חתם סופר/חולין/ח/א

חתם סופר חולין ח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ליבן סכין. בס' שמ"ח כ' לאו דוקא ליבן אלא סכין רותח נמי למאי דלא קיי"ל כר"ז נמי אסור. וצריך חקירה באריכות לשון רש"י שכ' ובלשון הלועזים באדמותי' עכ"ל:

חידודא קודם לליבונא. רשב"א כ' קודם פי' שאין הליבון שולט כלל בהחידוד ואפי' אחר זמן לא יכוה. וכן משמע מרש"י במסקנא דלא גרס בשינויי דש"ס דברזיה מיבריז דהיינו חידוד לא גרס היינו חידוד משום ליכא הבל כלל ועיי' לשון רש"י ד"ה חידוד שאני וכו' נוטה לדברי רשב"א ומ"ש רש"י וחתיכתו קודם להבלו לשון ש"ס נקיט קודם וכ' רשב"א דהוה כמו (איוב מא ג) מי הקדמני ואשלם ואין כאן כח הבל כלל לשרוף:

והנה הרי"ף לא מייתי הא דר"ז וכל הראשונים אמרו מסוגיא דלקמן דבעינן בדיקה אתלת רוחתא ש"מ לא אמרינן מרווח רווח. ומשמע דחידודא קודם לליבונא אית לן רק מרווח רווח לית לן. אמנם בשמ"ח כ' מסוגיא דיבמות ק"כ ע"ב דאמר רבא בסכין מלובנית וד"ה משמע דס"ל חידוד וליבון באים כאחד ע"ש ואין ראי' זו מוכרחת. מ"מ נ"ל דבהא פליגי ב' נסחאות ברמב"ם דמייתי ב"י סי' ט' ובחד נוסחא כ' שחט בסכין מלובן טריפה ובאידך כ' שחיטתו פסולה. והיינו אי אמרינן דלית לן חידודא קודם לליבונא א"כ שחיטתו פסולה ונבלה הוה. אבל אי קיי"ל חידודא קודם לליבונא רק דלית לן מרווח רווח נמצא ליכא אלא משום שניקב הושט נגד מקום שכבר שחט כמ"ש תוס' וזה לא הוה אלא טריפה כמבואר בלשון כל הפוסקים ובטוש"ע (סי' כ"ו) ולא הוה פסול בשחיטה:

ועיי' לקמן י"ז ע"ב תוס' ד"ה אבישרא וכו' שכתבו בדיקת טופרא הוא משום קנה ואין להקשות להפוסקים כר"ז ורק בפגימה חיישינן למורשה דאית לה. מ"מ בקנה דלא מיטרף אלא ברובא למה צריך אתלת רוחתא. די"ל מסתמא נשחט הקנה קודם הושט ונמצא אם הפגימה עוקרת ברובא אע"ג שכבר נשחט רובא קודם מ"מ ה"ל נטרף בין שחיטת קנה לושט ואנן קיי"ל כמ"ד יש טרפה לחצי חיות עיי' טוש"ע סי' ב' והיא פלוגתא לקמן ל"ג ע"א ע"ש. ומ"מ הרווחנו דכשאמר ר' יימר אבישרא ואטופרא צריך אתלת רוחתא לא צריך משום דמרווח רווח לא הו"מ לדחיי' שאני פגימא דמורשא אית לה די"ל משום דאכתי הוה קשי' לי' לרבי אדיימר אתלת רוחתא טופרא למה צריך דדלמא ס"ל לרב יימר אין טריפה לחצי חיות ע"כ לא הו"מ למידחי כנ"ל. ולפ"ז בעוף דסגי בסימן אחד אי תפס בקנה ושחט בסכין מלובן או בפגימא מן הצד כשרה. וכ"כ פר"ח. ולפע"ד לא נ"ל דחיישינן ששרף או קרע בפגימא וחיסר ממנו ונקבים שיש בהם חסרון לא בעי רובא אלא מצטרפין לכאיסור וגדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו ושיעורו מועט ומיטרף קודם שנשחט רובא עיי' לקמן מ"ה ע"א וטוש"ע סי' ל"ד וק"ל.

ושמעתי ממורי הגאון הפלאה זצ"ל בשמחת פורים הא דפשיטא לרבי זירא דחידודא קודם לליבונא ומרווח רווח דאמרינן פ"ק דמגלה (ז:) קם רבה ושחטיה לרבי זירא ואפשר שחטו בסכין רותח שהיה מונח על השלחן בסעודת פורים וידע רבי זירא והרגיש בנפשיה. והנה אף על גב דלחוכא ולשמחת פורים אמרה נ"ל הואיל ונפיק מפומיה דגברא קדישא לא יגע לריק ח"ו דודאי אי היה שום מציאות שיחיה רבי זירא לא היה מת ע"י שחיטת רבה עד שהתפלל והחיהו שלא בטבע אע"כ לא היה במציאות שיחיה כיון ששחט בו רוב שני סימנים. והנה ביבמות ק"כ ע"ב הנ"ל אמר רבא בסכין מלובנת וד"ה ש"מ יכול לחיות ע"י סכין מלובן אפילו מגויד. וא"כ איך מת ר"ז הלא שחטו בסכין רותח אע"כ בית השחיטה מרווח רווח וחתך החידוד קודם כווית אש הליבון וכבר מת טרם הבלא. ורבא מיירי במגויד שלא במקום סימנים דלא רווח אלא סימנים שטבעם כך ולא שארי פצעים:

סכין של עבודה זרה. עיי' פני יהושע איך מותר לשחוט בסכין של עבודה זרה הא רוצה בקיומא אסור והעלה דמקיימה על מנת לבטלה ע"י גוי כשיזדמן מותר. ובודאי הדין עמו בזה כאשר הוכחתי במקום אחת מדמקשה ש"ס במס' ע"ז אשיריהם תשרפון באש בביטל סגי ומאי קושיין הא עכ"פ מיוד ניסן שעברו הירדן עד כ"ט ניסן שכבשו יריחו לא הי' עמהם שום גוי לבטל האשרות הנמצאין ואותן שורפין באש אע"כ מותר לקיימן על מנת לבטלן כשימצא גוי וא"ש. אלא שצל"ע נהי שאינו צריך לבער מן העולם ולהניחם בשב ואל תעשה עד שימצא גוי לבטלם. מ"מ מנ"ל שיהי' מותר לשחוט ולעשות בו צרכו דהוה רוצה בקיומו ועיי' בחידושינו לסוגיא דשופר של ע"ז ע"ש והנה כבר נתעורר גם פ"י בלשון רמב"ם שכ' דאפי' במקלקל לא ישחוט ולא יחתוך לכתחלה. ונ"ל דלפמ"ש ת"ח דרבא דאמר השוחט אסור והמחתך מותר ושינה לשון ר"נ וה"ל למימר אסור לשחוט מסוכנת ומותר לחתוך אטמא דקיימא לקורבנא ש"מ רבא דיעבד קאמר ע"ש ונ"ל ס"ל לרמב"ם דבהא פליגי דר"נ ס"ל מקלקל מותר אפי' לכתחלה ומשום רוצה בקיומא ליכא כיון שדעתו לבטלו ע"י גוי ורבא ס"ל נהי דמותר בשב ואל תעשה מ"מ אסור לעשות בו מלאכתו וכן פסק רמב"ם כרבא. ועיי' במרדכי דפרקי' דכ' מדשני שלבנה באור ולא קאמר שטבלה וליבנה ש"מ סכין של שחיטה לא בעי טבילה ולכאורה צ"ע דלמא בשל ישראל מיירי או ששאלה מגוי ולא בעי טבילה אע"כ כנ"ל דא"כ אינו משהה ע"מ לבטלו דהא של ישראל אין לו ביטול ובשאלה מנכרי צריך להחזירו לו בעינא בלי ביטול וא"כ אפי' לר"נ הי' אסור להיות רוצה בקיומו. אע"כ שישראל הגבי' ע"מ לבטלו ע"י גוי ואע"ג שעדיין לא זכה בה ולא רצה לקנותו עד אחר ביטול מ"מ צריך טבילה כמו דעתו לשקעו בידו עיי' סי' קכ"ג:

מותר לשחוט בה מקלקל הוא הקשו תוס' משוחט בשבת בחוץ דלא מצי למימר במסוכנת דא"כ אינו ראוי לבוא בפנים דפרט לחולי וזקן ומזוהם וכל שאינו ראוי בפנים אינו חייב עליו בחוץ. אע"ג דמיירי בחצי קנה פגום מ"מ לא הוה מסוכן ובעל מום אינו פוסל בעוף. ועוד לא שייך תיקון במסוכנת מאהמ"ח דהא בלאה"נ הי' הבהמה מתה. ומשו"ה לא מקשו תוס' ממתני' דפרקין השוחט בשבת ויה"כ דמוקי לי' כר' יהודה ע"ש ור' יהודה ס"ל מקלקל בחבורה פטור די"ל דמיירי שהיתה מסוכנת בשעת שחיטה אפי' אי מיירי שהיתה בריאה ביה"ש מ"מ בשעת שחיטה אפשר היתה מסוכנת משו"ה מקשו מפסחים ע"ג. והא דכ' תוס' תקון כ"ש רצו בזה דהרי רש"י פי' בחי' עומדת לשלשה דברים וכו' והנה חטאת בחי' אינו עומדת לג' דברים ולא הוה ק' ק' תוס' ע"כ כ' תוס' תיקון כל דהו דהרי פשוט דגם בלא ג' דברים נמי בע"ח חשוב וע"י שחיטה בטל חשיבותו אלא עי"ז לכשיוכשר לאכילה יהי' יותר חשוב ע"כ פירש"י ג' דברים אבל הכא בחטאת שאינו אלא תיקון כ"ש להוציא מידי אמה"ח הוה קלקול:

והנה הרי"ף לא מייתי הך דסכין של ע"ז ומשמע מהרז"ה דקשי' לי' קו' תוס' וס"ל דסוגיא דפסחים פליגי אדשמעתין ועל זה כ' הרז"ה לחלק בין ע"ז לשבת כמו שכ' תוס'. ולפע"ד ליישב דהנה בירושלמי ס"פ האורג ומייתי לי' רשב"א שם מבואר מי שחייב חטאת חלב ומייתי לי' בשבת כיפר ומשו"ה חייב חטאת על חלול שבת ומבואר שם דאי לא כיפר לא חייב משום דהוה מקלקל ע"ש ועיי' רמב"ם פ"ב משגגות. וצ"ע הא אפי' לא כיפר הא תיקון להוציאו מידי אמה"ח לב"נ ודוחק לחלק בין קדשים בחוץ שעומדים לב"נ ובין חטאת בפנים. אבל הרי"ף ס"ל דהירושלמי פליג אסתמא דתלמודא דפסחים והירושלמי ס"ל בעי' תיקון גמור וברייתא דשחט בשבת בחוץ לא אתי' כמ"ד דפוטר מקלקל בחבורה וסתמא דפסחים ס"ל בתיקון כ"ש סגי. וס"ל לרי"ף כיון דמצינו פלוגתא בזה שוב לית לן לחלק בין ע"ז לשבת אלא נימא דר"נ ורבא דשמעתין ס"ל כהירושלמי הנ"ל ובין לשבת ובין בע"ז תיקון גמור בעינן ואנן קיי"ל כסתמא דפסחים ע"ג הנ"ל דתיקון כל שהוא נמי הוה תיקון בין לשבת ובין לע"ז:

ותיפוק לי' משום שמנינותא דאיסורא פירש"י שמנינותא דנבלה והקשה פני יהושע דה"ל למימר משום תקרובת ע"ז. ונ"ל דלא פסיקא לי' למיפרך ותיפוק דרוב תקרובת הוא שוחט על מנת לזרוק רק דמה לע"ז והבשר יאכלו חלב זבחימו ולא יקריבוהו ולקמן ספ"ב פליגי ר' יוחנן ור"ל וס"ל לריש לקיש דלא הוה הבשר ההוא זבחי מתים דאין מחשבין מעבודה לעבודה וכ' רש"י ותוס' אע"ג דמ"מ השוחט ההוא בסניף דמקריב לע"ז מ"מ הבשר לא נאסר נמצא הסכין הוא משמשי ע"ז והבשר אינינו תקרובת ע"ז ואע"ג דקיי"ל כר' יוחנן מ"מ מנ"ל למיפרך ותיפוק לי' ע"כ פירש"י משום שמנינות דנבלה:

ופירש"י משום בלוע ולא פי' משום שמנינות בעינא אע"ג דלקמן בשמעתין פירש"י דסתם סכין שמנונית קרוש על פניו וצריך לומר דלא הו"מ להקשות כל כך בפשיטות ותיפוק לי' משום שמנינותא דלמא נפקא לי' במקונח דסתם מקריבים לע"ז מקנחים סכיניהם יותר מחנוני דחלתי'. וסתם ישראל השוחט בסכין של תקרובות ע"ז נזהר ומקנח דמאיסי ובדלי מיני' טפי מסכין של גוי דעלמא וא"כ לא ה"ל להקשות בפשיטות כל כך ותיפוק לי'. אע"כ משום בליעה קא מקשה. ולא הומ"ל סתם כלים אינם בני יומם והיינו מס"ס ספק לא נשתמש בו היום ואת"ל נשתמש בו דלמא בדבר הפוגם בעין דז"א דכל הנשחטים בסכין אינם פוגמים זה בזה וכעין שכ' מג"א סי' תמ"ז ס"ק כ"ג ע"ש:

ומיהו קשה דה"ל לשנויי שהניחו עד שנפגם ודאי ולא צריך שליבנה באור. וי"ל אפי' אינו בן יומו מ"מ אם לכתחלה במזיד משמש בו צריך המאכל כמו בן יומו קליפה או הדחה כמ"ש הג"א בשמעתין והרא"ש בע"ז פ"ב סי' ל"ה ע"ש והרא"ש מיישב בזה בשמעתין השוחט בסכין של גוים קו' תוס' ע"ש והני דכוותי' ניחא לי' לשנויי שליבנה באור דמיושב אפי' בשוחט ומחתך לכתחלה. אע"ג דעיקר הקו' מהמחתך דיעבד כמ"ש לקמן בסמוך אי"ה. והנה רש"י ס"ל דעיקר הקו' מהתירא דמחתך אטמא דקיימא לקורבנא. דרש"י ס"ל דגם לצלי בעי הדחה קמייתא וא"כ מאי קושי' מהשוחט תיפוק משום שמנוניתא די"ל ס"ל בית השחיטה צונן וסגי בהדחה. והכא בלא"ה מדיח בשלמא לקמן מיירי בסכין שאינו מקונח ושמנינות בעין וצריך שפשוף גדול ולא סגי בהדחת בשר שפיר קאמר מדיח. אבל הכא מיירי בסכין מקונח כמ"ש לעיל בסמוך ולא בעי אלא הדחה בעלמא כנוגע צונן בצונן כדלקמן פ' כל הבשר. וסגי בהדחה שמדיחין הבשר מדמו ולא הוה מקשה ותיפוק לי' וכו' אע"כ עיקר הק' ממחתך אטמא דקיימא לקורבנא. ומסתמא כבר הודחו והיתקנו לאכילה ומקשה ותיפוק לי' דבעי הדחה משום שמנינותא המובלע בסכין ובזה נ"ל כוונת הרא"ש דס"ל מחתך דרבא באטמא דקיימא לקורבנא מיירי מדיעבד אי חתך וכמ"ש לעיל בשם ת"ח. וא"כ ק' לי' מאי פריך תיפוק לי' אחר שכבר חתך הא צריך להדיח ואיך אמר מותר הא צריך להשמיענו כח דהתירא דמותר משום איסור הנאת ע"ז. אע"כ מוכח מזה דאפי' אי לא הי' מקלקל נמי הי' מותר משום ע"ז בעבר וחתך שאין זה הנאה. וצ"ל לפי"ז הא דנקט רבא השוחט בדיעב' מסוכנת אסור היינו שצריך להוליך הנאת הסכין לים המלח דבזה מודה הרא"ש כמ"ש ש"ך סי' יו"ד וק"ל:

<מהדורה תנינא>

ליבן סכין. ושחט בה וכו' כ' פר"ח דבעוף דבקנה לחוד מתכשר כשר לכ"ע דהא נשחט הקנה קודם שנשרף רובו, ודבריו תמוהים דהא ע"כפ מצטרפי' נקבי' שיש בהם חסרון לכאיסור ושאין בהם חסרו' לרובו כדלקמן מ"ה ע"א וה"ל רובו ע"י צירוף טרם גמר שחיטה. ומשערי' נמי גדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו וע"ש ברא"ש, ע"כ ליתא לדבריו ומשו"ה לא מייתי הריף הא דר' זירא. ומ"מ י"ל קצת ק' הר"ן אהרא"בד ודעמי' דס"ל כר"ז ושאני פגימה דאית לה מורשא והקשה א"כ ה"ל להש"ס לקמן י"ז ע"ב למידחי' כן להדי' וי"ל דמ"מ הוה קשה אמאי צריך אטופרא תלת רוחתא. דהא טופרא הוא משום קנה כמ"ש תוס' שם ובקנה עכ"פ לא אכפת לן ולא פסיקא להש"ס הך דצירוף כל כך, ומשו"ה לא דחו לי' ואמנם למאי דקיי"ל דמצרפי' הנקבי' איתא להא דר"ז ואיתא נמי להך דתלת רוחתא.

בטל מכוה את השחין מ"ש מהרש"א דאם קדם חצי גריס שחין וא"חכ נולד אחר ונטמא תו לא פקע טומאה מני' ע"י ביטול המכוה דבריו מאוד תמוהי' דהא אין כאן טומאה עד שיראה לכהן ובדידי' תלי' מילתא לטהרו או לטמאו ותו הקשה בת"ח דהרי אין השחין ולא המכוה מטמאי' כלל אלא אם נולדה נגע במקום השחין והמכוה אח"כ וכן מבואר להדי' ברמב"ם ר"פה מטומאת צרעת, ותו הקשה שם מה בכך שכבר נזקק לטומאה מ"מ אם פיחת אח"כ אין כאן שיעור נגע, ומהתימה על המהרש"א שהי' לפניו ס' תורת חיים ואיך לא נתן לבו לדבריו האמתיים וע"ש:

דהיינו חדוד מפירש"י מבואר דלא גרס דהיינו חדוד, דא"כ הוה מפרש כפשוטו דלית בי' הבלא כל כך כמ"ש לעיל גבי חדוד שאני, וכ"כ ת"ח וע"ש בישוב פסק הרמב"ם וקרוב לזה בכ"מ ודברי' ברורים הם. ואל תשית לבך לדברי הפלתי סי' ט' בזה:

אר"נ אמר רבה בר אבוה סכין של ע"א וכו' הקשו תו' משוחט בשבת בחוץ לע"ז שתיקן להוציא מידי אמ"הח, ואע"ג דהתם לא הוה קיימא לג' דברים דהרי קדשי' אסורי' בעבודה וליכא חרישה וגם ולד חטאת מתה. מ"מ איכא קלקול טובא במה שמתחייב ג' חטאת. ואין לומר דלמא התם מיירי במסוכנת, דא"כ לא שייך תיקן להוציא מידי אבמ"ה דהרי בלא"ה היתה מתה, ועוד דא"כ לא יתחייב משום שחוטי חוץ דהרי אינה ראוי בפנים דממעטי' חולה ומזוהם. וכל שאינו ראוי' לבוא בפנים אין חייבי' עליו משום שחוטי חוץ ובהכי ניחא דלא הקשו תוס' ממתני' דלקמן בפרקין השוחט בשבת ובי"הכ אע"פי שמתחייב בנפשו שחטתו כשרה ונסבי' חברי' למימר ר' יהודה היא, ור' יהודה הא ס"ל מקלקל בחבורה פטור וא"כ מה תיקן התם שיתחייב בנפשו די"ל דמיירי במסוכנת אע"ג דמשמע קצת התם שהיתה בריאה בין השמשות מ"מ אפשר שנסתכנה בשבת והוה תיקון משא"כ מהאי דפסחי' הקשו שפיר הנ"ל. ותירצו לחלק דבשבת מתחייב על מחשבתו, והרי דעתו בתיקן קל בזה ולא גרע מקורע בגד בחמתו דחייב משום שתיקן אצל יצרו מש"אכ בע"ז דלא מחייב אא"כ נדבק בידו מאומה מן החרם והרי לא נדבק בידו מאומה כן הסביר רשב"א ע"ש.

מותר לשחוט בה בפני יהושע הקשה ק' עצומה האיך אפשר שיהי' מותר לשחוט בה לכתחלה הא מחוייב לבערו מן העולם כדכת' אבד תאבדון, ואי מיירי בשאול מן הגוי ואין בידו לבערו מ"מ הא רוצה בקיומו אסור, וק' גדולה ועצומה היא, ודבריו בתרוצו מגומגמי' וצריכי' ביאור. אבל מה שהבנתי מתוך דבריו דהוא דלא לי חספא ואשכחת מרגניתא, והוא על פי דברי ר"נ ר"פ השוכר את הפועל ס"ג ע"ב דהשוכר לשבור ביין נסך שכרו מותר א"עג דרוצה בקיומו של חביות מ"מ כל למעוטי תפלה שפיר דמי, וכ' הר"בי ססי' קל"ג בטעם הדבר וז"ל כלומר דלא מתסר רוצה בקיומו אלא כשהוא רוצה בקיומו כדי להשיב לבעלי', או עד שימכרם אבל רוצה בקיומו עד שיאבדנו הוא בידיו לא חשיב רוצה בקיומו עכ"ל ובחי' בסיומא דמס' ע"ז הבאת' ראי' לדין זה ממה דאמרי' התם אשריהם תשרפון באש אמאי בבטול בעלמא סגי להו, ומאי קושיי' עכ"פ מזמן עברם הירדן עד שכבשו יריחו לא הי' להם שום גוי מזומן שיבטל, וכל האשרות שמצאו אז הוצרכו לשרפם אע"כ מותר להשהותם ע"מ לבטל ע"י גוי לכשימצא, וכן יש להוכיח מעטרת מלכם שבא אתי הגתי ובטלו וכ"מש פני יהושע ג"כ. ומכ"ש הכא במשמשי ע"ז דקי"ל בטל ע"ז בטל משמשי' וא"כ אפשר שהישראל משמר הסכין עד שימצא גוי ויכרחנו שיבטל הגוי הע"ז עצמה בעל כרחו וממילא בטלה משמשי' וכל כי האי גוני שרי' לפי הנ"ל. ובזה ניחא מ"ש המרדכי כאן דמדייק דה"ל למימר שהטבילה ולבנה באור דהא לכתחלה צריך טבילה כלי גוים ומזה הוכיח דסכין של שחיטה לא בעי טבילה. ודבריו מאוד תמוהים דלמא בסכין ע"ז של ישראל מיירי וא"נ בשל גוי ובשאולה לא בעי טבילה, ולפי הנ"ל א"ש דאי ס"ד של ישראל הא אין לה בטול עולמית ולא שייך משהה ע"מ לבטל וה"ל רוצה בקיומו וכן בשאול שאין הסכין והע"ז בידו לכוף הגוי לבטלו וסופו להחזירו לו לא שייך משה' ע"מ לבטלו. ומיהו אכתי יש לפקפק דנהי משהו' ע"מ לבטלו לא משכחת בשל ישראל דהרי אין לה בטול, אבל ע"כפ משכחת משה' ע"מ לבערו מן העולם. וי"ל דזה לא שייך אלא כגון לשבור ביי"נ שהוא עוסק בביעור ושובר והולך רק שרוצה בקיומן עד שיגיע אל החביות לשברו בידיו, זה מקרי משהה ע"מ לבערו ושכרו מותר. משא"כ הכא שהשיהוי אינו צריך לביעור דאפי' אם לא מצא די ידו לבערו מן העולם עד זמן פלוני, מ"מ אינו מן הראוי שישחוט בו שהרי השחיטה אינה עסק לביעור ע"ז משו"ה הוצרכתי לומר שמשהה ע"מ לבטל והבאתי ראי' מאשריהם תשרפון באש, וזה לא שייך בע"ז של ישראל, ויפה דייק המרדכי:

ובזה י"ל מ"ש הרמב"ם דוקא אם עבר ושחט מותר ולא לכתחלה, ור"נ הא אמר מותר לשחוט לכתחלה, ועוד לדבריו לא מקשה הש"ס ותיפוק לי' משום שמנות' דאאיסורא לק"מ דהא להרמב"ם אסורה הבהמה והבשר בדיעבד דלא כהרא"ש, ואהתירא נמי לק"מ דהא בדיעבד מותר ולא לכתחלה, ולפי הנ"ל נ"ל דס"ל להרמב"ם מדשני רבא בלישני' ואמר והמחתך מותר ולא אמר מותר לחתוך ש"מ רבא פליג אהא אר"נ ואינו מתיר לכתחלה וכן דקדק בת"ח ובהא פליגי דלר"נ ס"ל כי היכי דמותר לשבור בי"ינ למעוטי תפלה הה"נ מותר הכא הואיל ומשהה ע"מ לבערו או לבטלו ורבא אוסר הא דלא דמי להתם דהכא השחיטה אינה צורך ביעור ולא ביטול, והדיוק דאשריהם תשרפון באש דלא כרבא ומשו"ה אוסר רבא לכתחלה, ומ"מ הש"ס פריך שפיר ותיפוק לי' אהתירא דלשחוט דר"נ דהרי הוא מתיר לכתחלה מיהת, והרמב"ם פסק כרבא דהוא בתרא דלכתחלה אסור, וע"מש עוד בסמוך א"יה ועיי' באריכות בסיומא דמס' ע"ז בחידושינו כי שם מקומו. ואפשר שכל זה בכלל כוונת פ"י כאן אלא שלא נתבאר כל צרכו:

ותיפוק לי' משום שמנוני' דאיסורא מלשון רש"י משמע דאהתירא דלחתוך קא קשי' ולא אשחיטה, וס"ל לרש"י דלשון מחתך מותר משמע נמי לשון לכתחלה וכן ראיתי בס' בכור שור דמדלא אמר אסורה ומותרת לשון נקבה דהוא קאי אבהמה משמע דאלכתחלה קאי ואהשוחט ע"ש ודלא כמ"ש לעיל, ונ"ל טעמא דלא פי' רש"י כן אהתירא דלשחוט. היינו טעמא דהרי פי"רשי שמנוני' דנבלות שנבלעו בסכין, משמע דמהשמנוני' דטוח על פניו של סכין לק"מ דלאו בשופטני עסקי' שישחוט לכתחלה בסכין ששמוני' איסור טוח על פניו בלי קנוח וע"כ לא פריך אלא מהבלוע והנה אי ס"ל להך מ"ד בי"הש צונן ואינו מפליט בליעת הסכין ומ"כש לפ"מש לקמן אי"ה ס"ל לרש"י כהפוסקי' דאפי' למ"ד בי"הש רותח מ"מ אינו רותח כ"כ להפליט הבלוע וא"כ מאי פריך ותיפוק לי' וצריך לומר דע"כפ קי"ל היתר שנגע בכלי איסור צונן אפי' נקי ויבש מ"מ בעי ההיתר הדחה ועיי' לקמן קי"א ע"ב גבי צונן אמרי לה בעי' הדחה ומ"ש הר"ן שם וא"כ ק' הש"ס הכא עכ"פ איך מותר לחתוך או לשחוט לכתחלה הא עכ"פ צריך הדחה אח"כ ודלמא משתלי כן צריכי' לפרש. וצ"ע לכאורה הא דרכו של כל בשר להדיחו והכא לא שייך מ"ש מהר"שא בשם הר"ן דלהסר השמנוני' צריך שפשוף גדול ד"זא הא הכא ליכא שום שמנוני' כלל רק נגיעה בכלי איסור ומה שפשוף צריך, ומש"וה פי"רשי דאהתירא דלחתוך אטמא דקיימא לקורבנא קמקשה דמשמע לי' דמיירו סתמא אפי' הודחו כל הצורך ולא יודחו עוד קודם בשול וא"כ אסור לחתוך לכתחלה על סמך שידחנו אח"כ דלמא משתלי כנ"ל לפרש בכוונת רש"י ז"ל:

ובזה יש לסלק תלונות הי"שש והמהרשא מהראש, דהראש ס"ל גם אהתירא דלחתוך נמי לק"מ ק' הש"ס דרבא מיירי מאטמא שלא הוכשרו עדיין לאכילה ויכול לחתוך על סמך הדחה אח"כ כיון דבל"אה מדיח להו והא דנקט רבא בכי האי גוני, ולא נקט סתם אטמא ודיעבד, משום דכח דהתירא עדיף לי' לאשמועי' וק"ל:

א"נ י"ל דאהתירא דלשחוט ס"ל לר"שי אפי' יהי' גם היתר הנוגע בכלי איסור צונן צריך שפשוף גדול מ"מ ס"ל דבית השחיטה שהוא מלא דם הרבה צריך ג"כ שפשוף גדול להסיר דמו, והא דאמר לקמן מדיח מיירי לצלי דלא הוה בעי הדחה בלא"ה כהי"מ שמייתו הרשבא והרן ור"נ הכא מיירי לקדירה ומשום כח דהתירא נקט לקדרה דצריך שפשוף גדול בבית השחיטה להסר דמו ולק"מ כ"א אלחתוך דא"נ מיירי בלא הודחו עדיין מ"מ אסור לכתחלה משום שפשוף כמ"ש מהרשא בשם הרן:

עוד י"ל לפמ"ש הראשוני' ז"ל דלר"ז דביה"ש מרווח רווח היודע בסכין שהוא של נכרי' ועבר ושחט ואמר ברי לי שלא הטיתי מותר משום דבי"הש מרווח רווח עיי' בחי' רשבא, ורק לכתחלה אסור לומר אשחוט ולא אטה, וגם אדיחנו אח"כ כולי האי לא אסרו, ולק"מ אהתירה דלשחוט דר"נ מיירי באומר ברי לי וגם אדיחנו או אקלפנו ונקט הכא משום כח דהתירא וע"כ הק' אהתירא דלחתוך דלא שייך מרווח רווח:

וכל זה הוא דלא כ"מש לעיל להרמב"ם דרבא בדיעבד קאמר ולא קשה אלא אדר"נ דמתיר לכתחלה עיי' וק"ל:

משום שמנוניתא דאיסורא כבר כ' לעיל דס"ל להרמב"ם דבדיעבד מיירי ואפשר שהי' לו כן הגי' בגמ' בדר"נ דאם עבר ושחט מותר וגם ס"ל לרמב"ם דבמקום דאסור לשחוט ולחתוך אי עבר הכל אסור וא"כ לק"מ ק' הש"ס ותיפוק לי' וכהוכחת הראש באמת. וי"ל לפ"מש רשבא לקמן בשמעתין למ"ד בי"הש רותח הרי נבלע בכל הבהמה דכל הבהמה רותחת היא בשעת שחיטה כדמשמע לקמן גבי כפלי וא"כ יתבטל בס' ותי' אה"נ אלא מ"מ צריך קליפה במקום מגע הסכין ע"ש, וא"כ הכא בתקרובו' ע"ז דהוא במשהו יהי' כל הבהמה אסורה דבלעה משמנוני' תקרובו' ע"ז דבמשהו, ור"נ מסתמא ס"ל ביה"ש רותח כדאמר לקמן ר"נ אמר שמואל קי"א ע"ב וכדמייתי תו' בשמעתין ד"ה והלכתא, וא"כ שפיר פריך אאיסורא תיפוק לי' דבל"אה כל הבהמה אסורה משום שמנוני' דבמשהו. אלא דיש לפקפק א"כ ע"כ הך שמנוני' עם בשר מין במינו הוא דבשאינו מינו אין ע"ז במשהו דיין במים בנ"ט ורק עם מינו וא"כ איך אמר רב קולף הא כל מין במינו לרב לא בטל, והייתי רוצה לומר כיון דאזלי' בתר שמא וקיי"ל בשר עז ואיל ושור שלשה מיני' הם כמבואר סי' צ"ח א"כ רוב השמנוני' הוה אינו מינו עם הבהמה ששוחט עתה ומשו"ה אמר רב קולף אלא לפ"ז לא א"ש הכא דהא בע"ז אינו מינו נמי בטל ובאמת למ"ד נבלה בטלה בשחוטה במנחות כ"ג ע"א דה"ל אינו מינו משום דא"א לשחוטה שתעשה נבלה א"כ י"ל בשלמא רב לקמן מיירי מאיסור נבלה ה"ל אינו מינו עם שחוטה מש"אכ תקרוב' ע"ז ה"ל מינו שאפשר שגם ההיתר יעשה תקרובת ע"ז, אלא דלא ניחא לי דהא דנבלה בטלה בשחוטה לענין טומאה מיירי ולא לענין איסור והיתר. כאשר ביאר הפ"ח וכן העליתי בחי' פ' גיד הנשה גבי הא דאוקי רב אמורא עלה וקדרש כיון שנתן טעם בחתיכה ע"ש ק' ע"א. ואמר א' מן התלמידי' דהכא דאיכא נמי דם אמרי' סלק מינו כמי שאינו ולא משמע לי מרשב"א שיהי' הדם שבבית השחיטה מסייע לבטל דא"כ אפי' קליפה לא צריך, וע"כ בולע טרם בוא זילוף הדם ומבליע בכל הבהמה, ואי משום דם הנבלע בבהמה לא שייך סלק בכי האי גוני כמ"ש הרשב"א שם גבי סלק ע"ש:

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף