חתם סופר/חולין/יג/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי
צורת הדף


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהמידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' שיעורים על עמוד זה באתר "קול הלשון"
לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבנו גרשום
רש"י
תוספות
רשב"א
מאירי
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
חתם סופר
רש"ש

שינון הדף בר"ת


חתם סופר TriangleArrow-Left.png חולין TriangleArrow-Left.png יג TriangleArrow-Left.png ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אין רוב אומות מינין ס"ל כי הא דאר"ח ב"א אר"י וכו' בודאי הסברא חצונה נוטה לכך שאין סתם בני אדם באומות מבינים ומשכילים דברים עמוקים כאלה והם אומרים לעץ אבי אתה כמצות אנשים מלומדה ולא דעת ולא תבונה אך לעומת זה הסברא להיפך היתכן שיהי' מי שיש לו מוח בקדקדו לבול עץ יסגוד ישתחוה למכמרתו מי פתי יסיר הנה לולי שמנערותו וילדותו הבינהו אבותיו מבטן ומלידה ומהריון. ע"כ מייתי ראי' מעדותו של רחב"א אר"י שנכרים שבח"ל כולם בני בלי דעת הם רק שמנהג אבותיהם בידיהם וכיון שזה אפשר. א"כ הדרן לכללן אפי' במקום דאיכא מינים דידעי מ"מ אין הרוב ככה ולא שכיחי:

אבל אומות העולם כלל וכלל לא עיי' תוס' ומהרש"א ומהרמ"ל. ולפע"ד דברי תוס' מהופכים וכך סדורם בתחלה הקשו למה לי קרא כלל תיפוק לי' ומיד בן נכר לא תקריבו הא תמימים תקריבו. ותי' שינויי' דחיקא דה"א למיקם בלאו ועשה ועיי' מנחות ע"ג ע"ב תירצו תוס' שינויי דחוקי אחרינא על ק' זו מ"מ שינויי דחוקא נינהו. ועיי' תמורה ז' ע"א תי' תוס' דאיש איש אצטריך פלוגתת ריה"ג ור"ע ע"ש וזה התי' עולה יפה אגופי' דקרא למה לי אבל אמקשן דהכא דפריך דלמא כלל לא בודאי קשה הא כתיב מיד בן נכר לא תקריבו וע"כ א"א לתרץ אלא כשנויי דחוקי הנ"ל דהוה קשי' לי' מנ"ל לרבות מומר גוי דלמא למעט כל סתם גוים ומיד בן נכר נדחוק כנ"ל:

והשתא לפ"ז ע"כ א"א לומר דק' המקשן הי' דשני סברות שקולים הם לרבות מומר גוי או למעט סתם גוים והקשה מנ"ל דמכם לרבות מומרי גוים דלמא למעט סתם גוים ודלזה י"ל כיון שסתם הכתוב מכם בכם ולא בגוים והסברא שקולה יבוא קרא דמיד בן נכר ויכריע דלא נדחוק בשינויי דחיקא וסתמא משמע תמימים תקריבו מהם. אע"כ צריכין לומר בהיפוך דס"ל להמקשן דהוא נגד הסברא כלל לרבות גוים לקבלת קרבן ושביק קרא דמיד בן נכר דדחיק ומוקי נפשי' וא"כ קשה מכם למה לי מסברא חצונה נמי לא הי' מקבלין משום נכרי. זהו ק' תוס'. ותירצו דמ"מ ס"ד מצדוקי או"ה נקבל וכו'. כוונתם בזה דצדוקי או"ה אינו כצדוקי ישראל דש"ס דבישראל כל שאינו מומר ומין היינו צדוקי ישראל אבל באו"ה איכא תלתא גוני א' מיטם. ב' סתם כל עע"ז ג' כגון אדם הבל נח איוב וחבריו וכיוצא בהם לדורות. ונהי מסברא חצונה שלא נקבל מכל סתם גוים רק מצדוקיהם הנ"ל והוה מוקמי' קרא מיד בן נכר לקרבנות של צדוקים הנ"ל דבבמה שלהם מקריבים בעלי מומין ובמקדש שלנו לא נקבל מהם. והשתא דלמא אתי מכם למעוטי מאו"ה כלל כלל לא אפי' מצדוקיהם לא נקבל ונדחק בקרא דמיד בן נכר כי הוא נגד הסברא כלל לרבות כל סתם גוים ע"כ טוב לדחוק בקרא דבן נכר מלרבות כל סתם גוים ואין לומר א"כ לא נכתוב מכם ז"א דאז ה"א לקבל מהבל ונח וכדומה קמ"ל זהו נלע"ד פי' התוס'. ולולי דבריהם הי' נ"ל ליישב קושייתם כך דודאי לאו מסברא חצונה היינו ממעטים או"ה מלקבל אלא ממשמעותי' דקרא ולא משום דכתיב בני ישראל דהאי לאו אמקריבי קרבן ואנודרי נדבות קאי אלא בני ישראל בעלי משכן ובהמ"ק איך יתנהגו בקבלת קרבן בין מגוי בין מישראל שיהי' זכר תמים ובן הבקר דב"נ בבמה שלהם יש להם דינים אחרים ע"כ דבר אל בני ישראל ומזה אין מיעוט אך מדכתיב אדם כי יקריב מכם וקיי"ל אתם קרוים אדם ואע"ג דהאי אדם אצטריך לדרשות שבת"כ ומייתי לי' רש"י בחומש מ"מ ממשמעותי' משמע מי שקרוי אדם ומשו"ה פריך דלמא מכם מאו"ה כלל לא כמשמעותי' דאדם. והשתא לא תיקשו א"כ לא לכתוב מכם ונמעט או"ה מדכתיב אדם ז"א דע"כ צריך למעט מומר ישראל ואי לא כתיב מכם הי' צריך לכתוב מן האדם דלשון אדם אצטריך לדרשא אחריתי וע"כ הי' צריך לכתוב מן האדם ולא כל אדם להוציא מומר וכאן דכתיב האדם בה"י משמע אפי' או"ה כמ"ש תוס' בע"ז ג' ע"א ע"ש ולק"מ קו' תוס' וצ"ל דתוס' דשמעתין לא ס"ל החילוק בין לאדם להאדם וכדמשמע מתוס' ב"ב נ"ח ע"א:

ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים. לולי דברי תוס' הייתי אומר כי ידוע פלוגתת רמב"ן ורשב"א במת גוי אי אסור בהנאה ועיי' משנה למלך פי"ד מ"ה אבל ופני משה בירושלמי ריש מס' ב"ק ומשנה למלך פ"ח ממאכלות אסורות הי"ח ועיי' בה"ז בזבחים דף ע"א. ורמב"ן ס"ל מת גוי אסור נמי דאלת"ה מנ"ל למיסר תקרובת ע"ז מהקישא דזבחי מתים דלמא למת גוי איתקש. ורשב"א ס"ל מותר בהנאה ותקרובת ע"כ למת ישראל איתקש דאי למת גוי למאי הלכתא איתקש דהא עיקר קרא באכילה והנאה מיירי ויאכלו זבחי מתים וע"כ לאותו מת שאסור בהנאה איתקש. והנה לפ"ז למאן דס"ל כר"ש דגוי מת אינו מטמא באהל אלא במגע ומשא. וי"ל רבנן ס"ל מת גוי אסור בהנאה ולמת גוי איתקש ונהי אין היקש למחצה ולטומאה נמי איתקש היינו במגע ומשא אבל לא באהל. וריב"ב ס"ל מת גוי מותר בהנאה וא"כ כיון דעיקר הקישא אאיסור אכילה והנאה קאי כדכתיב ויאכלו זבחי מתים וגוי מותר ע"כ לישראל איתקש וא"כ כיון דאין היקש למחצה מטמא נמי באהל ובזה מיושבים קו' תוס' דודאי לרבנן נמי אסור בהנאה ומטמא נמי מן התורה אך לא באהל. אלא התוס' לשיטתייהו ס"ל אין הלכה כר"ש עב"מ קי"ד ע"ב בתוס' שם:

אמנם מ"ש תוס' בשמעתין מהשוחט בשבת בחוץ לע"ז וכו' יש להקשות דלמא לא שייך לטהרו מידי נבלה אלא בבהמה דלא ליטמא במגע. אבל נבלת עוף דלא מטמא אלא בבית הבליעה ולא שכיח שיאכל ישראל נבלה והתם בחטאת העוף מיירי וא"כ לא הוה להוציא מדי נבלה שום תיקון וי"ל דמ"מ הוה תיקון במה שלא תטמא בבית הבליעה אפי' לא יאכלנו שום אדם דכשלא תבוא עליו מים לא תקבל שום טומאה מנבלה אחרת עיי' מתני' ריש מס' טהרות וברע"ב שם ד"ה ואינה צריכה הכשר ע"ש וק"ל:

<מהדורה תנינא> וריב"ב היא, ע' תו', וי"ל דריב"ב ורבנן בהא פליגי דהנה הרמב"ן ס"ל דמת גוי נמי אסור בהנאה דאלת"ה מנ"ל דתקרובות אסור בהנאה דלמא אתקש למת גוי, והרשב"א בתשובה דחה דלעולם מת גוי מותר בהנאה דכי כתיב ותמת שם מרים בישראל כתיב ואי תקשי דלמא זבח אתקש למת גוי דמותר, ז"א דלמאי הלכתא אתקש (דודאי לענין אכילה והנאה מיירי קרא דהא כתיב ויאכלו זבחי מתים) עיין כל זה במשנה למלך הלכות אבלות, והנה י"ל דכ"ע כר"ש דמת גוי אינו מטמא באהל אלא במגע ומשא, והשתא רבנן ס"ל מת גוי נמי אסור בהנאה ואיכא למימר זבח אתקש למת גוי דאסור נמי בהנאה ובאהל מיהת לא מטמא, וריב"ב ס"ל דמת גוי מותר בהנאה וע"כ למת ישראל אתקש דאל"ה למאי הלכתא אתקש וכיון דמיירי ממת ישראל ממטמא נמי באהל כוותי'.

מנין לתקרוב' ע"ז וכו' כ' תוס' דמשמע שהיא דאורי' מפ' אלו דברים דפריך מה תיקן ולא משני דתיקן להוציא מידי נבלה, לכאורה י"ל כיון דהתם בהשוחט חטאת בשבת בחוץ מיירי בחטאת עוף כדלקמן ספ"ב ובעוף ליכא טומאה בנבלתו אלא בבית הבליעה, וזה לא שייך שתיקן שאם יאכל ישראל נבלה משו"ה משני להוציא מידי אבר מן החי לב"נ כפי' רש"י שם ע"ש.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף