חתם סופר/גיטין/כד/א

חתם סופר גיטין כד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שהכתב ופה מוכיח. כ' רש"י ואביי ס"ל מה בין פה דגט לפה דמיתה יש לפרש דאביי ס"ל טעם היתר עגונה משום מילתא דעבידא לגלוי והסביר הרמב"ם סוף הל' גירושין חזקה על העדים שלא ישקרו בדבר שאפשר שיתברר שקרם. והנה אפ"ה אמרינן הני חמשה נשים מחמת שנאתם נחשדות שיעידו לשקר בדבר שחזקתן של שארי עדים לא יעשו כן וזהו במיתה ובגט ג"כ ע"א וקרוב נאמן משום חזקה מידק דייק מעיקרא ולא משקר כדלעיל ג' ע"א ועל זה קשה מה בין פה דגט לפה דמיתה למה לא נימא גם בגט מחמת שנאה תעשו נגד החזקה דמידק דייק ומשני הכתב מוכיח דכולי האי לא חציפא לזיופא. ואך רב יוסף ס"ל בעדי מיתה אין הטעם משום פה דעד דעבידא לגלוי אלא איתתא מידק דייק אבל פה דעד ליכא וא"כ הכא כתב ופה מוכיח וק"ל:

אשה מכי מטי גיטה לידה איגרשה. מכאן כתב רמב"ם דאשה שבאת וגיטה בידה לא צריכא קיום חזקה לא תקלקל את עצמה ועדים כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואין האיסורים כממון. וכ' ה"ה שהרי באיסורים אשה שהוחזקה א"א ואומרת גרשתני נאמנת. והקשה לח"מ התם משום אין אשה מעיזה פני' וה"נ בממון חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח. ופשוט כי זה גופא הוא כוונת ה"ה הלא ב' חזקות אלו שוות הם אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה ואין אדם מעיז פניו בפני בע"ח. עיין כתובות י"ח ע"א תוס' ד"ה חזקה וכו'. והנה חזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בע"ח או חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו שהוא ג"כ מטעם העזה מ"מ אינו מועיל להוציא ממון אלא להחזיק ממון ואלו אמרה גרשתני נאמנת לגמרי להרמב"ם ש"מ שאני איסורא מממונא ועיין היטב לשון חלקת מחוקק סי' י"ז סק"ב בסופו. והראב"ד ס"ל דאשה שגיטה בידה צריכה קיום ודקאמר ש"ס מכי מטא גיטה לידה כבר אגרשה לה ושוב לא יועיל בפ"נ ובפ"נ כי לשליח האמינו ולא לבע"ד ודוחק. ורשב"א פי' הכא תנן ובלבד שתאמר בפ"נ משמע אם לא אמרה אינה מגורשת וזה ליתא שכבר היא מגורשת אלא שאין אנו מאמינים לה עד שתקיימנו אבל לכשתביא ראי' היא מגורשת למפרע. והקשה רשב"א אהרמב"ם מפ"ב דכתובות אם הוחזקה א"א אינה נאמנת לומר גרושה אני. והקשה כ"מ וב"י מה ענין לדהתם הרי הכא גיטה בידה. ולפע"ד הנה הרמב"ם כתב חזקה אין אשה מקלקלת פי' שתחוש למה שאפשר להיות שיבוא הבעל ויברר הזיוף ותהיה מקולקלת ועל סמך חזקה זו אנו מאמינים לה. והנה פ"ב דכתובות אמרי' אם הוחזקה א"א אינה נאמנת ופריך הא אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ומשני ה"מ בפניו אינה מעיזה אבל שלא בפניו מעיזה ע"ש ואי ס"ד מאמינים לה עתה אחזקה שתדאג מה שעתיד להיות א"כ ה"נ נהי עתה שאין הבעל כאן מעיזה מ"מ חזקה שתחוש שיבא הבעל ולא תוכל להעיז בפניו ותאומן אע"כ צ"ל אינה חוששת אלא למאי דקמה ולא על העתיד לבוא א"כ ה"נ זו היא קושי' הרשב"א:

והא לא חזרה שליחות אצל הבעל. פירש"י דהיא נעשית בעלת דבר וס"ל לרש"י דכזה אין ספק דבטל. עד כאן לא מספקא לש"ס לקמן אלא בשליח הולכה שנעשה שליח קבלה דסוף סוף הוא שליח בהא מספקא לש"ס וכמ"ש תוס' דאותו הטעם אינו ברור כל כך אבל הכא שנעשית בעל דבר בזה ברור דבטל השליחות:

משום חצרה הבא לאחר מכאן. הקשו תוס' לימא שעשאה שליח קבלה קודם כדלקמן ס"ג ע"א. וי"ל בשלמא לקמן הוא עשה שליח להלכה והיא לקבלה ושכיחא שקדמה שליחות דידה לדידי' אבל הכא שניהם בעיר א' ונותן גט מידו לידה אלא לצעורא ולאטרוחה הטריח עלי' לילך למקום פלוני לב"ד פלוני ולעשות שם שליח קבלה ואיך יעלה על דעתה להקדים ולעשות שליח קבלה דידה טרם שהתנה עמה שטות זה ודוחק לאוקמי מתני' בהכי:

ומשוי ב"ד שליח וליתבו' נהליך. עיין תוס' ומהרש"א והדבר פשוט מאד דפליגי לישנא קמא ולישנא בתרא לחומרא ומשו"ה פסקוהו הפוסקים. והוא כי כל שליח אומר בפ"נ בשעה שגט יוצא מתחת ידו ובשעת גירושין. אך הכא בלישנא קמא א"א לקיים שניהם ע"כ כ' תוס' שאומרת רק בשעת גירושין ולא בשעה שיוצא מתחת ידה כלל אך לישנא בתרא ס"ל דא"א לשנות מתיקון חכמים אלא תתננו לב"ד ותאמר בשעה שיוצא מת"י בפ"נ ושוב עשה ב"ד שליח והוא אומר בשעת גירושין שליח ב"ד אני והוא במקום בפ"נ וא"כ מתקיים תרווייהו וק"ל. והקשה ר"ן א"כ מאי קמ"ל ותי' הוה סד"א דלא צריכא לומר בפ"נ דלהימנא במגו דאי בעי שתקה ולא אמרה שהיא שליח הולכה ולא צריכה קיום לרמב"ם קמ"ל. ואמנם להראב"ד צ"ל קמ"ל דס"ד אשה עצמה המביאה גיטה לא שכיחא ולא גזרו בה רבנן קמ"ל שלא תחלוק בשליחות. מיהו זהו אתמר לעיל לרבה אבל לא לרבא ועמ"ש לעיל גם לרבא איצטרך דהוה סד"א בפני נחתם סגי' ולא שייך אתי לאחלופי כיון דאשה מביאה הרי יש היכר עיין לעיל ג' ע"א תוס' ד"ה כיון דאלו אמרו ידענו וכו' וק"ל:

אודה לה' אשר שמן ששון משחני בחי' פרק שני שמן ראש אל יני' ראשי בחי' פרק שלישי:

כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול. לפי מאי דקיי"ל ריש מס' זבחים דגט סתמא לאו לשמה קיימא ממתני' דלקמן הכותב טופסי גיטין ולכמה פוסקים צריך לומר בפיו הריני כותב לשם וכו' א"כ עדיפא מיני' ה"ל למתני כל גט שלא נכתב לשם אשה פסול. אלא משום דמתני' על דרך יתר ויתר נקט בהדרגה על כן מתחיל בנכתב שלא לשם אשה ומוסיף והולך עד דנקיט לבסוף הכותב טופסי גיטין שהוא שלא נכתב לשם אשה יתר מכן כתב לגרש את אשתו ונמלך וכו' עיין לקמן ל"ב ע"ב רב ששת ס"ל אינו חוזר ומגרש בו ולשיטת תוס' ד"ה התם וכו' גם ר"נ מודה אם ביטלו בפירוש אינו חוזר ומגרש בו ע"ש. וא"כ צ"ע בשמעתין כיון דנמלך ונותנו לחברו אין לך ביטול גדול מזה ואפי' הוא עצמו אינו יכול לחזור ולגרש בו וא"כ מ"ט נקיט חברו משום שנכתב לשם רחל לא מינתיק ללאה והלא אפי' לרחל גופא פסול. ומיהו בהא י"ל דהאי דנתבטל הגט בדיבורו רוצה לומר דהוה כנכתב שלא לשמה כ"א סתמא וכאלו בטל צוואתו וה"ל שלא לשמה וכן משמע בתוס' שם ד"ה רב ששת וכו' ע"ש. וא"כ הכא במשנתינו דוקא נקיט בהדרגה ועדיין לא קמ"ל דסתמא פסול לא הו"מ למיתני הך עד דתנן הכותב טופסי גיטין וממילא שמעי' דמבטל גיטו הוה סתמא ופסול ולק"מ. אך הא קשי' טובא ליתני יתר מכאן בטל את הגט לא יתננו לה. והתוס' הקשו ליתני יתר הכותב תורף גיטין ותי' אינו מובן. וכתב פנ"י דכוונתם כיון דאסור לכתוב תורף ע"כ באיסורא לא מיירי ונכון הוא. אבל הנ"ל קשה דליתני יתר עליו ביטל גיטו דליכא איסורא. ויותר קשה לי כי האי גונא לקמן במתני' ע"א ע"ב הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ולמאן דלא בעי שליחות טעם הביטול משום דהוה סתמא כמ"ש תוס' בעירובין י"ג סוף ע"א ע"ש. וא"כ ליתני הא יתר מכאן אמרו לו נכתוב גט לאשתך וכו' כמתני' לקמן ע"א ע"ב דליכא איסורא ואשמועי' דסתמא פסול וצע"ג לכאורה. וקצת היה נראה ליישב גם קושי' תוס' דלא תנן יתר הכותב תורף גטין דצריך להבין במשנתינו נקיט אמר ללבלר לאיזה שארצה ולא נקיט איזה שתצא בפתח תחלה. נראה מזה דהתנא לא הכניס עצמו בברירה דתלוי בדעת אחרים ולא רצה לשנות משנתו אלא בתולה בדעת עצמו. וקשה אכתי מה הועיל הלא נקיט אמר ללבלר והרי הלבלר הכותב לשמה כותב על דעת מי שירצה הבעל וה"ל הסופר הזה תולה עצמו בדעת אחרים היינו דעת הבעל. וצריך לומר דזה ליתא דלאו בדעתו דסופר תליא מילתא אלא עד שישמע מפי הבעל ועל דעתו של בעל ואי לאו הכי ה"ל שלא לשמה היינו כאלו כותב סתמא דעתו של סופר אינו כלום נמצא מרומזים כאן כל הדינים הנ"ל וצ"ע:

ודע עוד צל"ע בהא דמייתי תוס' מש"ס סוטה אי מינתיק מרחל לא הדר ומנתיק ללאה. וק' אמאי לא כיון דאמרינן גט שנכתב לשמה אי מבטל לי' בטול לשמה כיון שעדיין לא נגמר מעשי נתינה כמ"ש תוס' לקמן ל"ב ע"ב ד"ה רב ששת. והה"נ במגילת סוטה אי מבטל לה טרם גמר מעשה מחיקה בטיל לי' לשמה דילה. וה"ה אי מינתקה מרחל בטיל לשמה ונשאר סתמא וכיון בסוטה מסתמא כשר א"כ מ"ט לא הדר ומינתיק ללאה בשלמא אי נימא לא יכול לבטל ולעקור לשמה דבתחילה לק"מ אבל להנ"ל דיכול לבטל לשמה דילי' א"כ נשאר סתמא ואמאי לא יתכשר ללאה. ועוררני תלמיד א' כיון בשעת כתיבה לשם רחל לא הוה ראוי ללאה עד שינתק שם רחל ממנו ויבטלנו ה"ל מחוסר מעשה בין כתיבה למחיקה בסוטה וה"ה בגט בין כתיבה לנתינה. וזה הולך על דרך שכתבתי לעיל בהא דר"פ כיסוי הדם מחוסר פדיון הוה מעשה בגופו משום דבדיבורם עביד מעשה לשנותו מקדשים לחולין ה"נ בביטולו עביד מעשה לנתקו מרחל ולשוי' סתמא וה"ל מחוסר מעשה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף