חתם סופר/שבת/לו/ב

חתם סופר שבת לו ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פרק כירה. במתני' כירה וכו' לקמן גבי מהו לסמוך פירש"י סתם כירה מטלטלת היא ולא ידעתי מאי בעי רש"י בזה ומאי נ"מ. וגם מ"ט לא פי' רש"י כן במתני'. וע"ד רחוק קצת אמרתי לפי שראיתי במרדכי ר"פ במה טומנין מה שאנו טומנין בחפירות שעל הכירה שלנו לא מקרי הטמנה בדבר המוסיף הבל משום דלא שייך גזירה אלא בדבר המטלטל ולא בדבר המחובר עי"ש משמע אפי' יש בגומא אפר ורמץ ג"כ דוקא כשהוא נותן בקופה אסור ולא בחפירה שבקרקע וצ"ע לדינא. מ"מ לפ"ז י"ל דלמ"ד להשהות תנן ומיירי מדיני הטמנה לרש"י ע"כ כירה מטלטלת היא דבלא"ה לא שייך הטמנה דאפי' אי נימא דמטמין בגחלים לתוכו דכירה הוה הגחלים מטלטלי' מ"מ על גבה דמיירי מתני' עיקור ההטמנה הוא הכירה בעצמו והוא אינו הטמנה אלא א"כ מתטלטל לע"ד. ואי להחזיר תנן ובחזרה איכא טעמא דמחזי כמבשל בשבת מיירי אפי' במחובר מש"ה הניח רש"י במתני' הדבר בסתם. אמנם איבעי' דסמיכה ס"ל לרש"י דאינה אלא בשהו' וכהרי"ף. דאע"ג דרש"י ס"ל הלכה כחנני' מ"מ האיבעי' הוא דלא כהלכתא וכמו שפירש"י גם האיבעי' דלקמן שכח קדירה לבר מהילכתי' וס"ל לרש"י דאיבעי' דסמיכה הוא דוקא לשהות ולא להחזיר כלל מטעם שיבואר לפנינו אי"ה דנקט תוכה וגבה ולא נקט לתוכה ועל גבה כי בחזרה שייך להחזירן לתוכה. ויבואר לפנינו אי"ה וכיון דאיבעי דסמיכה אלשהות קאי ע"כ דכירה דמייתי עלה מטלטלת היא כתבתי לחדד וצ"ע:

שהסיקוהו בקש ובגבבא. כולי שמעתתא ריהטא דקש וגבבא אינו גרוף שוה לגפת ועצים גרוף ובטור וברמ"א פסק בכופח בעי קש וגבבא גרף ועיין ב"י סי' רנ"ג תמה בזה ובהג"ה הרל"ח אות ה' מפרש הכי מתני' בקש וגבבא הרי הוא ככריים של גפת דמהני גריפה. ובגפת ועצים הרי הוא כתנור דלא מהני גריפה ולעולם בקש גריפה בעי. דחד דרגא מעיילינן ע"ש ונ"ל הכרחו ממ"ש תוס' שם לקמן דלאביי לא מתוקם מתני' דכופח בגרוף א"כ בקש נמי ליתסר דהא קש לא עדיף מגפת גרף ע"ש וקשה א"כ רב אדא בר אהבה במאי פליג על אביי. אע"כ רב אדא בר אהבה ס"ל לפרש מתני' בקש גרף הרי הוא ככריים בגפת גרף. אבל שאינו גרף הו"ל כגפת שהוא כתנור לענין זה:

נותנין עליה תבשיל. יל"ד דכולהי תנאי ואמוראי נקטי משהין או מקיימין וא"כ אי ס"ד מתני' להשהות תנן מ"ט נקט נותני' ולא נקט מקיימין. ונ"ל דבמרדכי איכא פלפולא אי שרי ליטול הקדירה בשבת כי איכא גחלים סביבות ובמג"א סי' רנ"ג ס"ק י"ח מייתי לי' דאיכא משום מכבה העליונות ומבעיר התחתונות ואפשר דהוי פסיק רישי' ולמאן דמחייב במלאכה שאינה צ"ל חיוב חטאת נמי איכא בהאי הבערה וכיבוי ע"ש. ומסיק שם רמ"א שנזהרין לנתקו קצת קודם שבת מן הגחלים שלא יהי' מסובב בגחלים ועי"ש וכו' דלמ"ד דבר שאין מתכוין צריך לנתקו ממש. ונראה אפי' אי נימא דבגרף וקטם ליכא למיחש לכל זה. מ"מ בקש וגבבא שאינו גרוף אע"ג דלענין איסור שהי' שוה לגרופה. אבל לענין איסור כיבוי והבערה איכא למיחש דלמא בלילה כשיטל מן האש יהי' עדיין בוערות וצריך לנתק בערב שבת ממקומו לתתו מחדש במקום שאין האש מסבבו ושייך לשון נותן עליו תבשיל ונהי דחזרה לא מיקרי כיון שלא הניח ע"ג קרקע ודעתו להחזירה מ"מ לא תני מקיימי' לרמז דין הנ"ל. ואיידי דתני נותני' תני נמי לא יתן אפי' אי בקטימה לא שייך הנ"ל. כי אני מסתפק אי קטימה מועיל. ואין להקשות א"כ בבריית' דקטמה ונתלבתה דקתני מקיימין עלי' ונוטלי' איך יטלו בשבת הא לא העתיקו מע"ש דנקט לשון מקיימי' ואע"ג דקטמה הרי הדר נתלבתה. י"ל ברייתא מיירי ע"ג. א"נ אתי' כמ"ד מלאכה שאצ"ל פטור ודבר שאין מתכוין מותר:

וי"ל קושי' מהרש"א דנוטלי' דמתני' הו"ל למידק קטמה אין לא קטמה לא די"ל מתני' אתי' כמ"ד דבר שאין מתכוין אסור. ומיירי בתוכה א"כ אין נוטלי' מתוכה אא"כ קטמה מטעם הנ"ל. ובהנ"ל י"ל ג"כ סלק המסלק והטמין המטמין ס"פ במה מדליקין וק"ל. ובזה י"ל בבריית' נקט ר"מ עקר לא יחזיר ור' יהודה נקט נוטלין משום דלר"מ אין חידוש בהיתר נטילה בגרוף וקטם. משא"כ ר' יהודה ס"ל מלאכה שאצ"ל חייב ודבר שאין מתכוין אסור הוצרך לאשמועינן נוטלין:

והנה ר' יונה הובא בהרא"ש ס"ל דמתני' אין צולין בשר וביצה אתיא ככ"ע דלרבנן אין צולין אלא כדי שיצולו כמב"ד ואז גורפי' וקוטמין ע"ש ס"ל להר' יונה דבפחות כמב"ד אפי' גריפה וקטימה לא מהני. דלא כהרז"ה ורשב"א שכתבו כיון דגרוף אין לחלק בין בישול כמב"ד או לא. ולרבינו יונה א"ש לשון נותני' וכו' דתנן לעיל אין צולין אלא כדי שיהי' כמב"ד ונגרוף ונקטום טרם חשכה. אבל הכא בקש וגבבא נותני' וכו'. ולפ"ז י"ל להרי"ף וסייעתו דס"ל אין הלכה כחנני' אפ"ה דחיק בעל האיבעי' למימר חסורי מיחסרא. משום דאי להשהות תנן קשי' לי' לשון נותני' עליה תבשיל וע"כ להחזיר תנן וחסורי מיחסרא. או דלמא הלכה כרבינו יונה וא"ש לשון נותני' וממילא לא מחסרי' מתני' בכדי ולשהות תנן. ועיין כסף משנה שהקשה רמ"ך על רמב"ם מה שייך לומר שע"י גריפה וקטימה מסיח דעתו הרי אנו רואים שרוצה שיתבשל וצימוקו יפה לו אע"כ טעמא משום הכירא בעלמא ע"ש. ולרמב"ם צ"ל מ"מ שייך ביה היסח דעת כיון שעכ"פ נתבשל כמב"ד. וס"ל לר' יונה דבבשיל ולא בשיל דאין שום אדם יכול לאוכלו גם הרמב"ם מודה דלא שייך לומר היסח הדעת ולא מהני גריפה וקטימה. וא"כ למאי דס"ל להרמ"ך דהטעם משום שיהי' לו הכירא ולא שיסיח דעתו. גם רבינו יונה מודה דאין לחלק בין כמב"ד לפחות מיכן. והמעיין בכ"מ מ"ש אחר זה בשם רמ"ך דס"ל דבתנור נמי מועיל גריפה. יראה דס"ל כיון דהטעם משום הכירא א"כ גם בתנור מועיל הכירא. וס"ל דאביי ורב אדא בר אהבה פליגי בהא. דלאביי טעמא משום הכירא ומועיל אפי' לתנור ולרב אדא בר אהבה משום היסח הדעת ובתנור אינו מסיח הדעת כי הבלו רב וס"ל לרמ"ך הלכה כאביי דתני' כוותי' ע"ש:

ועל פי הצעה זו לפמ"ש מהרש"א בסוגי' דתנור דאיבעי' מהו לסמוך קאי לרב אדא בר אהבה. דלאביי פשיטא דמותר לסמוך. א"כ הך איבעי' דמהו לסמוך היינו אי טעמא משום היסח הדעת וכרב אב"א וכבר הנחנו לעיל אי טעמא משום הסיח הדעת אית' לדר' יונה דבשיל ולא בשיל לא מהני בי' גריפה כי היכי דאינו מועיל לתנור. (הכי ס"ל לר' יונה) וא"כ ממילא איכא למימר הא דנקט משנתינו נותני' עליה תבשיל לאו דנותני' מחזירים משום דלהחזיר תנן וחסורי מחסרא. אלא משהין ונקט נותני' משום הא דכתבנו לעיל. ומוכח כהרי"ף דהאיבעי' קאי אי להשהות תנן ולא כחנני'. ומיהו אין זה הכרח כל כך וכבר כתבתי לעיל שי"ל טעם אחר במה דתנן לשון ונותני' עליה עיי"ש:

והנה לקמן מסקי' רב ששת דוקי' דמתני' קמ"ל. פירש"י הא קרמו שרי והתוס' הקשו על פי' זה ע"ש. ולע"ד ליישב דהוה ס"ד למידק אין נותני' חררה עג"ג ולא פת לתוך התנור עד שיקרמו פני' מבע"י. ואז יגרוף ויקטום דה"א כאביי לתנור נמי מהני גריפה וקטימה דהטעם משום הכירא וכדעת הרמ"ך קמ"ל דיוקא דמתני' הא קרמו שרי לגמרי דגריפה אינו מועיל לתנור וכרב אדא בר אהבה דהטעם משום היסח הדעת:

והנה בהא דאמרי' קטמה והובערה וכו' ש"מ מצטמק ויפה לו מותר שפירש"י דאי ברע לו פשיטא והקשו תוס' דלמא לאפוקי מדר"מ ור' יהודה שאוסרים אפי' מצטמק ור"ל. ותו הקשה מאי פריך מאי למימרא דלמא קמ"ל דלא אהדרי' למלתא קמיית':

תו יל"ד איך הוי ס"ד דאהדרי' למלתא קמיית' מי לא ידע ברייתא דר"ח קטמה ונתלבתה. וי"ל דס"ל לענין הסיח מהני קטמה אע"ג דהובערה וכדמוכח מברייתא דר"ח אך זה מועיל למצטמק ורע לו אבל ליפה לו מה הסיח הדעת שייך כקו' רמ"ך הרי ניחא ליה בלי ספק. והכא אי מיירי ברע לו פשיטא כיון דכבר קטמה וגילה דעתו דלא ניחא לי' פשיטא אין מי יאסור. וע"כ מיירי ביפה לו דלא שייך היסח הדעת רק בעי הכירא וכיון שהובערה בטל לי' הכירא וקמ"ל אפ"ה שרי משום דמצטמק ויפה לו מותר. ומשני שאני הכא דקטמה ולא הבין מה שתי' כי סבור עדיין קיטומו ניכר ואיכא היכרא במקצת ופריך אי איכא היכרא מאי למימרא ומשני לא כי אלא דאינו ניכר כלל וסד"א אהדר' למלתא קמייתא כהרמ"ך דלענין מצטמק ויפה לו לא מהני היסח הדעת קמ"ל דהיסח מהני וכהרמב"ם. ולפי הנ"ל מוכח מרבב"ח אמר ר' יוחנן דס"ל משום היסח הדעת וכרב אדא בר אהבה וממילא מוכח דדיוקא דמתני' הא קרמו פניה שרי וכחנני'. וא"כ רבב"ח לטעמי' דס"ל בעלמא אליבא דר' יוחנן אין הלכה כסתם משנה ור"ש לא פליג אדרבב"ח משמי' דר"י אלא בהא דאיהו ס"ל אליבא דר"י הלכה כסתם משנה. ומיהו בין למר ובין למר סתם משנה כחנני' ריהטא וזה סיוע לשיטת רש"י ותוס' ורבינו האי גאון ז"ל וסיעתו:

אמנם יל"ד בש"ס דקאמר רב שמואל משמי' דר"י מצטמק ויפה לו מותר וא"ל רב יוסף והא רב ושמואל וכו' וא"ל אטו לא ידענא וכו' וקשה ודקארי לי' מאי קארי ליה וכי גברא אגברא קרמית. ונ"ל דהוי סד"א דרב שמואל לא בפי' שמיעא לי' מר' יוחנן אלא מכללא דרבב"ח אמר ר' יוחנן דש"מ מצטמק ויפה לו מותר ולא הי' נראה לו לדחות דקמ"ל אהדר' למלתא קמייתא. ומש"ה הקשה לו הא רב ושמואל אמרי תרווייהו מצטמק ויפה לו אסור וטוב שלא לעשות פלוגתא בין האמוראים ולומר ר' יוחנן נמי ס"ל מצטמק ור"ל אסור ודרבב"ח אמר ר' יוחנן נמי אסור ס"ל וקמ"ל דאהדר' למלתא קמיית' ועל זה השיב לו לא כן אלא בפי' שמיע לי' מר"י דיפה לו מותר והשתא ממילא נימא דרבב"ח אר"י נמי מצטמק ויפה לו קמ"ל ולא דאהדרי' למלתא קמייתא. וזה דלא כמש"ל:

ולפ"ז למסקנא קטמה והובערה אהדרי' למלתא קמייתא אלא מצטמק ויפה לו מותר ודלא כברייתא דנתלבתה ויפה השמיט הרמב"ם הך דהובערה עי' לח"מ:

עליה תבשיל. האי עליה פירש רב היינו על גבה ולא תוכה. ובפירוש תוכה כ' הרב"י סי' רנ"ג דלרש"י היינו על קרקעות הכירה וע"ג על חללה ולהטור תוכו על עובי חללה וע"ג על שפתי דופנות הכירה ע"ש ויצא לו כן ממ"ש רש"י דה"ל מטמין ממש ברמץ מבואר דהיינו בקרקעות הכירה ומה אעשה שרש"י בעצמו לא פי' כן לקמן ד"ה גבה הוא דאסור עובי שפתה או כיסוי שעל חללה עכ"ל. משמע על עובי חללה ה"ל תוכו כהטור. ולכאורה מוכרח הוא דאי ס"ד דתוכו דרב חלבו היינו חלל הכירה מה"ת לאסור הא לא הו' כמטמון ממש ברמץ ולא מחזי נמי כמבשל טפי מעל שפתי דופנה. אע"כ רב מפרש תוכה ממש. ואמנם בעל האיבעי' בלשונו תוכו וגבו הוא דאסור ע"כ חלל הכירה תוכו קרי לי' דאל"ה הרי להחזיר תנן וחזרה לתוכו אסור ומאי תוכו וכמ"ש הרמב"ן והרא"ש בדעת הרי"ף אע"כ תוכו דבעל האיבעי' היינו חלל הכירה וגבו שפתי דופנו. ובזה יובנו דברי ר' יוסף דהוי ס"ל תוכו תוכו ממש ועל גבו ממש אבל לסמוך שפיר דמי. ויל"ד מאי ממש דקאמר רב יוסף. ועוד למסקנא דתני' כוותי' דאביי דלסמוך לתנור אסור מ"ט נקטה מתני' תוכו וגבו ושביק סמיכה. וי"ל דמהרש"א הקשה תפשוט מדאביי דמותר לסמוך וי"ל דודאי לעולם יש עילוי דרגא בין תנור לכירה ולמסקנא דכל סמיכה מותר בכירה. א"כ נימא בתנור אסור סמיכה דלא שליט בה אוירא. אבל סמיכה דשליט בה אוירא שרי גם בתנור:

אמנם בהס"ד לא הו"מ למיפשט האיבעי' דמהו לסמוך דהו"מ דלמא סמיכה דלא שליט אוירא הכא והכא אסורא. ודשליט אוירא שרי בכירה ואסור בתנור. ומש"ה הוצרך למיפשט מברייתא דסמיכה מותר בכירה בכל גוני. וממילא נחתינן דרגא לאסור בתנור סמיכה דלא שליט אוירא ולהתיר היכי דשליט אוירא ומיושב קו' מהרש"א:

והנה רב יוסף הוי ס"ל תוכו ממש היינו קרקעות התנור ובזה לא שליט אוירא. ודייקי' מיני' הא סמיכא בכי האי גונא דלא שליט אוירא שרי. והקשה עליו אביי ותני' כוותי' דסמיכה בתנור אסור. וא"כ ע"כ תוכו אין תוכו ממש שהוא קרקעות התנור אלא עובי חללו ושליט בי' אוירא אסור ודייקינן מיני' הא סמיכה כי האי גונא דשליט אוירא אסור:

תבשיל. מבואר דדברי ב"ה היא דלב"ש אין משהין ומחזירין תבשיל בשום אופן וא"כ נוראות נפלאתי על הר"ן ז"ל שכ' דלב"ש הוא דאין מחזירי' בע"ש מבע"י אבל לב"ה מחזירין דכל מלאכת שבת מותרין עם חשיכה א"כ רישא דקתני עד שיגרוף ויתן האפר דמשמע מבע"י כמ"ש תוס' והרז"ה ב"ש הוא וא"כ איך קתני נותני' עליו תבשיל הא לב"ש תבשיל לעולם אסור. ואפי' אי נימא דבקש וגבבא מודה ב"ש מ"מ בגפת ועצים לא יתן אתבשיל קאי ולא מהני גריפה לב"ש. ואולי הר"ן לא מדייק מלא יתן דמיירי בע"ש. ומסברא דנפשי' קאמר דב"ש אוסר אפי' בע"ש וא"כ רישא ב"ה הוא ודוחק:

בגפת ובעצים לא יתן. כ' רש"י פי' פרקין בהטמנה משום דתני לי' בין ב' פרקי הטמנה ע"ש ויש להקשות א"כ תפשוט דלשהות תנן דהוה טעמי' משום הטמנה ואע"ג דתני נמי דיני חזרה שאינו משום הטמנה אלא משום מחזי כמבשל בשבת. מ"מ איידי שיהוי תני חזרה. ושיהוי עיקור דהרי איירי בפרקי הטמנה. אלא אי אמרת להחזיר תנן ולשהות משהין א"כ אין כאן דיני הטמנה כלל ומאי שייטי' דפרק כירה בין ב' פרקי הטמנה דהרי רש"י רש"י בנה בנין על זה:

ולכאורה י"ל אה"נ למ"ד להחזיר תנן איכא בחזרה נמי משום הטמנה ורש"י דפי' במתני' משום מחזי כמבשל בשבת משום דרש"י רהיט בפי' מתני' כמ"ד לשהות תנן. אבל לקמן גבי אמר ר' ששת מחזירי' אפי' בשבת באמת פירש"י משום הטמנה והיינו טעמא משום דרב ששת ס"ל להחזיר תנן בשמעתין וא"כ לדידי' ע"כ החזר' משום הטמנה דאל"כ מאי שייטי' הכא. אבל היותר נראה דלא פי' כן לקמן אלא להס"ד אי הוי אמרי' מחזירי' בליל שבת דוקא א"כ מ"ט לא יחזיר בשבת כיון דעודן בידו ודעתו להחזירו. ע"כ ה"א נהי מחזי כמבשל ליכא תו. אבל הטמנה הוי אבל לקושטא דמלתא דמחזירי' בגרופה אפי' ביום שבת. א"כ באינה גרופה הטעם משום מחזי כמבשל וערז"ה ור"ן מ"ש בזה ודקדוקי הנ"ל צריך ישוב קצת:

לא יתן עד שיגרוף פי' רש"י משום מוסיף הבל עד שיגרוף ויקטום לכסותם או לצננם והקשו תוס' הא א"נ קטמה מוסיף הבל טפי מכמה דברים גפת וזיתים. ולזה י"ל כמ"ש תוס' לקמן ר"פ במה טומנין דעכ"פ החום פוחת והולך אבל הר"ן הקשה שרש"י סותר עצמו שהרי גרס ס"פ במה מדליקין מפני מה אין טומנין במוסיף הבל מבע"י גזירה שמא יטמין ברמץ ש"מ רמץ מוסיף הבל הוא לרש"י ולפע"ד בודאי רמץ חם הוא טפי לשעה וסופו להתקרר אם לא שיחתה בו ויבער הגחלת שבתוכו כל עת. כדי שישאר חומו. ועתה מי שבא להטמין קדרתו בדבר המוסיף הבל הרי כל כוונתו להוסיף חום לקדרתו ואם יטמינו ברמץ שהוא עתה חם ומוסיף הבל איכא למיחש לאחר שעה כשהתחיל הרמץ להתקרר יחתה בה להבעיר גחלתה להחזיק חומו. שהרי כל עיקור תחילת כוונתו הי' להטמין קדרתו במוסיף הבל ע"כ חיישי' כנ"ל משא"כ כשקדרתו רותחת עומדת אצל האש והוא בא וקוטם ונותן אפר כדי לצוננו נמצא עיקור קטימתו לצוננו ולהסיר חומו כדפרש"י לכסותו לצוננו וליכא למיחש שמא אח"כ יחתה בהרמץ להבעיר שהרי כל עצמו אינו בא לכסותו אלא לצוננו מה"ת ניחוש שיבא להחם. והמעיין בלשון רש"י יראה כי כן כוונתו. ומצאתי און לי בירושלמי ר"פ במה טומנין דאתמר שם אסרו טמונה מפני כירה וכירה מפני טמונה ובעל קרבן העדה נדחק ע"ש ולפע"ד הא דגריס רש"י לעיל ס"פ במה מדליקין מפני מה אסרו להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה שמא ירתיח ופרש"י שימצא קדרתו צוננת וירתחנה ולא נזדקקו לגזרה זו אלא אחר שגזרו להטמין במוסיף הבל מבע"י ובכלל זה נאסרה השיהוי על הכירה בלי גריפה וקטימה כשיטת רש"י והוצרך לכסותו ולצננו ועי"ז שכיחא טובא שימצא קדרתו צוננת בשבת ואיכא למיחש שירתיחנה. משא"כ אלו לא נאסור השיהוי והי' משהין הקדירה ע"ג אש שאינו גרוף וקטום. כמו שקדרות בין השמשות רותחות הן כן הי' רובם בשבת רותחי' ומשום מידי דלא שכיחא שיעממו גחליו וימצא קדרתו צוננת לא הי' אוסרים כל ההטמנות אך אחר שכבר גזרו לגרוף ולקטום ולצננו איכא למיחש לירתחנה. ובזה עלו דברי הירושלמי כהוגן וה"פ אסרו טמונה בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל מפני כירה שאסרו השיהוי. ואסרו כירה בלי גרוף וקטום מפני הטמנה בדבר המוסיף הבל שהוא בכלל גזרה זו וכדעת רש"י:

ודע דאף על גב דיש לומר דכירה בכלל גזרת מוסיף הבל היא מודה רש"י שאינה. הטמנה שהרי אינו טומן בתוכה וכמו שתפסו עליו כל הראשונים אלא בגזרת הוספת הבל היא ונפקא מיני' כשאין הכירה חום כ"כ שיוסיף הבל מותר להעמיד עליו בשבת וליכא למימר הא בשבת אסור להטמין אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל ז"א דהטמנה אין כאן ודוקא כשמוסיף הבל הוי בכלל גזירת הוספת הבל אבל כשאינו מוסיף הבל הטמנה אין כאן. ונ"ל מה שתפסו הראשונים על רש"י ז"ל והקשו הרי אינו טמון בתוכו היינו שחשבו על רש"י שהטמנה ממש חשיב לי' והשיאם לזה מה שראו שרש"י פי' לקמן גבי מחזירים אפילו בשבת דהוי סד"א הוי הטמנה חדשה והא התם גרוף נקטום. ולרש"י הו"ל אינו מוסיף הבל ואפ"ה חשיב ליה הטמנה בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל ומשום הטמנה אתי' עלה. ומש"ה תפסו עליו הא לא הטמין שהרי הקדירה עומד בגלוי ואמנם לפמ"ש לעיל לק"מ דמודה רש"י דגרוף וקטום מוסיף הבל טפי מגפת וזיתים. אך כשעושה מעשה לצוננם אינה בכלל גזירת תוספות הבל שיחתה בגחלי' שהרי דעתו לצוננם. וכל זמן שמשהה הקדרה א"נ מחזירו על אותה דיעה ראשונה שכיסה כדי לצננו ליכא גזירה. אבל כשנראה שבטלה דעתו ראשונה וחזרה חדשה באה לכאן. הוי לי' ככל מי שמטמין ברמץ לא מטמין אלא גזירת תוספות הבל משום הכי הוצרך להשמיענו מחזירים אפילו בשבת ואינו הטמנה חדשה. ולעולם אין דעתו של רש"י משום הטמנה רק גזירת הוספת הבל אפי' אינו מוטמן. ואם תשאילני א"כ יאסור לעמוד קדירה ע"ג זפת בלי שיהי' הקדירה מוטמן. ז"א דהדבר ידוע דכל שאין הקדרה מכוסה אין הבל הזפת מועיל נגד אוירא דשליט עלי' מעלמא. משא"כ חום האש. וכל דברי רש"י נכונים וברורים בעזה"י. ומ"ש רש"י לקמן גבי לא שנו אלא על גבה אבל לתוכה הו"ל מטמין ממש ברמץ יבואר לפנינו אי"ה:

ומה שהקשו תוס' עוד הא לחנני' אפי' באינה גרופה משהי' לקמן ר"פ אין טומנין כ' תוס' בשם רשב"ם דאה"נ לחנני' ליכא דיני הטמנה אלא בבשיל ולא בשיל ורמזה מהרש"ל כאן. אלא שהרשב"א בחי' כאן דחה זה לרש"י דהא פי' גבי לא שנו אלא על גבה אבל לתוכה הו"ל מטמין ממש ברמץ משמע אפי' בכמב"ד שייכו הטמנה. וגם פ"י כ' דס"ל לרש"י דיני הטמנה לחנני' בין השמשות ולא מבע"י וכמ"ש תוס' לקמן ל"ט ע"ב ד"ה ממעשה וכו' ע"ש וגם על זה ק' מה שפרש"י דהו"ל מטמין ממש ברמץ ומיירי במשהה מבע"י ש"מ מבע"י נמי איכא הטמנה ותו קשיא ממ"נ אי איכא גזירת חיתוי לחנני' מה לי מבע"י או בין השמשות דזה לא תליא בפלוגתת חנני' ורבנן אי היתה הגזירה מבע"י או ב"ה דוקא. והנה ראיתי בפי' המשנה לרמב"ם ר"פ במה טומנין אשר צריך ביאור קצת והוא עפ"י גרסתו לעיל דגזרו על מוסיף הבל מבע"י משום שמא ירתיח. וביאור דבריו שם הוא כך לפע"ד שראו לגזור על תוספות הבל בשבת משום שיטמין ברמץ רותחות או בכל תולדות אור כי יאמר מה לי מוסיף הבל ע"י גפת או ע"י תולדות אור ונמצא מבשל בשבת דאפילו נתבשל כמב"ד או יותר מ"מ ה"ל מבשל בשבת או לכל הפחות מחזי כמו מבשל בשבת. וראו חז"ל לגזור בחדא גזירה תוספת הבל בע"ש אע"ג דאז א"נ יטמין בתולדות לאור אין בכך כלום כי ע"ש יום חול הוא מ"מ ראוי חז"ל כל המטמין בע"ש בדבר המוסיף סופו להטמין בשבת בדבר המוסיף שהרי ע"י שמוסיף והולך הבלא מע"ש סוף הקדירה להעלות רתיחה בשבת ויבוא לגלותה להשקיטה מרתיחתה ואח"כ כשיכסנה הו"ל מטמין בשבת וכולי חדא גזירה ואי לא הא לא קיימא הא כנלע"ד פי' דבריו עפ"י גרסתו:

וכן נ"ל לפי גרסת רש"י וסיעתו דבין השמשות אסרו דבר המוסיף הבל משום גזירת רמץ ותולדות אור דהו"ל מבשל ולא משום חיתוי כי ההטמנה בעצמה הוי בישול או כעין בישול וא"כ שאלו מפני מה אסרו מבע"י דליכא למיגזר אטו רמץ דקשה ויטמין. כי באותה שעה עדיין ליכא איסור ברמץ. ואפילו נימא דרמץ גופה אסורה מבע"י אטו חשיכה דהו"ל מבשל. מ"מ ליכא למגזר גפת מבע"י אטו רמץ. ורמץ אטו חשיכה. ומשני משום חיתוי גחלים שהטמין ברמץ בע"ש סופו לחתות בגחלתי' בשבת שתתחיל הרמץ להצטנן ויחתה גחלה לקיים חומה נמצא ההטמנה ברמץ בע"ש גופה איסורא הוה משום שיחתה בה ולא משום מטמין משחשיכה וכיון שהאיסור באותה הרמץ עצמה גזרו על כל המוסיף הבל אטו רמץ שסופו לחתות בה:

מיהו כל זה לרבנן דחנני' ואך חנני' לית לי' גזירת חיתוי לרש"י ונמצא הדין הוא כך בין השמשות ומכ"ש בשבת אסור בכל מוסיף הבל משום גזרת רמץ דהו"ל כמבשל בשבת. ורמץ גופי' מבע"י נמי יש לאסור מה"ט אטו חשיכה והיינו דרב חלבו דבתוכו הו"ל מטמין ממש ברמץ והטמנה דרמץ ממש אסור מבע"י אבל בגפת וזתים ושארי מוסיף הבלא וה"ה ע"ג כירה אינו גרוף וקטום דכל זה השיהוי הוא בכלל גזירת מוסיף הבלא וכיון דלחנני' ליתא להך גזירה ליתא נמי להא:

ולפ"ז לעיל ס"פ במה מדליקין מפני מה אמרו וכו' הגרסא אמר רבה וכן הוא ברי"ף ולא גרסי' רבא שהרי רבא ס"ל תרוייהו תנינהו והלכה כחנני' ולא אסר מבע"י כלל. וכן פרש"י לעיל ס"פ במה מדליקין כמ"ד להשהות תנן ע"ש משום דקאי כוותי' הך שמעתא. ועי' לעיל י"ח ע"ב והשתא דאמרת שמא יחתה בגחלים וכו' משמע דאל"ה לא הוי לן לחדות הך דשמא יחתה והוה אמרי' דמותר להטמין מבע"י ורק בין השמשות משום מחזי כמבשל וכנ"ל ולפ"ז י"ל רב יוסף דס"ל לאוקמא כב"ש ומשום שביתת כלים ה"נ ניחא לי' ברייתא משום שביתת כלים ולית לי' חיתוי וגזירת הטמנה מבע"י כלל ורבה ס"פ ב"מ הנ"ל לטעמי' דהתם דלית לי' שביתת כלים ואית לי' גזירת חיתוי. ועיין לקמן ל"ט ע"א פלוגתת רבה ורב יוסף ותוס' ד"ה אלא למ"ד שמא יזיז וכו' ותן לחכם ויחכם עוד:

ולעיל י"ח ע"ב דפירש"י ובשיל שפיר דאי בשיל כל צרכו ר"ל משום דהסוגיא דלא כחנני' דלדידי' לית לי' גזירת חיתוי כדמשמע לישנא א"נ ר"ל דהתם בתוכו של תנור דהוי לעולם אינו גרוף. ולרש"י בתוכו דאינו גרוף הו"ל מטמין ממש ברמץ ואסור אפי' לחנני':

והנה הר"י כ' על רש"י בחנם דחק לפרש כן דאיכא למימר דקאי אחזרה בגרוף אסור לתוכה כבמסקנא ופי' דא"א לומר כן דאי לא יתן לא יחזיר א"כ גם בתנור כן הוא ומאי קאמר לא יתן בין מתוכו פשיטא הא אפילו בכירה אסור מתוכו אע"כ להאי לישנא דלא יתן לא יחזיר מותר להחזיר לתוכו בגרוף וקאי רב חלבו אשריותא דלשהות באינו גרוף ע"ש. ולפע"ד מלשון רש"י דהו"ל כמטמין ממש ברמץ משמע דרב חלבו לא קאי אקש וגבבא דלא הוי כמטמין ברמץ דאין כאן לא גחלת ולא רמץ ובודאי מותר לשהות בתוכו ולא קאי אלא אגפת ועצים. אבל בקש וגבבא מותר לשהות מתוכו תדע דאלת"ה א"כ לימא לעולם לשהות תנן וארישא קאי ואשריותא דקש וגבבא שלעולם מיירי באינו גרוף ואסור בתוכו אע"כ שאין זה שום סברא לאסור בתוכו דקש וגבבא וכל זה בכירה אבל בתנור אסור בין מתוכו ובין מע"ג וליתא לדברי פ"י ז"ל אבל לולי דבריו הייתי אומר לפי הנ"ל דלא שנו לא שייך אלא אשריותא דנקט בהדיא כגון בסיפא דקתני מחזירי' ועל זה שייך לא שנו דמחזירי' אבל ברישא איסורא קתני לא יתן עד שיגרוף והתירא לא קתני שמותר כשגרוף אלא מדיוקא נשמע הא גרוף וקטום שרי' ולזה שייך אמר רב חלבו גרף וקטם נמי לא אמרן אלא ע"ג אבל מתוכו לא. והשתא דקאמר לא שנו משמע דקאי אאיסורא דלא יתן וזה ליתא וא"כ הוכרח לפירושו. דקאי אשריותא דלשהות דקתני בהדי' לפי מה שמחסרי' מתני' אבל לשהות משהין אעפ"י שאינו גרוף אם לא נימא דלמא קאי אשריותא דקש וגבבא נותנים עליה תבשיל וכבר כתבנו שזה א"א. ואם אפשר דקאי אקש א"כ צדקו דברי פ"י ולעולם לא בחנם דחק לפרש כן:

עד שיגרוף. מלשון זה הבין הרז"ה דמיירי בין השמשות רוצה לומר ברגע קודם לזה גורף בעוד שהוא יום. ואח"כ מחזיר והתוס' למדו שאיירי מבע"י ממש ונראה זה ההכרח למ"ד להחזיר תנן אבל למ"ד להשהות תנן לא מיירי ברישא בחזרה י"ל חזרה מותר מבע"י ולפ"ז י"ל מ"ש רש"י לקמן מחזירי' אפילו בשבת ביום שבת משום דקאמר ואף ר' אושעי' סבר וכו' והא ר' אושעי' הוא מהאמוראי' דס"ל להשהות תנן ולדידי' מה"ת להסביר מתני' בע"ש שהוצרך להשמיענו מחזירי' אפי' בשבת אע"כ ביום שבת קאמר במחרת:

והנה בירושלמי איתא דעד שיתן האפר ונעורת פשתן לי"ט הוצרכה פי' בקרבן עדה בי"ט שחל בע"ש שאסור לגרוף ולטאט בידו משום אשווי' גומות לכן נקט נתינת אפר וצ"ל דכיבוי לצורך אוכל נפש מותר בי"ט ולצורך שבת. ויש לעיין לפמ"ש מג"א סי' תקכ"ז בתחלתו דבי"ט בע"ש מקדימי' לומר ברכו שאין לעשות מלאכה סמוך לחשיכה שאין יכולים אורחי' לבוא דלא שרי אלא על ידי הואיל וא"כ הכא ממ"נ זמן מוקדם לשבת שרי להחזיר בלא גריפה וקטימה. ובקרוב לשבת ולהרז"ה סמוך לבין השמשות אסור לקטום בי"ט שחל בע"ש דהא לא חזי היום תו לאורחים ולא שייך הואיל. וי"ל להנ"ל מאן דאית ליה הואיל והוא רבה פרק אלו עוברין ס"ל להשהות תנן ולא מיירי מתני' מחזרה דע"ש וכמ"ש לעיל דהכי אית ליה לרבה ס"פ ב"מ גבי מפני מה אמרו אין טומנין וכו' ולמאן דאית ליה להחזיר תנן ס"ל כר"ח דצרכי שבת נעשי' בי"ט בלא הואיל והכי ס"ל לתוס' להלכתא פ"ק דביצה גבי הכנה דרבה עיי"ש:

ועוררני תלמיד א' דבזה ניחא לפמ"ש תוס' דמשום דהלכה כחנני דחיק לאוקמא מתני' כוותי' ולחסורי'. משמע מזה דבין יהיה סתם מתני' כוותי' או לא לעולם קבלה בידי חכמי התלמוד דהלכה כחנני' א"כ הך איבעי' אי להשהות או להחזיר הוא דלא כהלכתא רק לאסבורי מתני' וזה דוחק ולהנ"ל ניחא דנפקא מיני' לדינא איסור חזרה בע"ש אי להחזיר תנן אסור ואי להשהות מותר. ונכון הוא להנ"ל. איברא לכאורה נראה ההיפוך מדקאמר בלשון האיבעי' או דלמא לשהות תנן ואי גרוף וקטום אין אי לא לא וכ"ש להחזיר' האי וכ"ש דוחק לומר דכ"ש להחזיר בשבת דמאי צריך למילף מכח כ"ש שהרי מפורש בסיפא אע"כ משום ע"ש נקטי' ובין למ"ד לשהות ובין להחזיר לעולם אסור ע"ש וליתא לכל הנ"ל

ומותבינן אשמעתין דא"כ מאי קאמר אלא א"א להחזיר תנן תרי בבי למה לי והקשה גליון תוס' דלמא רישא בחזרה דע"ש וסיפא בשבת ומה שתי' דבלישנא דלשהות ליכא תרי בבי ואפ"ה ידעי' איסור חזרה דע"ש ליתא להנ"ל דבמכ"ש אתי' ומה שתי' מהר"ם א"כ דברי ב"ש למה לי. זה קשה גם אי לשהות תנן וכ"ש להחזיר א"כ איסורא דב"ש למה לי בסיפא. והנה העולם מקשים מאי פריך דלמא אבל לא מחזירין קאי אחמין בשבת ושרי להחזיר חמין בע"ש ולא בשבת והכי קתני לא יחזור בע"ש עד שיגרוף וכו' ואז מחזיר חמין לב"ש ונוטלין בשבת ולא מחזירין החמין בשבת אבל תבשיל כלל לא. וי"ל דהרא"ש כ' דחזרה דע"ש כולה חדא גזירה היא ע"ש שהסביר הענין. והנה תינח אי חזרה דחמין שרו לגמרי ודתבשיל גזרו חדא גזירה לאסור חזרה אפי' בע"ש. אבל אי נמנו לאסור חזרה דחמין בשבת ולא בע"ש א"א למיסר תבשיל בע"ש דלא הוי חדא גזירה והבן זה. ואע"כ חמין מותרים לגמרי ולא מחזירי' אתבשיל קאי וא"כ תרי בבי למה לי וא"ש. אך כל זה אי להחזיר תנן ומותר להשהות. אך אי לשהות תנן נמצא איסור חזרה דתבשיל מע"ש לאו מטעם חדא גזירה דחזרה נאמר אלא מטעם שיהוי. דחזרה בע"ש לא גרע משיהוי ולב"ש אסור אפי' בגרופה ושפיר תני בבא שני' לאסור חזרה דחמין בשבת וא"ש:

ועיין לקמן בברייתא דשתי כירות. פירש"י לא יחזיר בשבת עכ"ל. והוא נראה שפת יתר דהא באותה ברייתא לא נקטה עד שיגרוף שנטעה לפרש חזרה דע"ש שיהי' צריך לפרש בשבת. ומה בעי כלל בזה. ובלשון הברייתא יל"ד עקר ד"ה לא יחזיר מה לשון דברי הכל הלא לב"ש לא השהה כלל ואיך יחזיר והל"ל מודי' ב"ה שלא יחזיר. בשלמא במשנתינו ללישנא להשהות תנן ליכא לאקשויי איך אמר ב"ש לא מחזירי' הא לא השהה י"ל איסור חזרה אחמין קאי וכנ"ל אבל בברייתא דב"ש אוסר הכל להשהות איך שייך חזרה. ותו קשי' לישנא ומה הן משהין ב"ש אומרים ולא כלום. מה שייך שיהוי בלא כלום. והנלע"ד להסוברים דקדרא חיית' מותר להשהות לכ"ע א"כ י"ל תחלת שיהוי דבריית' אקדירה חיית' קאי משהי' על הגרופה. ותו קאמר ופורט ומה הן משהי' ואמרו ב"ה תחלה חמין ותבשיל. אלא שידוע משום שהי' רבי' הי' דברי ב"ה מוקדמי' לב"ש לעולם. אלא שמרוב ענוותנותם הקדימו במשנתיהם דברי ב"ש לדברי עצמן. נמצא כשהשיב ב"ש לב"ה ולא כלום רוצה לומר ולא כלום מהדברים שהתרתם היינו לא חמין ולא תבשיל אבל קדירה חיית' שרי' וע"ז שייך שפיר מה הן משהין. ושייך נמי עקר ד"ה לא יחזיר שאם עקר הקדרה חיית' לא יחזירנו וא"ש. ומבואר במג"א דלא מיקרי חיית' אלא אם העומד שם סמוך לחשיכה ממש דאל"ה נעשה בשיל ולא בשיל בכניסת שבת. וא"כ לא שייך חזרה אלא בשבת עצמו ושפיר פירש"י לא יחזיר בשבת וק"ל:

חמין אבל לא תבשיל. התוס' הוכיחו דסתם תבשיל הוא כמב"ד דאל"ה דלמא מתני' רבנן וע' מהרש"ל ומהרש"א שניהם לדבר א' נתכוונו לא שהאמת כן הוא אלא דלמא רבנן מודו לחנני' בנתבשל כל צרכו וצלע"ג דלמא ידע ברייתא דר"מ ור' יהודה שהם רבנן דחנני' שאומרים אפי' מצטמק ורע לו. ואין לנו תנאים אחרים זולתם. ואע"ג דבלא"ה ע"כ צריכים לומר פליג עלה בחדא. ז"א פלוגת' אלא חנני' ור' יהודה פליגי אליבא דב"ש ור'ה. ותרווייהו ס"ל פלוגת' דב"ש וב"ה בחמין ותבשיל אלא לחנני' פליגי בחזרה ולר' גם בשיהוי. אבל להמציא לנו רבנן אמצעי' ביניהם לא שמענו כיוצא בזה ואיך יכלו תוס' להעמיד הוכחה על זה. גם דקדקתי בלשון התוס' שכ' הא אי מתני' להחזיר תנן הוי כחנני' ולא כרבנן. והכי הול"ל מי דחקי' לאוקמי כחנני' לימא דאתי' ככ"ע אבל הנלע"ד בכוונת תוס' דהא כל עצמו דחק לומר חסורי מחסרא דתיקום מתני' כהלכת' ותינח אי מבואר מתני' כחנני' אבל אם אכתי אינו מבואר דהרי לחנני' אפילו כמב"ד שרי ובמתני' תנן תבשיל ונוכל לטעות דאתי' כשום רבנן דסברי דלא כחנני' ונהי דאנן ידעי' דליכא רבנן דסברי הכי מ"מ איך סמך רבי על זה בסתם מתני' ואם לא נועיל לברר הלכה כחנני' מה"ת לחסר מתני'. אלא ע"כ מוכח סתם תבשיל הוא כמב"ד ומבואר כחנני' וע"ה בלשון תוס' ותראה כוונתם כהנ"ל. וא"ש הפוסקי' דלא סברי כהתוס' הם הסוברי' דלאו מהאי טעמא מחסר למתני' משום הלכתא כחנני' אלא מטעמא אחרינא וליתא להוכחת תוס' ועי' בסמוך:

והנה בתוס' ד"ה אא"ב להחזיר תנן הקשה הר"ח וכו' ותי' מגיני שלמה דמתני' לעיל ע"ג גחלים לא יחתה שמא יתחרך וכ"כ רמב"ן במלחמות ה'. ולפע"ד הוקשה להר"ח דעכ"פ הפשטן שרצה להוכיח דרב דאמר לא שנו אלא ע"ג וכו' ס"ל להחזיר תנן קשה ולטעמיך למה מחסיר רב המתני' דהא רב ושמואל אסרו מצטמק ויפה לו ולית הלכתא כחנני' ומהיכי תיתי יחסיר רב המשנה. וע"כ צריך לומר כי היכי דתיקום סתם מתני' דר"פ כירה כסתמא דולא חררה ע"ג גחלים אע"ג דלרב לית הלכתא כהני מתניתא מ"מ ניחא לי' דלא לסתרו מתני' א"כ ע"כ אין לחלק בין ע"ג גחלים בלי הפסק קדירה. א"כ הדרא קו' הר"ח לדוכתי' וא"ש:

ואמנם הרשב"א בחי' כ' דבגרף מותר אפי' בשיל ולא בשיל. והא דנקטה מתני' תבשיל דמשמע רק כמב"ד איידי שריותא דחזרה דליתא אלא בכמב"ד דאל"ה הו"ל מבשל בשבת. ומבואר בדבריו דללישנא דלהחזיר תנן לא צריכי' לדחוקי כנ"ל דבדיוק נקט תבשיל. ולפ"ז מצינו למימר מש"ה מחסר רב המשנה שלא יצטרך לדחוק דנקט תבשיל גבי' שיהוי איידי חזרה. ולעולם י"ל ולחלק בין חררה עג"ג ובין משנתינו ולק"מ קו' הר"ח על רש"י וק"ל:

אלא דלפ"ז אזדא לי' הוכחות תוס' דתבשיל הוא כמב"ד ופירשנו כוונתם דהרי כל עצמו אינו בא לחסר משנתינו אלא דתיקום כחנני' וכנ"ל. ולפמ"ש כאן אין זה הכרח דלמא עיקור כוונתו דלא נצטרך לדחוק ולומר איידי דחזרה ולזה י"ל דהמהרש"א הקשה דהו"ל לתוס' להוכיח בקיצור אי תבשיל כל צרכו משמע הא כמב"ד לא משהינן הו"ל מתני' דלא כחנני' וש"ס קאמר ומני חנני' היא. ותי' דלעולם כחנני' ונקט תבשיל איידי ע"ש וא"כ הוכיח תוס' אי לא ניחא לי' למימר איידי א"כ ע"כ מחסר מתני' משום הלכתא כחנני' וא"כ שפי' הוכיחו התוס' וכהנ"ל ואי רוצה לחסר מתני' משום דלא ניחא לי' למימר תי' הרשב"א דנקט תבשיל איידי א"כ תי' מהרש"א לא ניחא ומוכח מכח קושי' מהרש"א הקצרתי וק"ל:

שוב רצה התוס' להוכיח דתבשיל הוי נמי נתבשל כל צרכו מדרמי' ר"מ אדר"מ ואע"ג שיש לדחות ואפי' אי סתם חמין ותבשיל וכו' מבואר במהרש"א בכוונתם דלמסקנא ס"ל לענין חזרה הוי תבשיל כל צרכו ולענין שיהוי אין להם הכרח לזה דכן כפל המהרש"א לקמן בתוס' ד"ה א"ת בשלמא וכו' ע"ש. אך צ"ע דלקמן סוף ד"ה קשי' דר"מ מבואר מלשונם דהחליטו מדתבשיל דחזרה היינו נתבשל כ"צ ה"ה תבשיל דשהי' ומאי טעמא כ' תוס' הכא כמסופקי' ונראה לי דלכאורה אם נפרש ב' גווני תבשיל מ"מ אין כאן סכינא חריפא דמפסקא למתני' דיש לומר ברישא לענין שהות מיירי מתבשיל שלא נתבשל כ"צ בע"ש והשה' אותה ואמרה מתני' זה התבשיל בעצמו כששהה עד שמתבשל כ"צ נוטלי' אבל לו מחזירי' וע"כ נסתפקו התוס' בדבר אולי תבשיל דשיהוי אינה שוה לתבשיל דחזרה אך כל זה בדיבור תוס' דמתני' אך לבתר הכי מסקי תוס' דמיירי נמי מחזרה דע"ש ואותה חזרה אינו קאי על התבשיל הזה ששיהה דנימא שכבר נתבשל כ"צ אלא מלתא באפי' נפשי' הוא ול"ש לומר תרי מיני תבשיל ע"כ החליטו תוס' לקמן דתבשיל דכולי' מתני' בבישול כ"צ מיירי:

ולא תבשיל וכו' ופרש"י א"נ נתקיימה מחשבתו ומחזי כמבשל לב"ש כ' רש"י כן דאוסר לעשות מלאכה בע"ש ותיגמר בשבת ושפיר שייך בשיהוי מחזי כמבשל אבל לב"ה לא שייך טעם זה כיון דמבעוד יום שפות קדירה על הכירה מאי מחזי כמבשל איכא וק"ל:

ואיידי דאיירי אמינא לפי הגירסא עבר ושכח דהוי ממש תרתי דסתרי דעבר משמע מזיד ושכח משמע שוגג וי"ל דבמזיד פשוט לי' לאיסורא ושוגג להיתרא במצטמק ויפה לו והכא שאל בפשע תחלת זמן סילוק הקדרות כדאי' ס"פ ב"מ סילק המסלק. ולבסוף נאנס ושכח קמבעי' לי' וזה תלי' בדברי אגודה בש"ע יו"ד סי' רל"ב סי"ב ורמז עליו מג"א סי' ק"ח ס"ק י"א וק"ל:

אבל לא מחזירין לקמן בבריית' דתני' כוותי' דאביי תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא אין סומכין לו וכו' ואצ"ל לתוכו ע"ש נקט לתוכו בלמ"ד נראה דברייתא כחנני' דבחזרה שייך מחזירין לתוכו ולא שייך בשיהוי מקיימי' לתוכו וזה נ"ל כוונת הרי"ף מדנקט בעל האיבעי' תוכו וגבו הוא דשרי ר"ל ולא קאמר לתוכו וע"ג הוא דשרי דהוה משמע להחזיר ומדנקט תוכו ש"מ לשהות קאמר. וה"נ מייתי ממתני' דתנור לא יתן בין מתוכו ולא תנן לתוכו ש"מ גבי תנור בודאי לשהות תנן ומדלא אשכח אביי חילוק בין תנור לכירה אלא סמיכה ש"מ לענין איסור שיהוי שווין הם ולפ"ז צ"ל הא דאיבעי' מהו לסמוך בלמ"ד והול"ל סמיכה מהו. הכי מיבעי' מהו לסמוך אפי' בחזרה תוכו וגבו אסור אפי' בשיהוי ולסמוך שרי אפי' בחזרה. או דלמא ל"ש. ולפ"ז כי פשיט לי' מב' כירות ע"כ סמוך אחזרה דר' יהודה דמתיר לחזור וכן כי פשיט לבסוף מבריית' סומכין לה ואין מקיימי' ה"נ פשיט מדלא קתני מקיימין בסמיכה ואין מקיימין ע"ג ש"מ סומכים אפי' בחזרה ואיפשט' כל מה דבעי מיני' הן סמיכה בשיהוי הן בחזרה. ורמב"ם לא פסק כן עמג"א סי' רנ"ג סק"ה. ועוד קשי' א"כ מאי מייתי רי"ף ראי' מדפשיט מבריית' דלשהות. הא להנ"ל מפורש חזרה בכל הני ברייתות. מש"ה נאיד רמב"ן מדברי' אלו:

וב"ה אומרים אף מחזירי'. פירש"י הואיל וגרף צ"ע מ"ט שביק קטם. ומה בעי בכל זה וי"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף