חתם סופר/חולין/עח/א

חתם סופר חולין עח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

העתק בעזה"י מה שחנני הי"ת ר"פ או"ב פה בוסטשאן מש"ק ער"ח. אב תקצ"א לפ"ק

מנין לאו"ב שנוהג במוקדשין כ' תוס' פשיטא. וא"ל דסד"א עשה דקרבן דוחה ל"ת ז"א דהא הוה עשה ול"ת וכ' ת"ח דקדשים דוחה עשה ול"ת דשבת ה"ה דאו"ב קמ"ל. ודבריו צ"ע ביומא ס"ד ע"א כגון שהי' לו חולה בתוך ביתו וכו' ע"ש מבואר אי לאו דמחוסר זמן נוהג בשעיר המשתלח הוה אתי עשה דקדשים ודחי ל"ת דאו"ב אבל השתא דמרבינן דמחוסר זמן נוהג בשעיר המשתלח תו לא דחו והיינו כהתוס' דשוב הוה לי' עשה ול"ת:

אבל דבריהם תמוהים משני צדדים חדא אי לא הוה כתיב בעניני דקדשים הוה איסור שחיטת או"ב כמו איסור שחיטה בשבת שאינו נכנס בגדר מחוסר זמן אלא איסורא רביעא עלה ולא הוה עובר בעשה מיום ח' והלאה ירצה. השתא דכתיב בעניני דקדשים קאי ירצה אלאחריו ג"כ וכמו שהסביר הרמב"ן על התורה בזה דשור ושה אלעיל קאי שור או כשב או עז כי יולד ז' ימים יהי' עם אמו ועוד בו מצוה אחרת לא תשחטו ביום א' ומזה פשיטא לחז"ל דהוא בכלל מחוסר זמן אבל אי הוה כתיב בעלמא לא הוה קאי עשה ירצה עליו וא"כ ליכא עשה ול"ת וא"כ לס"ד דלא ידע וי"ו מוסיף לא מתרץ תוס' מידי:

ותו קשי' אי אמת הוא דהוה מחוסר זמן א"כ לא שייך עשה דוחה ל"ת דמחוסר זמן הוה כבעל מום וביומא ס"ג עביד צריכותא ממחוסר זמן ובעל מום וכי היכי דלא שייך לומר ליתי עשה דפסח ולדחי לאו דבעל מום דהרי בעל מום אינו פסח ה"נ לא שייך ליתי עשה דפסח ולדחי לאו דמחוסר זמן ולא צריך לזה עשה ול"ת וצ"ע:

וי"ו מוסיף על ענין הראשון הקשו תוס' הול"ל בעלמא וממילא נוהג בין בחולין ובין במוקדשין. וכ' רשב"א לר"ש לק"מ דה"א קדשים שחיטה שאינו ראוי' היא עיין לקמן פ' ע"ב וא"ש לר"ש אבל למאי דקיי"ל פ"ה ע"א ראה רבי דבריו של ר"מ באו"ב קשי':

והנה עיין לקמן סוף פרקין אמר רבי יום המיוחד טעון כרוז וכ' רשב"א וממילא מוכח ממנו נמי דיום הולך אחר הלילה ע"ש. והנה לפע"ד אי הוה כתיב או"ב בעלמא והוה ידעינן דמיירי בין בחולין בין במוקדשין מ"מ ה"א כל חד וחד ביומי'. קדשים הלילה הולך אחר היום ובחולין היום הולך אחר הלילה הכי הוה סד"א ואז ה"א יום א' לא אתי אלא למילף יום א' ממעשה בראשית דגם בקדשים יום הנולד אחר הלילה. אבל למקרי לא תשחטו שיום המיוחד טעון כרוז לא הוה ידעינן. אבל השתא דכתיב בעניני דקדשים ואתי שור להפסיק הענין דמיירי בחולין ואתי וי"ו מוסיף להמשיכו גם לקדשים וקשה אס"ד יום אחד לא אתי אלא לגז"ש דהיום הולך אחר הלילה א"כ ממילא שמעינן דגם בקדשים איירי דא"כ יום אחד למה לי וא"כ אייתר וי"ו דושור אלא ש"מ מדאצטריך וי"ו דושור ש"מ קרא יום אחד ליום המיוחד קאי דטעון כרוז ונהי ממילא שמעינן מיני' דיום הולך אחר הלילה כמ"ש רשב"א הנ"ל מ"מ לא מייתר אחד ואצטריך ושור נמצא מיושב ק' התוס' לרבי רק לבן זומא דלית לי' הא דיום המיוחד טעון כרוז וב"ז מצי סבר כר"ש דשחיטה שא"ר לא שמה שחיטה ויש לתרץ כרשב"א הנ"ל ומיושב קו' התוס':

אי מה קדשים כלאים לא כ' תוס' ד"ה אי מה אע"ג דבפני הבית אין קדשים קרבי מ"מ קדשי עכ"ל ר"ל והכא מקדושה נמי איירי כדאמרינן לקמן פ"א ע"א לילה לקדושה יום להרצאה משא"כ בחלב ודם דאמרינן ספ"ק דקדושין דה"א בזמן דאיכא קרבן אין וכו' דהתם מיירי קרא רק מהקרבה כי כל חלב מן הבהמה אשר תקריבו ממנו אשה לה' שפיר ה"א בזמן דליכא קרבן אע"ג דקדיש ה"א דלא לנהוג אצטריך מושבותיכם:

ועוד שה כתיב אמר רבא וכו' ק' שני' אינה דומה לראשונה שקו' ראשונה היא לסתור הברייתא דנוהג במקדשים וקו' שני' לסתור הברייתא דנוהג בכלאים. ולכאורה י"ל האי ועוד שהכתיב היא ק"ו ע"ד ממנ"פ ואינה קו' אחרת ומצינו כיוצא בזה בש"ס דועוד שייך לקו' ראשונה עיין ספ"ק דכתובות גבי ארוס וארוסתו. דכבר כתבתי לעיל מ"ש רמב"ן על התורה דקראי מישך שייכו אהדדי וה"ק שור או כשב כי יולד נוהג בו ב' מצות דמחוסר זמן א' ז' ימים יהי' עם אמו ועוד מצוה אחרת בהו דשור או שה או"ב וגו' ע"ש שזהו כוונתו וא"כ י"ל קו' הש"ס דהיא הנותנת דנוהג בכלאים מדפרט בקרא בתרא שור ושה ולא פרט כשב או עז כבקרא קמא אלא כייל כשב ועז בלשון שה ש"מ דקאי אפי' השה הבא מכבש ועז והיינו כלאים ולק"מ קו' הש"ס. ולק"מ נמי מה שהקשו תוס' הא שור ושה א"י להוציא כלאים מביניהם וגם קו' הש"ס דהא שה כשבים ושה עזים מורה לנו דשה אינו כלאים דלק"מ הכא שאני. אך לפ"ז עיקר קו' הש"ס לא על הגוף הדין אלא על לישני דרבא דאמר זה בנה אב כל מקום שנאמר וכו' ומאי חזית דשה כשבים בנה אב דשה להוציא כלאים דלמא שה דהכא בנה אב בכל מקום לרבות כלאים ועיקר קו' על רבא:

ובזה מיושב לקמן קאמר מאי אם נפשך לומר וכו' צ"ע מ"ט לא קאמר אם נפשך לומר אותו לחלק ואו לרבות כלאים ומנ"ל הא דאינו נוהג בזכרים והא"ש דנהי לרבא דאמר זה בנה אב וכו' הוכרחנו לומר או לרבות כלאים מ"מ אינו מוכרח די"ל מש"ה גופי' נפיק ריבוי כלאים כמ"ש לעיל מדלא אהדר כשב ועז וכוללם יחד במילי חדא שה לומר שהוא מכלאים כשב ועז וממילא אייתר או לחלק ואותו שאינו נוהג בזכרים הוצרך לומר אותו זכר משמע וק"ל:

ועיין בב"ק ס' ע"א מוכח דלר' יהודה בעי או לחלק ואפ"ה בשמעתין מספקא לי' והיינו כנ"ל דלא בעי ריבוי לכלאים ואו לחלק ואותו לזכרים:

אלא לפ"ז צ"ע כיון דאין הכרח דאותו צריך לחלק ורק אותו זכר משמע א"כ למסקנא מנ"ל דאינו נוהג בזכרים דלמא כחנני' אותו זכר ובנו נקבה וצ"ע לכאורה. ונראה מ"ש תוס' לחנני' בן נמי משמע נקבה מי שבנו כרוך אחריו אכתי לא לכתוב לא אותו ולא בן אלא ולדה די"ל לישנא דקרא לא משתעי הכי ואורחא דקרא למכתב בן אך רמב"ן כ' דה"נ קראי מישך שייכי אהדדי שור או כשב או עז כי יולד וכו' ועוד או"ב לא תשחטו ביום אחד וכו' וכ' דלזה א"ש למ"ד אינו נוהג בזכרים מ"ט לא כ' להדיא פרה משום אלעיל קאי אהבן והאם כי יולד ע"ש וא"כ שפיר הו"מ למכתב אותה ואת ולדה דאלעיל קאי אכי יולד קאי ומדלא כ' אלא בן משמע למעוטי דוקא מי שבנו כרוך אחריו ולא האב דאל"כ לא לכתוב לא לאותו ולא בנו אלא ולדה וא"כ לרבנן אמנם חנני' לא ס"ל כהרמב"ן הנ"ל ויבואר לקמן אי"ה עוד ובהא פליגי:

עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו וכו' ר"פ השואל כ' בשיטה מקובצת בשם ריטב"א ששמע מרבינו פנחס אחיו של רא"ה ז"ל דע"כ לא פליגי אלא בשב וא"ת כגון לא תחרוש וכדומה. אבל בקום ועשה שאומר לעשות לפלוני ולפלוני כך מודה ר' יהונתן דצריך ליתן לשניהם. והקשו עליו מיומא נ"ז ע"ב גבי מערבין לקרנות דמיירי מקום ועשה ואפ"ה בעי למתלי בפלוגתא דר' יאשי' ור"י וצ"ע לכאורה. מיהו סוגיא דיומא בלאה"נ צ"ע מה ענין פלוגתא דר' יאשי' דהא אפי' לר' יאשי' א"צ לקלל אביו ואמו בקללה א' מחוברים ואדוקים זה בזה לומר יכה יוסי את האב והאם ודוקא בכלאים כתב יחדיו צריך לקשרם אבל אל"ה חיוב כשחורש בשור וחמור זה אחר זה וה"נ חייב באביו ואמו זה אחר זה וא"כ הכא מנ"ל לר' יאשי' מערבין לקרנות דלמא אין מערבין ורק יתנו משניהם זא"ז. וכן ק' לר' יהונתן דס"ל או אביו או אמו וכי יעלה על הדעת שיסבור ג"כ שיזרוק או מדם הפר לכפר או מדם השעיר לכפר על העם אתמהה. ע"כ נלע"ד דבקום ועשה נחתינן דרגא וס"ל לר' יהונתן בהא כר' יאשי' בשב וא"ת דהיינו שצריך ליתן לשניהם אבל לא בבת א' אלא בזא"ז ועכ"פ לשניהם יתן וה"נ ס"ל במדם הפר ומדם השעיר דצריך ליתן משניהם בזא"ז ולא מעורבבין משא"כ לר' יאשי' דס"ל בשב וא"ת נמי קאי על שניהם בזא"ז וא"כ בקום ועשה מעלי' דרגא ומערבי' לקרנות וא"ש בעזה"י:

ועיין תוס' יומא נ"ו סוף ע"ב העלו מש"ס מנחות היכי דכתיב וי"ו כמאן דכתיב יחדיו דמו ודוקא באביו ואמו כלל לא מהני וי"ו מטעם דפירש"י שלפנינו במנחות שם וכן מדם הפר ומדם השעיר מטעם שכ' תוס' ביומא שם. וצ"ל ג"כ בשור ובחמור הו"ל למכתב וחמור בלא בית ובחמור. אבל בעלמא כל וי"ו כמאן דכתיב יחדיו דמו. ומזה ק' לכאורה דברי תשובת הרשב"א שפ' בש"ע י"ד סי' רכ"ח סעיף מ'. והתם הלא אמר בלי רשות ראובן ושמעון בוי"ו וה"ל כמו יחדיו וצ"ע לכאורה. גם הט"ז האריך שם להקשות בנדרים הלך אחר לשון ב"א מיהו מה מוה' הכה כל בכור הוא וב"ד לק"מ התם במספר מעשה שכבר עבר לא שייך לומר כמסופק הוא או ב"ד דמה שהי' כבר הוא. אבל בע"ל י"ל לעולם לעולם או הא או הא ועיין תשובת כל דבריו בתשובה ת"ש סי' ד' ועיין ש"ע ח"מ סי' רמ"א סעיף ה'. נחזור להנ"ל די"ל ליישב בעזה"י דק' מתורצת בירך חברתה בודאי בלשון תורה הוה וי"ו כמו יחדיו אך בלשון ב"א ס"ל לרשב"א הוה אפי' בוי"ו כמו או ונפקא לי' ממתניתין דנדרים ר"פ נערה המאורסה דמסקינן דסד"א אבי' ובעלה או אבי' או בעלה ש"מ דמשתעי אינשי הכי וזה ראי' ברורה להרשב"א. שוב י"ל דיש בזה פלוגתא דפוסקים פ"ב דבכורים הכותב חיתו ובהמתו לבנו עיין פי' ר"מ ובהג"ה פי' הר"ש שם וכן עיין בזה בפי' הר"ן נדרים י"ח ע"ב ודלא כפירש"י והרא"ש שם עיי"ש:

וזהו גוף הדין צ"ע דמהחבר פ' הכא כר' יהונתן אפי' להקל דיכול להלות ברשות א' מהם ואלו באו"ב ספוקי מספקא לי' אי כחנני' אי כרבנן ושמעתי שקו' זו הקשה הגאון נב"י ולא נדפסה בספריו. תו קשי' לי כה"ג אהרמב"ם פ"ד מה' תרומות פ' ערל אסור בתרומה מגז"ש דתושב ושכיר והיינו כר"א ר"פ הערל דלא כר"ע שם ע"א ע"א דס"ל לרמב"ם איש איש דיברה תורה כלשון ב"א וכ"כ בזה לח"מ פ"ט מה' ק"פ וא"כ ע"כ ס"ל כר' יהונתן כמבואר בסנהדרין פ"ה ע"ב ואלו באו"ב ספוקי מספקא לי' אי כחנני' אי כרבנן ודע דפלוגתא זו דאיש איש לא שייכי בפלוגתא דהשב תשיבם שלח תשלח נתון תתן דב"מ ל"א ע"ב ובתוס' ד"ה דברה תורה וכו' דהתם השב הוה מקור עיין שם בפי' המשנה להרמב"ם עיין תוס' סוטה ל"ד ע"א ד"ה טוטרני וכו' ע"ש:

מ"מ קשי' סתירה הנ"ל והנלע"ד דהריף והרא"ש מייתי ברייתא דת"כ שור למעוטי חי' שה למעוטי חי' שה למעוטי עופות פי' דלא הוה למכתב שור ושה כלל אלא ואותו ואת בנו לא תשחטו וכפירש"י ד"ה שור הפסק הענין וכו' לכן דריש מיני' למעוטי חי' דלא נילף ק"ו ע"ש ולכאורה ל"צ קרא להכי דהא בעניני דקדשים כתב וי"ו מוסיף וא"א שינהוג בחי' כמ"ש תוס' ד"ה ועוד וכו' ע"ש. וי"ל מ"מ טרח וכתב לי' קרא דלא נימא ק"ו מפיק מהקישא דקדשים כנ"ל:

והשתא י"ל אפי' למאי דקיי"ל בעלמא כר' יהונתן מ"מ הכא צריך לחלק דאל"ה לא הוה דחקינן למימר דשור ושה למעוטי חי' ועוף אלא הוה אמרינן למימר דבעי שניהם דוקא שור ושה ובנם לכן אצטריך אותו לחלק דאייתר או לרבות כלאים וא"כ שור ושה אתי למעוטי חי' ועוף אע"ג דאיכא הקישא לקדשים וטרח וכ' לי קרא וחנני' צ"ל דלא ס"ל הך הקישא לקדשים לעיקר כמ"ש כבר לעיל בלא"ה וא"כ אצטריך שור ושה למעוטי מק"ו וליכא למטעי כלל אליבא דר' יהונתן דבעי תרווייהו וע"כ אותו לרבות דנוהג בזכרים מ"מ מיושב סתירה הנ"ל דאפי' למאי דקיי"ל כר' יהונתן בעלמא מ"מ באו"ב איכא לספוקי אי כרבנן אי כחנני':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף