חתם סופר/חולין/ז/ב

חתם סופר חולין ז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ומי מחייבי' וכו' כ' תוס' במס' שקלים מתרץ דמחמרא על עצמה הי'. הנה התם הוה עובדא אחריני דגנביהו גנבי והחזיריהו ובאה לביתו של ר"פ בן יאיר ונתנו לפני' לאכול ולא אכלה. והתם לא הו"מ למימר כדשני הכא דלקחן מתחלה לאדם. אטו בני ביתו של ר"פ בן יאיר לא ידעו הך דלקחן מתחלה לאדם ונמלך דחייב לעשר אע"כ לקחוהו מתחלה לבהמה ור"פ מחמיר על עצמו הי' ולא הביא הקב"ה תקלה ע"י בהמתו במנהג חומרא שנהג בעצמו. אבל בשמעתין בפונדק של אחרים הי' ואותן בני פונדק אפשר שלא ידעו הך דלקחן מתחלה לאדם. אבל לא הו"מ לשנויי דלקחן לבהמה רק משום חומרא בעלמא דא"כ לא שייך עני' זו הלכה לעשות רצון קונה ואתם מאכילין אותה טבלים דהא לאו טבל הי' אלא חומרא בעלמא אע"כ לקחן מתחלה לאדם:

ועיי' לעיל ה' ע"ב תוס' ד"ה צדיקים עצמן וכו' מייתי תוס' מיומא דהאי ירושלמי אם הראשונים מלאכים אנחנו בני אינש ואם הראשונים בני אינש אנחנו כחמורים ולא כחמורו של ר"פ בן יאיר אלא כשארי חמורים ע"ש הא דלא מסיים בשמעתין הכי היינו משום דבשמעתין מיירי מעיקר הדין ולא מחומרא בעלמא ובזה גם בדורות האחרונים בטוחים רגלי חסידיו ישמור אך בירושלמי מיירי מחומרא שהחמיר ומשמיא הסכימו על חומרתו שלא מן הדין עד שהצילו חמורו שלא לפגוע בו. בזה אין בטחון לדורות האחרונים: ואגב אפרש מה שנלע"ד בפירושו דהך אם הראשונים מלאכים. דמלאכים המה שלוחי ההשגחה העליונה להשגיח על אנשי העה"ז. והבהמות המה עבדי בני אדם לכל צרכיהם. והנה דורות הראשונים הי' בחייהם בבחינת מלאכים להשגיח על הדורות האחרונים שיבואו אחריהם שהמה בבחינת אנשים. המושגחים מהמלאכים להצילם מכל כושל ולברר וללבן הדת מכל סוג. ועכשיו שהם הלכו לחיי עולם ואנחנו בעה"ז המה בבחינת אנשים ואנחנו בהמתם כי כל מעשה טוב שאנו עושים ע"פ תקנתם. הם מתעלים בעולם העליון ואנחנו עובדים עבודתם כבהמה לאנשים. נמצא שניהם אמת באותה בחינה שהם מלאכים אנחנו אנשים ובבחי' שהם אנשים אנחנו כבהמתם אך לא כחמורו של רפב"י שיהיו הראשונים בטוחים שלא נכשל אנחנו בהבנת כוונת משנתם ותקנתם וחומרא שהחמירו עלינו. נהי בגוף הדין רגלי חסידיו ישמור מלהגיע באיסור דאורייתא וכל העוסק בתורה לשמה הי"ת יאיר עיניו. אבל עכ"פ בהבנת דברי הראשונים ותקנתם וחומרותם אין בטחון:

רצונך סעוד אצלי א"ל הן. נ"ל לפמ"ש בתוס' רי"ד פ' עשרה יוחסין בשם הירושלמי דכל הנהנה מן הבריות אסור לשמש בשם הקדוש ובהשבעות. והכא דרפב"י בקע נהר ועבר ברגל וחשדו רבי שפועל ע"י השבעות ע"כ רצה לנסותו אם יסעוד אצלו. וכיון שאמר הן מבואר שלא ע"י השבעות שמות עשה אלא ותגזר אומר ויקם לך כמ"ש לעיל:

ישראל קדושים הם יש שיש לו ואינו רוצה ויש רוצה ואין לו. פי' רפב"י בודאי אלו הי' סועד אצל אחרים לא הי' סועד אלא אצל ת"ח כמותו דהרי מיקירי ירושלים לא הי' מסובין בסעודה אא"כ יודעים מי מיסב עמהם. והנה רוב ת"ח אינם נהנים מיגיע כפם אלא כשמעון אחי עזרי' וכיששכר וזבולון וכדומה או פרנס הממונה על הציבור שהציבור מצווין לעשות לו מלאכתו וליתן לו פרנסתו כשני דייני גזירות שבירושלים והשתא זה הת"ח כשמזמין לאכול אצלו הוא רוצה בלב שלם שיהנה זה ממנו אך אעפ"י שרוצה אין לו שהרי משל אחרים הוא נותן. ואותן אחרים שיש להם שהפרנסה משלהם אינם רוצים שיזמין זה עוד אחרים אצלו שאומרים דיו שאנו מפרנסין אותו ומה לו להכניס אורחים עוד. נמצא ישראל קדושים שמפרנסים חכמיהם אך אינם רוצים שיזמנו עוד אחרים ע"כ אל תתאו למטעמותיו. אבל אתה רבי רוצה אתה ויש לך משלך ולא משל אחרים מותר ליהנות ממך:

והנה הרמב"ם פ"ד משקלים פסק דציבור מחויבים לפרנס הממונה על הציבור אותו ואת בני ביתו ולא הראה מקום מאין לו שצריכין לפרנס גם ב"ב ושאם נתרבו צריכין להוסיף. ובתשובה א' כתבתי שבמקומו מוכרע ר"פ שני דייני גזירות דקאמר לא הספיקו ורצו להוסיף להם ולא רצו לקבל והוסיפו להם על כרחם. וקשה ממ"נ כיון שקבלו מתחלה מן הציבור די סיפוקם. ושוב נתייקר השער ולא הספיק להם מדוע לא רצו לקבל ההוספה. אע"כ לא נתייקר השער אלא לא הספיקו מצד שנתרבו בני ביתם שהי' מתחלה מועטים ונתרבו בבנים ומשרתים להם ולא רצו לקבל זה מן הציבור והוסיפו להם על כרחם שהדין כן שמוטל על הציבור. ולפ"ז נ"ל הא דאמר רפב"י מיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו היינו נמי כנ"ל שאביו הי' מתפרנס מהציבור וכל זמן שלא עמד על דעתו שאז הקטן סמוך על שלחן אביו א"כ מוטל על הציבור לפרנס בני ביתו של אביו והוא בכלל. אבל משעמד על דעתו חשש שידונו הציבור מה לו לזה להטיל עלינו פרנסת בניו הגדולים על כן לא נהנה מאביו:

ומ"ש שמימיו לא בצע על פרוסה שאינו שלו ופירש"י ברכת המוציא. נראה דמיירי שהוא הזמין אחרים על שלחנו והי' בידם פת נקי' ושלו הי' קיבור שאז אפי' בפת גוי ופת ישראל או חולין בטהרה מ"מ יבצע על נקי' של אורח עיי' היטב לשון המרדכי בט"ז (י"ד סי' קי"ב סק"ח) ובמג"א (סי' קס"ח סקי"ב). אפ"ה רפב"י לא בצע על של אורח שאעפ"י שהי' הנקי' חביב עליו מ"מ הי' מגונה בעיניו ליהנות משל אחרים כנלע"ד:

גבה טורא ביניהו. לרמז כי ההפצרה להעבירו על דעתו לסעוד אצלו הוא מפתוי יצה"ר אשר לצדיקים נדמה כהר ע"כ גבה טורא ולא הפסיק נהר ביניהם אלא טורא:

גדולים צדיקים וכו' עיי' פ' תוס' שבחיי הצדיקים נוגעים בהם כמה רשעים וכו' וצ"ע מנ"ל דבמיתתם דלמא שוים הם בחייהם ובמיתתם. אך רשעים גריעים במיתתם מבחייהם בלא יכלו יגעו בצדיקים ודוחק לומר שבחיי הצדיקים נוגעים בהם רשעים מתים. דמאן לימא לן שנטמא אלישע כל ימיו לרשע מת והדעת נותן כן דגרוע רשע במיתתו שכבר אבדה תקות תשובה משא"כ בחייו עדיין יש תקוה שישוב ואע"ג שיש לומר בהיפך במת כבר כיפרה עליו מיתתו. מ"מ דלמא האי גברא מת מתוך רשעו הוה דלא כיפרה עליו מיתתו עיי' סנהדרין מ"ח ע"א צ"ע:

כשפים שמכחישין פמליא של מעלה. הגאון מהר"ל מפראג בספרו באר הגולה כ' דהעוסקים בהשבעות ע"י ס' יצירה אינם מכחישין פמליא של מעלה. כיון שהעולם נברא ע"י צירוף אותיות התורה והם יודעין לצרף אותן האותיות ולהפך מענין לענין א"כ כיון שפועלים באותו כלי אומנות עצמו שפועל הקב"ה אין כאן הכחשה שמתחלה כך נוסדה הטבע. אבל מכשפים בשמות טומאה מכחישים ע"ש ועדיין צ"ע:

שאני ר"ח דנפיש זכותי' פי' ואין כשפים שולטין בו. עיי' היטב בתה"ד (סי' רמ"ג) וכ' עליו חלקת מחוקק (סי' קי"ט סקכ"א) שראיותיו חלושות ואין לסמוך עליו. וכן נלע"ד דיש לדחות ראיותיו מהא דשמעתין די"ל דאמרינן התם פע"פ דנהי דמשום זוגות ליכא משום כשפים איכא. וא"כ י"ל בתלמידו של רבא שלטה בו כשפים אע"ג דמסתמא נפישא זכותי' מ"מ כיון דאותבי' בפרקי' לא נפיש זכותי' ושלטו בו כשפים וה"ה האי גברא אפי' הוה נפישא זכותי' נמי מסתיין דנכנס לחנות של גרושתו ושלטו בו כשפי האשה ואין כאן מקום להאריך:

<מהדורה תנינא> חבטינהו לא אכל כ' רש"י וליכא למימר לשון דישה וכו' דא"כ אמאי לא אכלה מעיקרא וכו' בפשיטות טפי ה"ל למימר אמאי לא אכלה אחר דחבטינהו דהא מאכל בהמה פטור רק אם לקחם מתחלה לאדם. והכא בשעה שלקחם לאדם לא נתחייב משום שהי' קודם מירוח, ואח"כ כבר יחדם לבהמה. האמנם הי' נ"ל ליישב מ"ש תו' דבירושלמי משני מחמיר על עצמו הי' וגם לדקדק בלשון הש"ס דמשני הא אתמר עלה אמר ר' יוחנן אלא שלקחן מתחלה לאדם וכו' והיל"ל הכא במאי עסקי' שלקחם מתחלה לאדם ואמר ר' יוחנן לא שנו וכו' ומדלא אמר הכי שמע מינה דבאמת לא לקחם מתחלה לאדם אלא שר"פ בן יאיר החמיר על עצמו שלא להאכיל אפי' הלקוח מתחלה לבהמה בלא מעשר אך לא החמיר בלא טעם אלא משום שאמר ר' יוחנן דבשלקחם מתחלה לאדם אסור לבהמה בלא מעשר לכן החמיר על עצמו לעשר לבהמתו לעולם. נמצא דברי הירושלמי עם ש"ס דלן עולי' בקנה אחד. ואם כן הוא א"ש דכ' רש"י אמאי לא אכלה מעיקרא וכו' וליתא מה שכתבתי לעיל. אך ממ"ש בד"ה והתני' בניחותא והנך שעורי' לאדם לקחן מתחלה עכ"ל לא משמע כן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף