חתם סופר/גיטין/נא/א

חתם סופר גיטין נא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שני' ויתרה והוה ס"ד דר' חנינא משום שאינה גובה מהיורשים דקיי"ל עישור נכסי בע"ח דאחי נינהי וכיון שמת האח אינה גובה מיורשיו והקשה ר' חנינא גדולה מזו אפי' מלקוחות ששיעבד הבן טרפה מכ"ש מיורשיו ומסיק שם ר' יוחנן מודה דגובה ממשעבדי ומכ"ש מיורש אלא משום דרווח ביתא ע"ש:

והא פרנסה דמיקץ קיצא. עיין חי' רשב"א בשמעתין ועיין היטב תוס' כתובות נו"ן ע"ב. והעולה מדבריהם דהתוס' ס"ל דבת אשתו אם חייב עצמו לזונה חייב נמי ברפואתה ואפ"ה מיקרי קצבה וע"כ הא דבנותיו לא קייצי לאו משום רפואה הוא אלא משום שאין לו קצבה דלמא תינשא לאיש בקטנותה ויפטר ממזונות. א"כ ק' מ"ט פרנסה קיצא הא שמין בשל אב ואפשר שישום בפחות מעישור נכסי. אע"כ משום שעכ"פ הי' ללקוחות להזהר ולהושיב ב"ד על זה להודיעם שומת האב ולפ"ז י"ל שמין בשל אב בין להוסיף ובין לפחות מעישור נכסי. אך רשב"א וסייעתו ס"ל בת אשתו וכל המקבל עליו לזון חברו אין רפואה בכלל והכי קיי"ל בש"ע ח"מ סי' ס' ובא"ע סי' קי"ד א"כ י"ל הא דבנותיו לא קייצי משום רפואה לא קייצי דבנותיו דבתנאי ב"ד צריך לרפאותם ומשום הכי לא קייצי. אבל מה דאין להם קצבה למטה אינו מפסיד כיון דלמעלה יש להם קצבה הוה קייצי. ע"כ י"ל כשיטת ר"ח פרנסת הבנות שמין בשל אב לפחות ולא להוסיף על עישור נכסי נמצא קייצי למעלה מעישור. אבל אין סברא לומר דע"י שהי' הלקוחות להושיב ב"ד ולברר שומת האב יהי' קייצי דכל שאין הקול יוצא מאליו ובשעת החיוב אין מוטל על הלקוחות לברר ע"י חקירה. ונ"ל זו היא שיטת רש"י ע"כ ס"ל לקמן דר' נתן דיעה שלישית היא דקצובין בשמעתין היינו קצובין ממילא ובשעת חיוב ולא לחקור אח"כ. ור"נ הא משום דקדים הוא ולא יצא קול בשעת כתיבת השטר עד אחר שהשביח והוציא פירות. אך תוס' לשיטתיהו ס"ל האי נמי בכלל קצובי' ע"כ ס"ל דר' נתן כמ"ד קצובין עיין וק"ל:

מתיב ר"ה בר מנוח וכו'. ראיתי לפרש סוגי' דר"פ הנושא בתחלה פריך אדר"ל דס"ל אין אדם יכול לחייב עצמו מנה בשטר ממתני' דקתני חייב לזונה והוא פשיטא אע"כ באומר חייב אני לך מנה בשטר וקיי"ל כר' יוחנן וכ' תוס' דאפ"ה בסופה גובה ממשעבדי משום דאית לי' קלא ופי' והוה קצובי' וקלא קצת כנ"ל נמצא לר' יוחנן ניחא ולא בעי להקשות ולר' יוחנן מי ניחא הא בשמעתין ס"ל כתובי' פי' לגבות ממשעבדי בעי' שטר ממש ולא קלא קצת מ"מ לא נחית לכך דהא בירושלמי איכא אמורא דר' יוחנן ס"ל קצובין כמ"ש ש"ך סי' ס' נמצא לר' יוחנן א"ש אבל לר"ל קשי' ומשני כדרב גידל. שוב בסוף הסוגי' מסיק דהא דרב גידל לא ניתן לכתב אפי' אם ירצו לכתוב אין להם רשות או לכל הפחות העדים אין להם רשות לכתוב דלא רצו חכמים שיצא קול לגבות ממשעבדי א"כ קשי' מ"ט גובה ממשעבדי דליכא למימר שקצובין דהא ליכא אפי' קלא פורתא. וקושי' זו היא למאן דמוקי למתני' בדרב גידל. וא"כ להילכת' למאי דקי"ל אדם מחייב עצמו מנה בשטר ולא בעי לאוקמי בדרב גידל. מ"מ לרבותיו של רמב"ם אין יכול לחייב עצמו במה שאינו קצוב אלא משום דרב גידל וא"כ אכתי צריכים לדרב גידל ולא ניתן לכתוב וקשה אמאי גבי ממשעבדי. ואמנם לר' יוחנן עצמו דס"ל חייב עצמו מנה בשטר וס"ל נמי אסמכתא קני' ויכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב וס"ל נמי בירושלמי קצובי' גבי ממשעבדי לק"מ קו' ש"ס דהתם ולא דשמעתין ולא אתאינן לשינויי' קנה מידו ולא לחשש צררי. והוא עפמ"ש מורי בהפלאה שם ר"פ הנושא ד"ה שנים מזונות לענין המתחייב הוה אינם קצובין משום יוקרא וזולא ולרבותיו של רמב"ם אינו יכול לחייב עצמו בהם. אבל אם מתחייב עצמו בהם כגון בחיבת קידושי' שוב הוה קצובי' לענין לקוחות שידעו להזהר במזונות ה' שנים שאינו עולה כל כך וכל זה בבת אשתו דיש קצבה לשנים וגם אין חייב ברפואתה משא"כ בנותיו לא הוה קצובין אפי' גבי לקוחות והנה אמת והנה נכון:

ולולי הנ"ל אין להבין מ"ש תוס' מאי פריך אי הכי בנות נמי הא לא מהני כתיבה לבנות אע"כ קנין אלים וצע"ג א"כ מי דחקו לשנויי קנו לוקים בכתיבה ובבנות לא מהני כתיבה. אע"כ ס"ל כרבותיו של רמב"ם דאינו יכול להתחייב דבר שאינו קצוב וה' שנים מזונות מיקרי לענין זה אינו קצוב אבל גבי לקוחות מיקרי קצוב וס"ל ע"י קנין דאלים יכול להתחייב בשעת נישואין בדבר שאינו קצוב כהש"ך דוקא בקנין ולא בשטר. ועי' בכורות נ"ב ע"א ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן פירש"י לזון בת אשתו ה' שנים ולא בעי לפרש בנותיו כתוס' שם משום דא"כ הוה זו ואצ"ל זו דהא אשה גובה כתובתה ממשעבדי אינה גובה שבח מכ"ש בנות ועוד מ"ט שביק מזונות אשה אע"כ כל זה בכלל אשה בכתובתה והבנות במזונותיהם רוצה לומר בת אשתו. ואפ"ה קאמר התם תנאי כתובה משום שאינו יכול להתחייב בדבר שאינו קצוב אלא בשעת נישואין וס"ל מזונות הבנות ככל תוספת כתובה ר"פ אעפ"י ע"ש והוה קשי' לרש"י א"כ למ"ד קצובין איך תגבה ממשעבדי ע"כ פירש"י שקצב ה' שנים למנין חיוב עצמו הוה אינו קצובי' ובעינן שעת נישואי' וה"ל תנאי כתובה ומ"מ לגבות ממשעבדי הוה קצובי' וגבה ממשעבדי ואשמעי' דמ"מ אינה גובה משבח:

והיא ניזונית מנכסים משועבדים. מסוגיא דר"פ הנושא מוכח דגם בקידושין שני' שייך הא דרב גידל וצ"ל הא דכ' תוס' בשם ר"ת בקידושין מ' ע"ב דלא שייך דרב גידל אלא בקידושין ראשונים היינו אב הפוסק בשביל בנו ובתו הראשונים. אבל חתן וכלה הפוסקים בשביל נישואי עצמן י"ל לעולם איכא חיבת חיתון כנלע"ד:

מי לא עסקי' דהוה תרווייהו בשעת קנין. מלישנא יתירא דהוה תרווייהו ולא קאמר דהוה בתו בשעת קנין משמע לי דמעיקרא דמקשה אי הכי בתו נמי לכאורה אינה ק' כל כך דמהיכי תיתי תפסוק האשה על בתה שיש לה מזה הבעל הלא כל אב מפרנס בניו בחייו. וגם כי אחרי מותו אכלה בתנאי ב"ד ומה לה להאשה לבקש על בתו של הבעל שיש לו ממנה. אך כשיש לה בת מבעל אחר והיא פוסקת עלי' הרי האב חושש לבתו של עצמו שלא תמות ברעב ובת החורגת תזון מנכסיו ע"כ כשהוא מתרצה מחמת חיבת חיתון לחייב עצמו במזונות חורגתו. הוא עשה מעצמו להקנות גם לבתו של עצמו כדי שיהיו שתיהן שוות ומשו"ה דקדק הכא מי לא עסקי' דהוה תרווייהו דאי לאו דהוי תרוי' ולא ה"ל אלא בת עצמו מהיכי תיתי להקנות בקנין לזונה ודלא ככ"מ דכ' דהומ"ל כשילדה בת אח"כ קיבל קנין לזונה וליתא דאין דרך להקנות אלא בשעה שמקנה לחורגתו אז מקנה גם לבתו להבריח מחורגתו. ומיושב קושי' הש"ך סי' ס' מאי קאמר אי הכי בתו נמי הא בלאה"נ כדהוה ס"ד מדרב גידל קונה דניתן לכתב נמי ק' בתו נמי ולק"מ דבתו לא הוה חיבת חיתון אדרבא עושה להבריח מבת אשתו ויש לדבר בזה הרבה ואין כאן מקום להאריך ותן לחכם:

אימר צררי אתפסה. ע' תוס' והסברתי דאם האב יודע שתוכל לזון מבני חורי' ולא תצטרך לטרוף מלקוחות אינו מתפיס צררי לקטנו' או לאחר בשבילם. כי נקל להם לזון מבני חורי' על ידי אחיהם ממה שישמרו צררי. אבל אם משער בעצמו שיצטרכו לטרוף ממשעבדי אזי מתפיס צררי אפי' לקטנים כי נוח להם להטפל בצררי מליזל בדינא ודיינא עם לקוחות לטרוף מהם:

דאיגרשה ואהדר'. עי' פירש"י סוף פ"ב דיבמות דאשה שנתגרשה ב' פעמים הוחזקה בגירושין ואסורה לשלישי צ"ל היינו משני אנשים אבל בעל דגרשה ואהדר' והדר גרשה מותר לבעל אחר דאל"ה תיקשי מהא דשמעתין אי איגרשה איך תינשא אח"כ ותהי' ניזונית משניהם והיינו דהדר וגרשה הראשון ומ"מ מותרת לשני וק"ל:

אלמא משום דלא קדים הוא כ"כ לעיל במאי פליגי רש"י ותוס':

וכי מה תיקון העולם יש בזה. נלע"ד רש"י נשמר מקו' תוס' דהלא האריך שלא לצורך בד"ה מפני תיקון העולם לפי שאין כתובי' וכו' ואם בא לטרוף לקוחות אף כמע"פ וכו' ע"ש מה רצה בזה וכי עד כאן לא שמענו פירוש תיקון העולם. אבל האמת יורה דרכו כי סתם תיקון העולם הוא כפירש"י שימנעו מליקח ויתבטל מקח וממכר בעולם. ואיכא נמי פסידא דלקוחות. והנה במזון האשה והבנות ליכא למיחש לפסידא דלקוחו' דהרי כתובים הם ויש לו קול ואינהו אפסד' נפשי' אלא תיקון העולם הוא א"כ שום אדם לא יקח שדה כיון שאין לך מי שלא יש עליו אשה ובנות. וע"כ מפני תיקון מקח וממכר עשאום ככתובי' לענין ב"ח ולא למשעבד' אבל לא לחוש לפסידא דלקוחות. והשתא דהאי ת"ק כייל אכילת פירות ושבח קרקעות בחדא מחתא עם מזון האשה והבנות א"כ ע"כ תיקון העולם ההוא נמי לא משום פסידא דלקוחות דהרי כתובי' הם והאי תנא לא בעי קצובי' ולית לן למיחש לפסידא דלקוחות אלא משום דלא חשיבי כתובי' דידהו כל כך כיון שלא הי' בעולם ומחזי כמע"פ ואין לך אדם יקח קרקע מחברו. ועל זה אמר ר' יוסי מה תיקון העולם יש בזה הלא איכא משום פסידא דלקוחות שלא ידעו להזהר כיון שאינם קצובי' ועמ"ש לעיל תחלת הסוגי' בפירוש פלוגתת ת"ק ור' יוסי הלז ע"ש:

והנה בביאר דברי רמב"ם פרק י"א ממכירה בהוראת רבותיו ע"ש עם נושאי כליו ומה שנאמר עליו מהרמב"ן בבעה"ת שער ס"ד ח"א וגי"ת שם וש"ך חו"מ סי' ס' ותומים וקצה"ח ובני אהובה פ"ב מאישות. ונלאיתי לכפול הדברים אשר באו עם הספר. ואכתוב מה שנלע"ד בביאור דבריו חייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכו' אעפ"י שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ע"ש אין כוונתו לשלול מכירה בזוזי דק"ו השתא מתנה שמרצונו הטוב ומ"מ לא נכנס לחייב עצמו במה שאינו קצוב וידוע מכ"ש במחיר כסף דאיכא הטעמה שסבור המוכר שירויח בסך ההוא ונמצא מפסיד לפעמים. אבל לא בא רמב"ם אלא לומר אפי' מתנה. אך דוקא מתנת חנם ובא לשלול מתנה כעין חיבת חיתון דאין לשקול בשכל עד כמה מגיע חבה זו ואפשר שיתחייב לאין תכלית בההיא הנאה כי מי ישער הנאה ההיא אפשר כל חפצים לא ישוו בה. והוסיף לומר ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה. פי' אי היה ידוע ומצוי אפילו אין לו קצבה כגון מה שעלתה מצודתו אפי' במתנה או מוכר אפסדה מהני וכן מוכר פירות דקל או מעשר פירות שדה זו שהוא מתיאש ממנו לגמרי. אך לחייב עצמו ליתן מכיסו כך וכך ואינו קצוב זה לא מהני. ובזה יתיישבו רוב הקושיו'. וכ' ומפני מה הפוסק לזון בת אשתו וכו' נראה מזה יצא לרבותיו מדתנן הנושא את האשה ולא תנן מי שפסקה לזון את בתה ה' שנים ש"מ שלא מחמת חיבת חיתון לא קנה. ומדלא תנן המקדש אשה אלא הנושא ש"מ נהי דרב גידל לא מיירי אלא בשעת קידושי' דאז מיקני באמירה בלא כתיבה משא"כ בשעת נישואי' בעי' כתיבה מ"מ כתיבה מהני. נמצא המחייב בדבר שאינו קצוב בשעת קידושי' לא בעי כתיבה ולא ניתן לכתב ונהי שחייב מ"מ לא גבה ממשעבדי והמחייב בשעת נישואין בעי שטר או קנין (וש"ך כ' שטר הוא ט"ס עיין תומים) ואז אפי' ממשעבדי אבל שלא בשעת נישואי' אינו חיוב חל כלל. ולפ"ז לר' יוחנן דס"ל הלכה כר' יוסי אסמכתא קני' בב"ב קס"ד ע"א דס"ל סתם מתני' דלא כר' יוסי. ומהנראה גם הראב"ד הבין שכן כוונת הרמב"ם לחלק בין חיבת נישואי' למתנת חנם או מכר אלא שלא הי' נ"ל החילוק ההוא ע"כ האריך וסיים וכשתעיין יפה הכל דרך א':

ומה שהקשה בריב"ש סי' שמ"ה מ"ט לא נימא נמי מחמת חיבת חיתון יקנה אפי' דבר שאינו מצוי וכ' שהרמב"ם מחלק ביניהם וגי"ת לא ידע ההפרש. והוא פשוט בשלמא דבר שאינו קצוב הגריעותא הוא בהמקנה שאינו נכנס לחיוב כל כך א"כ מחמת חיבת חיתון נאמר שהתחייב אבל דבר שאינו מצוי הגריעותא הוא בדבר הנקנה לא בהמקנה כי הדבר הנקנה אינו בר קנין ומה יועיל חיבת חיתון. ומה שהקשה גי"ת ממה שעזי חולבת מכור לך לפמ"ש לעיל לק"מ ובלאה"נ התם לא מדינא מיירי אלא כשאינו רוצה לחזור בו אי מותר מטעם רבית. ובתומים הקשה ממזונות פועל וצ"ע אה"נ יכול לחזור בו שלא ליתן לו מזונות ומ"מ הפועל נשכר אדעתא דמזונות כבני מלכים ואם לא יתן לו עושק שכר שכיר. וע"כ צריך לחזור מכל שכירתו של פועל וזה צריך להיות טרם שיתחיל. ועוד מזונות פועל כתיב באוריי' שש שנים יעבוד וחייב לזונו ורחמנא הטיל עליו וכל פועל מעין ע"ע כמ"ש תוס' פרק קמא דב"מ. ומ"ש רמב"ן מסוגי' דיכיר יפה תי' כ"מ וכוונתו דלרבנן אינו יכול לשעבד מטלטלי אג"ק דאקני משום דאפי' אי דאקני משתעבד היינו מדרבנן דאלים שיעבודא אבל לא מן התורה נמצא לא יכול להוציא ממונו מן היורשים ע"כ צריכים יכיר. אבל לר"מ מקנה דשלב"ל ודאקנה מדאוריי' משמע בדיכיר למה לי. ועי' מל"מ שנדחק:

ובפ' כ"ה ממלוה ולוה הל' י"ג עיין ה"ה שנתקשה בראב"ד ועי' לח"מ קושיותיו גם יל"ד מה שהאריך רמב"ם ודברים של טעם הם למבין. נראה כי רבותיו שסוברים אין אדם מתחייב במתנת חנם בדבר שאינו קצוב אא"כ במתנה כעין חיתון דאמרי' בההיא הנאה ס"ל ה"ה ערב דומה לחיתון בההיא הנאה דמהימן לי' זה שוה לו הרבה ומתחייב. ורמב"ם חולק בזה על רבותיו כיון דמטעם מהימן לי' הוא. והוא אינו אמיד על אלף אלפים ורבי רבבו' איננו נאמנות אלא פטומי מילי בעלמא ולא קני אפי' במה שאמיד ככל דבר שאינו קצוב. ושיבח רמב"ם סברתו שהיא טובה. והראב"ד מודה לסברת הרמב"ם דלא שייך הכא בהאי הנאה ולא משתעבד ביותר מה שהוא אמיד אבל עכ"פ במה שהוא אמיד ואפשר משתעבד דלטעמי' דס"ל אפי' בלא סברת בההיא הנאה מתחייב בדבר שאינו קצוב. והנה בחי' אמרתי. אפשר ליישב לשון המשנה לר"ל דאמר הנושא ולא המקדש משום דבעי למימר אם גרשה מ"מ חייב לזון הבת וזה דוקא אם גרשה מן הנישואין אבל לא מאירוסין ומ"מ רמז הנושא ופסקה לשון עבר לומר כשנושא כבר פסקה בשעת קידושי' כרב גידל. ועתה בשעת נישואי' חלשי הי' מתחייב אפי' אם יגרשנה:

והמוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון. מלשון פירש"י דמתני' המוצא מציאה ומחזירה לבעלים ובעלים אומרים שלא החזיר כולה עכ"ל. וכן ממ"ש בשמעתין ד"ה והלה אומר וכו' אחרי יש אחד מהם ביד זה וכו'. מלשונות אלו הבין מהר"ם שי"ף ז"ל דשיטת רש"י היא שיטת הרז"ה והנה רש"י לא פי' כל צרכו בסוגי' לפ"ז ע"כ אמרתי לבאר שיטת הרז"ה והחולקים היינו שיטת תוס' כמ"ש רמב"ן בס' מלחמות ואוסיף קצת נופך להסביר הענין. הרז"ה מפרש זה מחזיר אבידה מאליו ואומר זה כיון שהא' בידך א"כ ע"כ שנים מצאת שהרי היו קשורים ומן הדין שישבע שבועה דאורי' ככל מודה מקצת הטענה אע"ג דמגו דאי בעי שתיק מ"מ מגו לא פטורי משבועה לא אמרי' אך מפני תיקון העולם לא ישבע. והרמב"ן הקשה על זה דאפי' אי מגו לאיפטורי לא אמרי' היינו אי כבר חייב שבועה בלא דבריו ורוצה לפטור עצמו ע"י מגו אך הכא אי הוה שתיק לא נתחייב כלל ואי בעי שתיק איך נחייבו שבועה וצ"ל דס"ל להרז"ה וסיעתו אפי' מגו דאי בעי שתיק נמי לא אמרי' לאיפטורי משבועה או י"ל אה"נ פטור מן התורה ע"י מגו זו ותיקון עולם דמתני' היינו מדאוריי' וכדר"ש דדריש טעמא דאוריי' וכאוקימתא דרבינא לעיל מ"ט ע"ב:

עוד פקפק רמב"ן וכ' דזה ההפרש בין לשון מוצא מציאה ללשון משיב אבידה. דמשיב אבידה היינו שמשיב האבידה בלי בקשת הבעלים והוא עצמו משיב אבידה ועל זה תמה ש"ס וראב"י לית לי' משיב אבידה פטור. ומוצא מציאה דמתני' היינו שהבעלים ידעו שזה מצא מציאה ותובעים אותו בכך ודלא כהרז"ה דמפרש מוצא מציאה שהוא מחזירה מאליו בלי בקשת הבעלים:

נחזור להרז"ה שהוא שיטת רש"י למהר"ם שי"ף ואמר ש"ס ר' יצחק לית לי' משנתינו אלא אפילו טוען ברי ע"י דברי הנתבע והוא לא' ידע כלל נמי מתחייב והיינו שני כיסים מצאתי פי' אני לא ידעתי כלל. אך אחר שהודית א' א"כ ע"כ ב' כיסים היו וחייב שבועה וקאמרי' דס"ל כראב"י דפליגי בהא מילתא ממש דהרי ראב"י אומר נשבע על טענת עצמו. ואפי' לא תבעו הבן אלא אמר מאליו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס וברייתא משמע שזה אינו משיבו כלל לא האכלתי את אבי. וצווחו רבנן משיב אבידה והוינן אדרב"י וכי אפשר שלא יסבור זה משיב אבידה כזה ישבע אפי' אי לא תיקנו ראוי לתקן ודרכי' דרכי נועם ושקלינן וטרינן בעלמא ומסקינן דבדרבה פליגי אי מעיז בבנו או אינו מעיז ובודאי אי תבעו הבן מנה לאבא בידך בודאי גם לרבנן אינו מעיז בבנו והיינו דאמרי' במס' שבועות מ"ז סוף ע"א מה לי הוא מה לי אבוה. אע"כ מיירי בהתחיל ואמר מנה לאביך והאכלתיו פרס והשיב הבן שמעתי מאבי שמעולם לא קיבל ממך ממון דלרבנן מעיז ואינו נשבע כיון שלא תבעו תחלה והיינו כמשנתנו ולראב"י נשבע אע"פ שלא קדמתו תביע והיינו ר' יצחק ואתי' כראב"י. והקשה הרז"ה דהרי"ף שם במס' שבועו' פסק כראב"י ומ"ט השמיט הא דר' יצחק. אך הרמב"ן וסיעתו ס"ל מגו לאיפטורי משבועה אמרי' ולא מיבעי' דלא מיתוקמי בהקדים המשיב אבידה ומשיב לו כיס א' שלא ישבע אלא אפי' אם הבעלים הכירו כיס שלהם ע"י סימן בידו של זה ועל ידי זה תבעוהו בשנים. נמי לא מיתוקמי דנהי מגו דאי בעי שתיק ליכא דהרי תובעו ע"י סימן מ"מ ה"ל מגו דלקוח לקחתי ממך או מאחר ואחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקי ומדהוד' שמצאו ומחזירו שוב נאמן במגו דהי' רק א' ומגו לאיפטורי משבועה אמנם אפי' מגו כי האי ע"כ מוקי לי' עפ"י הירושלמי כשראה בראש ההר שזה הגביה כיס שלו ע"י סימניו ומדהי' קשורים ידע כי שנים הגביה אעפ"י שמרחוק לא ראה אלא הגבהת הכיס וה"ל מודה במקצת ממש ככל מודה מקצת בעולם. אלא מפני שהוא מציאה ולאו כ"ע דינא גמירי פירוש לפירושו דבודאי אי טוען ראיתיך מגביה ב' כיסים קשורים בסי' זה והוא אומר לא הי' אלא א' גם במציאה ישבע ואין כאן תיקון דלא ימנעו מלהחזיר אבידה בשביל זה דידעי כ"ע מודה מקצת ישבע. אך הכא כיון דלא ראה מגביה שנים רק מכח הוכחה שהי' קשורים וכיסי לא מנתחי משביעים אותו. וכולי עלמא לאו דינא גמירי וסברי גם בכיסים מתעכלי קטרי' ואפ"ה משביעים על טענה גרוע כזו עי"ז ימנעו מלהחזיר אבידה ע"כ מפני תיקון העולם פטרוהו:

ורבי יצחק פליג אמתני' ולית לי' תיקון העולם בזה וכן תני' בבריי' תני' נמי הכי וכמו שפי' תוס'. ובריש הוה בעי למימר דס"ל כראב"י דאית לי' טפי מני' דר' יצחק אפי' לא תובעו ולא השיבו כלל חייב שבועה וא"כ ראב"י קאי כוותי'. אלא חזר בו ותמה איך אפשר במשיב אבידה שאין הלה תובעו כלל ישבע שאפילו ר' יצחק וברייתא לא אמרו אלא כשהלה תובעו וראה בראש ההר אבל מנה לאביך בידי דאי בעי שתיק וכי יעלה על הדעת אע"כ מיירי בתובעו מנה לאבא בידך והלה משיבו אמת מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס ופליגי בבנו מעיז ואינו ענין לדר' יצחק כלל וקם ר' יצחק בקשיא ממתני' אלא דבריי' דתני' נמי הכי קאי כוותי' ומשו"ה דחאו רי"ף להא דר' יצחק מהלכתא. ולענין פלוגתא דראב"י ורבנן אי מיירי דוקא בבנו קטן אבל בגדול מודו רבנן דבבנו גדול אינו מעיז. אם כן א"ש הך דשבועו' מ"ו הנ"ל דמיירי בגדול ואמרי' מה לי הוא מה לי אבוה. אבל הרי"ף ס"ל דלרבנן אפי' בגדול מעיז וא"כ הך דשבועו' מה לי הוא מה לי אבוה כראב"י ומשו"ה פסק כראב"י כל אלו דברי רמב"ן במלחמו' ה':

ולולי דמסתפינא הייתי אומר אפי' לפי' גירס' תוס' ורמב"ן מ"מ יש ליישב דר' יצחק כראב"י ומשו"ה לא מסיק בתיובתא הא כבר בררנו היכי דאיכא מודה מקצת ממש ישבע ולא חיישי' לתיקון העולם דלא יטעו בין מודה מקצת ע"י תביעתו למחזיר אבידה אך כיון דאין לו ברי גמור א"א ע"י הוכחה שהי' קשורים זה מחזי לאינשי דלא הוה ברי גמור ויפחדו מלהשיב שום אבידה. וזה הוא לרבנן דס"ל דבעלמא אין משביעים כ"א על תביעה ברורה דאפי' על תביעת בנו אין משביעים ואפ"ה משביעים הכא על אומדנא דלא מנתחי עי"ז ימנעו מלהשיב אבידה אבל לראב"י דע"י תביעה קלה אפי' של קטן משביעים א"כ אין תימה אם משביעים על תביעת אומדנא דמקושרי' לא מנתחי ולא ימנעו מלהשיב מציאה היכי דליכא שום תביעה דידעו דלא משביעים בכך:

כיסים לא מינתחי אהדדי. עיין תוס' ונראה קושייתם אפי' לרבנן דכיון דלהך לישנא בביצה פליגי רבי ורבנן וחזינן לרבי דס"ל לאמת דמתעכלי קטריהו ונהי רבנן לא חשו לכך ע"כ לא פליגי במציאו' דאפשרו' הוא וא"כ תו לא הוה טענת ברי אפי' לרבנן. ואמנם תי' תוס' מגומגם קצת ואולי כוונת תירוצם התם לכ"ע טענה רחוקה היא מתעכל קטריהו אלא רבי מצרף לזה כיון דכאן נמצא אמרינן כאן הי' זה המנה ולא זז ממקומו וע"כ מתעכל קטריהו ומנה מונח במקומו. משא"כ הכא בהיפוך הוא כיון שהי' שניהם קשורים זה בזה אמרי' כאן נמצא וכאן הי' לעולם שהי' קשורים ולא נתעכלו מעולם. ואמנם הרמב"ם פסק שם בהל' מעשר שני כלישנא דבאינו קשורים פליגי וכמ"ש ב"י בהל' פסח סוף סי' תל"ט וסי' תצ"ז. ונראה היינו מטעם הנ"ל דס"ל שמעתין כהך לישנא דפליגי באינו מקושרים אבל במקושרים לכ"ע לא מתעכל קטרי'. ולפ"ז מוכח משמעתין דגם ללישנא קמא דהתם מ"מ בעלי חיים מנתחי אפי' קשורים אע"ג דהתם בביצה סגי להו בשינוי' דגוזלי' מדדי' ולא צריך לומר דגוזלי' מקושרים מנתחי מ"מ משמעתין מוכח כן וזה ראי' למ"ש כן בפר"ח סי' תצ"ז מסברא דנפשי' ע"ש כי הקצרתי כאן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף