טורי אבן/חגיגה/יח/א

טורי אבן חגיגה יח א

דף י"ח ע"א

אימת אלימא בי"ט קצירה בי"ט מי שרי. ק"ל מאי פריך הא ודאי מה"ת קצירה שרי בי"ט לפי' הרבה מפרשי' דכל מלאכות שבאוכל נפש הכל שרי מה"ת אלא שחכמים אסרו מלאכות הנעשים לימים הרבה כקצירה וטחינה וכיוצא בהם וכמש"כ הר"ן רפ"ג דביצה. וה"נ הא דפריך ר"י אחג האסיף בי"ט אי שרי הא ודאי שרי מה"ת משום א"נ. וי"ל כיון דלא שרי מה"ת אלא קצירה ואסיפה מעוטה לצורך א"נ בי"ט ולא הרבה לצורך חול אין זה קרוי חג הקציר וחג האסיף בשביל קצירה ואסיפה מעוטה כזו. מיהו ק"ל לרבה דס"ל בפ"ג דפסחי' (דף מו) האופה מי"ט לחול אינו לוקה משום דאי מיקלע לי' אורחים חזיא לי' משמע התם דלרבה ליכא איסור כלל מה"ת דפריך לר"ח דל"ל הואיל איך אופין מי"ט לחול משמע לדידי דא"ל הואיל ניחא דשרי מה"ת לגמרי. וכיון שכן קצירה ואסיפ' שרי לגמרי מה"ת בי"ט ואפי' לצורך חול הואיל ושרי' לצורך א"נ דיו"ט גופי' וא"ל הואיל ואיקלע לי' אורחי' חזיא לי' והשתא שפיר קרי' קרא חג הקציר והאסיף כיון דכל קצירה ואסיפה שריין מה"ת לגמרי כמו בחול וצ"ל ר"י ור"ל כר"ח ס"ל דל"ל הואיל מיהו לר"י אינו מוכרח דל"ל הואיל דלדבריו דר"ל קאמר לדידך דא' קצירה בי"ט מי שרי אלמא ל"ל הואיל חג האסיף מאי דרשת בי' לדידך אסיפה בי"ט מי שרי. מיהו התוס' פי' בפ"ק דביצה על פי' הירושלמי אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם וסמיך לו' ושמרתם את המצות כלומר מלישה ואילך הוא דשרי א"נ למעוטי טחינה והרקדה כ"ש קצירה ואסיפה א"ש טפי דהשתא אתיא דר"ל ור"י אפי' כרבה דא"ל הואיל דקצירה ואסיפה אפי' לצורך יו"ט נמי אסור מה"ת. מיהו הא דירו' דקא' משמיר' ואילך דהיינו מלישה הוא דשרי א"נ ע"כ לרבא דגמ' דידן בפ"ב דפסחים (דף מ) דאמר שמירה דלישה לאו שימור הוא ומצריך שמירה מקצירה ואילך א"כ לפי' דרשת סמוכים דירו' קצירה ואסיפה נמי שרי' מה"ת ולרבה דא"ל הואיל אכתי מאי ק"ל לר"י ור"ל מיהו בירו' דורש עוד אך הוא לבדו הרי אלו ג' מעוטין מכאן שלא יקצור ולא יטחן ולא ירקד בי"ט ואמ' התם דברירה איכא בין הא דרשא לדרשא דושמרתם מ"מ לרבא דדרש מהוא ולא מכשירין ומלבדו ולא מילה שלא בזמנו ברפ"ק דשבת אין כאן אלא מיעוט אחד דאך למעט קצירה ואכתי אסיפה דר"י שרי מה"ת ואפש' דאפי' להא דירושלמי דדרש ג' מיעוטין לקציר' וטחינה והרקדה אכתי אסיפה שהוא מעמר אין לנו מקרא לאסו'. ולמאי דפי' דאפ"ת דקצירה ואסיפה לצורך א"נ די"ט שרי מה"ת אפ"ה בשביל קצירה ואסיפה מעוטה א"ר לקרות החג חג הקציר וחג האסיף ניחא לי הא דפריך ר"י גבי חג האסיף אי בחש"מ מלאכה בחש"מ מי שרי ואיכא למידק הא ודאי קצ ירה ואסיפה בחש"מ שרי כדאמ' בפ"ב דמועד קטן (דף יב) רב חצדו לי' חצדא במועדא וכן רב הונא ואפי למאן דאסר התם במחובר אפי' כולה אבוד מ"מ באין לו מה יאכל במועד שרי לכ"ע כדאמ' הת' וי"ל דבשביל קצירה ואסיפ' מעוטה שאינו מותר אלא לימי מועד בלבד אין ראוי לקרות החג על שם אסיפה מעוטה כזו. מיהו לרבה דא"ל הואיל אפ"ת דקצירה ואסיפה אפי' לצורך י"ט אסור מה"ת בי"ט מדרשת הירושלמי לק"מ אסיפ' בחש"מ מי שרי כיון דבאין לו יאכל שרי אי אמרת הואיל ואי מיקלעי לי' אורחים הרבה ואין להם מה לאכול שרי א"כ כל מלאכת קצירה ודאי כולן שריין בחש"מ מה"ת ומאי ק"ל לר"י. ובע"כ צ"ל דר"י כר"ח ס"ל דל"א הואיל ובסמוך אפרש עוד:

אר"י אלא מעתה חג האסיף וכו' חש"מ מי שרי אלא חג הבא בזמן אסיפה. ק"ל הא בפ"ק דסנהדרין (דף יג) משמע דכ"ע דרשי לחג האסיף ממש ואחש"מ קאי כר"ל וה"ל לר"י להקשות לכל הני תנאי חש"מ מי שרי דהכי תניא הת' אין מעברין את השנ' אלא א"כ תקופה חסירה י"ו דדרש חג האסיף תקופת השנה לאסיף ממש דהיינו חש"מ שמותר באסיפ' יהי' בתקופה חדשה מש"ה אסור י"ו מעברין דה"ל יום א' מח"שמ מתקופה ישינה דיום תקופה גומר אבל אי נפלו בט"ו שהוא יט"ר של חג אע"ג דיום תקופה גומר וה"ל י"ט מתקופה ישינה ל"ל בה דלא קרוי חג האסיף אלא חש"מ שאסיפה מותרת בו אבל לא יום ט"ו שהוא י"ט ואסיפה אסור בו והכי ס"ל לר"ש התם דכולה חג דהיינו כל חש"מ בתקופה חדשה אבל לא יט"ר דאין בו אסיף ממש ור' יהודא ור' יוסי דרשו התם לחג האסיף נמי ממש אלא דס"ל במקצת חש"מ דהיינו יום אחרון של חש"מ סגי אלא לאחרים אליבא דרבינא ס"ל כולהו חג בעינן ואפי' יט"ר ודרש חג האסיף חג הבא בזמן אסיפה ולר"ש ב"י דאמ' התם אחרים אתקופת ניסן קיימי לא ש"מ דאחרים לא דרשי חג האסיף לאסיף ממש ומהשתא לדידי' כולהו תנאי דרשי לחג האסיף כוותי' דר"ל אבל ר"י דקשי אליה אסיפה בחש"מ מי שרי א"כ תקשה לי' אכל הני תנאי הכי. ול"ל דר"י דקשיא ליה אסיפה בחש"מ מי שרי היינו אליבא דמ"ד בפ"ב דמועד קטן במחובר אפי' כולה אבוד אסור ומשמע התם דבמחובר קוצר ומעמר ושאר מלאכות עד דישה אסורין ואין היתר אלא באין לו מה יאכל לחוד וזה לא שכיח ולא קא קרי לי' בשביל זה חג האסיף אבל הני תנאי ס"ל דדבר האבוד אפי' במחובר מותר וזה שכיח ושפיר קרי לי' בשביל דבר האבוד חג האסיף. ליתא הא ר"י דרש התם לחג האסיף למקצת החג ומש"ה ביום אחרון של חש"מ סגי ואפ"ה בנופל התקופה בח' של חג מעברין אע"ג שהוא מן החג דהא אפי' למ"ד רגל בפ"ע הוא לענין תשלומין מודה כדאמ' לעיל ואמאי מעברין בחלה התקופה בח' של חג הא חג הבא בזמן אסיפה הוא אלא ע"כ ר"י נמי דרש לחג האסיף אסיף ממש וזה בח' שהוא י"ט א"א אבל חש"מ שפיר קרי' לי' חג האסיף ממש אע"ג דר' יוסי ס"ל התם בפ"ב דמועד קטן במחובר אפי' אבוד אסור ובע"כ הואיל ושרי' לי' למי שאין לו שאין מה יאכל משו' הא לחוד נמי קרי' חג האסיף. והשתא מאי ק"ל לר"י אדר"ל ושמא י"ל דר"י וכן שאר תנאי דהתם אית להו הואיל דרבה וא"כ כיון דבמחובר באין לו מה יאכל שרי שרי לגמרי מה"ת משום הואיל ולא אסר ר"י בפ"ב דמ"ק במחובר בדבר האבוד אלא מדרבנן כדא"ל לרבה גבי י"ט דאע"ג מה"ת שרי משום הואיל מדרבנן אסור כדפי' לעיל וכיון דמה"ת בח"שמ אסיפה לגמרי שרי משו' הואיל ובי"ט ס"ל דאסו' מדרשת הירושלמי מושמרת או מאך ואפי' לצורך אוכל נפש אסור מה"ת ול"ל הואיל ניחא להו יותר למדרש לחג האסיף לאסיף ממש כפשטא דקר' ובע"כ אינו אלא חש"מ דמ"ל לאסיף ממש דהכל שרי אבל י"ט למ"ל לאסיף כלל. אבל ר' יוחנן לא ס"ל ברבה אלא כר"ח דל"ל הואיל דהא פלוגתא דרבה ור"ח בהואיל מוקי לה התם בפ"ג דפסחים בתנאי אע"ג דדחי לה התם דיחוי בעלמא הוא אבל וקושטא דמילתא תנאי היא כדפי' המפרשים שם וכיון דל"ל הואיל בע"כ א"א לאוקמא לקר' דחג האסיף כפשוטי' לאסיף ממש דאפ"ת בחש"מ דדבר האבוד אפי' במחובר שרי וכן אין לו מה יאכל שרי כיון דל"ל הואיל ולא שרי מה"ת אלא הני לחוד ולא שאר אסיפה בשביל אסיפא מעוטה של אלו אין ראוי לקרוא חג האסיף ממש ובע"כ שבקי' לקרא דאיהו דחיק ואוקי אנפשי' מאי חג האסיף חג הבא בזמן אסיפה ואפי' י"ט נמי בכלל שם זה. וכ"ת א"כ מאי פריך ר"י לר"ל מחג האסיף דילמא ר"ל ס"ל כהני דא"ל הואיל י"ל דר"י למאי דס"ל דל"א הואיל פריך לה וכהג"מ בפד"מ (ד' סד) א"ל ר"י והלא כבר נאמר ונכרתה דלאו לר"ע פריך לה דהא ר"ע במברך השם מ"ל אלא טעמא דנפשי' קאמר למאי דס"ל דבעובד ע"ז מיירי כדפי' רש"י התם וה"ר עוד בפ"ד דחולין גבי האומר רגלה של זו עולה כולה עולה. ומהא ק"ל על מה שפי' התוס' בשם ר"ת דכל עיקר איסור מלאכה בחש"מ אינו אלא מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא אלא כיון דאקראי סמכינן לי' למיתסר לא מסתבר לי' לא קמי לקרא דשרי בהדיא בהכי והא כל הני תנאי מוקי לחג האסיף אחש"מ ומה ק"ל לר"י. אלא ע"כ משום דס"ל דכל הני א"ל הואיל וכל אסיפה שריא בחש"מ והשתא אא"ב חש"מ מה"ת אסור במלאכה אע"ג דאסיפה בדבר שאינו אבוד מדרבנן מיהו אסור הואיל ומה"ת שרי משום הואיל שפיר קרי לי' קרא חג האסיף אבל א"א דכל עיקר חש"מ אינו אלא מדרבנן אלא כיון דא"ל אסמכתא מקרא ל"מ לאוקמי לקרא דשרי בהדא בהכי א"כ מאי ק"ל אדר"ל תקשה לכל הני תנאי דמ"ל לחג האסיף ממש הא מדרבנן דבר שאין אבוד ויש לו מה יאכל אסיפ' אסורה לכ"ע ואפי' למאן דא"ל הואיל והאיך מ"ל לקרא דשרי להדיא בהכי:

[אבני מלואים] 'מכלל דתרווייהו ס"ל דחש"מ אסור בעשיית מלאכה מנה"מ כו'. פשטא דכול' שמעתין ריהטא דחש"מ אסו' במלאכה מה"ת והתוס' הקשו בשם ר"ת א"כ דבר האבוד וכמה מלאכות דשרינן במס' מ"ק היכא משתרי וכי היכן מצינו איסור דאורייתא מקצתן מותר ומקצתן אסור וא"י מאי קא ק"ל הא לקמן נ"ל דביום ז' עצרת כו' הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים וטעמא כדפי' בפנים מדכתיב וביום הז' וי"ו מוסיף על ענין ראשון א"נ מדאהדרי קרא לאיסור מלאכה דשביעי במשנה תורה ולא אהדרי לשאר י"ט ש"מ לאקושי ששת ימים ליום השביעי לענין איסור מלאכה ומ"מ ל"ל דלגמרי הוקשו לשביעי לאסור כל מלאכה הא כתי' ביום השביעי עצרת דמשמע שביעי אין אידך לא וכן בפ' בא ובפ' אמור לא אסור אלא ראשון ושביעי לחוד דמשמע אינך לא וכיון שכתוב אחד מרבה ואינך ממעטי הא לא מסרן אלא לחכמים להתיר דבר האבד וכיוצא בו ולאסור השאר וה"נ לאינך תנאי דנ"ל מקראי אחרינא א"נ מק"ו מ"מ כיון דלא אסור רחמנא ימי חש"מ במלאכה להדיא כמו שאסו' לימי י"ט מכלל דקילו מהן ולא מסרו אלא לחכמים ומאי דק"ל לר"ת היכן מצינן איסור דאוריי' שמקצתן מותר ומקצתן אסור לאו קושי' היא בע"כ היקשן הכתוב ושבקי' לקראי דאיהו דחיק ומוקי אנפשי' ועוד י"ט יוכיח דאוכל נפש מותר בו אלמא מקצתן מותר ואין לך יום שאמור במלאכה לגמרי אלא שבת ויה"כ בלבד א"ו כל דטפי קדשתו מחבירו חמיר איסורו הילכך שבת ויה"כ דקדישי טפי אסור בכל מלאכה י"ט דקיל מנהון מותר א"נ והשתא י"ל חש"מ דקיל קדושתו משל י"ט הותר נמי בדבר האבד וכיוצא בו וכה"ג מצינו בפ"ב דכריתות (ד' ט) תניא גר חושב מותר לעשו' מלאכ בשב' כישראל בח"שמ פי' מלאכת האבד רע"א כישראל בי"ט רי"א גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחול רש"א א' גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול ומשמע וודאי דהני תנאי בשל תורה פליגי דאי מדרבנן הא כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכוהו א"נ אשאל אביך ויגדך וכדאמ' בפ"ב דשבת וגבי גר תושב ליתא הא דאינו מצווה ע"ז א"ו מה"ת פליגי ובהאי קרא פליגי דכתי' וינפש בין אמתך והגר ואמ' בספ"ד דיבמות (דף מח) והגר זה גר תושב או אינו אלא גר צדק כשהוא אומר וגרך הרי גר צדק אמו' כו' ומשמע לי' לת"ק ור"ע דג"ת דרבי קרא היינו שאסו' במלאכה אפי' לעצמו אלא לת"ק קיל דאינו אסו' אלא כישראל בחש"מ ומותר בדבר האבד ור"ע מחמיר לאסור בדבר האבד ואינו מותר אלא בא"נ כישראל בי"ט ור"י ור"ש ס"ל דלצורך עצמן שרי במלאכה לגמרי כישראל בחול ואינו אסו' אלא לצורך ישראל והרי לת"ק אסו' ג"ת במלאכה לעצמו מה"ת ואפ"ה אינו אסור אלא כישראל בחש"מ ושרי בדבר האבד הרי מצינו בשל תורה מקצתה מותר ומקצתה אסור כמו בח"שמ אע"ג דאיפסק התם הילכת' כר"ש הא ע"כ לא פליג ר"ש אלא דלעצמו שרי לגמרי אבל לא מה"ט דל"מ מקצתה מותר וכ"ז ברור ובירושלמי בפ"ד דפסחים אמרו כתיב שם תזבח את הפסח בערב אין לי אלא הוא שלוחו מנין ת"ל ובשלת ואכלת מה ת"ל שם תזבח את הפסח בערב ואינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב קרב אבל אסרו מלעשו' מלאכה כהא דתניא כל אינש דיהוי עלוהי עאין וביכורים והאומ' הרי עלי עצים למזבח וגיזרין למערכה אסו' בהספד ותענית ומלעשות מלאכה בו ביום אר"י אלין תמידין קרבנות של כל ישראל אינהו אם יהי' כל ישראל יושבין ובטלים הא כתי' ואספת' דגנך מי אוסף להם את הדגן כו' ופשטא רהטא דביום הבאת קרבן אסור במלאכה מה"ת דהא מקראי מ"ל וגם להתיר תמידין נמי נ"ל מקראי אפ"ה אינו אסור בכל מלאכה כדאמ' בירושלמי שלמי דמכילתין כתוב א' אומ' וחג הקציר בכורי מעשיך וכתוב א' אומ' כל מלאכת עבודה לא תעשו א"ר חנניא כיצד יתקיימו ב' מקראות הללו בשעה שחל בחול את חוגג ושובת בשעה שהוא חל בשבת את חוגג וקיצר א' ר' יוסי בר"ב ובלבד שיבולים לעיסתו הדא דתני אינש דיהוי עלוהי אעין ובכורים כו' אסו' מלעשות מלאכה בו ביום הרי מצינן בשל תורה מקצתה מותר ומקצתה אסו' עוד ה"ר ר"ת מדתנן בפ"ד דמגילה כל יום שאין י"ט ויש מוסף קורין ד' כגון ר"ח וחש"מ אלמא לא מיתסר במלאכה מדקאמ' אין י"ט ועוד מדכייל לי' בהדי ר"ח דרבנן כדאמ' בירושלמי פ"ד דתענית מקום דנהגו הלין נשיא דלא למעבד עבידתא בריש ירחא מנהג הוא ואין זה ראי' כלל דאע"ג דדבר שאינו אבד אסו' מה"ת אפ"ה כיון דדבר אבד ושאר מלאכות דשרי רבנן כדאמ' בפ"א וב' דמ"ק לאו י"ט הוא גם מדכייל לי' בהדי ר"ח א"ר דהא כדאיתא והא כדאיתא ועוד הא אפי' לר"ת לא דמו אהדדי דחש"מ נהי דשרי מה"ת אפ"ה מדרבנן אסו' ור"ח אינו אלא מנהגא והיכי דנהג נהג והיכי דלא נהג ל"נ וכ"ש למאי דפי' בחידושי בפ"ג דמגילה דר"ח וחש"מ בזמן הבית שקרב קרבן מוסף אסור במלאכה מה"ת לכל מפני המוספים הקריבין בהם שהוא קרבן כל ישראל דהא מה"ט הוי אסור במלאכה לכל ישראל לעולם מפני התמידין אלא דגלי קרא דואספת להתירא ותמידין דגלי גלי מיספי' דל"ג ל"ג כ"ש דניחא טפי הא דכייל הא דר"ח וחש"מ להדדי דבשניהם יש איסו' מלאכה מה"ת בזמן הבית ומ"מ לאו י"ט מיקרי כיון דמותר ליקצר לעיסתו עוד ה"ר מדאמ' בירושלמי פ"ב דמ"ק כלום אסרו במלאכה בחש"מ אלא שיהו אוכלים ושותי' ויהיו יגעין בתורה והן אוכלים ושותים ופוחזין משמע לישנא דמדרבנן היא ובאמת ראי' גדולה היא לפי הירו' מ"מ כיון דהוכחנו מן גמ' דידן שהוא מה"ת גמ' דידן עדיפא ובלא"ה הא מילתא נאמר בירושלמי בשם ר' אבא בר ממל וב' דברים אמר שם וגם דבר ב' ליתא לפי גמרא דידן והכי אמר התם א' ר"א בר ממל אלו הי' לי מי שימנה עמי היתרתי בשר בכור להישקל בליטרא והתרתי שיהיו עושים מלאכה בחש"מ כלום אסרו בשר בכור מלשקל בליטרא לא כדי שימכרו אותו בזול והן מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר כלום אסרו לעשו' מלאכה בחש"מ אלא כדי שיהו אוכלין ושותי' ויגעין בתורה ואינהון אוכלין ושותין ופוחזין והא לפ"ד הא דאסו' לישקל בשר בכור בליטרא אינו אלא מדרבנן ומטעמא שיהי' נמכר בזול וברפ"ו דבכורות (דף לא) בגמ' דידן לא משמע הכי דתנן כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש ונמכרין באטליס ונשחטין באיטליס ונשקלין בליטרא חוץ מבכור ומעשר הנאתן לבעלים פ"ה הנאתן להקדש ומפרש בגמ' מאי הנאתן להקדש אדמעיקרא כדון דשרית לי' נמכרין באטליס ונשחטין באטליס ונשקלין בליטר' טפי ופריק מעיקרא אבל בכור ומעשר הואיל והנאתן לבעלים ולא להקדש ל"ל בה אם מוכר בזול ואסור משום זילותא דקדשי' כדמוכח להדי' בפ"ח דזבחי' (דף עה) בעי רמי ב"ח התפיס בכור לבדק הבית מהו שישקול בליטרא רווחא דהקדש עדיף או זלותא דבכור עדיף הרי לא כדי שימכר בזול אסרו לשקול בליטרא אלא הא דאסו' לשקול הוא הסיבה שגורם למכור בזול והא דלא חששו להפסד הוא מפני שהנאתן לבעלים ואיסור למכו' בליטרא הוא מט"א משו' זילותא וה"מ להדי' בגמ' דידן פ' חלק (ד' קיב) ובפ"ק דתמורה (דף ח) דהוי מה"ת דאמ' התם מי שנאכל בתורת בהמתך יצא בכור ומעשר שאין נאכלין בתורת בהמתך דתנן כל פסילי מוקדשין כו' ונשקלין בליטרא חוץ מבכור ומעשר וכן כתבו התו' שמהא משמע שמה"ת א"נ בליטר' והשתא י"ל כמו שחולק בהא אגמ' דידן ה"ל בהא דאסו' מלאכה בחש"מ חולק נמי ולגמ' דידן דמפיק לה מקראי או מק"ו הוי מה"ת והרא"ש רפ"ק דמ"ק הוסיף לומר דאינו אלא מדרבנן ואמ' דהתינח למאן דדרש ביום השביעי עצרת לדידי' מסר הכתוב לחכמים משום דמקראי משמע לאסור במקצת מלאכ' ולא בכל מלאכה אבל שאר תנאי דדרשי איסו' מלאכה מקראי או מק"ו מנ"ל לחלק במלאכו' ועו' איך דרש מחג המצות תשמו' איסו' מלאכה לחש"מ א"ו אסמכת' בעלמא היא.

ונ"ל דאין אילו ראיות כלל דכבר בארתי יפה בפנים דמדכתב רחמנא איסור מלאכה בהדיא בא' וז' פסח וא' וח' של חג וחש"מ מייתי לה רק מרבוי' משמע מקצתה מותר ומקצתה אסו' ולא מסרן אלא לחכמים וכן מאן דדריש מחה"מ תשמור הכי מייתי לה מדסמך ז' ימים תאכל מצות לתשמור ולא כתוב תאכל מצות ז' ימים ש"מ תשמור אז' ימים נמי קאי וקרי בי' תשמו' ז' ימים ותשמור ממלאכה קאמ' דאי מאכילת מצה דאיירי בי' קראי להדי' קאי ה"ל למימר תאכל מצה ז' ימים עו' כתב הר"ש וכן ר"י דאמ' ק"ו לאסו' מלאכה בחש"מ האי ק"ו למעקר קרא הוא דכתי' ז' ימי' מצוה תאכלו ביום הראשון מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו וגומ' ביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו וכן כתי' נמי בחג הסוכות אלמא מוכח קרא להדי' דלא נאמ' כ"א לאכילת מצה ולהקרבת אשה אבל מלאכה לא נאסרה כ"א א' וז' א"ו ק"ו ליתא אלא אסמכתא בעלמא ולחזק דברי חכמי' שאסרו מלאכה בחש"מ וג"ז א"ר כלל דכבר פי' בפנים דר"י דדרש ק"ו לאסו' מלאכה בחש"מ נמי אינו אלא בדבר האבד בלבד והתורה דאסר' מלאכ' בא' וז' לבד היינו בכל מלאכה.

אחר שנדחו ראיי' המפרשים דמלאכת חולו־של־מועד אינו אלא דרבנן אביא ראיי' להיפך שהוא מה"ת חדא שזה דוחק גדול מה שפי' הא דקאמר הגמ' מכלל דתרוייהו ס"ל דחש"מ אסור בעשיית מלאכה אע"ג דאינו אלא מדרבנן כיון דאקראי סמכינן לה למיתסר למ"ל לאוקמי לי' קרא דשרי' להדי' בהכי דמה בכך כיון דאינו אלא דרבנן למה לא אפשר לאוקמי לקרא דשרי בהכי גם מה שפי' הא דאמ' דמ"ק ל"מ אבל דרבנו אלא אפי' חש"מ דאוריי' כעין דאוריי' קאמ' לפי שיש לה סמך מקראי מה"ת קרי לי' דאורייתא א"ו דאורייתא ממש ובפני' הבאתי ראי' גדולה דהוה מה"ת ממש מדתמה ר"י אקרא דחג האסיף בחש"מ מי שרי והא כמה תנאי בפ"ק דסנהדרין [ד' יד] דרשי חג האסיף אחש"מ ואסיף ממש קאמ' ולא חג הבאה בזמן אסיפה ומאי קשי' לי' אדר"ל טפי מעל כל הני תנאי ועפ"ז מוכח דמלאכת חש"מ אסורה מה"ת ע ש בפנים וא"ל לכפול את הדברים ועוד נ"ל לה"ר מהאי דפ"ב דכריתות דס"ל לת"ק דגר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת כישראל בחש"מ והיינו בדבר האבד ואקראי קאי דמ"ל בפ"ד דיבמות וינפש בן אמתך והגר זה גר תושב ומשמע לי' דרבי' קרא לג"ת שאסו' במלאכה אפי' לעצמו אלא שאינו חמיר כישראל ודי לך לאיסרו כיום הקל שהוא חש"מ והשתא אא"ב דחש"מ אסור בע"מ מה"ת ניחא דכיון דרבי קרא בהנפש סתמא אי אתה רשאי למשכו להחמיר עליו ודי לך לאוסרו בע"מ כיום הקל מימי שביתה האמור בתורה שהוא חש"מ אבל אי אמרת דחש"מ בדבר שאינו אבד אינו אלא מדרבנן כיון דלא מצינו שביתה מה"ת בדבר שאינו אבד לחוד מנין לנו לאוקמי שביתות ג"ת בדבר שאינו אבד לחוד מה שלא מצינו שביתה דוגמתה בשל תורה וענ"ל להביא ראייה לזה מפרק ב' דביצה (דף יט) אין מביאן תודה בחג המצות מפני חמץ שבו ולא בעצרת מפני שהוא יום טוב אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות רש"א כו' כל שאינו באה בחג המצות אינו באה בחג השבועו' ובחג הסוכות מתקיף לה ר"ז השתא סילותי מסלתינן פי' דקוצצין עצים במועד לצורך המועד נדרים ונדבות מבעי דס"ד דר"ז דר"ש למיסר להקריב נדרים ונדבות בחש"מ משום מלאכה קאתי ואי חש"מ מותר במלאכה מה"ת ל"ל למפרך מסילותא עדיפא מיני' ה"ל למיפרך הא אין אסור מלאכה לגמרי בחש"מ מן התור' ואיך מייתי לה ר"ש מהיקשא דקראי דחה"מ ועוד אי אין עקור לאסור מלאכה בחש"מ מה"ת איך טעה ר' זירא דמשום איסור מלאכה קא אסר ר"ש בנו"נ בחש"מ מקראי כיון דמ"ה אין בין חש"מ לימי החול לענין מלאכה ולא כלום א"ו ש"מ בחש"מ אסור מה"ק ענ"ל לה"ר מהא דאמרינן רפ"ב דתמורה (דף יד) כי אתא ר"ד אר"י משו' ר"ש בן יהוצדק אלה תעשו לה' במועדיכם אלו חובות הבאות חובה ברגל מלבד מנדריכם לימד על נו"נ שקריבין בחש"מ ואי איסור מלאכה בחש"מ אין לה עיקר מה"ת ל"ל למישרי נו"נ בחש"מ פשיטא מ"ש מכל ימות החול א"ו ש"מ דע"מ בחש"מ אסור מ"ה וצריך קרא למישרי נו"נ ואע"פ שק"ל ל"ל קרא למישרי להקריב נו"נ בחש"מ הא מסברא ידעינן לה השתא סילותי כו' וכקו' ר"ז בפ"ב דביצה יתבאר במקו' אחר אין כאן מקומו מ"מ ש"מ דעש"מ בחש"מ אסו' מה"ת ואל תקשה עלי מהא דקיי' לן בפ"ק דביצה אליבא דב"ה דאמר מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וה"נ אח' התם גבי הבער והשתא איך אפש' לומר דמלאכת חש"מ אסור מה"ת הא כיון דדבר דדבר האבד שרי וכן אין לו מה יאכל וכיוצא כדאמ' בפ"ב דמ"ק א"כ בטלת כל איסור מלאכה בחש"מ דנימא מתוך שהותרה לצורך דבר האבוד הותר לגמרי וכ"ת היא הנותנת דהא אי אמרת מתוך בטלת הכל לגמרי בע"כ א"א לך לומר מתוך דא"כ מלאכת חש"מ שאסר' תורה לא משכחת לה כלל ליתא דא"כ נגמור מיני' דל"א מתוך וגבי י"ט נמי לק"מ דהא פי' התו' התם דל"א בלאו לצורך כלל מתוך אלא היכי דאיכא לצורך מצוה או שמחת י"ט אבל בשלא לצורך כלל ל"א מתוך השתא מ"ל איסור מלאכה בחש"מ בשלא לצורך כלל דבהכ"ג ל"א מתוך ומ"מ ק"ל לרבה דאמ' בפ"ג דפסחים (דף מז) דהאופ' מי"ט לחול אינו לוקה הואיל ואיקלע לי' אורחי חזי לי ופריך התם לרבה מדתנן יש חורש תלם א' וחייב עליו ח' לאווין החורש בשור וחמור כו' וי"ט כו' וא"א הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לאכסוי דם ציפור ופי' התו' אם הי' דם ציפור במקום החרישה וכה"ג אם הי' מבקש עפר אחר ינגב הדם או יטשטש ע"י מים ולא יקיים מצות כיסוי וגם מיירי שאין יכול לקפל וליטלו דאל"כ ל"ש כאן דלדחי עשה לל"ת כדאמ' ר"ל בשבת כ"מ שאתה מוציא עש' ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת אלמא אע"ג דאין כאן דם ציפור במקום החרישה אפ"ה אמר אלו הי' כאן דם ציפור ובגוונא דאם הי' מבקש עפר אחר יטשטש או ינגב וגם בענין שאין יכול לקופלו וליטול דאל"כ ל"ש כאן דיבא עשה וידח' ל"ת ש"מ דאמר הואיל אילו הי' מזדמן שעת היתר אפילו בענין רחוק כזה אף על גב דבשעה שחורש אין כאן שום צד היתר אפילו הכי אמרינן הואיל אלו הי' כאן שעת היתר ואפילו בענין רחוק כזה כ"ש דיש לומר גבי מלאכת חש"מ הואיל ואלו היתה מלאכה זו דבר האבד א"נ אין לו מה יאכל הי' שרי' השתא נמי שרי ולפ"ז כמעט בטלה כל איסור מלאכה בחש"מ ל"מ לאיסורו אלא מעט על צד רחוק י"ל דוודאי בכה"ג לא אמר הואיל אילו הי' כאן צד היתר כיון דהשתא בשעת עשיית מלאכה זו אין כאן שום צד היתר קמן ואלו הי' כאן לא אמ' ופיר' הלכה דפ"ג דפסחים הוא ע"ד אחרת ואעתיק מש"כ בחידושי וזה תופסו אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור ק"ל מאי בכך הא אפילו אי לאחר חריש' איזדמן לו דם צפור לכסות מ"מ כי חרש באיסור חרש כיון דבשעת חרישה אכתי לא הי' דם ציפור במקום חרישה דקי"ל אין עשה דוחה ל"ת אלא א"כ בעידנא דמעקר ללאו מקיים לעשה ומה"ט אמר' בפ"ק דביצה (דף ח) דאין עשה דכיסוי דוחה ל"ת די"ט אא"כ בהדי דכחש מכסי דומיא דסדין בציצית אבל לא לבתר דכתיש ול"ל דנימא אילו הי' שם דם ציפור אינו חייב אחרישה משום דחזי לי' השתא נמי לא לחייב משום הואיל ליתא דעד כאן לא קאמר רבה דאמר הואיל אלא משום דאי מקלע לי' אורחים חזי לי' דבשעת אפי' י"ל דבהיתר אפה ני' דה"ל צורך וה"נ אופ' מי"ט לי"ט הא לא"ה לא אמר דנימא הואיל וקודם אכילה שרי' לאחר אכילה נמי שרי אע"ג דהוי מי"ט לחול והא ע"כ עיקר טעמא דרבה משום הואיל דאורחים הוא וכדמוכח לקמן בהא דבעי לאוקמה הא דרבה ור"ח במחלוקת ר"א ור"י ובמאי דדחי לה ר"פ ע"כ ל"ק ר"א כו' אבל הכי דלאורחי' חזי לדידי' לא אמרי' הואיל ונ"ל הא דפריך אחרישה לא לחייב לאו משום הואיל דלמפרע קא קשיא לי' הואיל ואלו הי' שם דם ציפור היה שרי' חרישה זו משום מצות כיסוי דוודאי הואיל למפרע לא אמרינן אלא הכי ק"ל כיון דמשכחת לה לשום חרישה דשרי' בי"ט במקום מצות כיסוי כגון אי ה"ל דם ציפור כאן קודם חרישה דאתי עשה ודחי ל"ת השתא שרי נמי לחרוש אע"ג דלא קדים דם ציפור לחרישה מה"ט מתוך שהותרה חרישה לצורך מצוה הותר' נמי שלא לצורך וכדקאמר בפ"ק דביצה (ד' יב) לב"ה מתו' שהותר' הוצאה לצורך הותר' נמי שלא לצורך מ"מ של"ל לגמרי לא אמר מתוך כדאמר הכא גבי האופה מי"ט לחול אלא בשיש לו צורך קצת כמו לצורך מצוה כגון קטן למולו ולולב לצאת בו וס"ת לקרות בו אבל בשלא לצורך לגמרי לא אמר מתוך וכמ"כ התוספ' שם וא"כ ה"נ גבי חרישה כיון דבמקום דם ציפור דחי עשה דכיסוי לל"ת די"ט דהא בעידנא דמעקר לאו מקיים לעשה שלא במקום דם ציפור נמי אמר' מתוך ומ"מ אם א"א לחרישה זו שתהי' לצורך מצוה כלל אלא לצורך רשות גרידא ה"נ דלא אמ' מתוך וחייב כדפי' אלא כיון שאפשר לחרישה זו שתועיל קצת לצורך מצו' כגון אם נשחט להבא ציפור במקו' חרישה זו ויקויים מצות כיסוי ע"י חרישה זו אע"ג דמצד עצמו של כיסוי דלהבא לא ניתנה י"ט לידחות אצלו כיון דעדיין לא שחיט ולא מקיים לעשה בעידנא דמעקר ללאו מ"מ אמר' מתוך שהותרה לצורך כיסוי דלעבר הותרה נמי שלא לצורך כיסוי דלעבר אלא משו' מצות כיסוי דלהבא נמי ש"ד כמו להוציא קטן למולו ואינך דשרי משום מתוך אע"ג דבעידן דמעקר ללאו לא מקיים לעשה אפ"ה הואיל וצורך מצו' הן ש"ד ה"נ לא שנא והשתא פריך שפיר לרבה דאי' לי' הואיל בלהבא הואיל ואי מיקלע לי' ה"נ נימא הואיל להבא הואיל ומיקלע לי' ד"צ אחר חרישה במקו' זה וה"ל החריש' זו לצור' מצוה קצת הי' מותר לחרוש קוד' שחיטה אע"ג דלאו בעידנא דמעקר הוא משוה מתוך שהותרה כיסוי דלעבר דה"ל בעידנא דמעקר (גון) [צ"ל כגון] בעידנא דחרש מכסה לה כדפי' התוס' הותרה נמי כיסוי דלהבא משו' מתוך דה"ל צורך מצוה א"כ אפי' לא איקלע לי' ד"צ אמאי חייב נימא הואיל וא מיקלע לי' כדאמ' גבי אופה הואיל ואי מיקלע לי' אורחים ויש לי ללמוד מכאן דכמו דאמ' הואיל גרידא לרבה וכן מתוך גרידא ה"נ אמ' מתוך והואיל ביחד שהרי א"א לפוטרו אחרישה אלא משום הואיל דחזי לכסוי והאי הואיל דלהבא לחוד לא מהני אלא א"כ נימא נמי מתוך שהותרה כיסוי לצורך לדעבר כדפי' וש"מ דאמ' הואיל ומתוך ביחד וא"ת מאי פריך דילמא מתניתן ב"ש היא דלי' לי' מתוך גבי קטן ולולב וס"ת כדאמ' התם וי"ל דא"א לאוקמי' סתם משנה כב"ש דב"ש במקום ב"ה אינו משנה וא"ת אכתי מאי פריך לרבה הא רבה ס"ל התם דלב"ה נמי ל"ל מתוך ובעירוב והוצאה לי"ט פליגי א"כ מכיסוי דלהבא אין כאן הואיל כיון דל"ל מתוך וי"ל דרבה וודאי הדר בי' משו' קשיא דר"י התם מדלא איפלגו באבני' דמש"ה מסיק התם דבמתוך פליגי וב"ה ס"ל דאמ' מתוך והכי מ"ל מדברי תוס' דרבה הדר בי' מהא וכדפי' דלקמן גבי מבשל גיד הנשה בחלב בי"ט דפריך אביי לרבה וא"א הואיל אהבערה לא לחייב כתבו בשם ריב"א דמוכח מכאן דאמ' הואיל אפי' לב"ש דל"ל מתוך ואי לא הדר בי' רבה וס"ל דלכ"ע לא אמ' מתוך בלא"ה ע"כ הכי הוא דהא רבה מתוך ל"ל ואפ"ה אית לי' הואיל א"ו כמש"כ ע"כ בחידושי שם.

עוד כתבו התוס' אההוא ק"ו דר"י דמה ראשון וז' הוה מצי למיפרך מה להני שכן דבר האבד מיתסר אלא שאין זה ק"ו גמור אלא גילוי מילתא בעלמא לפי מה דפי דמלאכה לא מיתסר אלא מדרבנן ונ"ל דאין זה ראיי' דמלאכה בחש"מ לא מיחסר מה"ת מדלא פריך אהאי ק"ו מה להני שכן דבר האבד מיתסר דוודאי מכח ק"ו זה הי' שוה לחש"מ לראשון ושביעי לגמרי ליתסר כמותם אף דבר האבד והא דשרי היינו טעמא כדפי' בפנים דר"י אקרא דרי"ה סמיך דנ"ל לחש"מ של סוכות מקרא לאסו' שאינו אבד ולהתיר אבוד וכפי' בפנים מש"ה א"א לו ללמוד בהאי ק"ו לאסור נמי אבד דהא איכא למיפרך של סוכות יוכיח דאיכא נמי קדושה לפניהם ולאחריהם ואפ"ה אבד שרי וה"ה נמי לשל פסח אבד שרי מ"מ אין זה פירכא על ר"י דמצד הק"ו ראוי למיתסר אפי' אבד אלא מצד אחר אתי' לן שריותא לאבד אבל מצד הק"ו אתי' לן איסורו לגמרו בכל ענין [ע"כ מאבני מלואים]:

את חג המצות תשמור שבעת ימים למוד על חש"מ שאסור בע"מ. נ"ל מדה"ל למכתוב תאכלו מצות ז"י ואקדימו קרא ז"י לתאכלו מצות ש"מ דהאי ז"י קאי ארישא דאת חג המצות תשמור ואסיפא דתאכלו מצות ואי רישא דתשמור נמי אתאכלו מצות דסיפא קאי וכולה חדא מלתא למאי נ"מ בהא דאקדימה קרא לז"י לתאכלו מצות אלא ע"כ לרישא דתשמור מעשיית מלאכ' מיירי וסיפא מאכילת מצה מש"ה כתב קרא ז"י במיצעי צומ' דקאי אע"מ דתשמור שלפניו ואתאכלו דלאחריו ללמד על חש"מ שאסו' בע"מ. ובהג"מ בפ"ג דמכות (דף כא) דדרש ר"ע שדך ל"ת כלאים אין לי אלא זורע מקיים מניין ת"ל בהמתך לא הרביע כלאים שדך ל"ת כלאים ופי' שם רי"בן דהמ"ל בהמתך כלאים ל"ת ומדסמך כלאי' לשדך ש"מ כלאים דשדך לא ויש לפרש נמי מדהמ"ל ל"ת שדך כלאים מדסמך שדך לכלאי' דהרבעה ש"מ דה"ק כלאים שדך לא לרבות מקיים ואע"פ שלא פי' כן בפ"ק דמ"ק ובפ"ד דע"ז פי' זה עיקר כמ"ש במקומו והשתא ר"י דשמעתין בשיטת ר"ע דמקיים קאי. ואע"ג דאורחי' דקרא להקדים ז"י לאכילת מצה כמ"שם בכמה דוכתא מ"מ היכא דאיכא למטעי ה"ל למכתב להיפך וכה"ג כתבתי בחי' פ"ק דמגילה בשם התוס' אהא דרפ"ק דברכות (דף ב) דקאמ' א"כ לימא קרא ויטהר מאי וטהר טהר יומא ואע"ג דבכמה מקומת כתיב וטהר והיינו טהור גברא היכא דאיכא למיטעי שאני ועוד גבי סכות כתיב בסכת תשבו ז"י קדים הצווי למנין הימים אלמא כה"ג נמי אורחי' דקרא הוא וה"נ המ"ל הכי. והא דדרש ר"ע לקמן לאסור ע"מ בחש"מ מאלה מועדי ולא מהא דהא גבי מקיים כלאים דרש כה"ג היינו משום דמהאי קרא אין לנו אלא חפ"מ של הסח אבל של סכות לא מש"ה נ"ל מאלה מועדי ה' דקאי אכולן. מ"מ האי קרא דתשמור ז"י לאו קרא יתירא לגמרי הוא אלא דהמ"ל איפכא כיון דקושטא דמילתא חש"מ דפסח אסור בע"שמ ל"צ קרא לכתוב להיפך ולשנות משאר מקומות דכתיבה גבי חה"מ ולמאי שאכתוב שם בדר"ע א"ש טפי:

לימד על חולו של מועד שאסור בעש"מ דברי ר' יאשיה. וכ"ת תינח חש"מ דפסח דסוכות מנלן. וה"נ תקשה לר"י הגלילי דנ"ל בסמוך לאסור מלאכה בחש"מ מכל מלאכת עבודה ל"ת דכתיב גבי חג הסוכות אכתי חש"מ דפסח מנין וכ"ת דגמרינן חד מחברי' מר גמר סוכות מדפסח ומר פסח מדסכות ליתא דפסח מדסכות לא ילפינן שכן מרובה מצוותו ודסכות מדפסח נמי לא שכן פתח בו הכתוב תחילה כדאמ' רפ"ק דיומא ועוד שאסור באכילת וראיית שאור וחמץ ונ"ל דר' יאשי' ורי"ה כל חד אקרא דחברי' סמיך ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ומקראי דתרווייהו דהני תנאי אתיא לן שני חש"מ אלו של פסח מדר"י ושל סכות מדרי"ה. ובהכי נ"ל מאי דק"ל אר' יונתן דאמ' א"צ קרא דתשמור דמק"ו דא' וז' אתא א"כ לדידי' אסור בכל מלאכה בחש"מ כמו בי"ט כיון דנ"ל מיני' בק"ו וכ"ת ה"נ הא לא אישתמיט תנא למיתני דחש"מ אסור בע"מ אפי' בדבר האבוד. וכה"ג אמ' בפ' הערל (דף עב) לא לישתמיט תנא למיתנא הערל וטמא ולימא ר"ע היא ובפ"ק דכריתות (ד' ב) לא לישתמיט תנא עגלה בשחיטה כשירה לימא ר"ש היא דבשלמא שאר תנאי דנ"ל מקרא לאסור מלאכה בחש"מ. י"ל מדפלוג רחמנא לאסור מלאכה די"ט משל חש"מ וכתבו בפ"ע ש"מ די"ט חמיר מחש"מ. ולא מסרן הכתוב אלא לחכמים וכדאמר' לקמן גבי וביום ז' עצרת. אבל ר"י דנ"ל מק"ו מא' וז' לחש"מ דפסח ומהאי ק"ו גופא יש ללמוד דחש"מ דסוכות בא' וח' דידי' א"כ ליתסר בכל מלאכה כמו י"ט גופא הואיל ומיני' אתיא בק"ו. ולמאי דפי' ניחא דודאי ת"ק ור' יונתן דהוא ר' יאשי' אקרא דרי"ה סמיך למלאכת חש"מ דסוכות שאסורה ודפסח לחוד נ"ל מהאי קרא וקאמר לי' ר"י קרא דפסח א"צ דמק"ו נ"ל. ומ"מ אי לאו קרא דסוכות וכולה מילתא דחש"מ הוי אתי' בק"ו מי"ט ה"א דאסו' בכל מלאכה כי"ט מש"ה פרט קרא לחש"מ בפ"ע ולא כייל לי' עם י"ט למימרא דקילי מי"ט וכיון דפרט קרא בהדיא לחש"מ דסוכות למימרא דקיל מי"ט ממילא א"צ קרא לשל פסח דמק"ו אתיא ול"ל דליתסר בכל מלאכה כי"ט דחה"מ של סכות יוכיח שיש קדושה לפניו ולאחריו וקרוי מ"ק ואפ"ה אין אמור בדבר האבוד ואל תקשה כיון דמ"מ אפי' לר"י דנ"ל מק"ו אפ"ה צריך חד קרא להדיא או דפסח או דסוכות ואידך מפיק מק"ו א"כ קרא שני של סוכות המאוחר לשל פסח הוא מיותר ואמאי קאמר אשל פסח דקדים א"צ. י"ל משום דקרא של סוכות מפורש בהדיא דמיירי מאיסור מלאכה דכתיב כל מלאכת עבודה ל"ת ז"י אבל תשמור דפסח א"ל דלא ממלאכה איירי אלא מאיסור חמץ כדכתיב בסופו חצות תאכלו:

רי"א א"ל ק"ו מה ראשון וכו'. ק"ל מאי א"צ דקאמר הא בפ"י דעירובין (דף צו) אמר השמר דלאו לאו לכ"ע א"כ ר' יאשי' דנ"ל איסור מלאכה בחש"מ מתשמור ז"י לאו הוא ולוקין עליו והשתא מאי מהדר לי' ר"י א"צ דמק"ו אתיא הא קי"ל לכ"ע אין מזהירין מן הדין כדא' רפ"ג דמכות (דף יד) ורפי"ג דזבחים (דף קו) וא"כ צריך קרא דתשמור ללאו לומר שלוקין עליו מיהא י"ל לדעת הרמב"ם דהיכא דאיכא עשה דמהכא נ"ל להדיא והלאו מייתי לה מדין ק"ו לוקין עליו דמש"ה לוקין האוכל כזית מבהמה טמאה שא"ל סימן טהרה כלל אע"ג שלא נאמר לאו אלא ביש לו סימן א' של טהרה ושאין לו כלל מק"ו אתי' הואיל ויש עבה להדיא אין זה כלל עונשין מ"ה כמש"כ מפ' שם [צ"ל בפ"ב מה"מ"א] א"ל דר"י אמקרא קודש דר"ע דלקמן סמיך דמקרא קודש משמע עשה וא"כ יכול להביא ללאו מן הדין ובע"כ אדר"ע צל"כ דלקמן נ"ל לר"יהג איסור מלאכת חש"מ מקרא דכל מלאכת עבודה ל"ת ומהדר לי' ר"ע א"ל מאלו מועדי ה' מקראי קדש נ"ל הא מקרא קדש אינו אלא עשה מש"ה כתב רחמנא כל מלאכת עבודה לל"ת ללקות עליו ומה א"ל דמהדר ר"ע לרי"ה אלא ע"כ ר"ע נמי אק"ו דר"י סמך וכיון דאיכא עשה להדיא לאיסורא הלאו א"ש מק"ו ול"צ האי קרא דרי"ה ללאו דמק"ו שפיר אתיא נמי למלקות ובלא"ה צ"ל הכי לר"ע דאק"ו דר"י סמיך דאל"כ מה א"צ דקאמר ר"ע הא ודאי צריך האי קרא דרי"ה ללאו דמקרא קודש דר"ע אין אלא לעשה והא דנשי' מותרין במלאכת חש"מ דה"ל מ"ע שהז"ג דנשים פטורות אמטו להכי כתיב קרא כל מלאכת דרי"ה ללאו דה"ל מצות ל"ת אע"פ שהז"ג קיי"ל דנשים חייבות כדתנן פ"ק דקדושין א"ו ר"ע אק"ו דר"י סמיך וכיון דבא' וז' דאיכא לאו דנשי' חייבות חש"מ מק"ו אתיא שיהא חייבות. מיהו אכתי תקשה מה א"צ דקאמ' ר"ע הא איצטריך לחיי' נשים במלקות על מלאכת חש"מ דהא כיון דאינן במ"ע דמקרא קדש דה"ל הז"ג אע"ג דמק"ו אתיא הא אין עונשין מ"ה כיון דליכא מ"ע דמקרא קדש אצל נשים דבשלמא אנשים הואיל ואית להו מ"ע עונשין מ"ה אבל גבי נשים דאינן במ"ע זו ה"א דאין עונשין מ"ה מש"ה כ"ר לאידך קרא דרי"ה ללאו ללקות נשים עליו וכה"ג תקשה לר' יונתן מה א"צ דקאמר אקרא דתשמור דמק"ו אתיא נהי דסמיך אקרא דמקרא קדש דה"ל עשה נהי דק"ו מהני ללקות אנשים מ"מ נשים לא מש"ה כ"ד תשמור דיש לאו להדיא למלקות וי"ל כיון דמק"ו דא' וז' עכ"פ אתי' לן לאסור לאו גרידא אפי' לנשים אע"ג דאין עונשין מה"ד מ"מ לוקין אפי' נשים. אע"ג דהוי מ"ע שהז"ג נשים נמי חייבות בו כמו אנשים דהעשה אלים שנוהג בנשים נמי כיון דאיכא איסור לאו בהדה וע"ד שכתבו התוס' פ"ק דקדושין (דף לד) בשם הר"ר יוסף גבי א"מ בשמן שריפה בי"ט משום די"ט עשה ול"ת ושריפות קדשים אינו אלא עשה דאשה שאינו בעשה די"ט דהוי ז"ג אפ"ה אינו מדלקת בש"ש בי"ט משום דעשה שיש עמה לאו אף הלאו אלים ולא דחי' לי' לעשה ואע"פ שמדבריהם משמע איפכא דהעשה אינו נוהג בנשים אלא דהעשה אילומי מאלמי להלאו שעמו שלא לדחי' עשה אחרת הא איכא למימר איפכא דהלאו מאלים לעשה אע"ג דהז"ג שתנהג בנשים כמש"כ במ"א ואפשר שהתוס' ג"כ מודו בזה ואין כאן מקומו וכיון שכן כיון דאתי' לן מק"ו אסור מלאכה בחש"מ ללאו בעלמא א"כ מאלים לה לעשה שתהא נוהג בנשים נמי אע"ג דהז"ג הוא וכיון דבנשים נמי איתא לעשה זו מעתה אלים ק"ו זה להביא לעונש מלקות אף את הנשים דהא בכה"ג דאיתא לעשה בהדיא עונשין מה"ד מיהו סברת הרמב"ם בהא דאי איכא עשה להדיא עונשין מה"ד לאו כ"ע מודו בו כמ"ש בפ"ג דמכות בחי' והשתא תקשה הא דאמרן. ולמאי דאפרש בסמוך דהאי א"צ דקאמ' ר"ע ור"י לבר פלוגתייהו לאו א"צ לגמרי קאמר אלא ה"ק למאי דאתם גמרי לעיקר איסור ע"מ בחש"מ מהני קראי דאייתיתו הא ליתא דבלאו הני קראי נ"ל לעיקר איסור ע"מ בחש"מ לר"ע מאלה מועדי ולר"י מק"ו ומ"מ מודו דהני קראי נמי צריכא למאי דאמרן אלא לעיקר איסורו ל"צ דממ"א נ"ל:

והא דקאמר חש"מ יש קדושה לפניהם ולאחריהם אינו דין שיהא אסור בעשיית מלאכה. בע"כ אין לפ' הא דמייתי לימי חש"מ בק"ו מא' וז' הואיל ויש קדושה לפניהם ולאחריהם דמשתיהן אתיא לן בק"ו הואיל דאית בי' תרתי לטיבותא שיש להן קדושה מלפניהם וגם לאחריהן דק"ו כזה ל"ל אלא אלו הי' יום א' מוטל בין ב"י קדושין א' מלפניו וא' מלאחריו בסמוך לו אבל הימים שבין א' דפסח לז' שלו שהן ימים רבים ל"מ מיום ג' עד הו' דלא אתיא לן בהאי ק"ו דהא אלו ג' ימים אין שום קדושה לא לפניהם ולא לאחריהם אלא אפילו יום ב' וששה לא אתיא לן בהאי ק"ו דב' אין לאחריו וששה אין לפניו א"ו לצדדים נקט ואו או קאמר ומייתי יום ב' לקדושה בצד דלפניו לחוד מיט"ר בק"ו ויום ששי בצד אחריו לחוד מיו"ט אחרון בק"ו מיהו יום ג' דפסח א"א למיתי לידי קדושה בק"ו מיט"ר בהא צד שלפניו דהא יום ב' דלפניו כבר אייתת לי' לידי קדושה ע"י ק"ו בצד דלפניו מיט"ר דהא איכא למיפרך מה ליט"ר שכן יש קדושה לאחריו שהוא יום ב' דאייתת לי' לידי קדושה ע"י ק"ו מיט"ר ובע"כ לא תייתי לידי קדושה ליום ג' אלא מיום ב' מק"ו מה יום ב' שאין לה קדושה אלא לפניו שהוא יט"ר אבל לא לפני פניו ק"ו ליום ג' שיש קדושה לפניו שהוא יום ב' ולפני פניו שהוא יט"ר נמצא אייתית ליום ג' לידי קדושה ע"י ק"ו בן ק"ו דהא מיום ב' אייתית לי' בק"ו ויום ב' גופא לא אתי לידי קדושה אלא בק"ו מראשון וה"נ ה' יום לא אתי לידי קדושה בהאי צד דלאחריו מק"ו די"ט אחרון דמה ליט"א שיש קדושה לפניו יום ו' דאייתת לי' לידי קדוש' מאחרון מצד דלאחריו ובע"כ ל"ת אלא מיום ו' בק"ו שאין קדוש' אלא לאחריו לחוד שהוא יום ז' ולא לאחר אחריו שהוא יום ח' שהוא חול ק"ו להם שיש קדוש' לאחריו שהוא ו' ולאחר אחריו שהוא ז' וזה נמי בק"ו בן ק"ו אתי שהרי ו' גופא בק"ו מז' אתא ולפ"ז יום ד' של פסח אלים טפי למיתי לידי קדושה מק"ו מג' דלפניו ומק"ו דיום ה' מצד דלאחריו דהא כולן אין להם כ"כ קדושה משך ימים רבים כמוהו לא לפניהם ולא לאחריהם מ"מ ק"ל הא מ"מ בסופה דהאי ק"ו צריך אתה לדון ולומר הכי זה שיש קדושה לפניו ולאחריו לכ"ש והא לפניו שהו' יום ג' ע"י ק"ו בן ק"ו אייתית לי' וכן לאחריו שהוא יום ה' נמי ע"י ק"ו בן ק"ו אייתית לי' נמצא יום רביעי א"א למיתי לי' לידי קדושה אלא ע"י ק"ו בן בנו של ק"ו אייתית לי והא בפ"ה דזבחים (דף נ' ע"ב) גבי הא דאמרינן התם וזה ק"ו בן ק"ו ופריך בן בנו של ק"ו הוא ופירש"י ודלמא כולי האי ל"ל למילף ומיזל אלמא ק"ו בן בנו של ק"ו אין דנין ואפ"ת דתחילת דינו דיום ד' א"צ לדונו מיום ג' שלפניו וה' שלאחריו מה"ת דאמרן. אבל אפשר לדונו מיום א' וב' שלפניו ומאי פרכת מה להנך שיש קדושה לאחריהם האי נמי יש קדושה לאחריו שהוא יום ה' וה"נ אפשר לדונו בק"ו מיום ז' או ו' בצד דלאחריהם ומאי פרכת מה להנך שיש קדוש' לפניהם האי נמי יש קדושה לפניו שהוא יום ג' הא מ"מ סוף דינא מדבר שבא ע"י ק"ו בן ק"ו מייתית לה דסוף דינא הוא ק"ו ליום ד' שיש קדושה לפניו שהיא יום ג' או קדושה לאחריו שהוא יום ה' והא יום ג' וה' גופי' לא אייתית להו לידי קדושה אלא ע"י ק"ו בן ק"ו וצ"ל כיון דתחילת דינו דמייתית לי' מב"י ראשונים או אחרונים ואלו באו לידי קדושה ע"י עצמן או ע"י ק"ו אחד אע"ג דסוף דינא הוא ע"י ק"ו בן ק"ו ל"ל בה ודיינין לי' כנ"ל לפירש"י וכיון שכן חה"מ דסוכות שהוא ששה ימים א"א להביא יום ד' וה' לידי קדושה אלא ע"י ק"ו ב"ב של ק"ו דהא אין לו קדושה לאחריו וה' לפניו וא"א לך להביאן לידי קדוש' מב"י ראשונים קדושה לפניהם ולאחריה' שהוא יום ג' וששי ובע"כ אפי' תחילת דינו א"א להביאן לידי קדושה אלא מק"ו דג' וששי והן עצמן לא אתו לידי קדושה אלא ע"י ק"ו בן ק"ו ולפ"ז י"ל דמש"ה נ"ל לר' יונתן לחש"מ דפסח מק"ו משום דאפי' יום ה' א"צ לתחילת דינו למיתי מימי' ע"י ק"ו בן ק"ו אבל ימים אמצעים דסוכות שהן ב' ימים ד' וה' אפי' תחילת דינו א"א למייתי להו אלא מימים שלא באו הן עצמן לידי קדושה אלא ע"י ק"ו בן ק"ו לפיכך לדידהו בעי קרא להביאן לידי קדוש' ולמאי דפי' הא דקאמר ששת ימי בראשית יוכיחו שיש קדושה לפניה' ולאחריהם היינו ב"י שלאחר שבת וב"י שלפניו דאיכא למילף מהאי ק"ו אבל לא יום ג' וד' בשב'. ומיהו הא לא יתכן אלא לפירש"י שם אבל לפי' התוס' התם דאפי' ב"ב של ק"ו נמי דיינין בע"כ צ"ל כדפי' בתחילה:

כל מלאכת עבודה לא תעשה לימד על חש"מ וכו'. האי קרא גבי חג הסוכות כתיב ונ"ל דהכי נ"ל מיני' איסור מלאכ' דחש"מ מדשני קרא דגבי חג המצות כתיב כל מלאכה עבודה לא תעשו והקרבתם אשה לה' ז' ימים דמקדים ציווי הקרבה למנין הימים והכא גבי סוכות כתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו ז' ימים הקריבו אשה לה' קדם מנין הימי' לציווי ההקרבה ש"מ להכי שני למסמוך ז"י לכל מלאכת עבודה לא תעשה למדרש ל"ת ז"י ללמוד שחש"מ אסור בעשיית מלאכה:

רע"א א"צ. ר"ע ודאי מצי נ"ל מקרא דרי"ה דחה"ס ומקרא דר' יאשי' המצות דהא ר"ע גבי מקיים כלאים דריש כה"ג אלא דקאמ' א"צ דמקרא דאלה מועדי ה' נ"ל שני חש"מ בין לפסח ובין לסוכות מיהו מקרא דאלה מועדי ה' אינו אלא עשה מש"ה צריכ' קראי דר"י גבי פסת ודר' יוסי הגלילי גבי סוכות לל"ת ולעבור על מלאכת חש"מ בעשה ול"ת וא"ל דמהדר לי' ר"ע לאו אעיקר מילתא קאמר דא"צ קרא דכל מלאכה ל"ת לגמרי דודאי צריך לל"ת אלא לר"י קא מהדר ר"ע לדידך דילפת לעיקר איסור מלאכת חש"מ מהא לעיקר איסורא ל"ל דהא נ"ל מאלה מועדי ה' לעיקר איסורא והאי קרא לל"ת אתי דקרא דאלו מועדי דקרי לה מקרא קדש אינו אלא עשה. וה"נ יש לפרש א"צ דרבי (יאשי') [צ"ל דר' יונתן] דמק"ו אתי היינו א"צ לעיקר איסורו דהא מק"ו אתין והני קראי לל"ת אתי. ולמאי דפי' הני קראי דכל מלאכת עבודה דפסח וסוכות כ"ע מודו דלל"ת ור"י דמייתי קרא דחג הפסח סוכות סמיך אקרא דר' יוסי הגלילי וה"נ ר' יוסי הגלילי פסח אקרא דר"י סמיך דודאי א"א ללמוד לא פסק מסוכות ולא סוכות מפסח ומר אמר חדא ומר א' חדא ולא פליגי א"נ ר' יונתן דרשא דרי"ה דגבי סוכות א"ל משום דשני בי' קרא מפסח להקדים מנין הימים לציווי ההקרבה ש"מ לסמוך ז"י לכל מלאכה ל"ת אבל בפסח דליכא שינוי דאורחא דקרא להקדי' למנין הימים ל"ל דר' יאשי' למדרש איסור מלאכה מיני':

ה"ג אם בח' הרי כבר נאמר שבתון. ובס"א גרס אם בז' הרי כבר נאמר שבתון ושיבוש הוא דלא נאמר שבתון בז' של פסח אלא בשמיני של חג. מ"מ ק"ל אמאי נקט קרא דשבתון לעשה שנאמר לבסוף ולא נקט רישא דקרא דמקרא קדש הנאמר בראשון ושמיני דמשמע קדשהו בע"מ כדמשמע לי' מקרא קדש דגבי אלה מועדי ה' דלע"מ אתי ואע"ג דבפ"ד דר"ה (דף לב) דרש ר"א שבתון דגבי ר"ה זה קדושת היום ומקרא קדש לע"מ וא"ל ר"ע מפני מה ל"נ שבתון שבות שבו פתח הכתוב תחילה אלא שבתון קדשהו בע"מ ומקרא קדש זה קדושת היום. ש"ה גבי ו"ה שכתב שבתון קודם למ"ק ראוי לדרשו לע"מ שהוא עיקר אבל הכא גבי סוכות מ"ק כתיב קודם לשבתון ראוי לדורשו לע"מ שהוא עיקר מש"ה אקדמו קרא וכ"ת משום דשבתון דר"ה כיון דאקדימה קרא בע"כ מיירי מע"מ הא מגלי על שבתון דסוכות אע"ג דמאוחר למ"ק דמיירי נמי מע"מ. ליתא מאי חזית דאזלת בתר ר"ה דאקדמו וילפי' לסוכת מיני' אדרבה זיל בחר חה"ס דאקדים קרא למ"ק לשבתון דבע"כ מ"ק לע"מ אתי' הואיל ופתח בו תחילה והוא מגלי על מ"ק דר"ה דקדשהו בע"מ קאמר א"ו כל חד וחד תיתי במילתי'. ולא מגלי חד על חבירו אלא במאי דפתח תחילה מיירי מע"מ הלכך ר"ה דשבתון קדם מיירי מע"מ אבל סוכות דקדם מ"ק הא מיירי מע"מ ולא שבתון ואמאי א' ר"ע והלא כבר נאמר שבתון בא' וח' הל"ל הלא כבר נאמר מ"ק לע"מ. והשתא קשה הא דאמר הלא נאמר שבתון הא מקרא קדש דסכות שבות במשמע בלא שבתון ושמא י"ל כיון דר"ה נאמר בקרא קודם לסוכת וגבי ר"ה כתיב שבתון תחילה הוא עיקר משל סוכות הכתוב לבסוף וכיון דשבתון דר"ה בע"כ שבות במשמע הואיל ופתח בו תחילה הא מגלי על שבתון דסוכות דשבות במשמע אע"ג דכתיב לבתר מקרא קודש ולא של סוכות המאוחר יגלה על של ר"ה הקדים:

הרי הוא אומר אלה מועדי ה'. ומסיפא דקרא דמקרא קדש משמע קדשהו בע"מ ואע"ג דבפ"ב דר"ה (דף כט) תנן ראש ב"ד א' מקודש וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש ואמ' בגמ' מנ"ל אמר קרא אשר תקראו אותם קרי בי' אתם רנב"י א' אמר קרא אלה הם מועדי הם יאמרו מועדי מקודש מקודש תרי זימנא ל"ל דכתיב מ"ק. י"ל ב' פעמים כתב מ"ק א' בתחילת הפ' קודם למועדת וא' לבתר א' אתו לדרשא דהכא וא' לההוא דפ"ב דר"ה ועוד קרא ג' נמי נאמר שם ושם בחי' יתבאר יותר:

וביום ז' עצרת מה ז' עצור. נ"ל מדכתיב וביום הז' בויו מוסיף על ענין ראשון להיקשא דמה ז' עצור א"נ מדלא אהדר קרא הכא במ"ת בפ' ראה לאיסור מלאכה בשום רגל מג' רגלים מ"ש דאהדרי' בז' של פסח לחוד אנא להקישא דאף ששה עצורים:

ת"ל וביום ז' עצרת מה ז' עצור וכו'. יש לפ' משום דכתיב בז' עצרת דמשמע דז' לחוד עצור אבל לא הששה ומאחר דמקרא א' מרבה וא' ממעט לא מסרן אלא לחכמים לומר שאסו' במקצת דהיינו דבר שאין אבוד כל ז' ובאבוד מותר א"נ מדכתיב וביום השביעי בה' מיעוטי משמע למעט הו' ימים מאיסור כל מלאכה אבל ק"ל דבפ"ק דפסחים (דף ה) יליף רנב"י דחמץ בע"פ אסור דכתיב אך ביום הראשון תשביתו ראשון דמעיקרא משמע ופריך התם דכתב ביום הראשון שבתון וביום הח' שבתון ה"נ ראשון דמעיקרא משמע ומשני מה ח' ח' דחג אף א' א' דחג הראשון ל"ל למעוטי חש"מ חש"מ מראשון ושמיני נפקא ומשני סד"א הואיל וכתיב וביום הראשון וי"ו מוסיף על ענין ראשון דאפי' בחש"מ נמי קמ"ל ופריך לא לכתוב רחמנא לא וי"ו ולא ה"א והשתא מאי קא ק"ל הא ה"נ דריש בה"ג דמקרא א' מרבה חש"מ לאסור מלאכה ומקרא א' ממעט הא כיצד לאסור שאינו אבוד ולהתיר אבוד ה"נ נימא וי"ו מוסיף על ענין ראשון לאסור שאינו אבוד וה' מיעוטי משמע להתיר האבוד ויתר הדברים מה שיש לדקדק עוד בשמעתין יתבאר ריש מס' מועד קטן בחי':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף