חתם סופר/גיטין/נא/ב

חתם סופר גיטין נא ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אין נשבעין על טענת חשו"ק. דעת הרמב"ם דוקא בטענת מודה במקצת. אבל בשומרים דעל שמא חייב שבועת השומרים שנאנסה מה לי קטן מה לי גדול ולדבריו מיעוטא כי יתן איש לא קאי אכסף וכלים לשמור אלא אכי הוא זה. ודעת הרמ"ה דמייתי טור חו"מ סי' צ"ו ומבואר בשיטה מקובצת לב"ק ק"ו ע"ב. וטרם אומר פי' הראב"ד שם דס"ל כי יתן איש ממעט נתינת קטן. ועד האלקים יבוא דבר שניהם היינו שניהם תובע והנתבע מקשי' תובע לנתבע מה נתבע גדול אף תובע גדול ע"ש. נמצא לפירוש זה נפקא מיעוטא דנתינה מקרא בפ"ע ומיעוטא דתובע מקרא בפ"ע. ועתה יובנו דברי רמ"ה היטב ס"ל בשומר מועט רחמנא נתינת קטן ואם נתן קטן לא נכנס לשמירה כלל וא"כ אפי' תובעו בגדלות אין לו עליו דין שמירה כי לא נכנס לכך כי יתן איש כסף או כלים כתי' ולא קטן. אם נתנו כשהוא גדול ונתחייב בשמירה אפי' תובעו בנו קטן חייב דהא לא בעי תביעה כלל דעל שמא חייב לישבע. כל זה בשבועת שומרים אך בשבועת מודה מקצת נהפוך הוא לא תלי' בנתינה כלל תיתי מהי תיתי כיון שבידו ממון חבירו חייב להחזירו מה לי אם בא לידו ע"י גדול או קטן. אך התובע צריך שיהי' גדול כי אם אין כאן תביעה אין כאן שבועה ותביעת קטן אינו אלא כשמא. וכ' שמדוקדק בלשון המשנה משמע משום שצריך טענה אבל שבועת שומרים לא צריך טענה. והרא"ש במס' שבועו' שם הקשה א"כ הל"ל אבל נשבעין לקטן היינו בשומרים. ויהי' מדוקדק במאי דצריך טענה היינו מודה במקצת אבל נשבעין לקטן בלא טענה היינו שבועת שומרים דלא בעי טענה ובזה נדחו דברי תומים סי' צ"ו סק"ב ע"ש:

והנלע"ד דהרי קשה במתני' אין נשבעין לחשו"ק אבל נשבעין לקטן מ"ט שביק בסיפא חרש שוטה דברישא ולא נקיט רק קטן מיהו להאי דמוקמי' כראב"י א"ש דבא בטענת אביו לא שייך בשוטה כלל כ"א בקטן דחריף ויודע ועוד דמיירי בגדול ובמילי דאביו קטן הוא לחד אוקימתא. ולשנויי דנשבעין ליפרע מנכסי קטן ולדאביי קשישי דיתומים שאמרו אפי' גדולים נמי אין מקום לחרש ושוטה לכאן. אבל אי ס"ד דסיפא בשומרים מיתוקמא מ"ט שביק לחרש שוטה חביריו וריעיו בכל מקום ונכון הוא לפ"ז ליישב קושי' הרא"ש על הרמב"ם והרמ"ה:

ואמנם מה שהקשו תוס' אפירש"י דהא בעי' תביעה ונתינה כא'. מסברא הי' נ"ל לומר נהי בנתינה גזירת הוא דבעי' נתינה בגדול שהוא איש שהביא ב' שערו' מ"מ לענין תביעה הוה איש כל שתביעתו תביעה ואין המשיב יכול להעיז לכן לראב"י אפילו קטן לענין תביעה גדול הוא אם בא בטענת אביו שאינו יכול להעיז ולרבנן אפי' גדול במילי דאבוה קטן הוא מפני שיכול להעיז ולפ"ז לא צריכים נמי למימר דלהכי לרבנן פטור בתביעת בנו משום מגו כמו שהקשה תוס' לקמן. לא משום מגו אלא משום דה"ל תביעת קטן כל שיכול להעיז ה"ל כקטן. ועוד אמרתי דלכאורה הך הקישא שיהי' נתינה ותביעה כא' קשה מאוד להבינו. ולהראב"ד הנ"ל א"ש ואולי היתה לו גי' אחרת בב"ק ק"ו ע"ב אבל לפי גי' לפנינו קשה מאוד להבין מנא נפקא לי' דבעי' נתינה בגדול דלמא כדס"ד כשנתנו בקטנו' ותובעו בגדלות חייב. אך יש להוכיח מדאמרי' בשבועו' ל"ט ע"ב השבועה חלה על שניהם פירש"י שהי' לו למסור ממונו ביד אדם כשר שלא ישבע לשקר ע"ש וזה כתי' בשומר שכיר וה"ה קרא עד האלקים יבוא דבר שניהם דמיירי בשבועת ש"ח נמי דרשי' הכי שחל על שניהם שהי' לו למסור ממונו ביד נאמן וא"כ בעי' נתינה בגדול בנתינת קטן אפי' תובעו כשהוא גדול לא שייך שבועה עליו שהי' לו למסור ממונו ביד מהימן ז"א הרי קטן הי' וא"ש הקישא דש"ס. ולפ"ז ממילא כשנתן האב שהוא גדול ותובעו אפי' בן קטן מ"מ לא אימעט ושבועה חל על שניהם דשפיר חל על הנותן שהוא גדול אז בשעת נתינה בחייו וא"ש דברי רש"י:

מפני מה אמרה תורה וכו'. דעת הריא"ן מיגאש דלא אמרי' מגו לאיפטורי' משבועה ודלא תיקשי א"כ מאי קשי' לרבה מפני מה אמרה תורה. הא לא אמרי' מגו לאיפטורי' משבועה ע"כ פי' שאין הקושי' מפני מה לא יפטר מ"מ במגו דזה אינו קשה דלא אמרינן מגו לאיפטורי משבועה אלא מפני מה לא חייבה תורה כופר בכל ועל זה הקשו תוס'. אמנם יש מראשונים פירשו נהי דכופר בכל גז"ה לפטור ומ"מ מפני מה חייבה תורה מודה מקצת שזה כי נתן יד ומכשל דמי פתי יודה במקצת לחייב בשבועה הלא יכפור הכל ויפטור ועיין ר"פ שבועת העדות ל"א ע"א ומשני דע"כ יודה במקצת דא"א לו לכפור הכל משום אין אדם מעיז ולק"מ קושי' תוס':

גם מ"ש תוס' מנסכא דר' אבא צלע"ג להבין. כיון דאכשר דרא ונתיראי' משבועה ואינם חשודים ממילא חייב שבועה ואין זה תקנתא דרבנן גם מה שהוכיחו דגם בכופר בכל שייך אישתמוטי דמשו"ה תיקנו היסת. לכאורה בפשיטות דבזמן התורה לא נחשדו לכפור הכל. ובסוף הזמנים חוצפא יסגי והעיזו גם לכפור הכל ותיקנו היסת כדאי' לענין אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה בזה"ז מעיזה ומעיזה עי' ש"ע א"ע סי' י"ז ברמ"א ס"ב וה"נ כן:

ובפ"ק דב"מ פירש"י מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע והא הוה כמשיב אבידה. הא דקרי לי' משיב אבידה אעפ"י שע"י תביעתו של זה הוצרך להשיב ולהודו' מקצת. מ"מ טרם דידעי' דאין אדם מעיז הוה גם תביעה משיב אבידה אך בתר דמסקי' שאין יכול להעיז תו לא הוה משיב אבידה אלא המודה בלא תביעה. אפי' יש לו מגו מ"מ משיב אבידה לא הוה. ועי' פירש"י כתו' י"ז ע"א ד"ה הכא אין שור שחוט וכו' וע"ש י"ח ע"א. ודע כ' הראשונים הטעם דלא אמרי' מגו לאיפטורי משבועה ולמסקנת הפוסקים לכ"ע מגו דהעזה לאיפטורי לא אמרי' אע"ג דבעלמא אמרי' מגו דהעזה כי יאמר לו התובע הרי המגו אינו אלא הוכחה לברר טענתך ומה איכפת לך ברר טענתך ע"י שבועה ואהי' מפוייס ביותר. ולפ"ז אפי' אי אמרי' מגו להוציא ממון מ"מ לאפטורי משבועה לא אמרינן לא משום קלות המגו דהרי אפי' להוציא אמרי' אלא משום דלא באת לזכות אלא ע"י הוכחה הוכח דבריך ע"י שבועה אבל להוציא ע"י מגו לא יכול לומר השבע לי קודם שתוציא דגז"ה אין נשבע ונוטל:

אישתמוטי קמשתמיט. ולפ"ז לא רמי תורה שבועה אלא משום איחור זמן פרעון וכ' מהר"ם שי"ף מזה ראי' לרמב"ם דנשבעין על טענת זמן שביניהם עיין ש"ע חו"מ סי' ע"ג סעיף ב' ג' ע"ש ושמעתי שבש"מ ב"מ דחה זה דהכא כיון שכפר לגמרי אעפ"י שדעתו לשלם אחר זמן מ"מ שמא ימות ויתומים לא יפרעו שהרי אביהם כיחש ולא הודה ע"כ משביעים אבל משום הרחבת זמן בעלמא לא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף