חתם סופר/חולין/ח/ב

חתם סופר חולין ח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

השוחט בסכין של נכרים. מה שהקשו תוס' מהא דמספקי' אי ס"ל לרב נטל"פ אסור בעכברא בשיכרא או מותר. הנה בפסחים למ"ד ע"א כ' תוס' דהתם בפוגם בעין והכא בפוגם ע"י לינת לילה והכא בשמעתין נ"ל דס"ל להתוס' דע"כ לרב אין חילוק בין פוגם בעין לפוגם ע"י לינת לילה. דאל"כ לא הוה פליג רב אר' יהודה נשיאה דשרא מישחא וס"ל דניאל גזר מנ"ל לרב הא. אע"כ מדשרי' דבש ש"מ ס"ל למתני' נטל"פ מותר ואפ"ה אוסר שמן ש"מ דניאל גזר ולא ס"ל לרב לחלק בין פוגם בעין לפוגם ע"י שיהוי. ומ"מ מדשמואל מוכח דסתם כלים אינם בני יומן ואהא לא פליג רב והשתא אי ס"ד דסכין דשמעתין בסתם סכין ואפ"ה אמר רב קולף ע"כ ס"ל נטל"פ אסור וא"כ אמאי מספקא לרבא בעכברא בשיכרא הא לרב אין חילוק בין פוגם בעין לפגם ע"י שיהוי כנלע"ד ליישב דברי תוס' דשמעתין ועיי' ס' באר יעקב:

בסכין של נכרים פירש"י סתמו אינו מקונח ומלא שמנינות נראה לי דכ' כן משום דס"ל צלי בעי הדחה וא"כ מ"ד מדיח ק' תיפוק לי' דבלא"ה מדיחין כל בשר וע"כ צ"ל משום דהכא בעי שפשוף הרבה והיינו בסכין שאינו מקונח אבל במקונח סגי בהדחה בעלמא וא"כ מ"ט דמ"ד מדיח. אע"כ באינו מקונח. ולשיטה זו י"ל הא דאמרינן איבעי' אימא ביה"ש צונן ואגב דוחקא בלע היינו אפי' בלא חיימא כל אגב דוחקא בלע כיון שהסכין אינו מקונח והשמנינות בעין. אבל לקמן מיירי שהסכין יבלע מצואר הבהמה אגב דוחקא והסכין אינו בולע אפי' משמנינות אמה"ח שבצואר שהוא בעין לולי דחיימא. והיינו דהצריך ריב"ם קליפה לאחר הניקור החלב וכו' משום דס"ל דבשר בולע מבעינא בדוחקא בלא חיימא. אך התוס' דס"ל דמיירי בסכין מקונח שהוא בן יומא דהיינו דס"ל לצלי לא בעי הדחה וא"כ מ"ד מדיח היינו דלמא לצלי בעי לי' ולא ידיח הבשר ע"כ צריך הכא להדיח משום סכין בן יומא. והנה אי אפ"ה נימא למ"ד קולף בעי קליפה משום דוחקא לפלוט מהסכין ואי ס"ד דדוחקא בלא חיימא קאמר ומהני דוחקא להפליט מהסכין כ"ש דמועיל להבליע בהסכין שמניניות דאמה"ח ואמאי קאמר לכי חיימא וע"כ דוחקא דלעיל נמי בצירוף חיימא קאמר והשתא לא מצינו כלל דוחקא בלי חיימא וא"כ מנ"ל לריב"ם להחמיר ע"כ תמהו תוס' על ריב"ם. ומה שהקשו תוס' מחורפי' דצנון ע"ש לפירש"י יש להוכיח בהיפוך דמיירי שם מסכין מקונח וע"י דוחקא לחוד בולע כמו ע"י קערה רותחת. אלא דהוה נ"ט בר נ"ט כמו דגים שעלו בקערה רותחת ע"כ יצורף לזה חורפי' דצנון והוה כטעם ממש:

ונ"ל אפי' לשיטת תוס' אין להוכיח מכאן דדוחקא אינו מבליע בלא חיימא די"ל שאני הכא דבחודו של סכין לא שייך בליעה ופליטה רק בצדדין כדמשמע מחי' רשב"א והשתא נהי דלא קיי"ל דיועיל מרווח רווח שלא יגעו צדדי הסכין בביה"ש דודאי נוגעים. אבל מ"מ עינינו רואות דמרווח רווח ואין כאן דוחקא דסכינא לולי דחיימא ג"כ אבל בשאר חיתוך דלאו ביה"ש כגון ניקור בשר מהני דוחקא אפי' בלא חיימא כדמוכח מצנון הנ"ל וצדקו דברי ריב"ם:

רותח הקשה רשב"א לבעי ס' ותי' לחד שינויי אה"נ ובכל הבהמה איכא ס' נגד שמנינות ומ"מ קליפה נמי בעי ע"ש וצע"ג הא לרב קיימי דס"ל מב"מ לא בטיל ושומן עם בשר מב"מ הוא ואכתי יאסר כל הבהמה. ויש לדחוק דשומן שעל הסכין היא מכמה מינים שור וכבש ועז דלא שוו בשמא ולא בטעמא וצ"ע:

ואי איכא בליתא דפרסא תו לא צריך. דעת רבנו יונה דלכתחלה הא דבעי בליתא דפרסא. אבל איקנחו בקינוח בעלמא סגי ומשו"ה הוצרכו לומר אגב חורפא דחילתות וכו' אע"ג דסתם סכין אינו מקונח משום דסתם חנוני מקנח סכינותיו אע"ג דאינו מקנחו בבליתא דפרסא אע"כ בדיעבד סגי בקינוח כל דהו. אך שיטת הרי"ף וסייעתו נ"ל כהתוס' סתם סכין מקונח ולשיטתם איכא למימר דבעי דוקא בליתא דפרסא דאלת"ה תיקשי למ"ד מדיח תיפוק לי' שכבר הדיח הסכין דהרי בסכין מקונח מיירי והאי מ"ד ביה"ש צונן ס"ל וסגי לסכין בצונן וא"כ אמאי ידיח ביה"ש אע"כ בעי בליתא דפרסא ונהי דהסכין מקונח מ"מ בליתא דפרסא ליכא ובעי' הדחת ביה"ש:

ולמ"ד בחמין מ"ט וכו' דהתירא נמי וכו' פירש"י דמשום דם ליכא דאפי' למ"ד בחמין דסכין בולע שומן אבל דם אינו בולע. ולפ"ז לקמן קי"א ע"ב סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח גרסינן פי' אם לא הדיח הסכין וחתך בה רותח אסור לאכלו. משא"כ אם חתך בו צונן י"א בעי הצונן הדחה וי"א אפי' הדחה לא צריך. אך הרשב"א והר"ן מיאנו בפי' זה ע"כ כ' רשב"א דלמ"ד ביה"ש רותח בולע אפי' דם ומשו"ה לקמן בסכין מודח מיירי ואפ"ה אסור לחתוך בה רותח עד שיכשרנו הכשר גמור מפני הבלע שבסכין. ולצונן אמרי לי' בעי סכין הדחה וא"ל לא בעי אלא קנוח כ"ש. אך כל זה להבליע לתוך הסכין אך אין ביה"ש מועיל להפליט ממנו ע"כ מותר לשחוט בו כשרה והא דאמרינן בסכין של גוי קולף היינו שמנינות בעין אבל אין חום ביה"ש יכול להפליט אלא להבליע והרא"ה הקשה על זה הא כבלעו כך פלטו. ע"כ נאיד הר"ן מהנ"ל ומפרש דס"ל כהאי לישנא ביה"ש צונן אך מחמת דוחקא הוה כרותח ומבליע דם בסכין וכ"ש שמנינות. וכן בולע משמנינות בעין שעל פני הסכין של נכרים שאינו מקונח אבל אין פעולת הדוחקא פועל להפליט מן הסכין וכעין מ"ש רשב"א אלא שרשב"א כ"כ אי ביה"ש רותח ועל זה קשה כבולעו כך פלטו אי הרתיחה יכול לפעול בליעה יפעול נמי פליטה. אבל אי ביה"ש צונן רק הדוחקא פועל לזה שפיר יש לחלק כנ"ל והחילוק קל להבין. ואמנם שיטת הרא"ש דמיירי מסכין מקונח וקיי"ל קולף וע"כ פועל פליטה מהסכין ואפ"ה בסכין טרפה סגי בצונן וצ"ל דס"ל לחלק בין סכין נכרים ובין טרפה דבאקראי בעלמא ועיי' ד"מ סי' יוד בשם ראב"י וק"ל:

אר"י אמר רב הטבח צריך ג' סכינים וכו' ואר"י א"ר הטבח צריך ב' כלים של מים וכו' נלע"ד דצריכי תרתי דרב דמסכינים ה"א משום דוחקא דסכיני חמיר טפי אבל ב' כלים של מים לא צריך ואי אשמעינן כלים של מים ה"א משום דמים לחים מבליעים בבשר דאית בי' פילו כמ"ש סברא זו מג"א סי' תמ"ז סק"ט אבל סכינים לא קמ"ל תרוייהו. אחד ששוחט בה. דעת רשב"א משום בדיקת סכין דכשבדקו אחר שחיטה הי' מותר לשחוט בו בהמה אחרת בלא בדיקה ואם יחתוך בו בשר בנתים יתקלקל ולאו אדעתי'. אך הר"ן ס"ל הסכין דרכו לפגום בעמידתו וא"כ בלאה"נ לא ישחוט בלא בדיקה ע"כ פי' דמיירי באתרא דחללי בי' טבחי הבשר ואין הבעלים מדיחין אותו. ועתה אם יחתוך בשר בסכין של שחיטה יתלכלך בדם שעל פני הסכין והבעלים לא ידיחו הבשר שכבר הדיחו הטבח ואתי לידי מכשול. אבל לא הו"מ למימר דבעי שפשוף גדול כמ"ש ר"ן לעיל גבי שמנינית דהכא משום דם לא בעי שפשוף יותר מהדחת דם של עצמו ע"כ פי' דמיירי באתרא דחללי בי טבחי. ועיי' לשון רמב"ם יראה דרישא דג' סכינים מיירי באתרא דלא חללי בי' טבחי וא"כ ע"כ יפרש מטעם פגימה וכהרשב"א:

דאיב תרבא פי' אי דאיב בלע אבל אין הכרח דידוב תרבא ע"כ כ' רמב"ם דלכתחלה לא ליסחוף אבל אי סחיף לא חיישינן שמא זב ובלע. אבל מודה רמב"ם אי חזינן דזב דבעי קליפה ע' רשב"א:

ת"ח צריך שילמוד ג' דברים כתב וכו' פרש"י שידע לחתום אבל לא יותר כדמוכח ממתני' דגטין פ' האומר אפי' אמר לב"ד הגדול שבירושלים צריך שילמדו ויכתבו ויתנו. וכ' שם רמב"ם בפי' המשנה שאין מתנאי ב"ד הגדול שידעו לכתוב ע"ש ע"כ פירש"י לחתום שמם צריכים לידע ותו לא. ומיהו ה"מ בתמונת אותיות וסידור הכתיבה אבל פשיטא שצריכין שידעו לבחור לשון ערומים ולשון חכמים הן בנסחאות שטרות והן צחות לשון באגרות ושאלות ותשובות כמ"ש יש"ש בשמעתין. והר"ן פסל גט א' על שמסדריו לא הי' בקיאין בצחות לשון באגרות ולשון ההרשאה שזה מורה שמסדריו אינם ת"ח כמ"ש בתשובת הריב"ש סי' רע"א בסופו ע"ש:

ואידך הני שכיחי. פירש"י שכיחי בכל יום כרבנו אלי'. ובתוס' פי' בשיטת ר"ת שכיחי בי בר חבי. ועיי' הגהת מרדכי בשם ר"ת דפי' אקמייתא קאי כתב שחיטה ומילה שכיחי בכל יום חשו להו משא"כ הני בתרייתא כיון דלא שכיחי לא חשו להו. וכ"כ תוס' פ' הקומץ ע"ש:

הגרמה ועיקור כ' תוס' דלבה"ג אינו טרפה אלא שאין בו הכשר שחיטה ולרש"י וסייעתו טרפה הוה וכ' רשב"א בתשובה דלבה"ג שאינו טרפה כל זמן שהוא חי א"כ חלבו וביציו מותרים. והקשה בט"ז בי"ד סי' כ"ד ס"ק יוד דלקמן ס"ט ע"א מסיק בתיקו היכי דלית לי' תקנתא בשחיטה ואסר חלבו מספק ע"ש. וצ"ל דפשיטא לי' לט"ז דע"כ נשמט הסי' לא נראה מעולם שחזר והבריא דאל"ה איך ס"ל לרש"י וסייעתו שהוא טרפה הלא אית לי' תקנתא אע"כ לא נודע לנו מעולם שחזר והבריא א"כ לבה"ג נמי דטרפה לא הוי ויכול לחיות כך עכ"פ דלמא אין לו רפואה ותקנה לעולם כמו כל מחוסרי אבר שאין להם תקנה לעולם אע"פ שאינם טרפה וכיון שאינו בר שחיטה לעולם תיאסר חלבו כך צ"ל כוונת ק' ט"ז. ומ"מ נ"ל מידי ספיקא לא נפקא דלמא יכול להברות ואת"ל לא יכול להברות דלמא קיי"ל לקולא בהאיבעי' דלקמן ס"ט דכל תיקו לא הוה אלא ספיקא וה"ל ס"ס ואינינו בחסרון חכמה כי שום אדם לא ידע זה אם אין לו תקנה לאותו אבר ושרי חלבו מטעם ס"ס. ועיין ר"ן בשם רמב"ן ונוסחא שלפנינו אינו כמ"ש ב"י בשמו סי' כ"ד ומ"מ הצד השוה דאיכא השמטה דמיטרפה בי' ואיכא דלא מיטרפה כדלקמן ר"פ א"ט נדלדלו הסימנין ע"ש וס"ל לרמב"ן אי אירע כן שלא בשעת שחיטה ושוב תפס הסימן ושחטו מטהרו שחיטה כדינו ואי לא הוה טרפה מעיקרא השתא נמי שרי באכילה ואי הוה טרפה מעיקרא מטהרו מידי נבלה עכ"פ אך אי אירע כן ע"י סכין בשעת שחיטה אז בין כך ובין כך הוה נבלה ע"ש:

זימנין דשהה ודרס ולא ידע. הא דאמרינן ה' הלכות שחיטה הגרמה ועיקור היינו לאכול כזית בשר משחיטתו ואין ביה"ש לפנינו איכא למיחש גם להגרמה ועיקור. והכא קמ"ל אפ' ביה"ש לפנינו וניכר לנו שלא הגרים ולא עקר מ"מ לשהה ודרס איכא למיחש. אך בת"ח הקשה מ"ט לא קאמר נמי החליד כדלעיל ב' ע"ב ובתוס' שם ד"ה שמא ישהו ע"ש ולפמ"ש רשב"א אפי' למדו לו אח"כ ה' שחיטה ואמר ברי לי שלא נכשלתי באלו מ"מ אסורה דלאו אדעתי' ע"ש זה שייך בשיהוי ודרסה אבל החלדה ניהו לדידן לא ניכר ומשו"ה חיישינן בחש"ו שמא יחלידו מ"מ לדידי' ניכר ואיהו ידע ולא שייך עביד ולאו אדעתי' ומהימן עליו רק אשיהוי ודרסה חיישינן:

מר סבר בחזקת איסור וכו' פירש"י בחזקת איסור הראשון עומדת וכיון דבחזקת שאינה שחיטה קיימת וכו' משמע דס"ל חזקת שאינה זבוח. ולקמן בד"ה לא אמרינן שהרי בשר מן החי אינה מטמא עכ"ל משמע בחזקת אבמה"ח ומתחזקת מאיסור לאיסור כמ"ש רשב"א ביבמות פ"ד אחים וזה הוא פלוגתא בתוס' ביצה כ"ה ופ"ג דשבועות. ונראה דס"ל לרש"י דבהכי פליגי אמוראי הכא מר סבר בחזקת אמה"ח ומתחזקת מאיסור לאיסור וכיון דבאמת רוב המומחין שוחטין שפיר באומנות ידיהם רק הואיל ותלי' רובא במעשה אינו יכול להוציא מחזקתו הראשונה שהוא בחזקת אבמה"ח כמ"ש רשב"א ודי שיהי' אסור ולא יותר לאכילה אבל טומאה מנין ואידך ס"ל דהוה בחזקת שאינו זבוח וכל שאינו זבוח ומת לפנינו בלי זביחה הרי היא נבלה לא מחזקתו הראשונה אלא גם עתה אינו זבוח ומת בלי זביחה והרי היא נבלה דאין לומר בחזקתו הראשונה הי' בחזקת טהרה בחיים דז"א דמעיקרא לכך עומדת שסוף בעל חי למות וכשלא יארע בה דבר ויניחנה כמות שהיא בלי שינוי מעשה ותמות מעצמה תטמא ככל נבלה. ועכשיו שמתה ע"י מעשה השחיטה צריכין אנו לדין אם הועיל המעשה להוציאה מאותה חזקה שהיתה מוחזקת שסופה לטמאות או לא נעשה שחיטה כהוגן ונשארה במה שהיינו מחזקים אותה שסופה לטמאות. ונהי חזקת טומאה לית לה אבל גם חזקת טהרה ליכא:

ודע מה שהקשו תוס' בביצה ובשבועות האיכא למ"ד בהמה בחיי' לאו לאיברי' עומדת צל"ע הא מבואר לקמן ק"ב ע"ב דלהך מ"ד שאינה עומדת לאמה"ח. עומדת לבשר מן החי ולאידך מ"ד נהפך הוא שעומדת לאברי' אינה עומדת לבשר. מיהו לכל מר עומדת באיסור בחיי' וכבר נתעוררתי על זה במקום אחר ואין כאן מקומו:

הא קמ"ל דאע"ג דאיתיליד בי' ריעותא וכו' ויל"ד אכתי ה"ל למימר נשחטה הותרה עד שיודע לך במה נטרפה ומ"ט אמר בחזקת היתר ולא אמר הותרה ועיי' פירש"י ד"ה ונימא וכו'. ע"כ נ"ל דרמז לנו דלא הותרה ממש בלי שום ספק אלא מטעם חזקת היתר דאתי' מכח רובא דרוב בהמות כשרות וכיון דרק מכח רוב הותרה. ממילא היכי דאיכא מיעוט מצוי כגון סרכא שבריאה או ושט במקום שמלעיטין וכדומה לא הותרה וצריך בדיקה. והשתא במאי דאמר עד שיודע לך במה נטרפה קמ"ל קולא באותן טריפות דליכא מיעוט מצוי מותר אפי' איכא ריעותא בפנינו כגון בא זאב וכו'. ובמה שאמר בחזקת היתר ולא אמר סתם הותרה קמ"ל חומרא אפי' ליכא ריעותא בפנינו חיישינן למיעוט המצוי. והקשה רבנו יונה למ"ד אין סרכא בלא נקב א"כ ע"כ גם נקבים מיעוט המצוי הוא א"כ אפי' ליכא סירכא נצטרך לנפוח כל ריאה ולבדוק אחר נקבים ומבואר פא"ט דאין נופחין אלא ריאה דאושא וכדומה ע"כ כ' טעם אחר עיי' רשב"א. ונ"ל ליישב קו' זו לפמ"ש ר"ן פא"ט למ"ד אין סירכא בלא נקב ומ"מ סרכא כסדרן כשרה דהוה סתימא מעליותא א"כ כל ריאה נקיבה ליתכשר דאי הוה חיי הי' עולה סרכא כסדרן ותירץ אין כל הנקבים ראוים לסירכא ומטריפין מספיקא ולפ"ז י"ל כיון דרוב בהמות כשרות רק נקובים הם מיעוט המצוי אין לנו לבדוק ולחפש אחר הספק דלא בקיאי' אי ראוי לסרכא או לאו ודי כשרואין סירכא לפנינו וידעינן שהי' כאן נקב ועלתה סירכא שלא כסדרן. מ"מ להך סברא דגם נקבים מיעוט המצוי נהי דאין צריך לבדוק אחר הספק כנ"ל מ"מ אי אתי זאב ונטל ריאה בפנינו והחזירה כשהוא נקובה אסורה ואין ריאה בכלל בני מעים לענין זה משא"כ לטעמו של רבנו יונה כיון שבדקנו הסרכות ונמצא יפה אעפ"י שלא בדקנו אחר נקבים אי בא זאב ולקח הריאה והחזירה כשהוא נקובה כשרה. ומה שהקשו מאינקבא היכי דמשמשא ידא דטבחא יתבאר שם אי"ה. ועיי' בשלטי גבורים סביב הרי"ף פ' לא יחפור סוגיא דניפול מבדיקת הריאה ע"ש. והנה ר"י הלוי רבו של רש"י ס"ל לאסור אפי' נאבדה הריאה באונס בלא בדיקה דהחמירו חז"ל ועשאו כספק טרפה ממש וכ"כ ש"ך סי' ל"ט סק"ח דמדרבנן בעלמא קאסר לי' ומ"מ הקשה רשב"א מפרה אדומה ושעיר המשתלח היינו לפי מה שהשריש ט"ז כל מה שהתירה התורה להדיא אין כח ביד חכמים לאסור. אך לפ"ז י"ל היתר דפרה אדומה ושעיר המשתלח אינו כמפורש בקרא דדרשא כשהוא שלימה אינו מפורש בקרא להדיא. אך רש"י הקשה אתמול אכלנו מחלבה עיי' היטב ברשב"א ונראה כוונתו של רש"י ורבותיו דודאי חלב א"א לאסור דחלב שרי' כדאיתא פ"ק דכתובות מדכתיב זבת חלב ודבש וכל מה דכתיב להדי' לא מצי לאסו' ועל כרחך חלב מותר וא"כ הוי חוכא וטלולא להתי' החלב ולאסור הבשר ועל זה השיב הר"י הלוי דלא הוי חוכא וטלולא דבלא"ה מצינו היתר בחלב מה שאסר בבשר היינו דבר מן החי אע"ג דטרפה לא הותר בחלב מ"מ לא הוה חוכא וטלולא אם נאכל חלבה ולא בשרה ע"כ חלב שהותר בפירוש זבת חלב ודבש לא אסרו רבנן. ובשר שלא הותר בהדיא אסרו אם נאבדה הריאה:

והרשב"א הקשה היכי רמיזא היתירא דחלב בקרא דלמא משערין החלב עד אחר שנבדקה הריאה. ודבריו צ"ע בשלמא אי מיירי קרא מבהמה ידיעה י"ל שמשמרין חלבה של כל בהמה עד שתבדק הריאה. אך כתיב זבת חלב ודבש ופירש"י חלב זב מן העזים ודבש מן התמרים ונעשה נחל שוטף כמבואר רפ"ק דמגלה ולא שייך בדיקת בהמה ידיעה ואפ"ה שרי' רחמנא וצ"ל דס"ל לרשב"א מהתערובת הזה בלא"ה אין ראי' להתיר די"ל כיון דרוב בהמות כשרות רק מיעוט המצוי א"כ אפי' למ"ד מב"מ לא בטיל אמרינן סלק את מינו כמי שאינו ודבש רבה עליו ומבטלו ולמ"ד טע"כ דאורייתא י"ל סלק שאינו מינו כמי שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו שזהו שיטת רשב"א בי"ד סי' צ"ח ועש"ך שם סק"ח. ורק אי משכחת תנא דס"ל תרי חומרי מב"מ לא בטיל וגם טע"כ דאורייתא. כנ"ל לפרש דברי רשב"א:

וחתני הרבני המופלג מו"ה יוסף גינס ני' אמר די"ל ק' רש"י אתמול אכלנו מחלבה. דחז"ל שחשו למיעוט סירכות המצוי א"כ כל בהמה בחיי' עומדת בספק זו מדרבנן ויצאה מחזקתה מחיים בשעה שהיתה בחזקת אמה"ח או אינה זבוח ויצאה מאיסור לאיסור וסברא זו איתא ברמ"א וש"ך סי' נון ע"ש ותינח באיסור בשר אבל חלב דלא שייך אמה"ח ולא אינו זבוח. משום מיעוט המצוי לחוד לא גזרו לולי חזקת איסור הנ"ל ואולי יש להמתיק זה בכוונת ר"י הלוי אלו דבריו ונכון הוא וראוי לאומרו:

א"ל אין חוששין. שמא במקום נקב נקוב. משמע שלא שאל ולא השיב לו אלא אנקבי' שבמקום שיניו ומ"מ הוכיחו תוס' דה"ה אפי' שלא במקום שיניו מדתלינן בטבחי. אך היא גופי' מנ"ל לש"ס דתלינן בזאב דלמא בזאב לא תלינן אלא במקום שיניו. וי"ל מאידך דר"ה שמעינן לי' דאמר עד שיודע לך במה נטרפה הא כל שלא יודע לך ספיקו להקל היכי דאיכא מידי לפנינו למיתלי בי'. ובזה יש ליישב קו' פני יהושע אבעל האיבעי' אמאי לא פשיט לנפשי' להחמיר מברייתא דראה ציפור שהרי הוא בעצמו הקשה קו' זו לר"ה. ולפע"ד י"ל דבודאי לא חיישינן שמא יקרה נחש במקום זה כי היכי דמותר לאכול פירות בלילה ולא חיישינן שמא יש בו ניקור נחש כדאיתא להדיא וכן פסק הרמב"ם פי"ב מרוצח. ה"נ לית לן למיחש הואיל וציפור ניקור שמא גם נחש נקר זה לא אמרינן ודלא כפירש"י וכי היכי דלא אמרינן הכא שמא במקום נקב שן זאב הי' כבר נקב קוץ זה לא אמרינן דלא מחזיקין מזה לזה. אך הכא בציפור חיישינן שמא כי היכי דהציפור נקר עתה שמא כבר לפני שעה נקר הציפור. והי' מגולה ביני לביני והוא בכלל גזירת איסור גילוי. והוא איסורא דרבנן שהרי אפי' בזה"ז דליכא נחשים הי' ראוי לאסור גילוי משום דהוה דבר שנאסר במנין עמג"א רס"י תס"ח. ובזה א"ש מה שנתקשה פ"י מה עלה על דעתו וכו' לא ידע דחמירי סכנתא שהרי גוף גזירת גילוי הוא מחשש מיעוטא אע"כ חמירא סכנתא ולהנ"ל ניחא לא מסכנתא פריך אלא מחשש איסור גילוי דרבנן פריך ולכן לא הוה ק' לנפשי' כנ"ל:

אך מדאמר ר"ה בשמעתין עד שיודע לך במה נטרפה לרמז לנו אפי' איכא נקבים הרבה שלא במקום שיניו נמי תלינן להקל דנשך והדר ונשך כדי להחזיק בחזקת היתר. א"כ קשה מראה ציפור הי' לנו לאוקמא בחזקתו ולא לחוש שכבר נקר הציפור לפני שעה. ומ"מ משני שאני סכנתא פי' איסור דרבנן שגזרו משום סכנתא לעשות משמרת למ"ע ושמרתם מאוד לנפשותיכם ולא תשים דמים בביתיך אותן איסורים חמירי מסייגים וגדרים שעשו לאיסור תורה:

<מהדורה תנינא> וא"בא שלבנה באור המ"ל שהמתן לה עד שלא תהי' בת יומא ואז מותר לכתחלה לחתוך על סמך שידיחנה אח"כ דא"נ משתלי לית לן בה דנטל"פ מותר בדיעבד אלא כיון שע"כפ צריך לומר שהכשירה ע"י המתנה מעת לעת נקיט הכשר דעדיף מיני' שליבנה באור דלזה לא צריך הדחה אח"כ כלל. אך הא קשי', הא סתם כלי אינו ב"י ואינו צריך להמתין לה כלל ומאי קשי' לי' מעיקרא ותיפוק לי' וכו'. וי"ל דהך דסתם כלי אינו ב"י היינו מטעם ס"ס ולא ניחא לש"ס למימר דר"נ פליג ארבי' שמואל דלית ס"ס בתקרובו' ע"ז במס' זבחי' ע"ד ע"א, וליש נוסחאו' התם הא כי אמרית' קמי' דשמואל היינו ר"נ אמר רבה בר אבוה דאשתעי לעיל מני' ע"ש משו"ה הוצרך לומר שליבנה באור, ובזה ניחא דהרמב"ם לא מייתי הך דליבנה באור משום דלמאי דקי"ל כרב התם דגם בע"ז אמרי' ס"ס א"כ סתם כלי' אינן ב"י לק"מ ותיפוק לי' והיינו כהרש"בא דס"ל בדעת הרמב"ם ככל הפוסקי' דסתם כלי' אינן ב"י. ומ"ש הב"י בסי' קכ"ב דקשה על זה מ"מש הרמב"ם גבי חמאה של גוי' ישבתי בחי' לי"ד כמ"ש מג"א גבי חמץ סי' ת"מז סק"כג ע"ש וק"ל:

אמנם כד מעיינת שפיר אין ראי' משמואל דזבחי' דאפשר התם דאיקבע איסורא דטבעת של ע"ז בהא לא מועיל ס"ס כיון דעכ"פ איכא כאן טבעת של איסור מש"אכ גבי סתם כלים דהס"ס הוא שאין כאן שום איסור כלל אפשר דמודה שמואל, וע"ש בזבחי' דכן צריכי' לומר גבי פלוגתא דר"י ור"ש ברמוני באדן וא"כ הדר' ק' לדוכתא אהמקשן, ואי נימא דקושייתו משום דסתם סכין אינו מקונח וכדעת ר' יונה שברשבא לקמן בשמעתן הוה א"ש מיהו רש"י פי' בהדי' משום שמנוני' הנבלע בבשר וכתבתי לעיל מילתא בטעמא מדוע כ' כן והדק"ל.

שלבנה באור כ' רשב"א ור"ן דלא נחית לדיני הכשר ואה"נ דסגי בנעיצה ע"ש ולא ניחא להו בתי' תו' דרוצה לתרץ למ"ד בי"הש רותח משום לטעמי' דס"ל שאין בחום בי"הש להפליט מה שבדופני הסכין ולקמן מיירי בשומן טוח על פניו, וא"כ אי נעיץ לי' בקרקע להסר השמנוני' בעץ סגי מש"וה תירצו דא"הנ ולבנה באור לאו דוקא:

ומ"ש תוס' בדיני הסכיני' מבואר היטב בחי' שלהי מס' ע"ז גם יישוב פסק הרמב"ם דס"ל סכין שפה על המשחזת והיא טהורה לחתוך בו רותח וא"כ ה"ל לשנוי' כגון ששפה ע"ש. ושמעתי מי שנשתבש והקשה מאי מקשה תו' דסכין ברותחין סגי לי' לפ"מש תוס' לקמן פ' כל הבשר ק"ח ע"ב ד"ה שנפל דבעי' שיהי' במי הגעלה ס' לבטל הפליטה, א"כ ע"ז דבמשהו לא מהני לי' הגעלה והאמת דמ"שוה לא מהני הגעלה לחמץ אחר זמן איסורו, אבל זה המקשה לא חש לקימחי' דוקא חמץ דגם שלא במינו הוא במשהו לא מהני לי' הגעלה אח"ז איסורו, אבל ע"ז דבס' שלא במינו א"כ מתבטל השמנוני' במי ההגעלה:

השוחט בסכין של נכרים כ' תו' ביודעי' בה שהיא בת יומא, משמע דס"ל להתוס' כהפוסקי' דשמנוני' בעין נמי נעשה פגם על גבי דופני הכלי, אבל זה דוחק דלא קיי"ל הכי אבל הנראה דפשיטא להתוס' דבמקונח איירי ודלא כרש"י ורשב"א ור"ן משום דקשי' להו קו' הרשב"א איך אמר איידי דטרידי למפלט וכו' הא קי"ל דשמנוני' בולע אע"ג דטריד למפלט דם ע"כ ס"ל במקונח מיירי, והשתא ניחא דנהי דבולע שמנוני' בעין, אבל להפליט שמנוני' שבדופני הסכין לא אמרי' כיון דטרידי בהוצאת דם. וע"מש עוד בזה לפנינו אי"ה:

ומ"ש תוס' דרבא ה"ל למיפשט משמעתין דס"ל לרב נטל"פ אסור הוא תימה דלמא שאני לי' לרב בין פגם בדופני הקדרה ובין עכברא בשכרא דפוגם בעין, וכ"כ תו' להדי' בפסחי' בסוגי' קדרות בפסח ישברו ע"ש, וכבר עמד בזה בס' באר יעקב. ואולי י"ל דס"ל להתוס' אלו הי' ס"ל לרב החלוק שבין פוגם בעין לפוגם בדופני הקדרה לא הי' רב פליג אדשמואל בכח ויהיב טעמא דמתני' דאיסור שמן משום דדניאל גזר, הלא אין לו שום ראי' מפורשת בקרא דעל לבו שם ולכל ישראל הורה. וא"כ מנ"ל להכחיש את ר' שמלאי ולומר דר' יהודה נשיאה לא התיר שמן מעולם. עד שקרא עליו שמואל זקן ממרא כדאי' שם בתוס' ומנ"ל הא דלמא על לבו שם ולכל ישראל לא הורה, וטעמא דמתני' משום זליפתן אע"כ הי' קשה לרב דע"כ דבש נמי ליתסר במתני' ולא ס"ל לחלק בין פוגם בעין לפוגם בדופני הכלי, ואתי' דבריתא דשמעתין כהוגן והתוס' בפסחי' צ"ל דס"ל כהתוס' דע"ז שהקשו שם איך פליג ר' יהודה נשיאה אדב"ש וב"ה וע"ש דדבריהם דלשם אינם עולי' בקנה עם תו' דשמעתין, וכן ס"ל לתו' בפסחי'. הקצרתי וסמכתי על המעיין:

ורב"בח אמר מדיח לרש"י וסיעתו דהשמנוני' קרוש על פני הסכין א"ש כתי' הר"ן דלא סגי בהדחת הבשר בעלמא משום דבעי שפשוף גדול. ולהתוס' דמיירי בסכין מקונח ואפ"ה בעי הדחה משום שנגע בכלי איסור. צ"ל דלצלי איירי וצלי לא בעי הדחה קמייתא אבל לקדירה הוה סגי באותה ההדחה שמדיחי' כל בשר דלסכין מקונח לא בעי שפשוף גדול:

דמ"ס בי"הש צונן פירש"י כלומר אין חום בי"הש חזק לבלוע וכו' רצה בזה דודאי לא פליגי במציאות, אלא מ"ס צונן הוא לענין זה להבליע השמנוני'. וכן צריך לפרש מ"ש רש"י לקמן ד"ה בצונן קסבר ביה"ש צונן וכו' אין רצונו דס"ל כמ"ד ביה"ש צונן ובסכין של נכרי מדיח, דהא בדיבור שא"חז כ' דלענין סכין שקשה לבלוע הא דאמר הכי, אע"כ הכי קאמר לענין זה הוא צונן שלא יכול להבליע את השמנוני' לתוך הסכין הקשה לבלוע ואידך ס"ל גם לענין זה הוא חם. ושוב כ' רש"י דפלוגתי' להבליע שמנוני' לתוך סכין הקשה. אבל בבהמה כשרה כ"ע מודי' שבי"הש צונן לענין זה שלא יכול להבליע דם לתוך סכין הקשה וזה פשוט וק"ל:

אגב דוחקא דסכינא בלע, מ"ש תו' על הריב"ם משמעתין אימת קא בלע לכי חיימא, היינו לשיטתם דס"ל סכין של נכרים במקונח מיירי, וא"פה אגב דוחקא מפליט מסכין הקשה א"כ ה"ה שיבליע לתוך סכין הקשה אגב דוחקא, ויפה הקשו על הריב"ם. אמנם הוא יסבור כרש"י וסייעתו דסכין של נכרים באינו מקונח מיירי ובהא מועיל דוחקא דסכינא להבליע לתוך צוואר הבהמה, וה"ה במנקרי חלב בעין. מש"אכ בא"מהח לקמן להבליע לתוך הסכין הקשה לבלוע זה אינו יכול אגב דוחקא ולק"מ:

ומ"ש עוד תוס' מצנון שחתכו בסכין לא ידעתי כוונתם דהתם מה מועיל דוחקא הא ע"כפ הוה נ"ט בר נ"ט כמו דגי' שעלו בקערה רותחת ורק ע"י צרוף דוחקא וחורפא ה"ל טעם גדול כמו בנתבשלה ואסור נ"ט בר נ"ט וכן מבואר שם בכוונת רש"י למעיין שם:

והלכתא אפי' בצונן מ"ש רש"י דלעיל פסקי' כמ"ד קולף מש"אכ הכא קשה לבלוע היינו לטעמי' דבסכין של נכרים מיירי באינו מקונח ויש לחלק כנ"ל, מש"אכ לשיטת התוס' וסיעתם דמיירי במקונח ומפליט ה"ה ומ"כש דמבליע לתוכו וכיון דאיפסקא הכא הלכתא בצונן ה"ה דקיי"ל לעיל כרב"בח מדיח וכן דעת הרי"ף ז"ל וק"ל.

דדאיב תרבא ובלע בשרא, לרשב"א צריך קליפה, וצריך לומר ללישנא דלעיל משום דוחקא דסכינא קולף אבל משום חום בי"הש לחוד לא הוה בעי קליפה, אפי' אי איירי לעיל בשמנוני' קרוש על פניו מ"מ יש לחלק דהתם נהי דב"יהש חם מ"מ הסכין צונן, מש"אכ הכא שניהם חמין כפלי ובשרא. דכל האברי' חמין הם מחום הטבעי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף