חידושי הרי"מ/גיטין/כד/א

חידושי הרי"מ גיטין כד א

פרק כל הגט דף כ"ד ע"א

מתני' כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול כו'. קשה כיון דסתמא פסול באמת הול"ל כל שלא נכתב לשם אשה וריש זבחים בעי הגמ' להוכיח מדיוק זה ומייתי הך משנה דסתמא ג"כ פסול ולא מתרץ כלל למה באמת נקט לשון זה שנכתב שלא לשמה דמשמע דסתם כשר ולא כנ"ל. ונ"ל דקמ"ל דאפילו היכא דסתמא הי' כשר כגון שציוה לסופר לכתוב או הבעל כתב בעצמו. דאף שכ' ב"ש סי' קל"א דמשמע גם דיעבד קפידא לומר בפיו ע"ש מ"מ אינו אלא חומרא כדמשמע ריש פ"ק שכ' רש"י ותוס' רק חשש נמלך או ב' יב"ש ע"ש והא כיון דצריך לשמה מסתמא לא אמרו וע"כ דכיון שציוה שוב סתמא לשמה קאי. ומ"מ אם כתב בפירוש שלא לשמה היינו שאמר שכתב לשם אחרת פסול ואי הוי תני שלא נכתב לשמה כו' ה"א דתמיד אין הפסול רק משום דסתמא פסול (אף בפי' של"ש) ולכך נקיט כנ"ל שזה פסול נוסף גם היכא דסתם כשר פוסל של"ש בפירוש. דגם שאומר שכותב לשם אחרת שאין שמה כמו שכותב דסותר המעשה לדבורו דכותב שם אשתו לא האחרת שאמר מ"מ פסול למאי דקי"ל ריש [חולין דף י"ג ע"א] דלא כר"ש ואף מחשבה דמינכר פסול. וכן מפורש ריש זבחים ג' שלא לשם אשה ואפילו לשם נכריות נמי פסול. ומהתימה שלא הביא רמב"ם וש"פ הך רבותא דאפילו נכריות דלאו בת מינה כיון שמפורש בש"ס לרבותא. וצ"ל כיון דמשני דל נכריות סתמא פסול לא הוצרכו להזכיר דעכ"פ שלא לשמה הוי. ורמב"ם ז"ל שינה וכתב כל גט שלא נכתב לשם האשה ונכלל יהי' לשם מי שהוא עכ"פ לא נכתב לשמה כסתמא כנ"ל. ומ"מ י"ל אף סתמא שלא פירש הי' כשר מ"מ הפי' שם דל נכריות פסול סתמא דהיינו עכ"פ פי' שאינו כותב לשם אשה זו ואף אם לא הי' אומר לשם אחרת רק שכותב שלא לשמה הי' ג"כ פסול. אולם בקדשים ג"כ לא מצינו באומר שלא לשמה אם פסול. דבמשנה בכמה דוכתי מפרש כיצד שלא לשמה לשם זבח אחר ולא נקיט שאומר ששוחט שלא לשם חטאת גרידא. ושם ריש פ"ק דזבחים דלמא אמר שלא לשמה ג"כ פי' תוס' רק זבח אחר. גם ברמב"ם אינו מפורש ואפשר דפשיטא טפי לפסול. או אפשר דהוי כלשם חולין דאינו פוסל ובגט ודאי פסול כיון דסתמא פסול מ"מ שוב הי' הפסול רק משום סתמא. ותוס' ע"ז [דף כ"ז ע"א] כתבו דפסול דיעבד כשלא אמר בפיו שכותב לשמה והוכיחו מנכרי דאדעתא דנפשי' ולטעמיה אזלי דגם בס"ת ובקדשים המחשבה היינו בפיו דוקא ורק דסתמא כשר. אבל אי סתמא פסול כמו גט צריך דוקא בפיו אף שהבעל ציוה. וקשה כאן דהול"ל יתר מכן שלא אמר בפיו לשמה גם [מדנקטו הפוסקים] חוץ מחשו"ק ולא נקטו אלם. וי"ל דיכול לכתוב שרוצה לכתוב לשמה והי' נראה למ"ש תו' פ"ק דחולין י"ב קטן יש לו מעשה מה"ת כו' דאי לאו דאתרמי ליה אף בלי דיבור חשוב מעשה המוכיח כמו עם דיבור רק כשאפשר לתלות בד"א חשוב רק מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ומייתי שם הירושלמי לענין כתיבת הגט ומשני זה כותב וזה מגרש כו' ע"ש. והיינו על חשו"ק שאינם בני דיעה אבל בגדול ל"מ בעל עצמו שכותב גט ודאי דחשיב מעשה המוכיח כמו דיבור כנ"ל דלא שייך תי' הירושלמי רק גם שסופר כותב עכשיו דקי"ל דכותב טופסי גיטין צריך שיניח כו' שפיר מורה כתיבתו השמות וה"א מותרת כו' שציוה הבעל ושהוא לשמה. ואין ראיה כלל מנכרי דכיון דאדעת' דנפשי' אין כאן מעשה המוכח כלל משא"כ ישראל. וממילא הי' נראה בב' יב"ש או ב' נשים ששמותיהן שוות שוב אף לר"א דא"צ מוכח מתוכו מ"מ שוב צריך לומר בפיו שכ' לשם זו ולא סגי במחשבה דאין ניכר מתוך מעשיו כנ"ל:

ובזה מיושב ריש פ"ק בפ"נ משום דלא בקיאי לשמה שנדחקו תו' לב' יב"ש בעיר א' ונמלך שהיא חששה רחוקה דאתרמי שנמלך ונתנו לזה וכנפילה דיחיד דלא חיישינן ולמ"ש חיישינן שמא יש ב' יב"ש ושוב פסול משום שלא אמר הסופר בפיו שכ' לשמה כיון דלא בקיאי כנ"ל ובזה דוקא בפיו כנ"ל. ואפשר דהרמב"ם וש"פ דסוברים דלא בעי בפיו ובמחשבה סגי י"ל דהטעם משום דמוכיח ובב' יב"ש או ב' נשים כנ"ל מודים דבעי בפיו כנ"ל. וא"כ עדיין קשה ליתני גבי ב' ששמותיהן שוות יתר ע"כ שלא פירש לאיזה כותב. וי"ל דהוי רבותא טפי לאיזה שתרצה אגרש דתוס' כתבו לקמן דמתנה בפירוש יותר יש ברירה מכשאינו מתנה ע"ש. שוב ראיתי שאינו חומרא רק ספק גמור לתוס' וסה"ת וסמ"ג לפסול מחשבה בלי דבור מפורש ע"ש ע"ז כ"ז וסה"ת וסמ"ג ופסחים פרק תמיד כ' רש"י ותוס' דדיבור דוקא ע"ש. ומ"ש מריש פ"ק לק"מ דרש"י ותוס' פירשו דכיון דסתם ספרי דייני גמירי א"כ מה דאצרכו רבנן לא משום הסופרים דבקיאין ואם הדין דבעי לפרש בפיו לשמה ודאי פירשו רק החשש הבעל שאינו סופר ונמלך כו' ונתנו לזה וכן תוס' ע"ש ואין לחוש שהבעל עצמו כתבו ואינו סופר דל"ח דסתמא סופר כותב גיטין דזה עיקר טעמא דגמ' דאין חוששין למעוטא דסתם ספרי כו'. וממילא כיון דבש"ע א"ח סי' ל"ה דגם דיעבד פסול אם לא פי' בתחלת כתיבה לשמה ולא סגי במחשבה גם בגט כן. ותמהני דלענין כתיבה פוסל בש"ע גם דיעבד (סי' ל"ב סעיף י"ט) דרמ"א כ' וי"א כו' הואיל והוציא בתחלת הכ' בפיו כו' ויש להקל בדיעבד כו' ע"ש מבואר בלא הוציא בפיו פסול. ולענין עבוד לשמה סי' מ' כ' רק טוב להוציא בשפתיו ע"ש. ובסה"ת מבואר להיפוך בעבוד ספק גמור. ובכתיבה כיון שכבר מעובד לשמה מספקא ליה אולי סתמא לשמה קאי ע"ש. ואפשר משום דיש פ' דא"צ עבוד לשמה ע"ש ב"י אף שדחאם מהלכה מ"מ צ"ע. ומ"מ אפשר דבגט כיון שציוה הבעל לסופר לכתוב לשמה סגי אף שלא אמר הסופר בפיו ככל שליחות דעושה שליחותו דמשלח ול"ח דחזר בו משלח או שליח. ואף שיש זמן הרבה בין שליחות להמעשה מ"מ אמרינן דשליחותיה עביד ול"ח לחזרה. וי"ל דתו' לטעמי' דא"צ שליחות בכתיבה רק כשלא ציוה אינו לשמה ע"כ אף שציוה אין בו תורת שליחות רק הכתיבה לשמה ושוב צריך שיאמר בתחלת הכתיבה:

שוב ראיתי בס' ת"ג ס' קל"א שכ' לדינא דאינו רק חומרא בעלמא וראיה מריש גיטין כמ"ש. ותמוה כמ"ש דאינו ראיה כלל. ותימה שלא הזכיר תוס' ושאר פ' דחשבי' ספק גמור. ובסמ"ג מלשון משמע קפידא יותר בבעל גופי' שכותב מהסופר שכותב ע"פ ציוי הבעל. והיינו כנ"ל שאמר לו שיכתוב לשמה. וי"ל כונת תוס' בע"ז ג"כ שיאמר או הסופר או הבעל שיכתוב לשמה ולא סגי באמר כתוב גט לחוד. דעכ"פ לא גרע ציוי הבעל לשמה מעומד על גבי' בחשו"ק אף שאינו בשעת כתיבה. ומ"מ קשה לתוס' למה לא הוזכר כאן. וי"ל עוד למ"ש בסה"ת דאם הדין במעובד לשמה אסור לכתוב עליו חול הי' סתמא כתיבה לשמה ע"ש. א"כ י"ל דגם תוס' סוברים כיון דכ' טופסי גיטין צריך להניח כו' הוי מעשה המוכיח שכותב לשמה כיון שציוה הבעל. רק דאפשר להתלמד כותב דמותר וכיון שיש צד לומר שאינו כ' לשמה חשוב רק מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דרק מדרבנן מהני ולא חשיב כדבור כמ"ש תוס' חולין י"ב גבי עולה כו' מקום כו'. וא"כ לדידן דמקנה הקלף והדיו לבעל קודם כתיבה. וכשציוה לכתוב גט לאשתו והסופר יכתוב להתלמד ודאי דהוי שולח יד וגזלן על הקלף ודיו דבעל א"כ מורה שכ' לשמה וחשיב מעשה גמור כמו דבור. וא"כ י"ל דתוס' ס"ל דא"צ להקנות כהפ' דסגי במאי דצריך לשלם ואקנויי אקנו ליה רבנן. וכיון שהקלף דסופר יכול לכתוב כמה שירצה ואינו מורה שיקח שכר נימא שכ' להתלמד ולא יקח שכר א"כ לאו להתגרש בגט זה עומדת דפסול כמ"ש תוס' זבחים שם בזינתה ע"ש ולכך צריך שיפרש בפיו כנ"ל. משא"כ לדידן דצריך להקנות לו קודם י"ל דמודים כנ"ל. ומיושב לשון סה"ת ס' קי"ז וסמ"ג ה"ג שכתבו הבעל הכותב גט צריך שיאמר לשם פ' כו' שתהי' מגורשת בו ואם אמר לסופר כו' צריך כמו כן לומר לו כ' גט לשם כו' והסופר יכוין לכותבו לשמה כו' ע"ש. ולא הזכירו שיאמר הסופר בפיו ולמ"ש שפיר החילוק דבעל עצמו אינו מוכיח כנ"ל שהקלף שלו. משא"כ הסופר כנ"ל. רק הטור וש"ע הזכירו שגם הסופר יאמר בפיו. ובזה אפשר שרק לכתחלה. וא"כ במשנה דהי' הקלף של בעל כדאמר ב"ב קס"ח דאח"כ תיקנו אאשה ע"ש וממילא א"צ הסופר לפרש בפיו כנ"ל ומיירי בסופר כמבואר אמר ללבלר כו'. ומ"ש לעיל דלא נקיט סתמא י"ל למ"ד לקמן דאף ראשון פוסל קמ"ל דאף שפי' שלא לשמה ג"כ פסול ופוסל מכהונה (ולמ"ש) [ולמ"ד] ראשון אינו פוסל אפשר דדוקא פירש של"ש אבל סתמא באמר פוסל מכהונה דלא גרע מבפירש לאחרת כנ"ל. ומה שלא הזכיר לשמו ולשם גירושין דג"כ מעכב כמו לשמה. נראה דנקיט רבותא היותר גדולה היינו בבא בתרא דלאיזה שארצה כדאמר בגמ' דאף שנכתב לשמו ולגירושין רק לא לשם אשה המתגרשת לחוד ג"כ פסול וכ"ש הני כנ"ל קשה למה [לא] תני [לשמה] (לשמו) ושלא לשמה ולהפוך כדתני בקדשים ובפסחים [ד' נ"ט ע"ב] ואי דוקא לאחרת א"ש דהיינו לאיזה שארצ' אגרש. אבל אי שלא לשמה גרידא פוסל הול"ל כנ"ל. ויהי' [תליא] בפלוגתא [דר"י ור"מ] או אחרון או שניהם כמו בעבודה א' ע"ש [בפסחים]:

איש פ' מגרש את פ' כו' קשה ג"כ ליתני רבותא שכ' סופר שמו לחוד ואומר זה שמי כתוב וסיים שם אשתו לשמה ג"כ פסול וצ"ל ג"כ לרבותא כנ"ל. או דבכה"ג אפשר פוסל לכהונה. ודוחק:

[לעיל] מתני' כל הגט כו' פסול. והקשו תוס' ממגילת סוט' ע"ש דאף דבעי לשמה מ"מ כשר בס"ת ע"ש. וי"ל דזה תלוי בברירה כיון שכותב הס"ת לעשות כל מה שיצטרך ואם יתרצה לגט יהי' לשם כריתות או לסוטה כמ"ש התוס' וכשרוצה לגרש הוברר הדבר כו' ושם ר"מ קאמר לה דסבר יש ברירה. משא"כ לדידן כו'. אך מ"מ מקשי שפיר דא"כ מוכח מרישא דאין ברירה ומה קמ"ל בסיפא דלאיזה שארצה כו' ויש לדחות דמ"מ לא הוי שמעינן מרישא כמובן כו':

יתר כו' כ' לגרש א"א ונמלך מצאו כו' קשה למה לי' שנמלך. ורש"י פי' חזר בו מלגרש ולמה ליה הא אף שעדיין דעתו לגרש מ"מ פסול כשנתנו לזה ולמ"ש תוס' ריש זבחים שהקשו מה מייתי מנמלך על סתמא ותי' דדעתו אם ימלך יהי' לאחר ע"ש. א"ש דרבותא בנמלך דהוי סתמא ומ"מ פסול. או י"ל דקמ"ל הא ראשון מצי מגרש אף שנמלך ולא חשוב ביטול הגט דקי"ל חוזר ומגרש וגם לר"ש [ל"ב ע"ב] גיטא גופא מי בטל ומה"ט פרש"י שחזר מלגרש אבל לא ביטל הגט שלא יקש' לר"ש דס"ל אינו חוזר ומגרש או דבלא נמלך הוי ס"ד דהפסול משום מחוסר הקנאה כמ"ש הר"ן דע"כ צריך להקנותו לשני בין כ' לנתינה וכשנמלך אינו שוה לראשון כלום י"ל דא"צ הקנא' כדבר שאינו מקפיד דנהנה וזה ל"ח. ויש לדחו' דגם פחות מש"פ בעי שלו אך הא גם א"ה כשר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף