אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/ב

יום חמישי ב' חשון תשפ"ג - מסכת נדרים דף ב

גדר 'לשון' בלשון הקודש ובשבעים לשון

חילוק הר"ן בין נודר בלשון הקודש לנודר בלשון נכרים

במשנה במסכת נדרים (ב.) תנן: כל כינויי נדרים כנדרים. ופירש הר"ן: עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי. בין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו, זהו נדר האמור בתורה... הלכך היכא שהתפיס ואמר 'הרי ככר זה עלי כקרבן' חייל נדריה ועיקר נדר הוא זה. וכינויו הוא שבמקום קרבן יאמר 'קונם', 'קונח', 'קונס', וכל שאמר כן הרי הוא אסור כאילו אמר 'קרבן עלי ככר זה'.

וכך שנינו במשנה (י.): האומר קונם קונח קונס, הרי אלו כינויין לקרבן. ובגמרא: איתמר, כיוניין, רבי יוחנן אמר, לשון אומות הן [- דקרו קרבן בהני לישני. ר"ן]. רבי שמעון בן לקיש אמר, לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו.

וכתב הר"ן (ב.) שבין לדעת רבי יוחנן ובין לדעת ריש לקיש, הנודר בכינוי הרי הוא כנודר בעיקר קרבן. לדעת רבי יוחנן שלשונות אלו הם לשון נכרים, ודאי שהנודר בהם כנודר בעיקר קרבן, שהרי הנדרים נאמרים בכל לשון. ואפילו לדעת ריש לקיש שהוא לשון שבדו חכמים, מכל מקום הוי נדר גמור מדאורייתא, שהרי כל הלשונות אינם אלא הסכמת אומה ואומה, ולא גרעה הסכמת חכמים ז"ל מהסכמתם, וכשם שהנודר בכל לשון הוי נדר דאורייתא, ה"ה הנודר בלשון שבדו חכמים להיות נודר בהם - הוי נדר מדאורייתא.

והקשה הר"ן לדעת רבי יוחנן שלשונות אלו הם לשונות נכרים, והיינו שבלשונות נכרים אומרים 'קונם, קונח, קונס' במקום קרבן - אם כן מדוע נקטה המשנה דוקא בלשונות אלו יותר משאר לשונות, שבכל לשון אומרים 'קרבן' באופן אחר. והיה לה למשנה לכלול ולומר "הנודר בכל לשון - נדרו נדר".

והביא הר"ן את ביאורו של רבי יהודה ברבי חסדאי ז"ל, שביאר שרבותא השמיענו התנא בכך, שלא מיבעיא כל לשון נכרים שהם לשונות גמורים ובודאי הנודר בהם יהיה נדרו נדר, אלא אפילו לשון נכרים אלו 'קונם, קונח, קונס' שאינם לשון גמור אלא לשון הקודש הוא שנשתבש בשפתם, והיה מקום לומר שבכה"ג גרע - קמ"ל שכיון שסוף סוף הנכרים מדברים בהם, אע"פ שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם, הרי הוא נדר גמור, וכ"ש שאר לשונות הנכרים.

והעולה מדברי הר"ן שישנו חילוק בין לשון הקודש ובין שאר לשונות, ששאר לשונות אינם אלא בבחינת 'הסכמת האומות', ולכך אפילו אם נשתרש בלשונם איזה תיבה מלשון הקודש ונשתבש, אף בכה"ג חשוב לשון כלשונם, כיון שכל עניין לשונם הוא הסכמת האומות, וכיון שהסכימו להשתמש בלשון משובשת זו, שוב אין חילוק בין תיבה זו לשאר תיבות. משא"כ לשון הקודש הרי היא 'לשון בעצם', ולכך במקום שיהיה דין לשון לא תועיל אלא לשון הקודש דוקא, ורק בנדרים ש"נאמרים בכל לשון" - אזי מהני גם שאר לשונות.

קריאת שמע בלשון הקודש כשאינו מבין ובשאר לשונות כשמבין אך אין זה שפת המקום

והנה השו"ע בהלכות קריאת שמע (או"ח סימן סב ס"ב) כתב: יכול לקרותה בכל לשון. וכתב המשנה ברורה (סק"ג) בשם אחרונים: ודוקא כשמבין באותו לשון. והוא הדין בתפילה ובברכת המזון ובקידוש וברכת המצות והפירות והלל.

אמנם לענין קורא בלשון הקודש כתב המשנה ברורה: אבל כשאנו קוראין שמע בלשון הקודש, וכן בתפילה וברכת המזון וקידוש ושארי ברכות, אפילו אם אינו מבין הלשון יצא. ובביאור הלכה (ד"ה יכול) הראה מקור דבריו מהלבוש (סימן קצג) ובהגהות רבי אלעזר לאנדא (על הירושלמי סוטה פ"ז). ואמנם ציין שהפרי מגדים (סימן סב) הסתפק בזה, אך תמה עליו המשנ"ב שהעלים עיניו מדברי הלבוש, ובפרט שבסימן קצ"ג העתיק את דברי הלבוש להלכה ולא הסתפק בדבר.

ובפשטות שורש החילוק בין לשון הקודש לשאר לשונות, הוא כפי שכתב הר"ן, שלשון הקודש הוא לשון בעצם, ולכך אפילו אם אינו מבינו - סוף סוף הרי הוא קורא קריאת שמע או מתפלל או מברך ברכת המזון וכיו"ב. משא"כ שאר לשונות, שהם הסכמת האומות, אם כן כל השם 'לשון' שבהם הוא מה שכך הסכמתם ודיבורם, אך כל שאינו מבין את דיבורו, הרי אין כל משמעות לדבריו, ולכך אינו יוצא ידי חובתו.

ובביאור הלכה כתב לחדש עוד על פי סברא זו: ודע עוד, דנראה לי בפשיטות דאותם דברים הנאמרים בכל לשון, הוא דוקא אם אנשי אותה המדינה מדברים כך, אבל אם אנשי המדינה אינם יכולים לדבר בזה הלשון, ורק הוא ועוד אנשים יחידים יודעים זה הלשון, זה לא נחשב לשון כלל למדינה זו שאינה מכרת בזו הלשון. דבשלמא לשון הקודש הוא 'לשון מצד העצם', משא"כ שאר לשון איננו כי אם מצד 'הסכם המדינה', וכיון שאין אנשי המדינה הזו מכירים בלשון זו - לא נקרא לשון כלל.

ראיות הביאוה"ל ממקדש באמירת 'חרופתי' ומדברי הריטב"א בכינויי נדרים

והביא ראיה לדבריו מדברי הגמרא בקידושין (ו.) האומר חרופתי, ביהודה מקודשת, שכן ביהודה קורים לארוסה חרופה. ומבואר שבשאר מקומות אינה מקודשת בשום אופן, ואפילו אם התכוונו שניהם לקידושים, והרי קידושין הוו קידושין בכל לשון, אלא ע"כ כיון שבאותו מקום אין מכירים לשון זו, אינו נחשב ללשון כלל.

וציין לדברי הריטב"א בנדרים (א. מדפה"ר) שכתב בביאור דעת רבי יוחנן שכינויים הם לשון אומות: ורבי יוחנן סבר לשון אומות, שקורין לקרבן קונם ולשבועה שבותה. ואם באותו מקום בלבד נדר או נשבע בשמות אלו, הרי זה נדר או שבועה גמורה מן התורה... ובמקומות אחרים שאין נוהגין בכינויין אלו לא הוי נדר ולא שבועה, אבל אם יש להם כנויים אחרים חייב בהם, ע"כ. ובפשטות כוונתו אף באופן שהנודר עצמו כוונתו לנדור, ומכל מקום כל שבאותו מקום אין כינוי זה כינוי לשבועה, חסר באמירתו ואין נדרו חל.

חילוק הגר"י הוטנר והגרמ"ש ברמן בין לשון עלגים ללשון אומות

אמנם על ראיית המשנ"ב מדברי הגמרא בקידושין, הקשה הגר"י הוטנר זצ"ל בספרו תורת הנזיר (פ"א ה"ח) שיש מקום לחלק בין הדברים, שהרי 'חרופתי' הוא כינוי ל'קידושין' ואם כן אפשר שדוקא בו צריך שיהיה הכינוי לשון של אותו מקום, משא"כ אם יאמר לשון אומות שהוא תרגום של 'קידושין', אפשר שבכה"ג תועיל אמירתו גם במקום שאין מדברים בו, כיון שסוף סוף אמר שרצונו לקדשה, והוא והיא התכוונו לקידושין. וא"כ בקורא קריאת שמע בלשון לעז שמבינה אך אינה לשון של אותו מקום, הרי זה דומה לאומר 'הרי את מקודשת לי' ולא לאומר 'הרי את חרופתי', ובכה"ג יש לומר שתועיל אמירתו אף שאין זה לשון של אותו מקום. ובספר הזכרון על הגר"י הוטנר (סימן כט) מובא ששאל הגרי"ה קושיא זו לרבי חיים עוזר גרודז'ינסקי והסכים עמו, ושלח לשאול את החפץ חיים שהיה אז בזקנותו על דבר זה, והשיבו הח"ח שזוכר שכשלמד דבר זה, היה הדבר ברור אצלו.

וכעין זה העיר רבי מרדכי שלמה ברמן זצ"ל מר"י פוניבז', בספרו אשר לשלמה, על ראיית המשנ"ב מדברי הריטב"א. שהרי הריטב"א לא כתב להדיא שצריך שידברו באותו מקום כן, אלא רק לגבי כינויים של לשון עלגים, אבל לענין לשון עכו"ם גמור לא נזכר להדיא בריטב"א. וביאר האשר לשלמה, שכוונת הביאור הלכה למה שסיים שם הריטב"א: ומסתברא דלשון לעז וערב וכיו"ב ככינויים חשיבי ואסור בהם, עכ"ל. ונקט הביאור הלכה שמלשונו משמע שלענין כל הדינים הוי לשון לעז וערב ככינויים, ומזה הוציא הביאור הלכה שגם לענין דין זה שצריך שידברו באותו מקום לשון זו - אף לענין זה שוים לשון לעז וערב לשאר כינויים של עילגים.

דעת התוספות שבכינויים השנויים במשנה חל הנדר אף כשאינו מבין הלשון

והנה בדין כינויי נדרים, שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם לשון נכרים הם או לשון שבדו חכמים, הקשו התוספות (ב. ד"ה כל) אף הם כקושיית הר"ן, שלדעת רבי יוחנן שכינויים הם לשון נכרים, מדוע נקט התנא דוקא לשונות אלו ולא אמר בסתמא בכל הלשונות שהם נודרים בלשונם שיהא נדר. והביאו יישובו של ר"י: ואומר ר"י, ודאי אם יהא כלשונם יהא נדר, אחרי שהם מבינים. והני דמתניתין אפילו לא יבינו האי לשון - הרי הוא נדר.

ותמה הרשב"א: ואיני יודע טעם לדבריהם, שאם נדר באחד משאר הלשונות ומתכוין לנדר, אע"פ שאינו מבין משמעות הלשון - מכל מקום חל הנדר דפיו ולבו שוין הם. ואם אתה מצריכו להבין משמעות הלשון ממש, ולא קרינן 'פיו ולבו שוין' עד שיבין משמעות הלשון ממש, אם כן אף בקונם וקונח לא יהא נדר ומאי שנא הכי. ולכן מסיק הרשב"א: ומסתברא דאין הפרש בין אלו לשאר הכינויין, אלא שאלו היו ידועין אצלם והכירום וה"ה לכל השאר.

ובספר אשר לשלמה, כתב לבאר סברת התוספות על פי סברת הביאור הלכה. כי כשם שביאר המשנ"ב שחלוק דין לשון הקודש משאר לשונות, שלשון הקודש יש לה בעצמותה דין לשון, משא"כ לשונות עכו"ם בעצמותם אינם לשון ורק מחמת הסכמת בני המדינה הוי לשון. ממילא יש לומר שזה גופא סברת התוספות שכינוי כמו 'קונם, קונח, קונס', הוי לשון בעצם, ולכך גם כשאינו מבין מה שאומר מ"מ הדיבור בעצמו הוי דיבור של נדר, משא"כ בשאר לשונות עכו"ם שאין זה לשון בעצם בעינן שיבין לשונו. [ואפשר להוסיף עוד שהרי קונם קונח קונס הם שיבוש מלשון הקודש וכמבואר בר"ן, וא"כ שפיר יש לומר שחשוב לשון בעצם, ואף שבשיבושם כל תוקפם הוא מכח היותם 'לשון אומות', אך מכל מקום מהני אף כשאינו מבין כיון שסו"ס עיקרם מלשון הקודש].

אך כתב להעיר לפי זה, שהרי התוספות כתבו שהחילוק בין הכינויים דקונם וכיו"ב ובין שאר לשונות העכו"ם הוא, שקונם קונח קונס מועילים אף אם אינו מבין הלשון, משא"כ שאר כינויים צריך שיבין הלשון. ולכאורה מדוע לא הביאו התוספות נפק"מ נוספת, שכל הכינויים מועילים רק באופן שמדברים כן באותו מקום, משא"כ קונם קונח קונס מועילים אף במקום שאין מדברים כן. ולכאורה משמע שהם חולקים בזה על הריטב"א וסוברים שכל הלשונות מועילים אף במקום שאין מדברים כן, אך הלא נתבאר בדברי הביאוה"ל ששורש סברת הריטב"א הוא החילוק שבין לשון הקודש לשאר לשונות, ונתבאר גם שזה שורש סברת התוספות - ומדוע הסכימו התוספות עם חילוק זה רק לגבי חילוקם שלא יועילו כל הלשונות במקום שאין מבין הלשון, ולא הסכימו עם חילוק זה לענין שלא יועילו כל הלשונות אלא במקום שזה לשונם, והניח בצ"ע.

ביאור נוסח התפילה "ורוממתנו מכל הלשונות"

פרפרת נאה אותו מעלה רבי יעקב גולדברג שליט"א בספרו דביר קדשו (מועדים, שלשה רגלים, עמוד קפ), בביאור נוסח התפילה "ורוממתנו מכל הלשונות", ע"פ דברי הר"ן והביאור הלכה. שכן כפי שנתבאר מדבריהם, חילוק גדול ישנו בין לשון הקודש לשאר לשונות, כי עיקר הלשון הוא לשון הקודש, ולכך מועיל אף באדם שאינו מבין את הלשון, משא"כ שאר הלשונות צריך שיבין את דבריו דוקא. ועפ"ז תבואר הלשון "ורוממתנו מכל הלשונות", כי נתן לנו את הלשון שהיא העיקר, שבה נברא העולם, ובה ניתנה התורה, ואין זו לשון שהיא רק בגדר הסכמת האומות.

חידוש שבעים לשון בבריאת העולם או בדור הפלגה

בקובץ תפארת צבי (פרשת נח עמוד ז) העיר חכם אחד על הפסוקים הנאמרים בפרשת נח (בראשית יא ו-ז): ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. ולעיל מזה (פסוק א) נאמר: ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. ופירש רש"י: שפה אחת, לשון הקודש. ובפרקי דרבי אליעזר (פכ"ד) מבואר שבאותה שעה בלבל ה' את לשונם לשבעים גוים ולשבעים לשון.

והדברים צריכים ביאור, הלא לעיל (יא ה) כבר נאמר: מאלה נפרדו איי הגוים מארצתם איש ללשנו למשפחתם בגויהם. וכך מוסיפה התורה ושונה אחר כל אחד מבני נח "אלה בני חם למשפחתם ללשנתם בארצתם...". וכיצד מבואר שהיתה שפתם רק לשון הקודש, ומאידך אם כבר היו להם שבעים לשון, אם כן מה תוכנו של הבלבול. ובאמת בחזקוני (בראשית יא ז) כתב שתחילה ידעו כולם שבעים לשון, ובדור הפלגה השכיחם הקב"ה והניח כל אחד שיזכור רק לשון אחת. ואמנם זה נסתר מדברי רש"י שמקורם בתנחומא שתחילה לא דיברו אלא שפה אחת שהיא לשון הקודש.

גם על המבואר בדברי הר"ן שלשון נכרים הם 'הסכמת האומות' הקשה מדברי הפדר"א הנזכרים, אשר מדבריו עולה להדיא ששבעים לשון הם לשונות שנתן ה' לאומות בדור הפלגה, ובמה איפוא נגדירם כ'הסכמת האומות'. ובפרט לדברי החזקוני שאין כל חדש תחת השמש ובבריאת העולם כבר היו שבעים לשון ורק נשכחו מכל אחד ס"ט לשון, ויל"ע.