חתם סופר/כתובות/ה/א

חתם סופר כתובות ה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משום חשבונות עמג"א סי' ש"ז סקי"ו וק"ל:

גזירה שמא ישחוט בן עוף יש לעיין לפמ"ש הר"ן בסוכה משום הכי לא גזרו במילה בשבת שמא יעבירנו משום דא"נ יעביר ד' אמות ברה"ר הו"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ופטור מחטאת עכ"פ משו"ה לא גזרו משא"כ בשופר ולולב ומגילה דהוי ספיקא דיומא ע"ש ועי' בפסחים ע"ב ע"ב אפילו לשמח אשתו לדבר מצוה ואפילו סמוך לוסתה מיקרי טעה בדבר מצוה. א"כ מכש"כ הכא דא"נ שוחט בן עוף ה"ל טועה בדבר מצוה ופטור מחטאת וליכא למיגזר. ולכאורה י"ל ולחלק התם לא נדחה מילה מזמנו משא"כ הכא ולא הו"ל לקבוע יום חתונתו בע"ש. אלא לפ"ז לא מקשה מיוה"כ מידי דקביעא וקיימא ואם אולי נדחוק ולחלק בין מצוה לשמח אשתו דהתם לשחיטת בן עוף דהכא. ונאמר גם סעודת עיה"כ איננה כל כך מצוה. א"כ מיושב קו' תוס' דלא הו"מ פריך משארי י"ט שהיא מצוה רבה טפי:

ולכאורה י"ל בודאי אי היו סועדים הסעודה בשבת לא הי' איכפת בשמא ישחוט בן עוף אך הואיל וסועדי' במוצאי שבת שהוא חול אין אומרי' חטא בשבת בשביל שתזכה בחול וכעין זה במנחות מ"ח ע"א. אלא לפ"ז מה דמסיק השתא דאתית להכי בע"ש נמי משום שמא ישחוט בן עוף לא א"ש דהתם הסעודה היא בשבת. אם לא נאמר דהשתא דאתי' להכי נוכל לומר בשבת נמי ואתי' כמ"ד טעה בד"מ ועשה מצוה חייב. וא"כ מיושב מ"ש רש"י לעיל בברייתא בשבת משום חבורה ולא פי' משום בן עוף וא"ש דלא קי"ל כהך מ"ד וע"כ בשבת הטעם משום חבורה ומיושב נמי קו' תוס' לקמן ע"ב ד"ה מהו לבעול וכו' וק"ל:

א"נ י"ל ר"ז מוקי לה כר"י הסנדלר דמעשה שבת בשוגג אסורים לעולם לו ולמי שהוכן בשבילו. נמצא אי שחיט בן עוף יהי' אסור לו ולבני החופה ואם נאכל לישראל אחר אינו מצוה נמצא הו"ל טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה. ולפ"ז מה דמקשה מיוה"כ אע"ג דהתם יכול ליתן לישראל אחר שלא הוכן בשבילו ומ"מ איכא מצוה דאכילת עיה"כ וצריך לומר דאכילת עיה"כ אינו מצוה כל כך שאינו אלא מנהג גליל. ומיושב קו' תוס' דלא הו"מ למיפרך משארי י"ט:

אלא מעתה יוה"כ שחל להיות בשני בשבת ידחה וכו'. דע דר"ה שחל בשבת הי' ראוי לדחות שלא לבטל תקיעת שופר אלא דא"כ יהי' ר"ה ביום א' ויחול יום ערבה בשבת ויתבטל מנהג נביאי' דחמירא מדברי תורה ולדחות גם ליום ב' א"א על הרוב שעי"ז יהי' ח' חסרים כמבואר בערכין וכגון שהי' המולד זקן בערב שבת ונדחה ליום שבת ומשבת ליום א' ומיום א' ליום ב' ע"כ קבעו ר"ה בשבת. והשתא פריך יוה"כ בשני בשבת תדחה אין הכוונה לדחותו ליום ד' כי אין דוחי' ב' ימים כנ"ל לכן פירש"י לדחותו ליום ג'. ואי משום דמיקלע ר"ה ביום א' ויום ערבה בשבת. זה עדיף לקיים שופר בר"ה ולהזהר מתקלת בן עוף דהוה תרתי והתם רק חדא עי' פ"י שנדחק בזה:

ובזה י"ל קו' תוס' דלא מצי להקשות משארי י"ט דר"ה ואחרון של חג בלא"ה אינם באד"ו. ופסח ביום א' ממי ניחש בשבת ע"פ ישחוט בן עוף כיון דבלא"ה ניתן שבת לדחות לשחיטת פסחי' אין חשש כ"כ דשמא ישחוט ובטועה בדבר מצוה אפי' למאן דמחייב עיי' בפסחים ע"ב ע"א ועצרת יום א' נדחה הלא כבר הנחנו דב' ימים לא דחינן ולא נדחה אלא ליום ב' ויבוא ע"פ בשבת ויגרום חלול שבת בשחיטת אלפים פסחי' משום גזירה שמא ישחוט בערב שבועות בן עוף וזה כחוכא וטלולא:

דרש בר קפרא יש להמשיך הני ג' מילי דבר קפרא דשייכי להדדי דפלוגתא ישינה בין המפורשים אי אדם חביב או בעלי חיים שאינם עלולים לחטוא ולמרוד בהקב"ה. ובר קפרא ס"ל ברכה דאדם עדיפא מדדגים שאינם עלולים לחטוא. כי האדם עובד ה' ויכול להיות צדיק מושל ביראת אלקי' וע"ז מייתי דמעשה צדיקי' עדיף ממעשה שמים וארץ ובכללם כל הבריות כולן. אלא באמת צריך להבין נהי דיכול לשמור עצמו מכל חטא מ"מ בספר יצירה איתא שהאזנים אינם ברשותו של אדם וכיון ששמע דברים רעים על כרחו אפשר שימשך את לוצצים ח"ו ע"כ סמיך לי' ויתד תהי' לך על אזניך שיתחב אצבעו באזנו וק"ל. וע"י אמצעות האלי' באזן שלא יטנף אצבעו בצואת אזן ויכול להרהר בד"ת:

גדולים מעשי צדיקים וכו' הקשה מורי זצ"ל בהפלאה מש"ס דתענית גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ והרי מעשי צדיקים שהוא הגשמים גדולים ממעשי שמים וארץ. ולענ"ד ה"נ הו"מ להקשות מפ"ק דמגילה ויהי ביום השמיני אותו היום הי' שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ הא יום חנוכת המשכן הוא טפי משמים וארץ ולפע"ד לק"מ דנהי דמעשי צדיקים גדול מפני שהוא בבחינת ב' ידים משא"כ שמים וארץ כל א' מהם נברא ביד א' מ"מ היום מתפאר ומתגדל במה שנברא ונעשה בו וכיון שנעשו בו שמים וארץ ששניהם נעשו בב' ידים הרי עכ"פ באותו היום נעשה מעשה בשתי ידים. הרי יום הגשמים וחנוכת המשכן שקולים עם אותו היום. וא"ש:

וזה פי' הפסוק למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגם כימי שמים על הארץ ר"ל שהימים ירבו ויתגדלו ויתפארו בכם כמו שמרבים ומתפארי' ימי שמים על הארץ ששני הימים נעשה בהם מעשי ב' ידים. ולפ"ז היינו דוקא מעשי צדיקים היושבים ודרים בארץ ישראל כדכתיב על האדמה. וקשה שהרי ר' חייא שהוא בבלי ואייתי מטרא בתפלתו כדאיתא פ' הפועלים ע"כ השיב בבלי א' ור' חייא שמו וק"ל:

<מהדורה תנינא>

משום חשבונות עיי' שבת קמ"ט ע"א. וקשה ה"נ ה"ל למימר שמא ימחוק או אפי' שמא יכתוב. ועמ"ש מג"א סי' ש"ז ס"ק ו' בענין זה וצ"ע.

גזירה שמא ישחוט בן עוף יש לעיי' למ"ד טעה בדבר מצוה ועשה מצוה אפי' מצוה כל דהוא פטור עיי' פסחי' ע"ב ע"א וע"ב. א"כ ה"נ א"נ שחט בן עוף ה"ל עשה מצוה ופטור ומשמע מר"ן דסוכה דהיכי דאי עבר לא מחייב חטאת לא גזרי' שמא יעברנה ועפ"ק דמגלה וא"כ מאי שמא ישחוט בן עוף שייך הכא ונ"ל דאתי כמ"ד טעה בדבר מצוה ועשה מצוה חייב. ולפ"ז מיושב ק' תוס' לקמן ה' ע"ב ד"ה מהו וכו' שכתבו ומיהו ע"כ נראה דלא ידע הבריתא דשמא ישחוט בן עוף ע"ש והשתא י"ל דהאיבעי' קאי למאי דקיי"ל טעה בד"מ ועשה מצוה פטור ולא חיישי' שמא ישחוט בן עוף. א"נ י"ל דאתי' הך בריתא כר"י הסנדלר דשוחט או מבשל בשבת בשוגג אסור לו לעולם וה"ה לכל מי שהכין בשבילו וא"כ אם ישחוט בן עוף הי' אסור לכל בני החופה. ה"ל לא עשה מצוה וחייב ולפ"ז צ"ל הא דפריך מעיה"כ אע"ג דהתם עכ"פ שרי לאחד מישראל שלא הוכן לו ובשבילו. וה"ל עשה מצוה. ומשו"ה שרי צ"ל דעיה"כ לא חשיב לי' מצוה כ"כ ריבוי סעודה אלא שלא יתענה ודוקא בגליל נוהגי' כן. ובזה מיושבי' ק' תוס' דמשארי י"ט לא מצי למפריך דהוה מ"ע ושמחת בחגיך דאוריי' על כל ישראל והוה שפיר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ועמ"ש בסמוך אי"ה.

אלא מעתה יוה"כ שחל להיות בשני בשבת כו' כ' תוס' משארי י"ט לא פריך דהיו מרבים בבהמות. וליכא למגזר לכאורה לא כ' כן אלא להמקשה דלא רצה להקשו' כן אבל לקושטא דמלתא אין לחלק וסמכי' אשינויי דהש"ס אלא דלמאי דמסקי' דבע"ז נמי חיישי' שמא ישחוט א"כ קשה י"ט שחל להיות בין בשבת בין אחר השבת לדחי להך לשני דהרווחה ולא מחלק בין לדנפשי' לדאחריני. מיהא לזה י"ל דלילה א' של י"ט אינו מחייב בשמחה מן התורה בפסחים ע"ו ע"א ונמצא אית לי' הרווחה אמנם ביו"ט אחרון של חג דלילה חייב בשמחה אך לרבות ליל יו"ט אחרון כמבואר שם. קשה לדחי. וצ"ל דהך בריתא ס"ל לא אד"ו ראש ולא יחול לעולם אחרון של חג ביום א' ועמ"ש פני יהושע בלשון רש"י דשמעתין ועיי' בפסחים צ"ח ע"ב תוס' ד"ה כאלו כו' וק"ל. מיהו משבת קשה.

ובזה י"ל דלא פריך משארי יו"ט משום דלא אד"ו ראש ומעצרת ופסח נמי לק"מ דפסח שחל ביום א' לא ניחוש לשמא ישחוט בשבת בן עוף משום דאיכא דס"ל להאי תנא נהי דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה חייב. מ"מ בע"פ שניתן שבת לדחות בשחיטה בקרבן פסח לא מחייב בטעה בבן עוף וכמאן דס"ל הכי בפסחים ע"ב הנ"ל ומשבועות שחל להיות ביום א' א"א למדחי איום ב' ויהי' עי"ז פסח ביום א' ונמצא מדחי' שבת בשחיטת כמה פסחים משום גזירה שמא ישחוט בן עוף וזהו דבר שאין הדעת סבלתו. ואי נדחה עצרת ליום ג' יהי' פסח ביום ב' ולא בד"ו פסח כמ"ש תוס' פסחי' צ"ט ע"ב הנ"ל וא"א למדחי עצרת ליום ד' דג' ימים לא מדחינן כמבואר בעירוכי' דלא עבדינן יותר משמנה חסירים או מלאים. אבל מעיו"כ פריך שפיר דנדחי יה"כ ליום ד' ויהי' ר"ה יום ב' בשבת וזה אפשר.

השתא דאתית להכי ע"ש נמי י"ל דהיינו ללשני משום הרווחה אבל ללשני דלנפשי' לא מטריד א"כ מכ"ש דלא מטריד בליל שבת בשעת הסעודה שכבר הכין הכל מבע"י ורק אם שכח דבר א' הך טרדא לא הוה יותר מלנפשי' ואפשר משו"ה לא פסק רש"י כן ופי' לעיל משום חבורה דקיי"ל כלישנא קמא שהוא עיקר.

ת"ש דתני בר קפרא כו' בירושלמי ריש מכילתין מייתי אמתני' בר קפרא מפרש טעמא דמתני' משום ברכה - ור' לעזר מייתי טעמא דמתני' משום שאם הי' לו טענת בתולי' כו' ומייתי סייעתא לר' לעזר מברייתא דמשעת הסכנה ואילך והדר פריך אדר' לעזר מה בכך אם יערב עליו המקח ומשני לית יכיל משום דהאומר פתח פתוח מצאתי אסור לקיימה משום ספק סוטה ופריך ואמאי הא הוה ס"ס ומשני יש קול לאונס וה"ל חד ספיקא. ופי' בפני משה דבר קפרא פליג אמתני' וס"ל אין הטעם משום שאם הי' לו ט"ב אלא משום ברכה. ור' לעזר ס"ל כמתני' ודבריו צ"ע איך מייתי סייעתא לר' לעזר מבריתא והא משנה מפורשת כדבריו אלא שבר קפרא פליג. ועוד מ"ט שקיל וטרי אר' לעזר ולא אמתני' דמפרש בהדיא שאם הי' לו ט"ב הי' משכים לב"ד. עכנ"ל פי' הירושלמי כך דהא במתני' לא מפורש טעמא דאלמנה. וגם קשה אטעמא דט"ב הא הוה ס"ס ע"כ ס"ל לבר קפרא דשאם הי' לו טענת בתולים אינו טעם לנישואי'. ואותו הטעם אינו מפורש במשנתינו כלל אלא סברא חיצונה היא משום ברכה אלא דיהיב טעמא שנושאי' הבתולה ביום ד' ולא ביום ברכה דאדם דעדיף ואמרו שנהגו כן החתנים כדי שאם יהי' לו ט"ב ממנה ומאתים ומקח טעות וכה"ג ישכים עמה לב"ד ולא ידור עם נחש בכפיפה א' עד עמדו לפני העדה למשפט ויתברר הדבר. אמנם ר' לעזר מפרש למתני' כפשטי'. ומשום הכי מייתי סייעתא מבריתא דמפני הסכנה התירו לכנוס בשלישי ולא בשני אי אמרת בשלמא משום אקרורי דעתא אינו דומה מתקרר יום למתקרר יומים כמפורש שם משא"כ לבר קפרא מה בין שלישי לשני. ומשוה"נ שקיל וטרי אדר' לעזר הא ה"ל ס"ס וא"ש הכל:

וימיני טפחה שמים. והא דכתיב שמים בזרת תכן וכל בשליש עפר הארץ י"ל השמים תיכן בזרת ימין. והארץ בשליש של שמאל. ולפ"ז איכא עוד מעליותא בצדיקי' שנבראו ביד שלם דאלת"ה אלא באצבע שביד א"כ מנ"ל דמעשי צדיקי' גדול דלמא נעשו באצבעו' קטנו' של ב' ידי' והוא בציר משלש וזרת של יד א' אע"כ נעשו בשתי ידים שלימים. מיהו י"ל דשמים בזרת לאו באצבע זרת אלא במדת זרת שהוא חצי אמה וכן הארץ בשליש ולעולם בכל היד וכן מבואר בעירובי' כ"א ע"א וע"ש בתוס' וק"ל:

ויבשת ידיו יצרו. לכאורה י"ל ק' הש"ס דנהי דבריאת שמים וארץ הי' ביד א' מ"מ הא האי קרא מיירי בהבדלו המים ותראה היבשה הנעשה ביום ג' לבריאת עולם ומעשי יום ג' הי' באמת בשתי ידים כמו שרמז מורי נ"י בהפלאה כי יום ג' בשבת הוא בחינת דעת שהוא צירוף ימין ושמאל ע"ש והא דלא נכתב כן ברישא דקרא גבי אשר לו הים והוא עשהו משום דעיקר חשיבות הוא ותראה היבשה כמבואר בתמיד ל"ב ע"א דביבשתא יאי למידר. ונראה משו"ה נמי אסקי' לעיל ברכה דאדם עדיפא מדדגים אע"ג דכתי' וידגו לרוב בקרב הארץ כמו שהרגיש מורי בהפלאה י"ל דהתם התנה בברכתו בקרב הארץ שיהי' הם בקרב הארץ כמו דגים בים. אבל באמת ברכת אדם פרו ורבו ומלאו את הארץ עדיף מברכת דגים ומלאו את המים בימים. וכיון דעיקר חשיבות הוא ותראה היבשה לכן הכתיב ידיו יצרו גבי ויבשת. ולעולם עיקר הבריאה שהי' ביום א' בערבובי' לא חשיבא כמו מעשי צדיקי' ומיושב ק' ר"ח הבבליי. וצ"ל דס"ל ים עדיף מדכתי' וידגו לרוב ולא ס"ל כמ"ש לעיל. וברכה דדגי' עדיפא דמש"ה ניתנו לבתולה דעדיפא מאלמנה. והא דאלמנה נשאי' בחמשה משום שקדו וכיון דים עדיף ולא כתיב ידיו גבי ים ש"מ אעיקור הבריאה קאי ושפיר השיב ובזה י"ל ספרי מסורות שלפנינו שהעיד המהרש"א ח"א דכולהי כתי' בהו ידיו ביו"ד והא"ש דקיי"ל ברכה דאדם עדיפא ולק"מ ק' הש"ס ובזה נמשכו הני תרי תני' דבר קפרא אהדדי ועמ"ש בסמוך בהא דיתד תהי' לך. ויתד תהי' לך על אזניך כו' שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון כו' ולקמן אמרינן יכוף אלי' לתוך אזנו וקשה הא תו למה לי. ונ"ל דמסתמא אין ראוי להזכרת שם שמים כשאצבעו מלוכלך מצואת האזן והקריבהו נא לפחתיך ואפי' כי ירוק אדם חייב לקנח פיו טרם יוציא ש"ש מכ"ש צואת האוזן דמגונה טפי. ואפי' מלכלוך אכילה ושתי' צריך לרחוץ מים אחרונים משום והתקדשתם מכ"ש הא. משום כן יכוף אלי' להפסיק בין אצבעו לצואה והא"ש דשייך הא להך קרא דוהי' מחניך קדוש שלא יזכיר ש"ש במקום הצואה. והנה האיש הקדוש הזה שמשמר שמיעת אזנו בקדושה. ועוד משמר ידיו מנגוע בצואת אזן משום הזכרת ש"ש השגור בפיו מסתמא הוא מהנזכרי' לעיל שהם גדולי' ממעשי שמים וארץ. ולכן תמצא רמז כי ד' תיבו' אזן אליה יתד אצבע עולה גמטרי' שמים ארץ דוק ותשכח ועמ"ש בסמוך אי"ה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף