חתם סופר/נדרים/ב/א

חתם סופר נדרים ב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ידע מה בחשוכא ועמיה שרא נהורים. המאיר ליושבי חשך וצלמות לא סדרים. וחונן דעה בינה והשכל ותושיה לישרים. הוא יחננו ויביננו ויעזרנו באלו הנאמרים. בחידושי פרק כל כינויי נדרים:

כל כינויי נדרים כנדרים. עיין פי' ר"ן דעיקר נדר הוא בלא התפסה ודלא כמ"ש הוא פ"ג דשבועות בדעת הרי"ף והארכתי בביאור זה לקמן י"ב ע"א. ומ"ש עוד ר"ן דהוכיח דלשון שבדו חכמים הוא דאורייתא מדלא אמרי' בריש נזיר הניחא למ"ד לשון עמים וכו' ולכאורה צ"ע אדרבא דוק מיניה איפכא מדאמרינן בשמעתין ג' ע"א הניחא וכו' ש"מ לשון שבדו חכמים לאו דאוריי'. וי"ל בשמעתין שפיר קאמר הניחא דכבר נזהר הר"ן ופי' שם ד"ה מאי איכא למימר. דנהי דלשון שבדו חכמים דאורייתא הוא מ"מ חידושא אית ביה להודיענו אותה סברא דהסכמת חכמים מועיל ככל לשונות מוסכמים. אך במס' נזיר שכבר ידעינן זה ממס' נדרים שקדמה לה דלשון המוסכם מחכמים הוא דאורייתא שוב אין כאן חידוש ודבר פשוט הוא שכינויי נזירות כנזירות ומשו"ה לא קאמר הניחא וכו'. אלא אי אמרת דלשון שבדו חכמים הוא רק דרבנן ומשו"ה קאמר הניחא וכו' א"כ גם במס' נזיר הו"ל למימר הניחא וק"ל. ובתוס' כ' די"מ דבנזיר לא בדו חכמים לשון ע"ש. וא"כ מודה ריש לקיש בנזיר דכינוי היינו לשון גוים וצ"ע א"כ מ"ט קאמר בנדרים לשון שבדו חכמים כיון שכינוי דנזיר ע"כ לשון גוים הוא א"כ בנדרים נמי נימא הכי. וי"ל בשלמא בנדרים דקיי"ל עכו"ם נודרים נדרים ונדבות כישראל וא"כ כל עמים ללשונותם כשרוצה להפריש בהמתו לקרבן ואומר בהמה זו לקונם פשיטא שהוא קרבן א"כ פשוט הוא שישראל שאומר ככר זו עלי קונם דמהני לאסור ומאי קמ"ל מתני' אע"כ לשון שבדו להם חכמים הוא. אבל נזירות דאין נזירות לעכו"ם כמבואר רפ"ט דנזיר וא"כ נהי דנזיח הוא לשון נזיר בלעז מ"מ העו"ג בעל לשון ההוא שאומר על עצמו הריני נזיח לא אמר כלום שאין נזירות נוהג בו א"כ ה"א שגם ישראל האומר באותו לשון לא אמר כלום קמ"ל כל כינויי נזירות וכו':

ושבועות כשבועות. הקשו בתוס' מ"ט לא תני במס' שבועות כל כינויי שבועות וכו' ותי' משום דלא שייך דין ידות בשבועות וצ"ע למ"ש ר"ן בשמעתין בשם רמב"ן דשבועה בלשון נדר מועיל מטעם ידות ש"מ דס"ל גם בשבועות נוהג דין ידות א"כ תיקשי קושית תוס'. וי"ל דודאי למ"ד דנפקא ידות מכל היוצא מפיו א"כ ה"ה שבועות וא"כ למאן דלית ליה דברה תורה כלשון ב"א ונפקא ליה ידות מכפל לנדור נדר א"כ בשבועה כתיב או השבע שבועה לאסור אסר וא"ש דברי רמב"ן אך למ"ד דכל היוצא מפיו איצטריך לנדר שהותר מקצתו ולא דריש נמי כפל לנדור נדר דדברה תורה כלשון ב"א ורק מנזיר להזיר נפקא ליה ידות ואיתקש נדרים לנזיר. ושבועות לא איתקש להך מ"ד ליכא ידות בשבועות ומשו"ה לא תנן במתני' דמס' שבועות כל כינויי שבועות דבפלוגתא לא קמיירי ולא מיתני לי' ידות גבי שבועות כנלע"ד:

כשבועות הקשו הראשונים תיפוק ליה משום הזכר השם. ולהיות הדברים קצרים בהר"ן ע"כ אסדר הדברים בעזה"י. יש כאן ג' שיטות. דעת ר"ת דמשביע מפי עצמו לא בעי שם. דדעתו אשבועה שבתורה שהיא בשם. משא"כ המשביע אחרים והמה עונים אמן אע"ג דעונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי היינו במה שמאמן דבריו של זה ולא מחשבתו של זה ונהי שזה אמר משביעך אני ומסתמא מחשבתו אשבועה שבתורה שהיא בשם מ"מ זה העונה אמן אינו מאמן אלא מה שהוציא זה בשפתיו ולא מה שחשב בלבו זה נלע"ד כוונת ר"ת ולק"מ קו' הר"ן:

ושיטת הראב"ד פ"ב משבועות הל' ג' דאין שום מלקות על שבועה בלי שם דבמלקות כתיב לא תשא את שם ה' ולא תשבעו בשמי לשקר ולא תחללו שם אלהיך א"כ אין מלקות בלא הזכרת שם. אבל קרבן יש חילוק בנשבע מעצמו שבועת ביטוי חייב קרבן בלי שם דמאן דכר שמיה שם בהאי קרא אבל שבועת העדות דכתיב קול אלה וילפי מסוטה דכתיב שבועת האלה נהי דגז"ש גמורה לא הוי דליבעי שם הוי"ה מ"מ גילוי מילתא הוה דבעי' שם וה"ה שבועת הפקדון דאתיא תחטא תחטא משבועת העדות דלא מייתי קרבן בלי הזכרת שם:

ושיטת הרמב"ם שם הל' ד' דליכא לא קרבן ולא מלקות בלי שם רק איסור מדברי קבלה ויואל שאול את העם ויאמר ארור האיש. ואמנם ברמב"ן פ' בחוקותי ובס' משפטי חרם שלו כ' התם גבי שאול מילתא אחריתי הוה מטעם החרם הנשיא ע"ש בפסוק כל חרם אשר יחרם מן האדם ע"ש:

הנה מבואר עכ"פ דלענין שבועה בשם אין חילוק שמזכיר השם בלה"ק או בלשון אחר דהרי הר"ן מייתי ממאי דאמר רב יוסף מארי כולא לא אכילנא. וא"כ כיון דמבואר ס"פ שבועת העדות דהמשביע ברחום הוה משביע בשם. ה"ה אם משביע בלשון תרגום רחמנא הוה שם וממילא כיון דרחמנא מארי כולא הוה שם לענין לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ה"ה לענין מוציא ש"ש לבטלה או ברכה לבטלה דהא תרווייהו מחד קרא נפקא לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. וכן מוכח ממ"ש הר"ן דאי ס"ד בעי שם א"כ מה הועילו במה שבדו להם לשון שביתה הלא אכתי צריך להזכיר השם ע"ש. ולכאורה מאי קשיא ליה דלמא תקנו שביתה לרחמנא דלענין שבועה הוה שם ומ"מ אינו מוציא ש"ש לבטלה אע"כ אין חילוק. ולפ"ז מבואר דבכל ספק ברכה אסור לומר בריך רחמנא מרא דעלמא דזה הוה נמי ברכה לבטלה כמו אלהינו מלך העולם. ועיין ב"ש כ"א עסס"י ל"ד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף