חתם סופר/חולין/נח/א

חתם סופר חולין נח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בעזה"י מה שחנני הי"ת בחולין נ"ח סוגיא שיחלא קמא עם כל המסתעף בפסק עובר ירך אמו פק"ק פ"ב מש"ק ח' כסליו תקב"ץ לפ"ק:

<span id="</b" class="citation"></b>

ושוין בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדלה באיסור כ' תוס' דאפלוגתת ב"ש וב"ה דמס' עדיות קאי ובעי ש"ס להוכיח דזה וזה גורם אסור ולא תיקשי הא פלוגתא דתנאי היא בדוכתי טובי ואמאי לא מקשי מב"ש וב"ה אמאן דמתיר י"ל כמ"ש חי' ר"ן ומהרש"א דשאני ביצה דמגופי' דאמה קרבי ואין כאן זוז"ג אבל לאמימר תיקשי. והסברא בזה ע"ד משל העושה עיסה כלו של חולין ומחמצו במיעוט שאור של תרומה מ"מ נאסר משום דמעט שאור של תרומה מעמיד כל העיסה ודבר המעמיד אינו בטל ברוב ולזה קאמר אם מעמידו בשאור של חולין ג"כ ה"ל ב' מעמידין איסור והיתר ה"ל זוז"ג ומותר העיסה כיון שהוא רוב אבל העושה עיסה שכולו תרומה ומעמידו במיעוט שאור של חולין אינו עולה על הדעת להתיר העיסה המרובה ע"י העמדת שאור של חולין זה לא אסיק אדעתי'. וה"נ בולד בהמה טרפה שגוף הולד מאוירא רבו והיתר היא רק שהתחלתו מחלק אמו והיא כעין מעמיד לכל יצירת הולד אע"ג שהולד רבי' מאוירא הרבה יותר ממה שיש בו מחלק אמו מ"מ הי' ראוי להיות אסור משום מעמיד לזה מהני מה שהזכר ג"כ גורם וזוז"ג מותר משא"כ ביצה דכולי מגופי' דאם טרפה קא גדל מה יועיל לו מעט גורמת האב להתירו וזה ברור אי ביצה מגופי' רבו לא שייך זוז"ג. ואמימר דאמר מכאן ואילך הו"ל זוז"ג לא ס"ל מגופי' קרבי' כן פריך עליו מושוין בביצת טרפה שהיא אסורא. אבל בעלמא לא הו"מ להקשות מושוין אמ"ד זוז"ג מותר:

והנה לכאורה ק' לפמ"ש הפוסקים להמרש"ל ביש"ש דאע"ג דטרפה אינו מוליד מ"מ טוענת ביצים אלא שאינה יכולה להולידם א"כ לל"ב נימא ושוין מיירי בנמצא במעי אם דומיא דביצת נבלה דפליגי בי' ואסור בין שיחלא קמא ובין שיחלא בתרא ושייך שפיר גדלה כיון דאיירי נמי במכאן ואילך ומאי צריך לדחוקי תני גמרה בשלמא לרבינא לא תיקשי דלמא מיירי אמימר מכאן ואילך בנמצא במעי אמן ז"א א"כ אמאי שרי וכי עדיף מביצת נבלה לב"ה אבל אמאי דמקשה מושוין קשי' דלמא מיירי במעי אמן בשלמא לרש"י דקאי ומודים אפלוגתת ר"א ור' יהושע לק"מ דע"כ פלוגתתם בולד בהמה להקרבה מיירי בנולד דאי במעי אמן בלא"ה פסול להקרבה משום יוצא דופן וע"כ ביצא לאויר העולם ודומי' דהכי ומודים בביצת טרפה ביצא לאויר העולם ושפיר פריך אבל להתוס' דקאי אפלוגתת ב"ש וב"ה והם פליגו במעי אמם בנבלה א"כ נימא ומודים נמי מיירי בהכי. וי"ל דמאיזה טעם מודו כ"ע לאסור אי משום דגזר שיחלא בתרא אטו שיחלא קמא נהי דביצת נבלה אטו ביצת טרפה לא גזר ב"ש אבל טרפה אטו טרפה גזר. ז"א דלא שייך מפני שגדלה באיסור דהא אדרבא שיחלא קמא שגמרה באיסור אסור מדינא ובתרא דגדלה אינה אלא משום גזירה דהך ואכתי גמרה מבעי' לי' ואי נימא דטעמא דב"ש דמודה דמדינא אסור אפי' מכאן ואילך משום דזוז"ג אסור וכבר כתבתי לעיל דלא ניחא זה להש"ס כיון דבעלמא פליגי תנאי בהכי. ועוד אנן קיי"ל זוז"ג מותר איך יחלקו על ב"ש וב"ה. אלא ע"כ דלא כלישנא דרבינא אלא כל"ק דטרפה יולדת ומיירי בדספנא מארעא. אבל למ"ד טריפה אינה יולדת פשיטא דלא שכיחא כלל שיהי' לה חמימות דספנא מארעא ודי דנימא אם בא עלי' זכר על כרחה תטעון ולא תלד אבל ספנא מעצמה מארעא בודאי א"א ולכה"פ לא שכיחא כלל. ולכמה פוסקים אפי' טרפה יולדת מ"מ אינה מתאוה להזדקק לזכר מכ"ש למ"ד אינה יולדת. מאי תאמר דלמא שאני ביעא דכגופי' דמי'. אה"נ דלמסקנא דמסקינן שאני ביעא דכגופי' היא אה"נ דלא צריכין תו לדחוקי דתני גמרה אלא גדלה וכנ"ל דמיירי בין שיחלא קמא ובין מכאן ואילך והא דנדחק תני גמרה היינו לס"ד דלא אסיק הך דכגופי' דמי' והוה קשי' לי' וארווח לן בזה דלמאי דק"ל כלישנא בתרא אין צריך להגיה במתניתין תני גמרה שהוא דוחק אלא י"ל גדלה וכנ"ל:

והנה תוס' סיימו דא"א דגזרי ביצת נבלה אטו ביצת טרפה דהא לא גזרינן שיחלא בתרא אטו קמא ואטו ספנא מארעא פי' אע"כ ביצה אטו ביצה לא גזרינן אלא ביצה אטו בשר העוף עצמו אמנם במס' ביצה וי"ו ע"ב ד"ה ביצים וכו' מסקו כ"ע דהגזירה הי' ביצה אטו ביצה ולא חשו וק' דא"כ לגזור מכאן ואילך אטו שיחלא קמא ואטו ספנא מארעא, וי"ל דס"ל לל"ק דאמימר דטרפה יולדת ורוב ביצים נולדים דבמעי אמו לא שכיחא כדאמרינן בפ"ק דביצה. וליכא למיגזר ביצת נבלה אי שרית להני אתי למישרי גם ביצת טרפה הנולדים דזה לא גזרינן וממילא כיון שינהגו איסור בביצת טרפה הנולדים תו לא יטעו להתיר אותן שנמצא במעי טרפה כיון שידעו ביצת טרפה אסורה ולא יתחלף להם ביצת נבלה בביצת טרפה, וא"כ ע"כ מה שאסרו ב"ה ביצת נבלה הוא משום בשרה ולא ביצה אטו ביצה. וא"כ אנן נמי לא נגזר גזירה ביצת טרפה אטו ביצת טרפה וע"כ מכאן ואילך שריין ולא נוכל להקשות להאי לישנא מ"ש ביצת נבלה דגזרינן אטו בשר ולא גזרינן בב"ח, י"ל כה"ג משום בשר עוף בחלב דרבנן ולהאי לישנא באמת אין רבותא דביעא בכותחא לא לישרי במקום רבי' אך מאי דאמרינן רבותא אפי' ביעא בכותחא היינו לל"ב דאמימר דליכא שיחלא הנולדים אלא הנמצאים במעי אמם ולהאי לישנא י"ל שפיר דלמסקנא דביעא דכגופי' דמיא והנמצאים במעי אמם מדאורייתא אסורא י"ל גזרו ביצת נבלה אטו הני ולעולם לא גזרי ביצה אטו בשר ולק"מ מבב"ח וביעא בכותחא פשיטות הוא להתיר ושפיר קאמר אפי' ביעא בכותחא וכו':

והנה צריך לבאר מ"ש תוס' אפי' בה"ג דמאי פשיטות דביעא בכותחא האיכא מ"ד בשר עוף בחלב דאורייתא ק' לכאורה הא כ' תוס' לקמן קי"ד ע"א דכותח אינו אלא דרבנן ודלא כהרא"ש דפליג ואוסר ע"ש וא"כ אדרבא מדשני ש"ס לשון ברייתא דמס' ביצה דתני' מותר לבשלן בחלב ודקדק ואמר אפי' ביעא בכותחא ולא אמר אפי' ביעא בחלבא ש"מ כפי' בה"ג וביעא בחלבא לא הו"מ למימר משום דאיכא למ"ד בשר עוף בחלב דאורייתא ולא פשיט כולי האי אבל ביעא בכותחא פשיט להתיר ולא פליגי בש"ס בנסיובי דחלבא דשרי מן התורה וצ"ע לכאורה וי"ל דלקמן קי"ב ע"א גבי ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא וכו' מבואר דאפי' למאי דקיי"ל בשר עוף בחלב דרבנן מ"מ החמירו בכותח אע"ג דה"ל תרי דרבנן א"כ י"ל ה"ה למ"ד בשר עוף בחלב דאורייתא ונהי דביצה מדרבנן מ"מ יש להחמיר ביצה בכותח ואפי' נימא דיש לחלק בין הנושאים דיותר יש לגזור עוף גופי' אטו בשר בהמה אמאי דנגזר ביצה לאוסרו בכותח מ"מ אין זה פשוט כ"כ לומר אפי' ביעא בכותחא ומאי רבותא דביעא בכותחא משארי הוראות:

ואמנם רש"י ס"ל דהאי ושוין ברייתא היא אפלוגתת ר"א ור' יהושע וקצת יש להביא ראי' דהא בל"ב שפיר השקלא וטרי' צ"ל בשלמא אי פליגי בזוז"ג א"ש דפליגי בלגבוה אבל השתא דפליגי בעובר ירך אמו אדמיפלגי לגבוה לפלגי להדיוט ונדחק בזה בש"ס. וק' לימא דכ"ע עובר ירך אמו ועיברה ולבסוף ניטרף אסור ומזה לא מיירי. אך הולד של זה הולד דהרי ולד טרפה אעפ"י שאסור משום עובר ירך אמו מ"מ כ' כל הפוסקים שיש לו חיות בפ"ע וחי ומוליד וא"כ ילדו של זה הו"ל זוז"ג ובהא פליגי לגבוה ולא להדיוט ואין זה דוחק דהא בלא"ה צריך להבין. למה שהעלו תוס' בתמורה דלרבא ולהלכתא איירי מתניתין התם בתרי גוני. ולד נרבע ונוגחת מיירי בנרבעה ולבסוף נתעברה, ולד טרפה מיירי נתעברה ולבסוף נטרפה. וצריך להסביר הענין כי לשון ולד נרבעת או נגחת מבואר שהולד לא נרבע ולא נגח אלא היא ולדה של ניגחת ונרבעת וא"כ מובן דמיירי שנתעברה אח"כ דאי קודם לכן הרי הולד עצמו נרבע ונגח וכן בנעבד ומוקצה הוא עצמו נעבד והוקצה לע"ז דניחא לי' בנפחי' ואינינו ולד אע"כ מיירי שנתעברה אח"כ אמנם ולד טרפה מבואר בהיפוך כיון דליכא ולד טרפה דהא טרפה אינינה יולדת ע"כ מיירי בנטרפה אח"כ כנ"ל ולפ"ז ק' כנ"ל דלמא עובר ירך אמו וליכא ולד טרפה כי הוא עצמו נטרף עם אמו וליכא ולד טרפה אלא ולדו של אותו טרפה ופליגי בזוז"ג ולגבוה ומאי פריך ש"ס אע"כ כפירש"י דקאי אפלוגתת ר"א ור"י וא"א לומר דמיירי בולד ולד דא"כ ומודים בביצה נמי קאי כעין פלוגתתם בולד ולד היינו אפרוח ביצת טרפה והרי אסקינן בתמורה דלכ"ע אפרוח שרי אימת קא גביל לכי מיסרח עפרא בעלמא הוא וא"ש לרש"י אך להתוס' דמודים לא קאי אר"א ור"י קשה:

ומיושב ק' תוס' דתמורה הנ"ל דרבא ס"ל עובר ירך אמו ולמאי דקיי"ל טרפה אינה יולדת ס"ל לר' יהושע עובר לאו ירך אמו ע"ש ולהנ"ל ניחא רבא לטעמי' דס"ל אפרוח ביצת טרפה דלא כמסקנת אביי שם. י"ל כ"ע עובר ירך אמו ופליגי בולד ולד טרפה בזוז"ג דומי' דפלוגתת בנרבע ונגח דפליגי בזוז"ג לרבא ה"נ בטרפה. ומיושב נמי מה שפרש"י בתמורה דולד טרפה לא נאסר להדיוט היינו לסוגיא דהתם לרבא פליגי בולד ולד וזוז"ג ואינו אסור אפי' לר"א אלא לגבוה ולא להדיוט. כמבואר בלישנא בתרא וכמ"ש בחי' ר"ן דשמעתין ויבואר עוד לפנינו אי"ה. ודוחק קצת בכוונת רש"י ויבואר לקמן אי"ה. וצע"ג לרש"י הא דאמר ר"ה התם בתמורה ומודים באפרוח ביצת טרפה וכו' וק' מאי חדית לן ר"ה הא בברייתא תני להדיא דמודים בביצה משום דגופי' הוא וה"ה אפרוח דהא ר"ה לא אתי לאשמעינן דאפרוח לאו עפרא הוא דלא ס"ד כלל עד דאתי אביי אבל ר"ה לא אמר אלא גופי' היא וזה דבר נישנית בברייתא בשלמא אי לא נישנית בברייתא אדר"א ור"י אתא ר"ה לאשמעינן אליבייהו הך דגופי' היא וה"ה דהו"מ לאשמעינן בביצה אלא נקט אפרוח משום דאינהו איירי לגבוה איירי הוא נמי באפרוח תורים ובני יונה לגבוה אבל אי ברייתא אדר"א ור"י קאי וקאמר אע"ג דפליגי בולד בהמה לגבוה מ"מ בביצה נאסר אפי' להדיוט משום דגופי' הוא א"כ מאי הוסיף ר"ה אפרוח טפי מביצה דברייתא וכן קשה מאי מייתי רבא ת"כ מברייתא דרימה דאמרינן כגופי' מאי אולמי' ברייתא דרימה מברייתא עצמה דתני בה מודה בביצת טרפה:

והנלע"ד דקמ"ל ר"ה סד"א דטעמא דברייתא דמודים בביצה משום דס"ל טרפה יולדת ובשיחלא בתרא ובדספנא מארעא דחד גורם אבל זוז"ג לכ"ע שרי' דלאו גופי' הוא ואפי' שיחלא קמא נמי שרי לחכמים דלאו גופי' הוא קמ"ל ר"ה דמודים נמי באפרוח ביצת טרפה דודאי לאו ספנא מארעא דאותו אינו מגדל אפרוחים אפ"ה מודים משום דכגופה הוא. והנה פירש"י פי' השני שם ההכרח דביצה מגופא גדל דהרי חזינן אחר שנולדה הרי הוא כדומים ואינו גדל עוד ש"מ במעי אמה מגופה גדל ולא מאוירא וע"ז מייתי רבא ת"כ דסברא מעליא הוא שהרי רימה הפורש מאדם חי ליכא למימר דר"א מטמא לי' משום עובר ירך אמו דודאי לא יעלה על הדעת דשייך בזה ירך אמו אך טעמי' דר"א משום גופי' והיינו כטעם הנ"ל דכיון שהרימה גדל בחיותו של אדם מכיון שפורש מאדם הוא מתה שפירשה ממקום חיותה ולא דמי לתולעה שגדל מבשר מת כי כך יצירתה אבל רימה שיצירתה מבשר חי מכיון שפירשה מתה כדקיי"ל לענין טרפות במורנא שבריאה ותולעים במוח וכדומה, נמצא הרימה היא כמו ביעא הנ"ל שאינה גדלה אלא מגופה ומשו"ה מטמא ר"א ולא משום עובר ירך אמו ורבנן דפליגי היינו משום דפירשא בעלמא הוא. אבל בגוף הסברא לא פליגי. א"כ ה"נ יש לומר בביעא דמודים לאו בדספנא מארעא דוקא ושיחלא בתרא אלא משום דגופי' היא ואין לומר א"כ ליפלגי נמי רבנן אביצה משום דפירשא בעלמא הוא כדאמר רבא בב"ק תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה דפירשא בעלמא הוא, ז"א דאין פירשא דהכא דומה לדהתם הכא ר"ל פרש ומעמפש ממנו ואינו ראוי להחשב בשר אדם לענין טומאה. והתם הרי ביצה אינו פרש והוא מאכל חשוב אך סיוע נגיחה וחיות הו"ל מנפרש בפ"ע ואין בו כח לסייע בנגיחה ופשוט:

ואמנם לשיטת תוס' דלא תני ומודים בפלוגתא דר"א ור"י א"כ ר"ה דאמר ומודים באפרוח ה"ה דקמ"ל בביצה דעדיין לא שמעינן ונקט אפרוח משום דשייך בי' הקרבה וכנ"ל לזה י"ל דהך סברא דגופי' הוא פשוט מבחוץ ולא צריך ראי' מרימה אך הוה סד"א כיון שנשתנה צורתו ושמו מעיקרא תרנגולת והשתא ביעא מעיקרא ביעא והשתא אפרוח ונימא בהיפוך ע"כ ל"פ אלא בולד בהמה דמעיקרא בהמה והשתא בהמה אבל בביצה אפי' ר"א מודה להתיר משו"ה מייתי ת"כ מרימה דמעיקרא אדם והשתא רימה ואפ"ה מטמא ר"א וע"ז דחי אביי ב' דחיות א' התם אדם נמי מקרי רימה ולא אשתני שמו משא"כ ביצה וא"כ י"ל אפי' ביצה מותרת ואת"ל נמי אדם לא מקרי רימה ואפ"ה מטמא וה"ה ביצה מ"מ האפרוח מותר דאימת קא גביל וכו'. ולשיטה זו משמע קצת דלמסקנת אביי ביצה נמי מותרת דנשתנה צורתו ושמו ושאני אדם דאיקרי רימה, אך זהו י"ל לשיטת תוס' דס"ל דלא שייך אימת קא גביל אלא באפרוח ולא בשארי מילי דעלמא. אך בפ' אין מעמידין אמרינן דבש של גוים מותר דלמאי ניחוש לה אי משום איערובי מיסרח קא סריח דרש"י ותוס' מפרשי לי' לענין נטל"פ ע"ש. והר"ן בשם ר' יונה מפרש אי משום איערובי פי' שרגילים לערב בשר נבלה בדבש והטבע מהפך הבשר לדבש ונעשה מבשר דבש מ"מ ליכא למיחש דמסרי סרי פי' אימת קא גביל לכי מסרח ועפרא בעלמא הוא ע"ש ונעלם זה ממג"א סי' רי"ו סק"ג בסופו וכבר נתעורר בזה בס' שכה"ג ע"ש והנה ס"ל להר"ן וסייעתו דכל דבר שבעולם שפושט צורתו ומלבש צורה אחרת ההעדר קודם להוי' וביני לביני ה"ל עפרא בעלמא אעפ"י שידוע שבשר שנתהפך לדבש לא מוסרח ולא הוה עפרא מ"מ ההעדר מקרי עפרא וסרוח ופנים חדשות באו לכאן. והשתא איס"ד דסברו זו לחודא מועיל להתיר א"כ אין לך דבר שנשתנה שלא יהי' מותר אפי' ולד במעי אמו הזרע להדם מתהפכת לבשר ונשתנים מההעדר להוי' ומכ"ש רימה שבבשר אדם שנתעפש טרם נעשה ממנו רימה. אלא תרווייהו בעינן שיקבל צורה ושם חדשות אימת קא גביל ותרווייהו צריכים להדדי דרימה אע"ג דקא גביל לכי תסרח מ"מ שמו עליו משא"כ אפרוח תרווייהו אית בי' אבל ביצה נהי אין שם תרנגולת עליו אבל לא מסרח ולא הוה עפרא דגופי' ממש הוא במעי אמו וכך הוא צורתו בתחלת הוייתם ממש בשלל של ביצים וכ' חק יעקב סי' תר"ז דדם נעכר ונעשה חלב אע"ג דנשתנה למילתא אחריתי מ"מ לא נשתנה לדבר המותר בשלמא דבש בעלמא מותר והאי בשר נשתנה לדבר המותר וכן האי ביצה נשתנה לאפרוח המותר בעלמא אבל דם שנעשה לבן ועדיין לא נמצא חלב בשום מקום שאינו מדם וראוי שהכל אסור ואפ"ה התירה תורה וה"ל חידוש ע"ש ודפח"ח ובמקום אחר הארכנו בזה לדינא ואין כאן מקומו:

ר' יהושע אומר יקרב הנה בסדר משנתינו שבמשניות תמורה גרסינן וחכ"א ולא ר' יהושע ותוס' דשמעתין כתבו משו"ה מייתי הך ברייתא דנזכר ר' יהושע בהדיא. ולולי דבריהם הייתי אומר בל"ק א"ש דהוה סד"א נהי בעלמא ס"ל לר"א זוז"ג אסור מ"מ בבעלי חיים ס"ל לר"א ומחלוקתו זוז"ג מותר דגלי קרא שה כשבים ושה עזים דקאמר ש"ס בבכורות ז' ע"א בעלמא ס"ל לר"א זוז"ג אסור ושאני הכא דגלי קרא וה"א בכל בע"ח קאמר. והכא פליגי בלגבוה. ר"א ס"ל להדיוט שרי רחמנא ולא לגבוה וחכמים ס"ל לגבוה נמי שרי ולק"מ קו' הש"ס. אך מדתני ר' יהושע אמר יקרב והא ר' יהושע בר פלוגתי' התם בבכורות וקאמר ש"ס בעלמא סבר ר"י זוז"ג מותר ושאני הכא דגלי קרא שה כשבים ואס"ד דקרא דשה כשבים אתי לגלוי אכל דיני בע"ח א"כ לר' יהושע אפי' להדיוט אסור מכ"ש לגבוה ואיך אמר יקרב אע"כ אין בקרא אלא חידושו טמא הנולד מן הטהור ולא לשארי דינים וה"ה לר"א דבהא לא פליג ע"כ פריך שפיר ואיידי דמייתי הך ברייתא בל"ק מייתי נמי בל"ב:

והנה לרש"י ק' הש"ס בנוי ונמשכת אק' אי הכי והכי קאמר כיון דמוקמת הומודים בדספנא מארעא ע"כ פליגי בלבסוף נתעברה ובזוז"ג א"כ לפלוגי להדיוט ופי' חי' ר"ן ואוסף נופך בעזה"י דבשלמא אי פליגי בעובר ירך אמו י"ל לגבוה הוא דאסור ולא להדיוט אפי' בנתעברה לבסוף דתחלת גדולו באיסור מ"מ לאו ירך אמו דהא ע"כ בהכי מיירי דומיא דמודים דמיירי בגידולו באיסור וה"נ פלוגתייהו בגידולו באיסור ואפ"ה לגבוה אסור ולא להדיוט וא"נ י"ל מיירי בין בנטרפה תחלה בין בסוף ובנטרפה בסוף אינו אסור אלא לגבוה ע"כ נקט לגבוה אע"ג דנטרפה בתחלה אסור אפי' להדיוט:

ומודים בביצה ג"כ בין בשיחלא קמא בין מכאן ואילך דלעולם אסור להדיוט משום דכגופה דמי' ונקיט שגידולה באיסור משום דמיירי נמי מכאן ואילך. אך לאמימר דאמר מכאן ואילך שרי משום זוז"ג וע"כ לית לי' כגופי' דמי' דאל"ה אפי' זוז"ג אסור כמ"ש לעיל בתחלת דברינו וא"כ השתא כיון דביצה לאו כגופי' מ"ט אסור שיחלא קמא ע"כ משום עובר ירך אמו אפי' במידי דלאו כגופי' א"כ מ"ט דר"י להתיר הולד ע"כ לא פליגי אלא בזוז"ג ובנטרפה לבסוף וא"כ קשה הרי שמענו לר"א בעלמא בשאור של תרומה דזוז"ג אסור אפי' להדיוט א"כ לפלגו בהדיוט זהו ללישנא קמא וכ"כ חי' ר"ן והוה דרך מרווח:

אך בלישנא בתרא דרך ג"כ בדרך הזה בדוחק מאוד ואמר בשלמא בל"ז ה"א טרפה יולדת ופליגי בנתעברה לבסוף ובזוז"ג ור"א ס"ל בעלמא זוז"ג אסור אפי' להדיוט אבל בעיבורו של בע"ח ס"ל הזכר עיקר וזוז"ג מותר להדיוט רק לגבוה. אך השתא דטרפה אינו מוליד ופליגי ע"כ בנתעברה תחלה ובעובר ירך אמו וכבר ידענו דאיפלגו תנאי בעלמא בעובר ירך אמו להדיוט א"כ לפלגו להדיוט אלו דבריו י"ל לכאורה צריך ליישב אי מכח פלוגתא דתנאי עובר ירך אמו בעלמא פשיטא לי דיאסר ר"א אף להדיוט א"כ מ"ט פשיט לי' לישנא קמא דעובר ירך אמו הוה לגבוה ולא להדיוט והי' נ"ל לפי שלא מצאתי תנאי פליגי בעובר ירך אמו לענין איסור והיתר להדיוט דמאי שאמר רבי האומר לשפחתו את שפחה ולדך בן חורין לא מקרי הדיוט דהוה כקדושת הגוף וכ"כ מורי בהפלאה כתובות י"א ע"ש ולא מצאתי אלא בסנהדרין פ' ע"ב דמוקי רבינא ברייתא דאוסר העובר בהנאה מטעם עובר ירך אמו אבל מאן דמוקי התם בזוז"ג לא מיירי מעובר ירך אמו כלל. והא"ש דל"ק הוה ניחא לי' דעובר ירך אמו לגבוה אסור משום דלא אשכח עדיין שום תנא דאוסר להדיוט וברייתא דסנהדרין מיירי בנגמר דינו ואח"כ נתעברה וזוז"ג אסור ולא משום עובר ירך אמו דהרי גידולו באיסור. אבל לישנא בתרא רבינא הוא מרא דשמעתא ואיהו ס"ל התם דברייתא בנתעברה ולבסוף נגמר דינו ומשום עובר ירך אמו ואסור אפי' להדיוט שפיר קאמר אי משום עובר ירך אמו לפלגו להדיוט וא"ש:

ברם מ"ש דל"ב הוה ס"ל דזוז"ג דעובר בעל חי קיל משום שהזכר עיקר נראה רחוק קצת, אבל עיין רמב"ן בחומש פ' תזריע תמצא דיעות בזה. ובסוגיא דחוששין לזרע האב הארכתי ובארתי זה בעזה"י:

מ"מ לולי דברי הר"ן ה"א כפשוטו דהנה בתמורה תנן ברישא כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרים בלי שום חולק אלא רב בגמרא מייתי ברייתא תני עלה ור"א אוסר. אבל רבי במתניתין השמיט דברי ר"א. אך בולד טרפה תנן במשנתינו פלוגתייהו. ולכאורה נראה דודאי ר"א ומחלוקתו בחדא מחתא מחתינהו כל האסורין למזבח וטרפה בכלל ר"א אמר לא יקרב וחכ"א יקרב ואה"נ דלר"א טרפה אפי' להדיוט אסור אך משום אינך נקיט לא יקרב ואך רבי במשנתינו חלקום לב' בבות דבשאר ולדות רצה לסתום כחכמים ובטרפה לא רצה לסתום ותני פלוגתא מ"מ לא שינה מלשונם ונקט פלוגתתם בהקרבה וה"ה להדיוט ולק"מ אך השתא דטרפה אינה יולדת ע"כ בבות חלוקות הן אחת מיירי מענין אחר דבבא דכל האיסורין למזבח היינו מיירי בנרבעו ולבסוף נתעברו דבנתעברה תחלה מודים חכמים דהיא וולדה נרבעו. ולד טרפה מיירי בהיפוך דהרי טרפה אינה יולדת וא"כ ע"כ לא בחדא בבא כיילינהו ר"א ור"י א"כ קשה שפיר אדמיפלגי לגבוה בטרפה לפלגו להדיוט ונדחק ר"א נקיט להקרבה איידי דר' יהושע ועתי"ט דאשכחן טובא כה"ג דנקיט התנא איידי דחיברו:

והנה התם בתמורה קאמר לר"נ פלוגתתם בעברו ולבסוף נרבעו אבל לכ"ע זוז"ג שרי א"כ אתי' מתניתין דתמורה כפשוטו דנהי דפלוגתא דברייתא לא מיירי בנרבעו ולבסוף עיברו דא"כ לא הוה פליג ר"א. אבל מתניתין דנקט סתמא בלי מחלוקת כל האיסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין איירי בנרבעו ונגחו ונעבדו והקצו תחלה וסתם להתירא דזוז"ג מותר לכ"ע ושוב בולד טרפה כה"ג שנטרף ולבסוף עיברה פליגי בזוז"ג ור"א לטעמי' דאוסר בעלמא זוז"ג בשלמא ברישא רובע ונוגח ומוקצה ונעבד שאינו אסור אלא לגבוה בהא לכ"ע זוז"ג מותר אבל בטרפה דהוה אסור להדיוט אזיל ר"א לטעמי' ואוסר זוז"ג והולד אסור אפי' להדיוט ואיידי דנקטו חכמים להקרבה נקיט הוא ג"כ להקרבה וכנ"ל ואין כאן דוחק. אבל לרבא דליכא שום גווני שיהי' מותר לכ"ע דבנרבעו תחלה פליגי ובעיברה תחלה לכ"ע אסורי ע"כ רישא דמתניתין דמתיר היינו בנרבעו תחלה וסתם משנתינו כמ"ד דזוז"ג מותר וסיפא דטרפה אי טרפה אינה יולדת ע"כ מיירי בנטרפה אח"כ וכהתוס' דשאני טרפות שיש לו חיות בפ"ע ואינו תלוי בחיי אמו לא אמרינן היא וולדה נטרפו. ולר"ת לא צריכין להא אלא ס"ל לרבא עובר לאו ירך אמו והא דאמר הוא ואמו נרבעו היינו שנהנה ג"כ מהרביעה ומסייעים לנגיחה ומועיל לע"ז וההקצאה ע"י ניחא לי' בנפחי' ולעולם עובר לאו ירך אמו:

וצ"ע להתוס' מאי קאמר לעיל אבל מוקצה ונעבד מותר וא"ד אסור דניחא לי' בנפחי' וק' אי עובר ירך אמו תיפוק לי' היא ואמו נעבדו והוקצו. הן אמת אפי' אי עובר לאו ירך אמו נמי קשה הא אר"י חטאת מעוברת אי בעי מתכפר בה אי בעי בולדה אלמא אע"ג דעובר לאו ירך אמו ולא הוה ולד חטאת מ"מ כשמקדיש סתם שני הגופים הוקדשו האם והעובר ונהי אם שיירו בפירוש משויר משום דעובר לאו ירך אמו מ"מ בסתם חלה קדושה על שניהם וא"כ ה"נ מ"ט לא נימא חלה ההקצאה ועבודה על שניהם לזה י"ל הקדש שאני דקדושת הגוף אלים טפי וס' זו כ' פ"י בקידושין ס"ג וקבע בה מסמורת מ"ו בהפלאה כתובות י"א אלא מה שהקשה לו ממחליף פרה בחמור וילדה משמע דיש קנין בעובר אפי' בהדיוט לא עיינו בשטה מקובצת ב"מ ק' בשם רמ"ך דהתם פליגי מוכר ולוקח במילתא אחריתי שמכר לו בפי' פרה מעוברת ועכשיו ילדה וטוען מוכר ברשותי ילדה ואתן לך מעוברת אחרת תחתי' כי מעוברת לקחת ממנו והלוקח טוען ברשותי ילדה וכשלקחתי היתה מעוברת ע"ש נמצא לא פליגי בעצמות הקנין כלל וכל א' רוצה לקיים מקחו אבל מוכר פרה אי ניקח בקנין א' הפרה עם העובר י"ל למ"ד עובר לאו ירך אמו לא קנה דוקא בהקדש בעי שיור להדיא אבל בעלמא לא וא"ש הך דנעבד ומוקצה דלס"ד אינו נאסרת עם האם ולאיכא דאמרי נמי משום דניחא לי' בנפחי' אבל בלא"ה לא ועיין קצה"ח סי' כ"ב לא עיין בגמרא הנ"ל ומשו"ה לא ניחא לי' לחלק בין הקדש להדיוט ולהנ"ל מוכרח משמעתין וזה בעצמו סברת ר"ת בסנהדרין פ' ע"ב דגמר דין דסנהדרין אוסר העובר אפי' לאו ירך אמו משום דפסק סנהדרין מפקיע מידי שיעבוד כמו קונמות והוה כקדושת הגוף וכמו שהסביר בהפלאה הנ"ל. וכעין הכרח לשיטה זו מדפריך ספ"ק דעירוכין בפשיטות פשיטא גופא הוא ואס"ד תלי' בפלוגתא דעובר ירך אמו איך פריך פשיטא אע"כ אפי' אי לאו ירך אמו מ"מ פסק סנהדרין אסור חוץ מישבה על המשבר אך כל זה לר"ת דס"ל לרבא עובר לאו ירך אמו ושני גופים הם ונהי מ"מ נהנה ברביעה וסייעו בנגיחה מ"מ לא הוה נאסר במוקצה ונעבד אי לאו דניחא לי בנפחי' אבל להתוס' דס"ל לרבא עובר ירך אמו והוה כרגלה ושאר אברי גופה א"כ קשה מ"ש נרבע ונוגח ממוקצה ונעבד:

והנה עיין במס' ע"ז פ' כל הצלמים דאיכא תרי לישני לחד לישני אין שינוי מועיל לגבוה מדאמר רבא היא וולדה נרבעו ולאידך לישנא שאני התם דלא הוה שינוי דדשא אחיד באפי'. ונראה דהני לישני פליגי בסברת תוס' ור"ת דללישנא קמא ס"ל לרבא עובר ירך אמו והוה ולד במעי פרה כסולת במעי חטה ולכשיולד הולד ה"ל כנטחן החטה ויצא הסולת דה"ל שינוי וללישנא בתרא ס"ל כר"ת דלרבא עובר לאו ירך אמו וה"ל ב' גופים אלא שנהנה מרביעה וכיון שגם במעי אמו הוא גוף בפ"ע א"כ דשא אחידא באפי' ואין כאן שינוי:

והנה בשמעתין ללישנא בתרא פליגי ר"ח אר"נ אי נרבעו כשהן חולין או כשהן מוקדשין ומשום ביזוי מלתא י"ל הך לישנא ס"ל כלישנא התם בע"ז דלכ"ע עובר ירך אמו וזוז"ג ג"כ אסור לגבוה רק ע"י שינוי שנולד הותר לחכמים ור"א ס"ל מ"מ בזיון מילתא ור"ח אר"נ ס"ל פליגי בנרבעו כשהם מוקדשים ס"ל בשהן חולין פליגי. והא"ש סוגיא דלעיל. דרבא לא אמר אלא ולד נרבעת ונוגחת אפרה ותל"מ וסתמא דתלמודא קאי להך לישנא דשינוי מועיל רק משום בזיון קדשים מיהא הוי. אבל מוקצה ונעבד כיון שנשתנה לא גרע ממשתחוה לקמה דחטים מותר לסולת ולמנחות. וא"ד ה"נ בזיון מילתא דהיא עצמה נעבדה והוקצה דניחא לי' בנפחי'. ולעולם אי לאו משום שינוי אין לחלק בין מוקצה ונעבד ובין נרבע ונוגח כיון דעובר ירך אמו:

אבל למ"ד לרבא עובר לאו ירך אמו ליכא למימר כנ"ל דהטעם משום שינוי דז"א דלהך מ"ד ליכא שינוי אלא דשא אחיד באפי' וע"כ צריך לחלק בין קדושת הגוף חל על העובר בכלל האם ולא מילתא אחריתי:

והנה י"ל הרמב"ם פ"ג מאי' מזבח הל' י"ב אחר שכ' לפי זה האיסורים לגבי מזבח כגון בעל מום ומחוסר אברים כ' וכולן ולדותיהן מותרים חוץ מולד נרבעות ונעבדה ומוקצה ושהמית אדם וכו' בד"א כשנעבדה בה עבירה או שהמיתה מעוברת שהרי ולד מצוי עמה בעת שנפסלה והוה כאבר מאבריה אבל אם נתעברה אחר שנעבדה בה עבירה הרי ולדה כשר למזבח אפי' נרבעה כשהוא מוקדשת ואח"כ נתעברה וכו' המשתחוה לקמה חטים מותרים למנחות שהרי נשתנו ונדמו לולדות של איסור מזבח שהן מותרים עכ"ל לענינינו:

הנה ממ"ש הואיל והיא אבר מאבריה ושינה לשון רבא היא וולדה נרבעו משמע דס"ל דלא כר"ת אלא מטעם עובר ירך אמו נאסרה. וכ"כ להדיא עובר ירך אמו פי"א מנזקי ממון הל' י"א וכיון דכייל מוקצה ונעבד עם נרבע ונוגח ש"מ לאו מטעם ניחא לי' בנפחי' אלא מטעם עובר ירך אמו נאסרו והא דכ' לקמן קמת חטים נשתנו כמו ולדות קדשים ר"ל ולד נעבד ומוקצה שנתעברו אח"כ שמותרים כסתם מתניתין ולדותיהם מותרים והתם לאו משום זוז"ג דקיי"ל בע"ז זוזז"ג אסור וע"כ משום שינה הותרו ולא משום זוז"ג:

והרשב"א במשמרת הבית הקשה אשיטת ר"ת שכ' הרא"ה בבד"ה שם דאע"ג דלאו ירך אמו הוא מ"מ היא עצמה נהנה ברביעה. והקשה מה בכך הא לא נהנה אלא דרך אברים ולא במקום רביעה והגע עצמך אלו היו לפניו ב' גופים ורבע א' ובשעת רביעה של זה נהנה גם דרך איברים מבהמה השני' וכי נאסרה בשביל זה וה"נ כיון דלאו ירך אמו וכגוף אחר נהי דנהנה מרביעת האם מ"מ מ"ט יאסר הרי נהנה בדרך אברים. אמנם המעיין היטב בשיטת ר"ת ובר"ן ורא"ה וראב"ד בשיטה מקובצת דבב"ק ותוס' סנהדרין פ' ע"ב יבין לאשירו דס"ל נהי שהם שני גופים מ"מ חיותו תלוי בחיותה של אם וכל אבריו כח חיותם בכח חיות אברים ובזה עדיף לאו ירך אמו מירך אמו דאי עובר ירך אמו אינו אלא כרגל מרגלי הבהמה אבל למ"ד לאו ירך אמו ויש לו מציאות בפ"ע אך כל חיותו מעורב וממוזג במזג אברי אמו ומיושב ק' תוס' גטין שהקשו נהי המשתחרר חצי עבדו קנה אבל המשתחרר חוץ מרגלו לא קנה והכא ששייר השפחה ושחרר רגלה היינו העובר איך קנה עצמו בן חורין ולר"ת א"ש דעובר לאו ירך אמו הוא ויש לו מציאות בפ"ע אך כח ידו ממוזג בכח יד אמו ע"כ כשנותן גט ביד אמו משחרר חציה ומשעבד חציה ממש כי היא ממוזג בכל האברים וע"כ הרובע הבהמה ובתוך בית רחמה ממוזג בית רחמו של עובר וה"ל כרובע שניהם ולק"מ קו' הרשב"א, ולפ"ז הא דפסק הרמב"ם ומביאו בש"ע אה"ע סי' ז' סי"ח כהן שבא על גרושה מעוברת הולד כשר שהרי בא מטפה כשרה וק' הרי היא וולדה נבעלה ודוחק לומר שהולד היא כפחות מג' שנים שאינו ראוי לביאה מיהו למאן דס"ל עובר ירך אמו הוא א"ש דאינו אלא ירך אמו ולא נבעל אלא דרך אברים וכן אח"כ לכשיולד איננו אלא אבר מאמו, אבל הבא עליו אינו אלא כבא על רגל של חללה ומה בכך אבל לר"ת ה"נ אפשר דאסור דהוה ממש אבר כאבר ומכ"ש בא"א מעוברת שזינתה דאסור הולד לכהונה:

והנה בפ"ז מה' עבדים ה' ה' כ' הרמב"ם הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין ולדך עבד דבריו קיימין את שפחה ולדך בן חורין לא אמר ולא כלום דה"ל כמשחרר חציה פי' ואנן קיי"ל המשחרר חצי עבדו לא יצא ב"ח. והקשה ראב"ד א"כ ברישא נמי אמאי דבריו קיימין כיון דס"ל לרמב"ם עובר ירך אמו וה"ל משחרר חציו א"כ ברישא נמי ליהוי כמשחרר חצי עבדו ועיין לח"מ שהאריך. ולפע"ד ליישב הא דקיי"ל הך דאין יכולין לשחרר חצי עבדו בשטר היינו משום דילפינן לה לה מאשה מה אשה אינה מתגרשת לחצאין אף עבד אינו משתחרר לחצאין והה"נ את שפחה ולדך ב"ח זה לא נמצא כמותו באשה וכל דלא שייך בגט אשה לא מהני בשפחה. אבל את בת חורין ולדך עבד שלא יהי' הולד בכלל שחרר האם זהו בגט דמעולם לא עלה על דעת שהמגרש אשתו מעוברת שתופסל הולד לכהונה משום ירך אמו ונגעה הגירושין בולד והיא ואמה נתגרשו זה לא עלה על דעת וא"כ ה"ה את ב"ח ולדך עבד הוה דומה דאשה אבל בהיפוך אתה שפחה ולדך ב"ח זה א"א באשה ע"כ גם בשפחה אינו:

ועיין חולין ע"ד ע"א בעי ר' הושעי' הושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן ט' חי אי ד' סימנים אכשר בה רחמנא ושם ע"ה ע"א פשיטא לי' לרבא עובר שנמצא במעי טרפה ד' סימנים אכשר בי' רחמנא. ונראה אפי' לרבא לא נפשטה אבעי' לר' הושעי' לר"ת דבשלמא טרפה שנשחטה ופסקה חיותא דאם מעתה יש חיות לסימני ולד וכיון דד' סימנים אכשר רחמנא שוחט הולד ושפיר דמי אבל ר' הושעי' מסופק בהושיט ידו למעי בהמה חי ועדיין חיותו של עובר וסימניו ממוזגים בסימני האם א"כ י"ל כל זמן שלא נחתכו סימני האם לא יועיל חתיכת סי' העובר ואע"ג דקיי"ל כרבא אפשר דאיתי' דר' הושעי' ומיושב ק' תוס' במס' ביצה גבי עגל שנולד מן הטרפה בי"ט ע"ש וק"ל:

והנה מג"א סי' שמ"ג הקשה על הרוקח דאוסר אשת כהן מעוברת לכנוס לאוהל המת והקשה מג"א הא ה"ל טהרה בליעה ואינו מקבל טומאה כדמוכח באהלות ע"ש ולכאורה לק"מ כיון דעובר ירך אמו הוא ואין לו מציאות בפ"ע ה"ל כחתיכה עבה ולא טהרה בליעה אבל באהלות מיירי בישבה על המשבר דנעקר הולד וה"ל גוף בפ"ע כמבואר ספ"ק דעירוכין שפיר ה"ל כגוף בתוך גוף וה"ל טהרה בליעה אלא לפ"ז מוכח אע"ג דעובר ירך אמו וה"ל כחתיכה עבה מ"מ אינינו כנקבה אלא כזכר דאל"ה אינו מצווה על הטומאה טומאת כהנים דבני אהרן ולא כבנות אהרן מ"מ ה"ל כזכר:

אלא לפ"ז תיקשי בגיורת מעוברת שטבלה דמייתי ביבמות דעלתה טבילה לולד והקשה מורי בהפלאה כתובות י"א הא לא מל ותי' דה"ל כגר שנחתכה ערלתו. ולהנ"ל ליתא שאינו כנקבה אלא כזכר ומכ"ש אי עובר לאו ירך אמו יש לו מציאות בפ"ע ודשא אחיד באפי'. ולפע"ד דקי"ל ר"פ הערל ערלת שלא בזמנו אינו מעכב לענין פסחים. ונ"ל לענין גירות אם אמו הביאתה על כתיפה אפי' בן יום א' לא הוה ערלת שלא בזמנו דכל שאין אמו טמאה לידה נימול ליום א' אבל זו שמגיירת עם עובר ולכשתלד תהיו טמאה לידה הרי זמן מילתו לשמנה ועתה ה"ל ערלת שלא בזמנו ואינו מעכב כנלע"ד:

עיין בב"ק ע"ח ע"ב בעי ר' ירמי' קטע וכו' חוץ מעוברה ע"ש. ועיין רמב"ם פ"ב מגניבה הל' י"א לא מייתי הך דחוץ מעוברה והיינו משום דס"ל עובר ירך אמו וליכא למבעי' מידי. אמנם צ"ע בפרק ג' מטומאת מת הל' ה' פסק קברו אשה מעוברת ועוברה עמה אין להם רקב והיינו משום דפרשי' מיני' כמ"ש כ"מ שם והם דברי ר' ירמי' בנזיר דף נ"א וצע"ג אר' ירמי' גופי' מ"ש בב"ק דאי עובר ירך אמו פשיטא לי' דלא אמרינן מדפריש מינה וכו' ודוקא אי עובר לאו ירך אמו מסופק בהא ובנזיר פשיטא לי' באת"ל אפי' אי עובר ירך אמו מיפרש פריש מינה, וצ"ל כשהאם חי והולד יונק חיותו מאם אז למ"ד עובר ירך אמו אלים לי' חיותי' ולא אמרינן עתיד לפרושי והוי שיור במכירה משא"כ בנזיר שהאם מתה ופסקה לחיותה דולד לא עדיף ואדרבא גרוע עובר ירך אמו כשמתה מעובר לאו ירך אמו כשהיא חיה ויונק חיותה ממנה:

ועיין כתובות י"א מה שהקשה מורי בהפלאה שם אס"ד יש מציאות לעובר לקנותו אמאי קיי"ל המזכה לעובר לא קנה רק דעתו של אדם קרובה אצל בנו ולפע"ד התם לזכות לעובר הלא אפי' יצא לאויר העולם אין שליחות לקטן ורק זכי' מדרבנן אית לי' וי"ל לעובר לא תיקנו חכמים אלא לאביו שדעתו קרובה אצל בנו לא אדם אחר ואפי' הפוסקים דס"ל מדאורייתא זוכין לקטן מנשיאי חלוקת ארץ רפ"ב דקידושין והוו בהו כמה יונקי שדים מ"מ י"ל דעובר לא הוו בהו דיוצאי מצרים שמתו במדבר בט"ב בשנת מ' אפי' הניחו מעוברת מ"מ ילדה קודם חילוק הארץ ולא מצינו אפטרופס לעובר מדאורייתא וא"ש:

מ"ש עוד שם מורי בהפלאה במקדיש עובר ע"כ קדוש מיד דאלת"ה א"כ קדושתו ובכורתו באי' כא' ודברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעי' י"ל דאינו מוכרח די"ל עתה אינו תופס קדושה עד שתשב על המשבר ונעקר לצאת ה"ל תרי גופא וחל קדושה קודם קדושת בכור דברחם תלה רחמנא:

העתק מחי' שבת קל"ה ע"ב. כיצד לקח שפחה מעוברת וכו' פירש"י הרי זה מקנת כסף דגוף שלם הוא במעי אמו וקנאו וכו' רצה באריכות הלזה דלא נימא דעובר ירך אמו וה"ל הקונה האם כקונה גוף א' עבה ומעובה ולא הוה הולד קנין כספו אלא יליד ביתו לכן כ' רש"י דלא כן הוא אלא ה"ל גוף שלם בפ"ע וכאלו קנה ב' גופים נפרדים וזה מבואר כן ביבמות ע"ח ע"א וע"ש גם גבי הפריש חטאת מעוברת וילדה ע"ש ותבין:

מיהו מאן דפליג התם צ"ל דמוקי הכא בלוקח עובר בפ"ע ואם בפ"ע כמ"ש רמב"ם בהל' מילה פ"א הל' ד' ולמאי דקיי"ל אין אדם מקנה עובר צ"ל דקנה תחלה שפחה לעוברה ושוב קנה השפחה ג"כ עיין רמב"ם הנ"ל והא"ש דלא משכחת מקנת כסף ליום א' אלא בשפחה וולדה. אבל לדרך הראשון משכחת לי' נימול לח' בלוקח שפחה מעוברת סתם והוה הולד מקנת כסף כפירש"י ונימול לח' שהרי גם האם קנה מיד וה"ל דומיא דלכם ונימול ליום א' כשקנה לעובר בפ"ע ואח"כ האם דכיון שקנה העובר בפירוש בלי אם ה"ל מקנת כסף גמור ומה שקנה האם אח"כ אינו מוציאו מידי מקנת כסף הנימול ליום א' ומדדחיק הש"ס לומר ולדה עמה ש"מ דקאי השתא להך שיטה דאין קנין לעובר בפ"ע אלא ע"י האם וע"כ לוקח שפחה מעוברת שלוקח העובר בפ"ע שפחה לעוברה אבל שפחה מעוברת סתם אין העובר כגוף שלם בפ"ע וא"כ לא משכחת נימול ליום א' אלא בולדה עמה אלא לפ"ז הומ"ל לרבנן יליד בית ליום א' שלקח שפחה מעוברת סתם וילדה אצלו ושפחה ריקנית ונתעברה וילדה דהוה הורתו ולידתו בבית ישראל נימול לשמונה וצ"ל דא"א לומר הכי שיהי' לוקח בפ"ע ואם בפ"ע נימול לשמונה מטעם מקנת כסף לח' ולקח שפחה מעוברת וילדה בביתו נימול ליום א' מטעם יליד בית נימול ליום א' א"א לומר כן דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ואם אולי אפשר לומר כנ"ל צ"ל דהומ"ל הכי להך מ"ד אלא דש"ס לא נחית לפלוגתא והניח דברי רבנן ביליד בית בלי פירוש ולמ"ד אין לעובר קנין בפ"ע י"ל כנ"ל ולמ"ד יש לו קנין בפ"ע צ"ל כדמפרש רבא בש"ס וא"כ לפ"ז ע"כ ר' חמא דדחיק למוקי קרא אחר מ"ת ולא מכבר קודם קודם מ"ת וכנ"ל ע"כ ס"ל דעובר יש לו קנין בפ"ע ומיושב ק' ס' מחנה אפרים דמייתי בשער המלך פי"ב מנדרים הל' יו"ד ד"ה עוד הקשה וכו' ע"ש שהקשה לפסק הרמב"ם וטח"מ סי' ר"ט דאין לקנות עובר אא"כ קנה שפחה לעוברה א"כ לר' חמא דמוקי לי' בזה שפחה וזה עוברה ע"כ השפחה לעוברה והו"ל למימר הניחא למ"ד קנין פירות לאו כקנין גוף דמי. ומה שתי' שעה"מ בזה ב' תירוצים חדא דלמא ר' חמא ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ועוד הא פירש"י דהמ"ל שילדה קודם שטבלה ע"ש. לא נהירא לי דעכ"פ היא גופא קשי' אהש"ס מ"ט קאמר זה שפחה וזה עוברה ויצטרך לומר ר"ח כר"מ לוקמא קודם שטבלה וכהלכתא דאין אדם מקנה דשלב"ל וגם דוחק גדול דר' אסי דס"ל כר' חמא יסבור כר"מ ועיין יבמות צ"ג ומיהו הנהו אמוראי דפליגי בשתי ערלות חד מיניהו ר' הונא דס"ל בעלמא כר"מ ע"ש ביבמות מ"מ לענין ק' מחנה אפרים צ"ל כמ"ש לעיל נהי דלהלכתא ס"ל לרמב"ם וטח"מ דאין לעובר קנין בפ"ע מ"מ לר' חמא ע"כ נקנה בלי האם דאל"ה לא הוה צריך לאוקמא קרא בלאחר מ"ת ולחלק בין לפני טבילה ובין לאחר טבילה אלא ה"ל לחלק בין לקחה מעוברת ובין לקחה ריקנית דתרווייהו יליד בית הוה ומקנת כסף הוה לקח עובר בפ"ע ושפחה בפ"ע נימול לח' ושפחה ולדה נימול לא' אע"כ דס"ל לר' חמא דיש קנין לעובר בפ"ע אך כבר כתבתי שא"א לומר כן שיהי' לוקח שפחה ועובר בפ"ע נימול לח' ולוקח שפחה מעוברת סתם נימול ליום א' אלא בלא"ה לק"מ ק' מחנה אפרים אלא לגי' רש"י אבל תוס' גורסים כשאלתות דר' אחאי גאון לק"מ ק' הנ"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף