חתם סופר/חולין/פט/ב

חתם סופר חולין פט ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גיד הנשה נוהג וכו' וברמב"ם הוסיף בנבלות וטרפות. ויל"ד פשיטא משום דנתנבלה ונטרפה פקע לי' איסור גיד מיני'. וי"ל דרמב"ם לטעמי' דפסק כר"ש כל שבשרו מותר גידו אסור לאפוקי טמאה וה"א ה"ה נבילה וטרפה שבשרם אסור יהי' גיד מותר קמ"ל דוקא כל מין שבשרו מותר וכו' וכ"ש תוס' לקמן ק"ג ע"א ד"ה ומר סבר וכו' ע"ש. ומשנתינו דלא נקטה נבלות וטרפות משום דמשנתינו לית לה הך דרשא כמ"ש מהרש"א בשמעתין. ועיין מל"מ בשם תשובת רשב"א דג"ה נוהג בשל אדם ושם כ' רשב"א שהרי עיקר מעשה באדם הוה. אמנם שער המלך כ' לרמב"ם דס"ל בשר אדם אסור באכילה א"כ כל שבשרו אסור גידו מותר א"כ אינו נוהג באדם ונכון הוא אלא דק' ה"ל למשנתינו לאשמעינן הך רבותא דאינו נוהג בשל אדם אע"ג דיש לו כף אלא משנתינו לית לי' הך דרשא דכל שבשרו מותר גידו אסור:

מוקדשים פשיטא כ' תוס' כולה נמי פשיטא אלא צריך שיהי' א' מהן לצורך ואגבי' תני כולהי עכ"ל ולקמן ר"פ שילוח הקן מסקינן דמוקדשין שלא לצורך כלל ע"ש. ונ"ל דלמסקנא דמוקדשים שאינם נאכלים חולצו לתפוח א"כ י"ל הא קמ"ל לאפוקי מדר"ח דאמר מי כתיב לא יאכל מזבח לא יאכל בני ישראל כתיב. אלא מ"מ חשיב לי' כשלא לצורך דודאי עיקרא דמתניתין באכילת הדיוט מיירי ולא ממזבח אלא עכ"פ כיון דאיכא קצת צורך עכ"פ תני איידי אינך דהוה לצורך ממש. ושמעתין דלא אמרינן הכא משום דאכתי לא אסיק אדעתי' דחולצו לתפוח אבל למסקנא א"ש כנ"ל וכן משמע ממ"ש הרמב"ם בפי' המשנה וק"ל:

משום דאקדשי' פקע לי' וכו' הקשה שאגת ארי' סי' צ"ו דלמא לית עשה דואכלו אותם אשר כופר בהם ודחי לית דג"ה והניח בקו' ע"ש ולק"מ דמעולם לא נאמר ואכלו אלא על המותר באכילה ולא על ג"ה ופשוט ועמ"ש רש"י ברכות כ' ע"א ותוס' ד"ה שב וא"ת שאני ע"ש והכא מודה תוס' לרש"י ועמ"ש תוס' פסחים כ"ג ע"ב ד"ה ומה חלב וכו' וק"ל:

וכ"ת יש בגידין בנ"ט. הרמב"ם פסק אין בגידין בנ"ט ואפ"ה האוכל ג"ה של נבלה ושל עולה חייב ב' דרחמנא אחשבי' לחייב משום ג"ה חייב נמי משום נבלה ועולה ודאמרינן בשמעתין למ"ד אין בגידין בנ"ט איסור קדשים ליכא ע"ד ברור שקלא וטרי' אומר כן אפי' את"ל דתנא לא ס"ל סברת אחשבי' ואיסור קדשים ליכא מ"מ ק' מתניתין ירך שנתבשל וכו' עיין שעה"מ שזהו שיטת רמב"ם ונכון הוא אך ק' מאי דאמר כאן יש בגידין בנ"ט מה צריך לזה הא אפי' אין בנ"ט מ"מ חייב משום קדשים דאחשבי'. וי"ל דא"א לומר כן דא"כ מ"ט אינו נוהג בטמאה הא כיון דמכח אחשבי' דגיד חייב משום טמאה נמצא חלו שניהם בבת א' ואין כאן אחע"א. אע"כ לית לי' סברת אחשבי' אלא ס"ל יש בגידין בנ"ט:

אלא קסבר אין בגידין בנ"ט. כ' תוס' דמתניתין נוהג בטהורה י"ל מי שבשרו מותר וכו' וטעמא דר' יהודה משום כיון שמבני יעקב נהג בטמאה תו לא פקע והרגיש מהרש"א לעיל בתוס' ד"ה ואתי איסור מוקדשים וכו' לא בעי תוס' למימר דטעמא דאינו נוהג בטמאה משום מי שבשרו מותר וכו' ונלע"ד בפשיטות דלעיל לא מצינן למימר טעמא דר' יהודה משום כיון דנאסר לבני יעקב גיד של טמאה תו לא פקע מיני' דז"א כיון דמ"מ אסור משום טמאה אחר מתן תורה אין כאן חידוש במאי דלא לקי ב'. אבל השתא קיימין אי אין בגידין בנ"ט נמצא אחר מתן תורה שרי דמשום טמאה ליכא דאין בגידין בנ"ט ומשום גיד ליכא דבשרו אסור זה אין סברא דמשנתנה תורה פקע איסור גיד והותר לגמרי. ועיין לקמן תוס' ד"ה בולדות קדשים בסוף הדבור ע"ש ויש ליישב וק"ל:

והתנן ירך שנתבשל בה ג"ה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה פירש"י שיעורו חכמים בס' כל נ"ט סתם עכ"ל ונראה שפת יתר ולכאורה יש ליישב בזה ק' תוס' אשיטת ר"ת דשומן לא הוה קרי סתם גיד והקשו תוס' מהעצמות והגידין והנותר דמוקי לי' לקמן בשומנו. וי"ל הכא דמשערין בס' ולא מיירי מטעימת קפילא אלא משיעור בשר בלפת שהוא ס' ונתן לנו מכשול דנשער ס' נגד גיד ושמנו ובאמת סגי בס' נגד שמנו לחוד וא"כ לא ה"ל למיתני גיד ותי' זה נכון ליישב ק' תוס' מ"מ עדיין ק' ארש"י דה"ל למימר בשר בלפת כבמתניתין ומ"ט נקוט ס'. וי"ל משום דלקמן צ"ז ע"ב אמר ר"י כל איסורים שבתורה כבצל וקפלוט וגיד דקליש טעמי' סגי כבשר בלפת שהוא ס' ע"ש תוס' ד"ה כל איסורים וכו' וא"כ לא פריך ש"ס הכא מידי דאין בגידין בנ"ט כשארי טעמים ומשו"ה לא מיחייב משום קדשים ומ"מ אוסר גיד בנ"ט קליש דידי' היינו כבשר בלפת. ולהשמר מזה פירש"י אנן קיי"ל כל איסורין שבתורה בס' היינו כשיעורו של גיד כבשר בלפת ודלא כר' יוחנן וא"כ פריך שפיר:

בולדות קדשים עסקינן כ' תוס' בתי' קמא דאיסור גיד חל מחיים בשליל וזה דלא כמ"ש תוס' לקמן ד"ה במבכרת ע"ש ושם קאי תוס' לפי תי' א"נ שכ' תוס' כאן, ולתי' קמא דהכא צ"ל דלא תיקשי ק' תוס' ד"ה במבכרת וכו' וי"ל לחלק דהכא בקדשים שאין בידם לשוחט אותם בכל מקום ובכל זמן א"כ חל גיד אשליל ולדות קדשים דאי תלש גיד ממעי אמו אסור ולשחוט האם א"א אבל לקמן במבכרת שהאם יכול לשוחטה בכל שעה דאפי' השוחט בשבת שחיטתו כשרה אלא איסורא דשבת רביעי' עלה ובידו להתיר הגיד ע"י שחיטת האם לא מיקרי חל איסור גיד ובהדדי קאתי. ור' יוחנן מוקי למתניתין במבכרת ולא בולדות קדשים וא"ש:

והתנן על אלו הטומאות הנזיר מגלח וכו' וכן פריך לקמן ק' ע"ב בסוגיא נוהג בטהורה והתם קאי הקו' אדר' יהודה ולכאורה המעיין שם במס' נזיר יראה דר' יהודה לא הוה ס"ל הא דלא נקשרו איבריו בגידין דמשו"ה אמר לא יכנסו תלמידי ר"מ לכאן ע"ש ומיהו לזו י"ל דמסתמא לא נעלם מר' יהודה מציאת הטבע דלא נקשרו איבריו בגידין מיד אלא דלא ניחא לי' לאוקמי' לישנא דנקט מת על נפל. מיהו בלאה"נ ק' לי לפי' הקונטרס דמייתי תוס' דמיד הוא גיד אלא שלא נקשר על הכף. וא"כ תינח לרבנן דדרשו לקמן צ"ו ע"א לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד אבל ר' יהודה לא דריש וא"כ כיון שמיד הוא גיד נאסר אעפ"י שאינו על הכף ובהדי הדדי קאתו ולק"מ אדר' יהודה וצ"ע לכאורה. עכנ"ל דבלאה"נ יש לעיין מה צורך לאתויי הך דר' יוחנן כלל לא נצרכא אלא נפל שלא נקשרו איבריו בגידים הא בלא"ה תחלת יצירתו באיסור טומאה וזרע האב והאם הכל בהמה טמאה ושוב יגבל ונעשה גיד וכבר קדם איסור טומאה מיהו בולדות קדשים י"ל אפי' למ"ד במעי אמן הם קדושים מ"מ אין בו קדושה עד שנתרקם ונעשה כעין בשר וכדמשמע מלשון ר"ת בתוס' ד"ה אלמא וכו' דקודם שנעשה בשר ונתרקם אין בו קדושת קדשים ושפיר הוצרך לאתויי הא דר' יוחנן אבל לקמן בסוגיא נוהג בטהורה אליבא דר' יהודה לא צריך להקשות מר' יוחנן וממשנה דנזיר כלל דבלאה"נ ק' כנ"ל אלא אשגירת לישן דשמעתין נקיט נמי התם. ולפ"ז שפיר נוכל לומר דר' יהודה לית לי' כלל הא דר' יוחנן. וא"ש הא דפירש"י לקמן ד"ה בטמאה שמעת לי' וכו' דהא ר' יהודה אינו נוהג בשליל קאמר וכו' עכ"ל והרגיש מהרש"א דה"ל למימר הא ממתניתין דנזיר מוכח דגיד מאוחר ולהנ"ל א"ש דר' יהודה לית לי' משנה דנזיר. ואה"נ אטמאה הוה סגי בסברא דטומאה קדים במעי אמו כנ"ל אלא כיון דעכ"פ לא מצי לאתויי ממשנת נזיר פי' מטעם אינו נוהג בשליל דאצטריך להסביר לולדות קדשים כנ"ל וק"ל:

אלמא איסור מוקדשים קדים. צ"ע למאי דקיי"ל כרבנן לקמן אכלו ואין בו כזית חייב משום ברי' לקמן צ"ו ע"א ע"ש א"כ בתחלת יצירתו שאין בו כזית אם אכלו חייב משום גיד לחוד ומשום קדשים ליכא אלא חצי שיעור דאע"ג דליכא אלא חצי שיעור מ"מ חל עליו איסורא דגיד בחצי זית כמבואר להדיא בשבועות כ"א ע"ב ובתוס' ד"ה כר"ש ס"ל ע"ש ובריטב"א קידושין ע"ז ע"א כ' דאין נבלה חל על יה"כ אע"ג דנבלה בכזית ויה"כ בככותבת ע"ש היינו כשאוכל כותבת שלם חייב משום יה"כ ולא משום נבלה אבל כשאוכל רק כזית פשיטא דחייב משום נבלה כיון דליכא שיעורא דיה"כ וא"כ קשה הכא וצריך לדחוק דא"כ אין מוקדשים נוהג בגיד מיבעי' לי':

איסור מוקדשים קדים כ' תוס' ואע"ג דהשתא אין איסור גיד חל על מוקדשים על אמה"ח דלא חמיר כמוקדשים חייל רצו בזה דאל"ה ה"ל למימר אמר רחמנא יבוא איסור גיד ויחול על אמה"ח ה"נ יחול על איסור קדשים כדאמרינן לקמן סוף פרקין אמרה תורה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב וה"נ דכוותי' ע"כ כתבו דלא דמי קדשים לאמה"ח ושוב כ' כיון דא"א לאיסור גיד לחול בענין אחר חייל פי' ואין בגדר אחע"א אלא בדבר שהוא במקרה והזדמן כגון אם נאמר המבשל חלב בחלב חייב דאיסור בב"ח עיקרו בשר ממש עם חלב. ואי גלי קרא שאם יארע מקרה שיבשל חלב בחלב נמי חייב על אכילתו יהיו מוכח מזה אחע"א עיין לקמן קי"ג ע"ב תוס' ד"ה קסבר וד"ה ושאני הכא וכו' ע"ש. אבל דבר שכך הוא ענין איסורו לא שייך אחע"א כגון לא יכול בעלה הראשון אשר שילחה לשוב לקחתה דכ' תוס' שלהי גטין בשם ירושלמי לב"ש דלא יגרש אא"כ מצא בה דבר ערוה ובלא"ה היא סוטה מ"מ כ' לא יכול לעבור עלי' בשני לאוין. ולא תיקשי איך יחול איסור לא יכול אלאו דסוטה דשאני הכא דמתחלה כך ניתן הלאו דלא יכול וא"א בענין אחר ואינינו במקרה וה"נ דכוותי' כיון שאינינה במקרה אלא כל איסור גיד כך הוא לא שייך אין אחע"א:

ומ"מ צ"ע הא לקמן בשמעתין נוהג בטהורה נמי איתא כי האי סוגיא והתם גיד אטמאה הוה ממש כמו גיד אאמה"ח ונימא אמרה תורה יבוא איסור גיד ויחול אאמה"ח וה"ה אטמאה. ולכאורה הי' נ"ל לומר דהא דפשיטא לתוס' דג"ה חל מחיים היינו מטעם שכ' תוס' לקמן בסמוך דבעינן דומיא דיעקב ודלא כמהרש"א. והשתא י"ל דזה פשיטא להו לרבנן דבסיני נאמר אלא שנכתב במקומו ע"כ היינו שלא נאסר אלא דומיא דיעקב. אבל לר' יהודה דמבני יעקב נאסר אין הכרח לומר שיחול מחיים דומיא דיעקב דמה שנכתב במקומו הוא משום שאז נאסר להם וא"כ לקמן דקאי אסוגיא אדר' יהודה לק"מ. אלא בסמוך ד"ה קדשים וכו' כ' תוס' כן אליבא דר' יהודה וי"ל וק"ל:

והיותר נ"ל דלא שייך הכא אמרה תורה דהיכן כ' בתורה דג"ה חל מחיים דלמא דוקא לאחר מיתה אלא דהתוס' קשי' להו אשקלא וטרי' דהסוגיות דמשמע דאאמה"ח פשיטא להו דחייל ואקדשים וטמאה שקיל וטרי ע"כ כתבו בקדשים פשיטא להש"ס מטעם דחמיר ובסוגיא דטמאה י"ל שינויי אחריני דתוס'. אבל אקרא לק"מ:

קדשים דאיסור כרת מי שמעת לי' כ' תוס' משמע אף לאחר זריקה דמותר לזרים וכו' משמע משום דמותר אפי' לזרים ק' להו אבל אי לא הוה מותר אלא לכהנים כיון דעכ"פ איכא לאו בזרים והוה לאו חמיר דשייך בי' כרת בטומאת הגוף לא הוה קשי' להו ולפ"ז לא קשי' להו אלא מגיד של שמאל דהא הימין שייך לכהנים כמ"ש תוס' לקמן ד"ה של שלמים מכבדו לאמה ע"ש ולא קשי' אלא משל שמאל ואנן לר' יהודה קיימי' דס"ל אינו נוהג אלא בימין ומיושב ק' תוס':

דאית בי' כרת מי שמעת לי' מה שפירש"י ור"י אין נוהג בשליל קאמר ומה שהרגיש מהרש"א כבר כתבתי בזה לעיל בגמ' ע"ש:

מי שמעת לי' הקשו תוס' נימא מיגו דאתוסף לגבי' פי' בג"ה של עולה ואע"ג דאין עולה נקבה ולא שייך ולדות קדשים וכן הקשה בראש יוסף י"ל משכחת לי' בתמורה שהמיר עולה בנקבה דקיי"ל תרעה וילדה עולה. והנה הרמב"ם לא מייתי מבכרת וכ' שער המלך דלרמב"ם דלית לי' מחוברים יעלה א"כ שייך בכל ולדות קדשים מגו דאתוסף לגבו' ודבריו תמוהים דאכתי לא משכחת אלא בולד תמורת עולה שהמיר בנקבה וה"ל לפרש דאינו מצוי כלל והיא מציאת רחוק יותר ממבכרת. אבל הק' מעיקרא ליתא דרמב"ם י"ל ס"ל כמ"ש תוס' בשם הקונטרס דמיד הוה גיד ולא בשר אלא שאינו על הכף וא"כ לרמב"ם דאין בגידין בנ"ט כל זמן שאינו על הכף אין בו משום קדשים ולבסוף כשבא על הכף ונאסר משום גיד ואחשבי' רחמנא אז באותה רגע חל איסור קדשים וחלו שניהם בב"א ופשוט:

במבכרת מ"ש תוס' בזה נגד מ"ש תוס' לעיל ד"ה בולדות קדשים בתי' קמא כבר מבואר בדברינו לעיל שם ע"ש:

פרשו ירדו וכו' לכאורה הומ"ל לעולם מיעוטא דבשר ודם למעוטי עצמות היתר דפרשו ירדו ומכ"ש ג"ה דאפי' במחובר לא יעלה דלאו ממשקה ישראל הוא ומה"ת לרבוי'. וריבוי דהכל מרבה ג"ה דולדות קדשים לאגלוי דנימא דבזה מיקרי משקה ישראל כדס"ד דמהרש"א בתוס' ד"ה קדשים דאיסור כרת וכו' ע"ש בסוף הדבור. וא"כ נימא ג"ה של כל עולות חולצו לתפוח וגם פרשו דהתירא יעלה וריבוי מרבה ג"ה של ולדות קדשים וי"ל דסוגיא קאי למ"ד ולדות קדשים בהויתן קדושים וגיד ומוקדשים חיילי בהדדי ולא הוה משקה ישראל וא"ש ולפ"ז למאי דקיי"ל במעי אמן י"ל כנ"ל ולא פליגי רבי ורבנן בג"ה במחובר ולכ"ע חולצו לתפוח. וכן הוכיח שעה"מ דר"ח ור"ה לקמן ס"ל דלא פליגי תנאי בהכי דאלת"ה לא הוה פריך מברייתא ג"ה של שלמים מכבדו לאמה ושל עולה מעלהו ומאי קושיין דלמא רבי היא ור"ח כרבנן אע"כ להנך אמוראי לא פליגי רבי ורבנן וכ' דאהא סמיך רמב"ם דאע"ג דפסק פרשו ירדו אפ"ה פסק חלצו לתפוח אלו דבריו ז"ל ונכונים הם אלא שלא תי' א"כ במאי פליגי תנאי דברייתא ולהנ"ל ניחא דמוקי לי' בולדות קדשים עיין כי הקצרתי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף