין הן בי"ט אי ילפינן י"ט משבת כולן אסורין ואי לא ילפינן לה כולן מותרין ביום טוב דאין טעם לחלק ביניהם ואחרונים בא"ח (סי' רמ"ו) שכתבו ביום טוב אינה מצוה על שביתת בהמתו (ובסימן ד"ש) כתבו דאדם מצוו' על שביתת עבדו בי"ט ל"ד דאין נחלק ביניהם אלא או שניהם אסורין או שניהם מותרין מה"ט דפי' וכ"ת אי לא ילפינן י"ט משבת הא דדרשינן ברפ"ה דפסחים (דף נט) עולת שבת בשבת ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול בי"ט והא האי קרא גבי שבת דחמור כתי' מנ"ל למילף מיני' עולת חול בי"ט הקל כבר פי' שם התוספות בשם ריב"א דאתיא כר"ע דאמר בסוף אלו קשרי' (דף קיד) עולת שבה בשבתו למוד על חלבי שבת שקריבין בי"ט ומשמע לי' קרא עולת שבת זו בשבת אחרת דהיינו של שבת בי"ט מכלל דשל חול בי"ט לא קרבה ונ"ל לה"ר דילפינן י"ט משבת להחמיר דבפ"ג דפסחי' (דף מ"ח) פריך לרבה דא"ל הואיל מהא דתניא המבשל גי"ה בחלב בי"ט וכו' לוקה חמש וא' מנהון משו' הבערה וא"א הואיל אהבערה ל"מ וכו' ומשני אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ונ"ל לאיסור מוקצה מדכתי' והיו ביום השישי והכינו ואזהרתי' מל"ת כל מלאכה אלמא דיליף איסור מוקצה מוהכינו דכתיב גבי שבת לאסור נמי בי"ט מן התורה מדלוקין עליו וה"נ מוכח בפר"ק דביצה (דף ב) דמפרש רבה בהא דביצה שנולדה בי"ט דל"ת לב"ה הכא בי"ט שחל להיות א"ש עסקינן וכו' ואין י"ט מכין לשבת ואין שבה מכין לי"ט ומשמע התם דהכנה דאורייתא היא בין של י"ט לשבת ובין של שבת לי"ט והשתא בשלמא הא דאין י"ט מכין לשבת ניחא מדכתי' גבי שבת והי' ביום הששי והכינו וסתם ששי הוא חול אבל הא דאין שבת מכין לי"ט מנ"ל ואעפ"י שהתוס' פי' שם דאתיא מכ"ש כיון דאין י"ט מכין לשבת כ"ש דאין שבת מכין לי"ט נ"ל דק"ו פריכא הוא שהרי התוס' בעצמן כתבו שם והק' רש"י א"כ ביצה שנולדה בא' בשבת או לאחר י"ט תיאסר מכ"ש דשבת וי"ט לא מכינו אהדדי כ"ש דלא מכינו לחול ותי' דגבי סעודות חיל ל"ל הכנה דאין סעודות חול חשיבי וש"מ דהא דאין י"ט מכין לשבת הוא מחמת חשיבות דשבת שהרי י"ט לחול מכין וא"כ מנ"ל למיליף מכאן דאין שבת מכין לי"ט די"ל י"ט דקיל לא אחשבי' רחמנא ושבת מכינו לו כמו שמכין לחול א"ו ש"מ דילפינן י"ט משבת ושם יתבאר בחי' באורך [ע"כ מאבני מלואים]:

מאי לאו אין לה יום טבוח כלל. וק"ל איך ס"ד דלב"ה אין תשלומין לעצרת כלל הא קתני סיפא ומודים שאם חל בשבת שיום טבוח אחר השבת ואי אין לו תשלומין אמאי בחל בשבת יום טבוח אחר שבת וי"ל דלמאי דס"ד השתא ודאי יש לו תשלומין אלא שהתשלומין אינו אלא יום א' מש"ה בחל בשבת יום טבוח לב"ה אחר שבת. דה"ל יום שני. ולפי"ז נ"ל הא דפריך בסמוך אהא דתני רבה ב"ש מאי לאו דגמור מחודש ליום א' לאו אר"א פריך לה לחוד דאמ' עצרת יש לה תשלומין כל ז' אלא אמשנתינו נמי פריך דהא ממתני' נמי מוכח דעכ"פ יום א' יש לו תשלומין לעצרת:

מאי לאו י"ט של עצרת. למאי דס"ד השתא ה"ל להקשות ממתניתן גופי' דתני סיפא ומודים שאם חל בשבת שיום טבוח אחר שבת דש"מ דיום א' עכ"פ יש לו תשלומין. ונ"ל דאהא סמיך הגמ' לשבש הברייתא ומשני לא יום טבוח אלא ימי טבוח והא בברייתא תני יט"ר של עצרת ותו לא וזה תימא וכי מפני שקשי' לאמוראי משבש לברייתא דא"כ לא נקשי לאמוראי משום ברייתא דנימא משבשתא היא. א"ו הכי שאני דמיני' ובי' מוכח דשבשתא היא דאל"כ תקשה לה משנתינו:

מאי לאו גמר מחודש ליום א' כחודש. ק"ל ליום א' האי בנין אב ל"ל הא יום א' בהדיא כתיב ואי לאפוקי שלא תאמר יש לה תשלומין כל ז' דמהיכא תיתי לומר כן דהא כל כמה דלא גלי לן קרא בהדיא דיש לו תשלומין מסתמא אין לו תשלומין כלל כדמוכח כולה שמעתין:

אמר רבה ותסברא אטו עצרת יומי מנינן וכו'. והשתא האי תנא אתיא לי' לתשלומין כ"ז לעצרת מהאי דיני'. וק"ל אכתי תקשה לר"א דנ"ל תשלומין ז' לעצרת מהיקשא לחה"מ ואלו האי תנא מפיק לה מגופי' דמנה ימים וקדש עצרת:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף