אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/נא

יום חמישי י"ז תמוז תשפ"ג - מסכת גיטין דף נא

ירידת הדורות בחזקות התלויות בטבע האדם

מחלוקת רש"י ותוספות בפטור כופר הכל משבועה

אמר רבה, מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע, חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. והאי בכוליה בעי למכפריה ליה, והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. ובכוליה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי ליה אישתמוטי הוא דקא משתמיט ליה, סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה (כתובות יח.; גיטין נא: ועוד).

בביאור דברי רבה נחלקו רש"י ותוספות. רש"י מפרש שדברי רבה הם טעם הן לחיובו של מודה במקצת והן לפטורו של כופר הכל, וכמו שהעתיק הדברים בסמ"ע (חו"מ סימן עה סק"ו) וזה לשונו: אבל בכופר הכל לא הצריכתו התורה לישבע, משום דחזקה הוא בסתם בני אדם דאינן מעיזין בפני התובע לכפור הכל. אבל במודה במקצת כיון דהודה, אמרינן בכולה בעי דלודי אלא דלית ליה מעות לשלם וסבור אשתמיט מהמלוה עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה, לכך רמיא התורה שבועה עליה, ע"כ.

אמנם התוספות (גיטין שם ד"ה מפני ובכ"ד) כתבו שאין לפרש שבא ליתן טעם אמאי כופר הכל פטור, שהרי כופר הכל פטור אף באופן שיכול להעיז, וכפי שהביאו התוספות כמה אופנים שאין שייך טעם 'אין אדם מעיז' ואעפ"כ פטור כופר הכל. ולכן מבארים התוספות שכל דברי רבה הם לבאר מדוע לא יהיה נאמן מודה במקצת במיגו שהיה יכול לכפור הכל, ועל זה פירשו שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו וממילא אין לו מיגו כי אין לו פנים לכפור הכל. ולדעת התוספות פטור כופר הכל משבועה הוא מגזירת הכתוב.

וכמו שעמד שם הנתיבות (סק"א) על דברי הסמ"ע וכתב: עיין סמ"ע שכתב הטעם שכופר הכל פטור, משום חזקה דאין אדם מעיז וכו', וזה דעת רש"י, והתוספות סתרו זה וכתבו משום דגזירת הכתוב לכו"ע, עכ"ד. וכוונתו לדברי התוספות בבבא מציעא (ג.) שכתבו וזה לשונם: ד'מכי הוא זה' משמע דגזירת הכתוב הוא דדוקא מודה מקצת הטענה חייב ולא כופר הכל, ע"כ.

קושיית התוספות בסתירת הסוגיות אם 'אשתמוטי' שייך גם בכופר הכל

ובגמרא בשבועות (מ:) על דברי המשנה 'מנה לי בידך, אין לך בידי, פטור', מביאה הגמרא את דברי רב נחמן: ומשביעין אותו שבועת היסת. מאי טעמא, חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו. ומקשה הגמרא: אדרבה, חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. ומיישבת: אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה, סבר עד דהוה לי ופרענא ליה.

ועל קושיית הגמרא 'אדרבה חזקה אין אדם מעיז פניו' הקשו התוספות (ד"ה אדרבה) מדברי רבה, שמדבריו עולה שסברת 'אשתמוטי' אינה שייכת אלא במודה במקצת, ואילו בכופר הכל אדם נאמן ואין טענת 'אשתמוטי'. ויישבו התוספות שבאמת כופר הכל גם כן שייך בו טענת אשתמוטי, ולכן חייב בו רב נחמן שבועת היסת, אלא שמכל מקום אין לו כל כך פנים לכפור הכל כמו לכפור במקצת ולכן אינו נאמן בהודאה במקצת במיגו שהיה כופר הכל.

נקל לראות שכל דברי התוספות הם לשיטתם, שהם מפרשים שדברי רבה הם רק נתינת טעם לכך שאין להאמין את המודה במקצת בטענת מיגו, שעל כך ביארו התוספות שעל אף שטענת 'אשתמוטי' שייכת גם בכופר הכל, אך כיון שאינה שייכת באותה מידה שהיא שייכת במודה במקצת, ממילא אין לו מיגו. אבל לדעת רש"י הרי חזקת אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו היא הטעם לכך שנאמן בכופר הכל ואינו צריך להישבע, ואם כן עדיין נסתרו דבריו מהמבואר בדברי רב נחמן שאף בכופר הכל חייבוהו להישבע מחמת טענת 'אשתמוטי'.

יישוב התוספות הרא"ש שבדורות אחרונים ראו שהם פרוצים לכפור בכל

ואמנם בתוספות הרא"ש (כתובות יח.) הקשה אף קושיא זו בסתירת דברי רבה ורב נחמן, ויישב יישוב נוסף מלבד יישוב התוספות הנזכר, ולשונו שם: אי נמי, חזקה דהתם תיקנו בדורות האחרונים שראו שהיו פרוצין לכפור, ותיקנו שבועת היסת מכח חזקה זו. וכ"כ גם השיטה מקובצת (ב"מ ו.): יש לומר רב נחמן בדריה תיקן שבועת היסת, מתוך שרבו עזי פנים ובעלי השמטות שנשמטין אפילו בכל. ובמאירי (שבועות לח:): כלומר שנמלכו חכמים אחרונים ונתייעצו ביניהם על כך כשראו הדורות מעיזים לכפירת הלוואותיהם.

העולה מהדברים שחזקת 'אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו' שמכח תוקפה בתחילה פטרו את הכופר הכל משבועה [לדעת רש"י], איבדה את כחה כאשר ירדו הדורות והתרבו עזי פנים שהיו פרוצים לכפור בהלוואותיהם, ומאותה שעה הוצרכו לתקן שבועה גם בכופר הכל.

ובדעת רש"י לכאורה קשה לומר כדברי הראשונים, שהרי לשיטתו כל הפטור משבועה מדאורייתא בכופר הכל הוא מכח חזקה זו, ואם בדורות האחרונים כבר בטלה חזקה זו הרי שהיה צריך להתחייב כופר הכל בשבועה מדאורייתא. ונראה לכאורה שעל אף שירדו הדורות לא בטל הדין הראשון, ורק שתקנו שבועה מדרבנן מחמת ירידת הדורות. ובסגנון אחר מצאתי מי שכתב שגם בדורות האחרונים לא תולים מדאורייתא בהשמטה בכופר הכל, ורק מדרבנן תולים בהשמטה.

עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן שלא נחשדו ישראל על הזיוף

נידון זה של 'ירידת הדורות' ביחס לחזקות המופיעות בדברי חז"ל נידון באופנים שונים לגבי חזקות שונות, ונעמוד במסגרת הדברים על מקצת מהם.

בגמרא במסכת גיטין (ג.) איתא לגבי קיום שטרות בשני עדים: בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ורבנן הוא דאצרוך. והרא"ש בתשובה (כלל סח סימן א) בהתייחסו לתקנת מקום אחד שיחתמו על כל שטר שלשה עדים. וכתב על כך הרא"ש: ומעיקרא עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בבית דין, ואפילו קיום לא היה צריך, דלא נחשדו ישראל על הזיוף. וכשנתקלקלו הדורות הוצרכו קיום. ועתה שנתרבה הקלקול הוצרכתם לגדור ולהצריך שלשה עדים מלבד הקיום וכו'.

ובשו"ת יהודה יעלה (ח"ב סימן רלא) בתשובה לחתנו רבי אהרן ביכלר, מביא רבי יהודה אסאד את מה ש"נהירנא כד הוינא טליא בימי חורפי, כשלמדתי אצל אבי זקינך אדמ"ו הגאון המנוח מוה' פאלק סודיוטץ זצוק"ל זיע"א [- ה"ה רבי יהושע פלק ביכלר אב"ד סודיטץ], הוא ספי לי כי תורא" ועמד בזה על לשון תשובת הרא"ש הנזכר, ודייק מדבריו שכיון שכל מה שלא צריך קיום מדאורייתא הוא משום שלא נחשדו על הזיוף, אם כן אחרי שנתקלקלו הדורות ונחשדו לזיוף, הרי מדאורייתא צריך קיום.

דעת הרמ"ה והרדב"ז שבזמן הזה אישה מעיזה פניה בפני בעלה

גם כלפי חזקת 'אין אשה מעזה פניה בפני בעלה' שמכחה נאמנת האשה לטעון 'גרשתני', מצאנו בפוסקים שדנו בדורות האחרונים אם עדיין חזקה זו עומדת בתוקפה. הרדב"ז בתשובה (ח"ג סימן תז) נשאל אודות אשה שטוענת על בעלה שכופה אותה לשמשו בעודה בנדה, האם נאמנת ותצא ותיטול כתובה או לא. בתשובתו מקדים הרדב"ז שלכאורה יש להאמינה מהא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, וכפי ש"פסקו רוב הפוסקים אשר נמצאים אצלנו". אלא שהרדב"ז רוצה לחלק בין הדברים, ובכלל דבריו הוסיף וכתב: עוד אני אומר, כי בזמן הזה שהדור פרוץ מרובה על העומד, והעזות פנים רבה על פני כל הדור... בדור הרע הזה... אפילו שאר הפוסקים היו מודים בדור שלנו. דאי לא תימא הכי לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, שפני הדור כפני הכלב, מעיזה ומעיזה כדי להשמט מתחת בעלה, עכ"ד.

ובשו"ע (אה"ע סימן יז ס"ב) כתב: אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין בפני בעלה, הרי זו מקודשת לשני, שהאשה שאמרה לבעלה בפניו גרשתני, נאמנת, חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. והרמ"א סייג את הדין, וכתב בתו"ד: ויש אומרים עוד דבזמן הזה דנפישי חוצפא ופריצותא, אינה נאמנת אלא לחומרא, דאיתרע חזקה דאינה מעיזה. ומקור דבריו בבית יוסף שם בשם ארחות חיים והרמ"ה. ובחלקת מחוקק ובבית שמואל (שם סק"ד) כתבו שהרא"ש ידע להא דהרמ"ה ולא חשש לה.

ובשו"ת חתם סופר (ח"ו סימן סט) כתב שהרמ"ה לא בדה דבר זה מלבו, רק שהוא סובר שחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וחזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו שווים הם, וכמו שמצאנו לענין שבועת היסת בזמן הזה שאף שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו בכופר הכל, עם זאת כיון שהתרבו עזי פנים בזמן הזה תקנו שבועת היסת, הוא הדין לענין חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, בזמן הזה מעיזה ומעיזה.

חידוש הצבי לצדיק שבזמן הזה שבועת היסת קרובה להיות דאורייתא

ובשו"ת צבי לצדיק (סימן כו אות ד) כתב לחדש ולחזק תוקפה של שבועת היסת בזמן הזה: וחוץ לזה יש מקום לפענ"ד לחדש ולומר, שבזמן הזה השבועה הלזו דתקנת חכמינו ז"ל [- שבועת היסת] הוא קרוב להיות מדאורייתא. לפי המבואר בשו"ע אה"ע בהגהת רמ"א, אשר בזמן הזה האשה שפשטה ידה וקיבלה קידושין בפני בעלה, או שאמרה לבעלה גרשתני, אינה נאמנת אלא לחומרא, יען דנפישי חופצא – נגרעה ונתקלקלה החזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. לכן יש לומר דגם לענין ממונות וכדומה גם כן בטלה החזקה הלזו דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו.

על דבריו העיר בשו"ת באר חיים (סימן קכ אות י) שאם כן לכאורה לא שייך עוד חיוב שבועה במודה במקצת, שהרי כל הטעם שאין מודה במקצת נאמן בדבריו במיגו שהיה כופר הכל, הוא משום שאין אדם מעיז פניו לכפור הכל, אבל אם בזמן הזה דנפישי חוצפה אין עוד חזקה שאין אדם מעיז פניו, אם כן שוב יש להאמינו במיגו שהיה יכול לכפור הכל.

אך לא הבנתי דבריו, שהרי כל המיגו הוא להאמינו בלא שבועה כיון שהיה יכול לכפור הכל ואזי לא היה חייב שבועה, אבל לדברי הצבי לצדיק הרי כיון שאין חזקה זו כיון שהתרבו עזי פנים, אם כן אדרבה גם כופר הכל חייב להישבע, ואם כן אין עוד מיגו למודה במקצת לפטור עצמו משבועה מכח מה שהיה יכול לטעון שהוא כופר הכל, שהרי ממה נפשך אם אין אדם מעיז פניו, אם כן הרי זה 'מיגו דהעזה' שאינו נאמן, ואם בזמן הזה אדם מעיז פניו, אם כן גם בכופר הכל צריך להישבע. [ואמנם לדעת התוספות שפטור כופר הכל משבועה אינו מכח החזקה אלא מגזירת הכתוב, לכאורה היה מקום לקושייתו. אך באמת כל סברת הצבי לצדיק היא רק לדעת רש"י, שהרי מכח מה שהיום אין חזקה זו רצה להצריך שבועה בכופר הכל מדאורייתא, ואילו לדעת התוספות הרי סו"ס גזירת הכתוב היא בידינו שכופר הכל פטור].

חזקה שליח עושה שליחותו בזמן הזה

בגמרא בעירובין (לא:) אמר רב יחיאל חזקה שליח עושה שליחותו. ובספר תורת אברהם (לרבי אברהם גרוד'ינסקי, מאמר על תשובה) כתב: ולא רק בענין יראת שמים ירדנו פלאים, אלא גם בענייני נימוס ודרך ארץ חסר לנו אותה המדרגה שהיתה לדבר ברור אצל חכמי הש"ס, כמו שאמרו חזקה שליח עושה שליחותו – חזקה כל כך ברורה אצלנו שאנו סומכים עליה להלכה למעשה להתיר איסורים חמורים שבתורה, כי בטוחים אנחנו שבלי שום ספק לא שינה בה השליח כלום, כי חזקה זו של דרך ארץ, טבע היא באדם. 'חזקה' נקראת דבר שהיא המינימום שבעצמיותו, שאין קטן ופחות מזה. ולדאבון לבנו גם החזקה זו בטלה אצלנו עד שנעשה כבר לפתגם 'דואר יהודי' כאילו היתה דוקא אצלנו אותו החסרון שאין השליח ממלא את שליחותו...

בזמן הזה רק חזקת אין אדם פורע תוך זמנו עודנה בתוקפה

לסיום נביא את מימרתו של הרבי מסאטמר זצ"ל בענין זה, שאמר שכל החזקות שנאמרו בגמרא כגון חזקה שליח עושה שליחותו ואין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, כבר אינן נוהגות בזמן הזה. ורק חזקה אחת עודנה בתוקפה, הלא היא חזקה אין אדם פורע תוך זמנו...