אילת השחר/שבת/לו/ב
מתני' עד שיגרוף או עד שיתן את האפר. ברעק"א העיר למה לא נגזור שמא יגיס, והמגיס חייב משום מבשל, ובכל הסוגיא לא נזכר גזירה שמא יגיס.
ואפשר דהנה הגסה מועיל רק כשהאוכל הוא במצב שהוא קרוב להיות מבושל ובהגסה ימהר הבישול, אבל כל שהמאכל אינו עדיין קרוב לבישול אז הגסה לא מעלה ולא מוריד. משא"כ חיתוי דהחיתוי מועיל אפילו אם אין קרוב להיות מבושל, ושייך לגזור, אבל לגזור שמא יעשה לקרב הבישול בהיות המאכל עוד מעט נגמר, לא גזרו. משום דזה זמן מועט לא הרבה. ועי' לעיל דף י"ח ע"ב תוד"ה ביורה עקורה.
ב"ש אומרים חמין. יל"ע אי מיירי רק במים לחוד, או דכל דבר שאינו מוצק כגון רוטב של תבשיל חשיב כמו חמין. דטעמא דחמין מותר לב"ש משום דמצטמק ורע להם, וא"כ ה"ה רוטב דכשממשיך להתבשל הוא מתחסר. ואולי אע"פ שמתחסר מ"מ יותר טעים ע"י הבישול.
חמין אבל לא תבשיל. הנה חזינן דמים אינו נקרא תבשיל, דע"י הבישול לא נעשה יותר קל לאכילה.
נוטלין אבל לא מחזירין. לכאורה נוטלין פשיטא ולא קמ"ל בהא מידי. ולישנא דבית הלל שאמרו "אף" מחזירין משמע שיש איזה חידוש גם בנוטלין וכמבואר ב תוד"ה וב"ה, וצ"ב מאי קמ"ל.
ואולי יש מקום לומר דבאופן ששייך להחזיר דיקח קצת מים לשתות ויחזיר השאר, אז יש לגזור נוטלין אטו מחזירין, לזה השמיענו דלא גזרו.
רש"י ד"ה גפת. שומשמין שהוציא שומנן. אין הכרח בכונת רש"י דכשלא הוציא שומנן ישתנה הדין, אלא דסתם גפת היינו כשהוציא שומנן, ולא מסתבר לומר כיון דאין דרך להשתמש ולשים זה בכירה כשלא הוציא שומנו כה"ג לא אסרו.
רש"י ד"ה עד שיגרוף, משום דמוסיף הבל. עי' בתוס', ויל"ע למה הוצרך לזה דמוסיף הבל, הא עכ"פ הגחלים מחממין ויהא אסור דילמא אתי לחתויי.
רש"י ד"ה או עד שיתן אפר. לכסותם ולצננם. הלשון לצננם צ"ב מה שייך לצנן גחלים, הא כל זמן שהאש טמונה בהם הם רותחים. וברש"י על הרי"ף הגירסא לכבותם.
רש"י ד"ה אבל לא תבשיל. א"נ נתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל. והיינו דכיון שנגמר בישולו בשבת נתקיימה מחשבתו ונראה כמבשל בשבת. וצ"ב לטעם זה דא"כ אסור לעולם להשהות תבשיל ע"ג האש דמה שנגמר בישולו מיחזי כמבשל.
ודין קדירה חייתא ג"כ יהא אסור לפי"ז לב"ש.
רש"י ד"ה אף מחזירין. הואיל וגרוף. הרמב"ם (פ"ג מהל' שבת הל' ו') כתב דטעמא דתנור אסור להחזיר אף בגרופה משום דנשארין ניצוצות וחיישינן שיחתה בהם. ויוצא לפי הרמב"ם דגם אחרי שגרף יש חשש שנשארו ניצוצות, ויל"ע א"כ מ"ט שרי ליטול קדירה מהכירה אף כשהיא גרופה, הרי כשמגביה הקדירה נכנס אויר ומלבה הניצוצות עי"ז ואיסור דאורייתא הוא כמבואר בכריתות כ' ע"ב ובתוס' שם, וכאן ע"י הגבהת הקדירה נעשה רוח מכח הפעולה ויתלבו הניצוצות.
איבעיא להו וכו'. הנה באיסור שהייה מבואר בחזו"א (סי' ל"ז ס"ק כ"א) דאין האיסור הנתינה אלא מציאות מצב זה אסרו חכמים, ואפילו העמיד נכרי או קוף חייב להסיר להוריד מן הכירה. וצ"ע כיון דאין דעתו לאכול מאחר דאסור א"כ מ"ט גרע מקדירה חייתא דאין ראוי לאכול בערב תו לא חיישינן שמא יחתה, וכאן נמי דאסור לאכול א"כ למה יחתה ולמה מוכרח להוריד מן הכירה. וצ"ל דחיישינן שישכח מה שזה אסור ויחתה.
וצ"ע מש"כ החזו"א (בסי' ל"ז ס"ק כ"ז) דאע"פ שזה מוקצה עדיף להוריד מן האש כיון דכל הזמן יש בזה איסור שהיה, דהא המוצא חמץ בפסח כופה עליה כלי, ולמ"ד דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, כתוב בתוס' פסחים (דף ו') דמיירי דצריך למקומו של הכלי, אבל לולא זאת אסור, ולמה נתיר כאן איסור מוקצה. עוד תירצו בתוס' פסחים שם משום דיש גזירה דלמא יבוא לאכול התירו איסור ליטול לדבר שאינו ניטל, וזה אפשר לומר גם כאן. וח"א רוצה לחלק דכאן בעצם הנטילה כבר בטלה השהייה לכן מותר, אבל התם בזה שנוטל הכלי עדיין לא מתוקן עד שיכסה בזה החמץ.
חנניה אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו ע"ג כירה אע"פ שאינו גרוף ואינו קטום. יש לעיין בסברת חנני' הא אין דרך האנשים לאכול מאכל שלא נתבשל כל צרכו ולמה לא ניחוש שיבוא לחתות, דכולי עלמא לאו כבן דרוסאי נינהו. ואפי' להפוסקים דמשנתבשל כמאכל בן דרוסאי כשמוסיף בבישול אינו אסור מן התורה, מ"מ כאן הגזירה שמא יחתה ויעבור על איסור הבערה, וניחוש גם משהגיע למאב"ד.
והי' אפשר לומר דכל אדם בשעת הדחק אוכל כן וס"ל דלא אסרו מה שהדרך לעשות בחול אלא רק אם אי אפשר אחרת לאכול דאז ודאי יש לחשוש שיחתה, משא"כ אם יש אפשרות לאכול כן אע"פ שודאי רוצה שיתבשל, מ"מ כל שאינו מוכרח לא החמירו. אלא דקשה לפ"ז להפוסקים דפליגי על רש"י והרשב"ם וס"ל דהטמנה אסור בכל גווני בדבר שמוסיף הבל דלמה אסרו יותר כיון דסוף סוף החשש הוא שמא יחתה וכל שאינו מוכרח לא החמירו ולמה כאן החמירו.
והנה בתוד"ה חמין כתבו בסברת ב"ש דמתירין חמין כיון דכדי שיוחמו כל צרכן יוחמו גם בלי חיתוי, ונמצא דכל החשש שמא יחתה שיהי' יותר מכדי צרכן לכן ס"ל דכיון דאם התבשלו כדי צרכן מודו רבנן דמותר כמש"כ בתוס' הנ"ל, א"כ גם לפני זה מותר דהא לבוא לכדי צרכן א"צ חיתוי, לפי"ז צריך טעם סברת רבנן דכיון דכשנתבשלו כדי צרכן מותר למה אינו מותר גם כשנתבשלו כמאכל בן דרוסאי.
בסוגיין מבואר דלגבי בישול יש נפק"מ אם כבר נתבשל עד שראוי לאכול את זה דהיינו שבן דרוסאי אוכל כבר, וזה קובע לענין שם מבשל.
ויש לעיין דהנה הא מבואר ברמב"ם (בפ"ט מהל' שבת הלכה ו') דחיוב דמבשל היינו בין הרפה את הקשה או הקשה את הרך, א"כ למה קובע אם ראוי לאכילה או לא, העיקר אם הקשה או הרפה, ואפילו אם אינו ראוי לאכילת בן דרוסאי אם הרפה או הקשה הוא כבר חייב משום בישול, ואם כבר רפוי ל"צ שיוכלו לאכול זה. ושיעור מדת רפוי וקשה אינו שוה למידת רך הראוי לאכול.
ואע"ג דכשמבשל לאכול אם זה רק ירפה או יקשה זה לא מספיק לו כי הוא רוצה את זה כדי לאכול והוי משאצל"ג, מ"מ הרי הרמב"ם פוסק דמשאצל"ג חייב, וגם בלי הרמב"ם דוחק לומר דכל זה רק משום דאצל"ג פטור.
וע"כ צ"ל דבמלאכת מבשל נאמרו שני דברים, היינו מבשל שיהי' ראוי למאכל, ולהרפות הקשה שזה התולדה, וזה לא במאכל, ומ"מ צע"ק לומר דתולדה הוא הקשה הרך או הרפה הקשה והאב הוא לעשות ראוי לאכול, דא"כ אינו מענין האב. והא תמיד מצינו שהתולדה הוא מענין האב.
ושו"מ שגם בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה תליתאה חלק ב' סי' כ') נוקט דגדר זה של בישול שמרפה דבר קשה שייך גם במאכלים, שכתב לדון אם מותר לקחת צנימים (פעניצל) דהיינו לחם שהתיבש והתקשה בתנור, ולתתם לתוך המרק, דאע"פ שאין בישול אחר אפיה, מ"מ יש לאסור לפי הרמב"ם שמרפה דבר קשה או הקשה גוף רך הוא מבשל, וגם כאן ריפה הלחם הקשה במרק, ואין לומר דהרמב"ם מיירי רק בדבר שהוא בעצם קשה כגון מתכת, ולא בלחם שהוא רך ורק אח"כ נתקשה וכל שריפה חוזר למה שהיה, ובזה אין איסור, דהא הרמב"ם מזכיר שם גם ממסס את הדונג או את החלב או את הזפת, וגם הם אינם קשים בעצם רק נעשו מוקשים [ונשאר בצ"ע].
והנה לפי"ז לכאורה לא רק אם ירכך בחמין, אלא גם בכוס צונן יהי' אסור להשרות לחם ועוגיות קשות, דבמלאכה שאיסורה משום מרכך ומרפה הקשה אסור אפי' אין החום יס"ב.
ועכ"פ לפי"מ שנוקט השואל ומשיב דגם במאכל שייך הרפה את הקשה, יקשה שוב כנ"ל דא"כ אם בישל מאכל קשה וע"י הבישול נעשה רך יהי' חייב אפי' בפחות משיעור מאכל בן דרוסאי.
תוד"ה לא יתן עד שיגרוף. פירש בקונטרס וכו'. עי' בר"ן סוף הסוגיא שפי' בדעת רש"י דגרופה וקטומה עי"ז מתמעט החום. והיינו כסברת רבינו ברוך בתוס' דף מ"ח א' דכל שאינו מוסיף חום מחמת עצמו לא מקרי מוסיף הבל, וערש"י דף כ' א' שכתב דקטומה אין מוסיף הבל.
בא"ד. וכשאינה גרופה אסרי רבנן דחנניה משום דילמא אתי לאחתויי. גם בהטמנה טעם האיסור משום דאתי לחתות כמבואר לעיל ל"ד ע"ב, אלא דהתם אסור כשמוסיף הבל אפי' שכעת אין לחוש שיחתה, כמו במטמין בגפת של זיתים דלא שייך לחתות אסור שמא יטמין ברמץ דאז יש לחוש שמא יחתה, משא"כ בלי הטמנה אסור רק אם כעת יש חשש שיחתה, והחילוק מבואר בתוס' ר"פ במה טומנין דבהטמנה יועיל חיתוי קל משא"כ בלי הטמנה לא יועיל חיתוי קל לבשל.
בא"ד. וכשאינה גרופה אסרי רבנן דחנניה משום דילמא אתי לאחתויי. יל"ע מ"ט שרי חנניה משנתבשל כמאכל בן דרוסאי, הרי עדיין אינו ראוי לו לאכול וניחוש שיבוא לחתויי כדי שיהא ראוי לו לאכילה.
בא"ד. מלשונם משמע דלרש"י דינו כאן כדין הטמנה וכשיטת הרשב"ם שהביאו הפוסקים דכשהגיע למאכל בן דרוסאי מותר להטמין לחנני'. אבל ברשב"א והר"ן משמע דלרש"י מיירי באופן דהוי הטמנה. וצ"ע דבשלמא בתוכה אפשר דמטמין בגחלים, אבל על גבה איך זה הטמנה, וכן בלסמוך. ולא משמע דלרש"י מיירי באופן דהוי הטמנה עם כיסוי בגדים מלמעלה והספק אם הוי כמוסיף הבל מחמת הגחלים שבכירה או דלא נותן לו הבל מהכירה והוי כמטמין בדבר שאינו מוסיף הבל בערב שבת דמותר.
והנה רש"י דפי' לפי ב"ש דנותנין רק חמין דל"צ לבשל עוד משא"כ תבשיל דניחא לי' בשולי ואתי לחתויי א"נ נתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל, אפשר דהוי קשה לרש"י דהא אין משום הטמנה כשגרף, וכמו שציין בהגהות הגרא"מ הורוויץ מרש"י לעיל דף כ' דכשגרף אינו מוסיף הבל, והטעם כמש"כ התוס' דף מ"ח א' בשם רבינו ברוך דצריך שיוסיף הבל מחמת עצמו משא"כ כירה דאין חומה אלא מחמת האש וזה הולך ומצטנן, וכ"ז הוקשה לרש"י דא"כ מאי טעמא דב"ש, לכן הוצרך לומר דלב"ש יש סתם גזירה דלמא אתי לחתות, וכיון דזה קשה לי' דנמצא דלב"ש דין איסור הטמנה הוא מחמת שמא יחתה וכן כשאין בו משום הטמנה יש ג"כ לדון לאסור מחמת שמא יחתה, לכך כתב עוד טעם דמיחזי כמבשל כיון דמהני מחשבתו.
ובמחלוקת דב"ש סברי דאין מחזירין א"א לפרש לא מחמת הטמנה ולא מחמת שמא יחתה, דהא עיקר חידוש דאין מחזירין לב"ש קאי על חמין דתבשיל הא אסור לב"ש וכיון דמיירי בחמין הא אין חשש חיתוי, דהא לרש"י משמע דבחמין אין חשש דלמא אתי לחתות, לכן הוצרך לפרש רק משום דמיחזי כמבשל.
יש לעיין לפימש"כ בחזו"א (סי' ל"ז ס"ק י"ט) להוכיח דבהטמנה אי"צ שיכסה הקדירה מכל הצדדים אלא כל שעי"ז נותן הבל בהתבשיל מקרי הטמנה בדבר המוסיף הבל וכן בדבר שאינו מוסיף הבל אם זה משמר את החום הוי הטמנה, ולפי"ז אסור להניח את הקדירה על איזה בגד, דהא גם במכסה בבגדים מכל הצדדים אינו משמר את החום לעולם אלא קצת יותר ובמכסה לא כל הצדדים משמר ואם ישים רק שולי הקדירה על בגד זה ג"כ משמר קצת, וא"כ יהי' אסור להניח על משהו כגון בגד, וצ"ע.
לכן יש לומר דהאיסור הטמנה רק כשנראה דעושה כל מה דשייך יותר להחזיק החום והיינו דלא שייך לומר דכשאפשר לו לכסות בשני בגדים ומכסה בבגד אחד דלא יקרא הטמנה דא"כ אין לדבר סוף, אבל לגבי זה כן אומרים כשיש לו לכסות הכל ואינו מכסה הכל הרי דאין מצדו השתדלות כ"כ לשמור החום ככל האפשר, וזה בדבר שאינו מוסיף הבל, וכן בדבר המוסיף הבל אפשר דרק אם מכסה מכל הצדדים דאז ניכר שעושה שיוסיף ההבל רק אז אסור.
וזה שיטת הרמ"א דגם בגחלים אינו הטמנה, ורק בעומד על הגחלים ומכסה בבגדים למעלה [וכן ביאר הב"ח בסי' רנ"ז] והיינו דאז ניכר שעושה שיוסיף הבל בהכל אז הוא הטמנה, ובחזו"א השיג על הד"מ בסי' רנ"ג אות ג' שהוכיח דאין הטמנה אא"כ מכוסה מכל הצדדים מהא דסי' רנ"ז, והק' דהתם מבואר דכשמכסה בבגדים למעלה חשיב דמטמין בדבר שמוסיף הבל אע"ג דאין קדירה על הגחלים, אבל כשזה על הגחלים באמת תמיד מוסיף הבל ולכן אסור הטמון על הגחלים, וה"נ משיג [בד"ה כתב במ"ב סי' רנ"ג] על מה שפוסק במשנה ברורה דבמכוסה בבגדים צריך דוקא שיכסה מכל צד והוא עפ"י דברי הרמ"א, והחזו"א מסיק דאין להקל בזה כיון דדברי הרמ"א תמוהים.
והנה באמת יש לעיין למה על הגחלים הוי הטמנה ולא למעלה רחוק קצת כיון שיש גחלים למטה ומגיע הבל מהגחלים שלמטה והא הוי כאש מגיעה מלמעלה ולמה לא הוי הטמנה בזה. והי' אפשר לומר דדוקא במטמין בדבר שיש בו ממשות דומיא דרמץ כמש"כ הסמ"ג הובא בב"ח סי' רנ"ז ד"ה ובענין, ולא בהבל היוצא, עכ"פ אם צריך דוקא בדבר ממשי א"כ למה אם מכסה בבגדים הוי הטמנה בדבר המוסיף הבל אע"פ שאין הקדירה נוגעת בגחלים, דמי עושה זה למוסיף הבל והא הבגדים אינם מוסיפים הבל ולמטה הא אין בהבל ממשות, וע"כ ס"ל להרמ"א משום דכללא הוא דצריך לכסות מכל הצדדים דאז מראה שרוצה הטמנה שיגיע חום מכל הצדדים דזהו הטמנה שראוי לאסור [ועי' בב"ח סי' רנ"ז ד"ה ושיהוי זה], ולכן גם כשנוגע בגחלים לא יהי' אסור אא"כ בגדים למעלה דבזה מצטרפין הגחלים והבגדים לעשות זה להטמנה וע"כ האיסור מחמת מטמין בדבר המוסיף הבל, וה"נ גם ההבל אע"פ שאין בו ממשות שפיר מקרי הטמנה בו כל שניכר שרוצה לשמור החום מכל הצדדים, לכן צריך בגדים.
והגזירה דהטמנה אטו שיטמין ברמץ ומבואר ברא"ש ר"פ במה טומנין שהדרך בהטמנה הוא לדבק בהקדירה הדבר שמטמין בו וה"נ כן הדרך ברמץ לדבק גם בהצדדים כמש"כ הב"ח בסי' רנ"ז, ולפי"ז צ"ל דמכסין גם את הכיסוי ברמץ, ומ"מ צ"ל דלמטה אם זה על האש סגי אע"פ שאינו מדובק אל הגחלים ממש.
תוד"ה חמין. ודילמא מתניתין אפילו כרבנן ומתני' בחמין ותבשיל שנתבשלו כל צרכן. הנה לא מצינו רבנן שיסברו לחלק בין מאכל בן דרוסאי לנתבשל כל צרכו, וכמש"כ התוס' לקמן דף ל"ז ד"ה אלא אי אמרת בשלמא, אלא דכוונתם דנימא דתנא דמתניתין אשמעינן דרבנן מודו דבנתבשל כל צרכו מותר אפילו כשאינו גרוף וקטום, וצ"ע דהא באמת כדי לפרש להחזיר תנן הא צריך לומר חסורי מחסרא כדאמרינן בגמ' וכבר נתקשו בתוד"ה לעולם דמהיכי תיתי נחסר משנה כדי לפרש כן ולא לפרש כפשוטו בלי לחסר, וביארו משום דהלכה כחנני' לכן כדאי לו לפרש המשנה כוותיה אפילו אם יצטרכו לחסר המשנה, וא"כ התינח אם זה אתי כחנני' יש מקום לחסר המשנה ולומר כן, אבל אם נצטרך לחדש שיטה חדשה ולחלק בין נתבשל כמאב"ד לנתבשל כל צרכו למה לן לחסר משנה כדי לחדש שיטה חדשה, שו"ר דכבר עמד בזה ברעק"א.
ואולי כונתם משום דכעת לא ידעינן עדיין דחסורי מחסרא ומ"מ רצינו לומר דמתני' חנניא היא ולפי"מ דלא הוי ידעינן דצריך לחסר המשנה למה דחקנו דמתני' כחנניא היא.
בא"ד. ואפילו אי סתם חמין וכו'. משמע מתוס' דלב"ה שרי להחזיר משנתבשלו כמאב"ד, וע"כ דאין איסור דאורייתא מכשהגיע למאב"ד דאל"כ יהא אסור להחזיר.
והנה ממה שנקטו התוס' בחמין נתבשלו כל צורכן ולא נתבשלו כל צורכן, מבואר דבחמין שייך ג"כ אינו כל צורכן, ובשיעור מאכל בן דרוסאי הוי מבושל כל צרכו. וקצת קשה לדעת מה השיעור של מאב"ד בחמין, דהא ודאי דפושרין שדרכם של בני אדם לשתותן משום דלא גרע אצלם ממשקין צוננין אי"ז מחשיבן לראויין לשתיה מדין מאב"ד [ובזה בן דרוסאי לא שונה מכל האנשים ששותין בין חמין ובין פושרין], דבעינן שהבישול ישביח עד שיהא חשיבות לבישול כשיעור זה. וצריך לידע גדר הזמן.
ולגבי מש"כ הרמ"א בסי' שי"ח דכל זמן שלא נצטנן לגמרי אין בישול אחר בישול, שמעתי בשם החזו"א דהא בנ"א נהנין כשאוכלין מאכל חם, וכ"ז שעדיין חם שנהנים לאכלו מקרי לא נצטנן לגמרי.
תוד"ה וב"ה. ולמאן דאסר להחזיר אסר אפי' בחול לב"ה. צריך להבין טעם הדבר דלהשהות שרי אפי' קרוב לשבת וחזרה אסור.
ומה שנקטו תוס' דגם לב"ה אסור כשאינה גרופה, הוכיחו מב"ש לב"ה, דטעמא דב"ש נמי משום דכאינה גרופה דמי.
בא"ד. ועוד מדקדק ר"ת מדקאמר לא יתן עד שיגרוף ואי לא יתן לא יחזיר בשבת איך יגרוף או יקטום בשבת. בגליון הש"ס הק' ממו"ק דאמרינן עד שיעמיק ויש אוקימתא כגון שהעמיק.
והנה יש להסתפק אם באמת גרף או קטם בשבת הוא או גוי אם כבר יהא מותר להחזיר, ולכאורה קשה לומר דיהא כעת מותר להחזיר בשבת. ואם העמיק בשביעית יתכן שיהא מותר שם, וא"כ במו"ק אפשר לפרש שהעמיק דהא כל שזה עמוק לא חשוב מתי נהי' זה מותר. משא"כ כאן דע"כ דוקא דלא נעשה גרוף וקטום בשבת, לא שייך להעמיד עד שיגרוף או עד שיתן האפר.
בא"ד. ואומר ר"י דמשעה שלא יוכלו להרתיחו מבעוד יום אסור להחזיר. הנה הא תלוי דבאש גדולה יכול להרתיח בקצת זמן, וע"כ כוונתו דבאש כזה שבא להחזירו אם לא הי' יכול להרתיח לפני שבת, אסור להחזיר. וצ"ל דמשאיר להשהות על אש כזה שיכול להרתיח מה שאינו מבושל עדיין וצ"ע.
בא"ד. ומיהו בשבת אפילו רותח אסור להחזיר. וכן כתב הרא"ש, וצ"ע דבדף מ' מבואר דס"ל להרא"ש דכשאין יד סולדת בו אסור לחמם דהוי בישול משום דיש בישול אחר בישול, א"כ ע"כ מיירי דהי' עדיין רותח דאל"ה איך יהא מותר להחזיר הא איכא איסורא דאורייתא, וצ"ל משום דהתם מביא גם סברא דאינו חייב לכן רוצה כאן להכריח דבכל אופן אפילו ברותח אסור להחזיר אפילו להצד דאין איסור אחרי שנתבשל אפי' דהצטנן ואין כבר יד סולדת בו.
בא"ד. משעה שאם הי' קר לא הי' יכול להרתיח. צ"ע מה נקרא קר, דהא ודאי אם הי' בקרח זה יקח יותר זמן לחמם, וגם מזג האויר של כל מקום זה אחרת, ואיזה מדת קר עסקינן.
בא"ד. ואומר ר"י וכו' ועוד אומר ר"י. ולדבריו מזמן שאם הי' קר לא הי' יכול לעשות שיהי' יד סולדת לפני שבת אסור. יש לעיין הא כל מה דחמיר להחזיר יותר מלהשהות הוא כמש"כ רש"י והר"ן משום דמיחזי כמבשל דאילו מחשש חיתוי מאי נפק"מ להחזיר או להשהות וכיון שכן וכי כששם את זה בזמן שא"א להרתיח לפני שבת דהיינו שיהי' עד שבת יד סולדת נראה יותר כמבשל בשבת, ובפרט דמתניתין הא מיירי גם בבשר ובבשר הא אם זה חי מותר לשים בערב שבת א"כ למה יהא אסור להחזיר בזמן שא"א להרתיח לפני שבת דאי משום מחזי כמבשל איך מיחזי כמבשל בשבת ואם משום שיחתה בשבת הא אין סיבה לחתות יותר מאשר אם שהה, וזה מסתמא קושית הר"ן דלב"ה הא מותר לעשות בערב שבת מלאכה שתהא נעשית בשבת כמבואר לעיל דף י"ז ע"ב, ובאמת גם לב"ש קשה דהא גם לב"ש לפימש"כ התוס' לעיל דף י"ח א' ד"ה ולימא דאסרו ב"ש לפני שיגמר המלאכה משום גזירה ולא משום שביתת כלים א"כ יתכן דהוי גזירה לגזירה דהיינו להחזיר מה שמבושל אטו שיניח אינו מבושל ובאינו מבושל אסור משום גזירה שמא יניח בשבת כנ"ל.
וא"א לפרש דהאיסור להחזיר לפני שבת משום הטמנה דהא טומנין בע"ש ואפי' בין השמשות במה שאינו מוסיף הבל מבואר לעיל דף ל"ד וכשגרף או קטם הא ס"ל לרש"י דאז דינו כבר כאינו מוסיף הבל כיון דהולך ופוחת החום כמש"כ הר"ן לפרש שיטת רש"י.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |