אילת השחר/גיטין/כד/א
כי מטית התם אתנחיה אארעא ושקליה. ולפי"ז אין כאן שליחות למעשה חלות כלל אלא לעשיית מעשה קוף בעלמא, ולפי"מ דמבואר ברעק"א (דף ס"ג ע"א) בביאור תוס' כאן ד"ה וכי, דבשליח דאינו אלא להודיע לא שייך לומר בפני נכתב, ה"נ לא שייך לומר הכא בפני נכתב כיון דאינו שליח לעשות חלות גירושין, וצ"ל לפי"ז דאה"נ דגם זה הוי מצי להקשות אלא דעדיפא מיניה פריך.
אנחתיה אארעא ושקליה. יש לעיין לפי המבואר בר"ן פרק הזורק דגם בנותן לידה פקדון הוי שפיר נתינה מידו לידה ויכולה להתגרש, ומבואר דבנותן לידה ואומר לה לא תתגרשי אלא עד לאחר ל' יום ובינתיים הי' על גבי קרקע באופן כשיגיע יום ל' הוא אצלה מתגרשת שפיר, כמבואר בתוס' כתובות (דף פ"ב) וביבמות (דף צ"ג) דרק בנקרע לאחר ל' לא מהני, א"כ מה מגרע מה דעושה אותה שליח להביא שם על הקרקע מ"מ הא בשעת נתינה הי' נתינה מידו לידה, ואע"ג דלא הי' לשם גירושין מה נפק"מ הא מהני גם לשם פקדון. ואפשר דבנותן לשם פקדון דמהני, היינו דהוי נתינה, אבל ודאי רק כ"ז דזה בידה דכשיצא מידה א"א לגרש אז, וגם בשאר שטרות לא יחול הקנין אם אין השטר בידה, אע"ג דאין שם דין נתינה לידה דוקא, א"כ כבר צריך נתינה חדשה, משא"כ במגרש לאחר ל' דהי' כבר מעשה גירושין על לאחר ל', וצריך רק שלא יהי' כלתה קנינו.
אלא דעדיין צ"ע בהא דאמרינן לקמן דלא חזרה שליחות אצל הבעל, דהא בנותן לה גט לפקדון ואח"כ יאמר הא גיטך מתגרשת, א"כ לשלוח שליח לגרש כבר לא שייך, כיון דהגט כבר בידה, אלא דשייך למסור שהבעל רוצה שתתגרש דאין זה שליחות אלא להודעה בעלמא, וע"ז בודאי לא שייך חסרון דלא חזרה שליחות אצל הבעל, א"כ באומר לה הוי שליח עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה, כיון דלא חזרה שליחות ואינה שליח להולכה, אז ממ"נ אי מקרי דהבעל אז מגרשה מאי איכפת לן מה דלא חזרה שליחות אצל הבעל דלא שייך כאן שיצטרך דיני שליחות, ואי דהשליח צריך להיות המגרש הא בין כך לא שייך שיהי' שליח לגרש, כל שמעשה נתינת גט כבר נעשה על ידי הבעל, ובעיקר קשה למה לא יועיל באמת אע"פ שהשליחות לא הועילה, ולומר כיון שממנה אותה שלוחו לא מקרי דהי' נתינה לידה כלל כיון דהויא כיד הבעל, קשה דהא גם לשם פקדון אינה זוכה בו והוי כיד המפקיד ומ"מ מקרי נתינה, א"כ נהי דבהלכות גירושין הוי כאילו עדיין בידו כיון דהיא שלוחו, מ"מ בהלכות נתינה דפקדון איך תתבטל לגמרי כאילו היא לא היא, וצ"ל בהכרח דכשממנה אותה לשליח להולכה גרע דשליח להולכה אינו מיחשב נתינה בידה כיון דצריך שיהא לו כחו ודינו לגרש ולתת בשבילו, ואע"ג דלפי"מ שביאר באבנ"מ (סי' קמ"א סק"א) לשיטת רוב הראשונים דכשלא חזרה אינו שליח להולכה, מ"מ כיון דרוצה להולכה בהכרח אין כאן נתינה, ואע"ג דלא חזרה שליחות הא מ"מ אין דעתו שיהי' נתינה כאילו אין בידו, דהא רצונו שיהי' שלוחו לגרש והיינו דלא יהי' נתינה כלל רק שיהי' כמו כחו, ויש להוסיף דבפקדון אין סיבה של פקדון מחמת דהוא ברשותו אלא משום דהוי פקדון לכן הוא ברשותו, משא"כ בהולכה סיבת דין שליחות מחמת דהוי כמו הבעל ולכן לפקדון הוי נתינה, משא"כ כאן דעיקר דינו משום דהוא כבעל עצמו ואין זה נתינה כלל, והנה בהא דמתרץ כי מטית התם שוי שליח לקבלה, העיר ברש"ש דלמה צ"ל שהיא תעשה שליח לקבלה את עצמה ולא סגי שהיא תהי' לקבלה. ובפרט דכי באמת שייך שתעשה את עצמה שלוחה לעצמה, וע"כ נראה דהנה הא כל הזמן הוא בידה בתור יד של הבעל, ואם יאמר דכשתבואי שם תקבלי, היינו דאז אני מבטל שלא תהי' שלוחי אלא יהי' זה לקבל לעצמך, וא"כ כבר נגמר שליחותה להולכה וממי מקבלת, וע"כ צ"ל דלמרות שיש לך כח להולכה במה שברצונך לזכות תזכי, והיינו דאע"פ שאת כידי מכח דין שליחות, מ"מ מצדי אין התנגדות שתזכי ותתני לעצמך שלא יתבטל כח שליחות באותו רגע ובכ"ז תכווני לזכות, וזה מה שקורא שתעשה את עצמך לקבלה בלי לגרוע מכח שליחות להולכה באותו זמן, וע"ז אמרינן דלא חזרה שליחות אצל הבעל, דלהיות להולכה וקבלה ביחד אי אפשר. (מהדו"ק)
הו"ל טלי גיטך מעל גבי קרקע. מבואר דלולא זאת היתה מתגרשת אע"ג דמה שנתן לה קודם לא הי' לשם שתתגרש בקבלת הגט, וכשתשים אותו כעת על הקרקע נגמר שליחותה ואח"ז תקח מהקרקע ותקנה אע"ג דאז אין כונת המקנה להקנות, וע"כ משום דכל זמן שלא גילה דעתו שחוזר ממה שאמר לה שתקח יש כאן הקנאה, אע"ג דאז אין חושב להקנות לה והתחלת מעשה קנין לא הי' כלל קודם, וצ"ל דגם אז יהי' לזה דין כדעת אחרת מקנה, דהא לתוס' ב"מ (דף ע"א ע"ב) א"א לקנות דבר של הבעלים בלי שמקנה, וע"כ דכאן יש דעת אחרת מקנה. ויש לעיין אם יהי' סגי שיגביה בלי מחשבת קנין וכתמיד היכא דדעת אחרת מקנה דמהני בלי דעת הקונה כיון שיש דעת המקנה, כמוש"כ הרשב"א לעיל דף כ' ע"ב.
והא לא חזרה שליחות אצל הבעל. באבני מילואים (סי' קמ"א סק"א) הביא דלרש"י והתוס' החסרון הוא בשליחות להולכה, ולשיטת המ"מ הוי החסרון בשליחות לקבלה דאינו יכול להיות נעתק לקבלה כ"ז שהוא עדיין שליח להולכה, וכ' דאיכא נפק"מ [וכוונתו כגון בההיא דלקמן דף ס"ג ע"ב דשלח שליח והיא אמרה לו ליהוי בידך] אם אח"כ השליח הזה נתן לידה, דלשיטת המ"מ מגורשת שפיר דבשליחות להולכה אין שום ריעותא, אבל לרש"י והתוס' אפילו שיתן ליד האשה לא תתגרש, וצ"ע דלכאורה הפשט לרש"י ותוס' בזה שעובר לקבלה אין כאן עושה מעשה שליח להולכה וממילא אינה מגורשת, אבל למה יתבטל דין שליח להולכה ממנו, ומסתברא דיכול שפיר ליתן לה ותתגרש לכו"ע.
וכי מטית התם שוי שליח לקבלה. יש לעיין דלמה כבר אין החסרון דלא חזרה שליחות אצל הבעל, דהא בודאי אם תתן לחצירה יהי' ג"כ פסול דלא חזרה שליחות, דמה נפק"מ אם אוחזת בידה או בחצרה, וע"כ דשליח דהוא איש אחר בעצם אלא דזוכה בקבלתו בשבילה הוי שפיר מעשה נתינה דגירושין, ומקרי שפיר חזרה שליחות, ומ"מ צ"ל לפי"ז דלענין חסרון דלא חזרה שליחות אצל הבעל סגי במה שיש מעשה נתינה לאיש אחר, דאילו בעי מעשה גירושין סוף סוף אין כאן מעשה גירושין לעצמה ושוב לא חזרה אצל הבעל לענין גירושין, וע"כ דלענין לסלק החסרון דלא חזרה שליחות אצל הבעל סגי במה שיש נתינה לאחר [וקושיא לפי מש"כ הריטב"א דכל הדין שלא חזרה שליחות הוא משום דהוי טלי גיטך מעל גבי קרקע], וצע"ק דהתינח לפימש"כ האבנ"מ (סי' ל"ה ס"ק ט') בשיטת הר"י מגא"ש, אבל לשאר הפוסקים דס"ל דצריך שליחות על הגירושין ולא סגי במה שהוא בר שליחות לגבי נתינה גרידא, ולגבי הגירושין הא לא חזרה אצל הבעל, וקצ"ע דהנה האחרונים הביאו את הירושלמי דמקשה כיון דלענין לזכות ממון לאיש אחר צריך שלוחו של בעל הממון איך מהני שליח לקבלה בלי שהבעל מזכה ועושה את השליח לזכות להאשה, ותירץ בירושלמי דתמן התורה זיכתה לה, ופירשו דכאן יש דין זכיה מיוחדת דנעשה יד האשה, ולפי"ז יש להעיר דבשלמא אם כל ענין שליח לקבלה הוא כבכל זכיות, דבעצם זה נכנס לרשות אחר, אלא דמכוין לזכות להאשה שייך שפיר לומר דהי' כאן נתינה לאיש אחר, אבל אי הוא כמו ידה ובלי דיני זכייה מתגרשת כיון דהוא ידה, א"כ מאי שנא מאם תתן בחצרה.
וצריך לומר דמ"מ כיון דברצונו תליא מילתא דאם אינו רוצה ע"ז מבטל שליחותו ואינו זוכה בשביל האשה, מקרי שפיר לענין זה מעשה נתינה לאיש אחר. (מהדו"ק)
דאיכא בזיון דבעל. והיינו כמו שכתב רש"י דסבור מבזה אותי שאין היא עצמה מקבלתו ולא ניחא לי' שיהא שלוחו מוסר לשלוחה דלאו להכי שדרוהו. ויש לעיין אם זה אומדנא ברורה להך מ"ד דכששולח שליח לגרשה רוצה דוקא שיתן לה ולא ביד שלוחה, דהא אם הי' ספק לו הא כתב הרא"ש (בב"ב דף קמ"ח ע"ב) דספק אומדנא לא הוי אומדנא כלל, אלא דלהמבואר לקמן (דף מ"ב ע"ב) דהיכא דהאומדנא אין צריכה לחדש אחרת ממה שמשמע מדבריו אז גם ספק אומדנא נשאר ספק, א"כ אפשר דיש לו ספק שמא קפיד. ועי' מש"כ בזה לקמן דף כ"ט א'.
דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח להולכה וקבלי את גיטך מיניה. משמע דיועיל מה שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם דאי אתי בעל תו ומערער לא יאמינו לערעורו. לכאורה צ"ע דהא אי לא הי' תנאי כזה ולא היתה שליח של הבעל הא אמירתה בפני נכתב לא יועיל לסלק ערעור הבעל, ובשלמא תמיד השליח דנאמן לומר דהוא השליח, משום דמן התורה הא הוא בחזקת מקויים, וע"כ דהוא שליח דאחרת איך זה בידו, לכן האמינוהו חכמים גם לגבי חשש דרבנן לומר דהוא שליח, אבל הכא מנ"ל דהוא התנה עמה באופן דהיא שליח, הא יתכן דאינה שליח דאז אמירתה בפני נכתב לא מהני כלום, ומחשש קיום יש לומר דממ"נ אם נתן לה שתתגרש תיכף בלי תנאי הא נמצא דהגט אמת ואם עשה עמה תנאי זה הא היא שליח, וזה לרבא דכל מה דצריך בפני נכתב הוא רק משום קיום, ויש לעיין לרבה דצריך גם בשביל לשמה דהא אולי נתגרשה שם, ונהי דלא חיישינן שיבוא לערער, מ"מ אם יערער הא יהי' נאמן, ולפי התוס' לעיל דף ג' בסברא אחת פסול מחמת הלעז ואם קיבלתו שם הא אמירת בפני נכתב אינו מסלק ענין הלעז ואיך נאמין אמירתה שלא יועיל ערעורו שלא נכתב לשמה, ולא מסתבר לומר כיון דאם נאמין לה שהיא שליח לא יהי' לעז לכן אנו מאמינים וממילא לא יהי' כבר לעז ולא יפסול הגט, ובפרט לרש"י דנקטו המפרשים דיש חשש שמא הוא באמת שלא לשמה, ואפילו לפי"מ שצידדנו דגם לרש"י אין חוששין כל זמן שלא יערער, מ"מ הא בתר דיערער ניחוש שמא ערעורו אמת, א"כ איך יועיל אמירתה בפני נכתב לסלק חשש זה דשמא לא נכתב לשמה.
רש"י ד"ה סוף סוף. מה שמבואר ברש"י דהוי תנאי בעלמא וכשנתקיים התנאי מתגרשת, אין הכונה דהוי כתנאי ממש, דהא הוי רק כלאחר ל', וכמבואר ברמב"ם (בפ"ט מגירושין) דבאופן זה אינו תנאי, ואי"צ למשפטי התנאים.
ובעצם קושית הגמ' צע"ק לפי"מ שהסביר הר"ן בפ"ק הטעם דהצריכו רק בשליח דכיון דעוד לא החליט לגרש יכול לערער, א"כ ה"נ למה לא יצריכו בפני נכתב, ונהי דבלאחר ל' אפשר לחלק קצת, דכיון דיודע הזמן שתתגרש אז ממ"נ או שמבטל קודם או שאין טורח יותר, משא"כ בשליח דמסופק אולי עוד לא הגיע ליד האשה וטורח לבוא ולהודיע לשליח שלא יגרשנה, ואם רואה שכבר נתנו לה אז הוא מערער, אבל בענינינו דומה לע"י שליח כיון דאינו ידוע לו בודאות אם כבר הגיע לב"ד פלוני, ואולי מ"מ יודע יותר לשער אם הגיע, ויותר מסתבר דכיון דמחמת סברת הר"ן דבשליח להולכה שייך תמיד החשש תקנו, אבל בע"י עצמה כיון דיצוייר רק באופן דלא שכיח, שהתנה דלא תתגרשי אלא בב"ד פלוני ודכותיה, אין זה בכלל התקנה. (מהדו"ק)
רש"י ד"ה ומשום חצרה. ושלא כדין הוא דחצר לאו משום שליחות איתרבי. משמע דאילו משום שליחות איתרבי תתגרש, ותמוה דמלבד דאינה שליח שלה, דהא הוא חצר של חבירו כמו שהקשו בתוס', הא אף אם הי' חצר שלו לא שייך שליחות, דהוא שלוחו רק לזכות בשבילו ולא לגרש ולהוליך להאשה, וכעין מה שתמה באמרי משה (סי' כ"א אות ג') על האבני מילואים (סי' קל"ט ס"ק י"ב).
גם צ"ע אם משום שליחות הי' מהני, למה באמת לא תתגרש, דהא אמרינן בב"מ דלא גרע משליחות, ונהי דכתבו התוס' לעיל (דף כ"א ד"ה אטו) דלענין כל הדברים חוץ מלענין שלא בפניו כמו דלא מהני מתורת יד ה"נ לא מהני מתורת שליחות, אבל כאן הא באמת הוא מהני מתורת יד להיות זוכה בשביל הבעל, אלא דמחמת דההיא שעתא לאו נתינה לידה הוי, אבל כיון שהוא שלוחו תתגרש כשקונה את החצר דהשליח דהיינו חצירו נותן לשלוחה דהיינו חצירה כשקונה את החצר. וכן קשה על רש"י קושיית התוס' (דף כ"א ד"ה אטו), לאביי דס"ל דבנתן שטר מתנה לא יועיל משום דלא הוי דומיא דידה, דיועיל מטעם שליחות, דהא לרש"י משמע דמטעם שליחות הי' מועיל. (מהדו"ק)
תוד"ה והא לא חזרה שליחות. ובקונטרס לא פירש כן. היינו דלפירש"י החסרון דשליח דאינו מבצע השליחות אלא דגמר שליחותו הוא עי"ז שנעשה בעל המעשה, וה"נ אם נעשה שליח של בעל המעשה דאז השליח להולכה אינו עושה כלום דממילא מתגרשת, זה לא מקרי שליח. ולתוס' החסרון דאם כדי לעשות שליחותו הוא מוכרח קודם ליעשות שליח או בעל הדבר, שליח כזה אין לו דין שליח, וממילא אין כאן שליח הולכה שיוכל לפסול גירושין.
תוד"ה חצרה. וצ"ע דאמאי לא משני הכא כגון דשוייה איהי שליח מעיקרא. יש לעיין אם כונתם שמינתה שליח לפני כתיבת הגט, דלכאורה לא שכיח שתמנה בהיותה במדינת הים שליח כאן בין כתיבה לנתינה, וע"כ כוונתם לפני כתיבה, ויהי' מכאן ג"כ ראי' דלא ס"ל כשיטת התוס' נזיר י"ב דא"א למנות שליח על דבר שלא בא לעולם [ועיין בפתחי תשובה סי' ק"כ סק"כ, דהביא להקשות למה מהני כתבו ותנו הא הוי עדיין דבר שלא בא לעולם, וכן הקשה בתשו' רעק"א סי' קמ"א בשולי המכתב]. (מהדו"ק)
תוד"ה יתר מכאן. אבל ספר תורה כותב בסתם לכל מה שצריך. ויש לעיין כיון דלספר תורה צריך לכתוב לשמה א"כ ע"כ כוונתו לשם ספר תורה ואיך זה מהני לסוטה, וכן הא מבואר מדבריהם דלולא זאת בגט סתמא פסול הי' מהני ספר תורה לגט אשה, ולמה, הא אפילו אי סתמא כשר מ"מ לשמה דספר תורה וסוטה הא אינו שוה, וע"כ מוכרחים לומר שהוברר הדבר דכוונתו היתה לסוטה או לגירושי אשה, דאם לא כן כיון דלשמה דספר תורה אינה לשמה דסוטה איך יועיל, ובשלמא אם הי' שייך לומר סתמא אחד לספר תורה ולסוטה שפיר כשר אף בלא סברת ברירה כיון דאין צריך מחשבה מיוחדת כלל, אבל אם לשמה דספר תורה אינו עושה לשמה לסוטה איך יתכשר, ובפרט אם בספר תורה אינו כשר סתמא, הא צ"ל דכוונתו בעת כתיבת ספר תורה דכותב לשם ספר תורה אלא שאם יצטרך לסוטה יהי' זה לסוטה, וזה צ"ע א. דמחשבה כזאת אין להכניס בלבו ולומר סתמא כותב הסופר כך כל שלא חושב בפירוש, גם הא צריך לסברת ברירה, אמנם אי נימא דלשמה של סוטה סגי לספר תורה וכמו דלשמה דספר תורה מהני לתפילין כמבואר במנחות, וספר תורה שבלו הי' אפשר לעשות תפילין ומזוזות לולא שאסור להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה, ויש מקום לומר דה"נ לשמה דמזוזות מהני לתפילין וספר תורה [עי' שערי תשובה סי' ל"ב סק"ז, שהביא דלא מהני], וה"נ דלשמה דסוטה מהני גם לס"ת משום דכל דקדושת תורה עליו סגי לכל הדברים, ממילא סתמא לשמה על כל הדברים שצריכים קדושת תורה. אבל מה שהי' מועיל גם לגט אשה לולא זאת דבגט סתמא פסול קשה דאיך יכלל הסתמא דקדושת ספר תורה עם גט.
עי' בר"ן שכתב דסתמא לאו כלשמה דמי, והא דס"ל להני תנאי דבסוטה מהני סתמא, משום דבסוטה אין צריך לשמה אלא בעשייה, והיינו מחיקה, אלא דמ"מ אם נכתב לשם אלות דרחל לא הדרא ומינתקא לאלות דלאה, דלא מקללה באלות דחברתה, ויש לעיין הא אם אין דין דצריך לשמה הא לא חל שום דין על המחשבה שיתייחס על מה שחשב, ומה איכפת לן מה שנכתב לאלות דרחל, והנה ידוע מה שנשאו ונתנו האחרונים אי מהני שבועה בכתב, ועי' בזה בתשו' הגרעק"א סי' ל', ואי מהני שבועה בכתב מסתבר דגם קללה בכתב דין קללה עלה, ולפי"ז כשכותב אלות נהי דלא חל דין סוטה ע"ז משום דלכתיבת פרשת סוטה לא בעי לשמה, מ"מ חל דין אלה על שם מי שנכתבה, ולכך אינה מתקללת בקללה דחברתה שאין לזה כבר דין אלה לגבי השניה, אלא דאפשר דאפילו אם אין דין שבועה בכתב, מ"מ כאן דאיכא גזה"כ דצריך לכתוב האלה חל דין אלה לגבי מה שנכתב, אך צ"ע דהא תינח אי משתמשים בזה אח"כ לסוטה מהני שפיר משום הגזה"כ שהאלה הזאת היא ע"י כתיבה, אבל אם נכתבה לסוטה שלבסוף לא השקו אותה הא לא חל ע"ז שום דין ולמה לא תועיל לאלה דחברתה, אלא דכמו כן יש לעיין אפילו אם חל דין אלה ע"י כתב, מ"מ הא אם לא תשתה אין כאן אלה כלל דהא אינו משביעה אלא אם תשתה המים, על כן צ"ל כיון דיש כח לפעול בתורת אלה ושבועה זה כבר מפריע שלא יועיל על אחרת, לכן אפילו אי נימא דתמיד לא מהני שבועה ואלה בכתב כלל, מ"מ כאן דמהני בתורת אלה דסוטה מחמת הגזה"כ, מיקרי כבר שחל בזה דין אלה שבכחה לפעול ולא מיקללה באלה דחברתה.
בא"ד. אבל ספר תורה כותב בסתם לכל מה שצריך. יש לעיין אי מה דמהני מחמת ברירה דהוברר דהי' לשם סוטה, דהא להתלמד בעלמא אינו מועיל לפי תירוצם כאן דמה שחשב להתלמד ולא הי' בדעתו כלל לשם סוטה אינו לשמה, א"כ דלהתלמד דספר תורה נהי דדעתו לכל מה דצריך, מ"מ איך יהא כאילו נכתב בשביל סוטה הזאת אי לא מחמת ברירה, אמנם זה אינו דאף למ"ד אין ברירה מהני כל שאינה מחשבה סותרת לסוטה, משא"כ להתלמד דסופרין העשויים להתלמד הוי כמחשבה נגדית.
והנה בזבחים רצינו ללמוד דסתמא לשמה קאי, ודוחה בגמ' מכולהו חוץ מהא דטופסי גיטין, ולכאורה אם נימא דאי סתמא לשמה קאי אין דין דצריך שיחול חלות בכתיבה על איזה מסויימת, א"כ למה כתוב לאיזה שארצה פסול, נהי דלא חל דין כאילו נכתב בשבילה משום דאין ברירה, מ"מ ליהוי כסתמא, ורש"י כתב שם דגרע מסתמא, וע"כ דהוי כאילו נכתב לשם השניה, וצ"ע כיון דאין ברירה ואין לתלות דנכתב לשם שניה כמו שאין לומר שנכתב לשם זו ואמאי יפסל.
ולרש"י חולין דף י"ד דאין ברירה היינו דהוי ספק למי חל, נמצא דיש ספק אולי חל על השניה, וכן משמע כאן בר"ן דבאיזה שארצה יש ספק אולי דעתו על השניה והוי כנכתב לשם אחרת, אבל לאלה דסברי דלא חל כלל א"כ יהי' כמו סתמא ולמה פסול, אבל זה אינו, דנהי דלא חל חלות דין עי"ז אבל מחשבה לשם אחרת הי', וזה סגי לענין לקלקל שהי' לשם אחרת, ועיין בשער המלך (פ"ג מגירושין הלי"ד) דרצה לפרש בשיטת הרמב"ם דלכן זה פוסל מכהונה, ועיין מה שהבאנו לקמן (דף כ"ה ע"ב ד"ה ר"י ור"י ור"ש) בשם החזו"א בדמאי, לשיטת רש"י למה אינו פוסל למ"ד אין ברירה.
והנה הר"ן דן כאן למה סתמא פסול, ובתפארת יעקב תמה דהא מפורש בזבחים דלכן לא מהני באשה משום דסתמא לאו לגירושין קיימא, ואפשר לומר דהנה בתוס' לעיל דף כ' ע"א כתבו לחלק דסוטה אין הכהן שעליו לכתוב מקפיד משא"כ בעל מקפיד, ולכאורה למה הוצרכו הא מסקינן בזבחים דסתם אשה לאו לגירושין, וע"כ דהוי ס"ל דגם סתם לאו להשקאת סוטה עומדת, וע"כ דתלוי בקפידא, א"כ הר"ן דאינו מחלק מחמת קפידא דבעל נמצא דסוטה וגירושין שניהם לאו להכי קיימא ומ"מ מהני סתמא, וא"כ קשה להר"ן דלמה בגט אינו מהני סתמא ובסוטה הוי סתמא לשמה.
אלא דקשה דלפי תירוצו כאן דבאמת סתמא פסול, ורק בסוטה לא בעי כלל לשמה אלא בעשייה, דזה דלא כמבואר בעירובין, כמש"כ הקרן אורה בזבחים להקשות על הר"ן הנ"ל.
ובקרן אורה בזבחים הקשה דמשמע מסוגית הגמ' דזבחים, דאי סתמא פסול לא צריך לסברת אין ברירה לפסול כתוב לאיזה שארצה, וא"כ להלכה דסתמא פסול למה אמרינן כאן דהטעם דפסול דאין ברירה, ובעיקר יקשה על הרמב"ם דפסק באיזה שארצה דהוי ספק מגורשת אע"ג דבסתמא אינו גט כלל, ואפשר לומר לשיטת הרמב"ם במה שנתבאר בדברינו, דהנה יש לפרש אי אין ברירה לא חל חלות לשמה על שום אשה אבל יש מחשבה על איזה אשה, אלא דלא מהני להיות דין לשמה ע"ז, או דכיון דאין ברירה לא מתייחד מחשבה כלל על איזה אשה, ובסברת הגמ' דרצה לפשוט מהא דאמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה פסול משום דאין ברירה, היינו דלא חל כלל מחשבה, וא"כ ע"כ דסתמא פסול, וע"ז תירץ דאין ברירה היינו דחל יחוד מחשבה על איזה אשה, וא"כ על כל א' הוי ספק אולי הי' מחשבה על השניה, ולמסקנא דסתמא פסול מ"מ הוי ספק שמא יש ברירה וחל שפיר דין לשמה על זאת שמגרשה באמת, ולכן ס"ל להרמב"ם דהוי ספק.
אמנם להתוס' דבגט אין ברירה לכו"ע דצריך שיהא מבורר בשעת כתיבה, אפשר לומר דס"ל לגמ' דזבחים דאם סתמא כשר, הא ע"כ אין גזה"כ להיות מבורר בשעת כתיבה ולמה יפסל בכתוב לאיזה שארצה, וע"כ דסתמא פסול, ודחינן דאין ברירה ואז ע"כ לא היתה כוונת הגמ' מחמת הדרשא דצריך שיהא מבורר בשעת כתיבה דא"כ גם סתמא יפסל, אלא משום דאולי הי' כונה על השניה, וכיון דאין ברירה לא חל לשמה עליה כלל, אבל להאמת דסתמא פסול היינו דבלי מחשבה כלל פסול, אע"ג דאין יחוד מחשבה לשום דבר, חידשו בתוס' דבאיזה שארצה פסול ג"כ מחמת הגזה"כ דלה לשמה, היינו שיהא מבורר בשעת כתיבה ממש, ולזה גם בהא דאין ברירה הוי פסול ודאי ואינו גט כלל, אמנם מסתמא אין כוונתם אליבא דכו"ע, דהא לקמן דף כ"ה דימה לשוחט את הפסח על מנת שיעלה ראשון, והתם הוי כבכל ברירה, וע"כ כונתם רק דיש סברא לומר דיש לפסול כאן אע"ג דבשאר דוכתי ס"ל ברירה, אבל לא דכו"ע ס"ל הכי. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |