חתם סופר/ביצה/ד/ב

חתם סופר ביצה ד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ואל תשיבינו ביצה. עיי' שיטה מקובצת דמיירי נמי מעצים שכבר הי' נפשחי' מן הדקל ועומדי' בין השמשו' לתלוש ע"ש ונראה היינו דכ' הרי"ף תרי טעמא נולד ושמא יעלה ויתלוש דבמחוברי' ממש לא חיישי' שמא יעלה ויתלוש דבעי מרא וחצינה כמ"ש תוס' לעיל ג' ע"א וע"כ משום נולד ובנפשחים בין השמשו' לא שייך מוקצה ונולד איכא משום שמא יעלה ויתלוש בנקל:

מיהו לפמ"ש לעיל דמשו"ה הוה הכא הכנה משום דביומי' אסור משום נולד ויעלה ויתלוש ע"ש בתוס' ד"ה אלא בהכנה וכו' א"כ י"ל דיעלה ויתלוש בי"ט ליכא אלא איסור דרבנן דקצירה בי"ט דרבנן ונהי מ"מ אסור מדרבנן אבל מ"מ בשביל זה לא מיקרי הכנה כיון דלא הוה חסר מידי אלא איסורא דרבנן רביעא עלה. אך כל זה תולש וקוצר לצורך י"ט. אמנם השתא דאסרי רבנן קצירה ותלושה. נמצא בין השמשות לא הי' דעתיה עלי' ואי עבר ותלשם או נתלשו אסורי' משום נולד. וכיון דאסורי' ביומי' תו לא הוה התלושה לצורך י"ט וחייב עלי' מן התורה נמצא איסור תלושה דאורייתא רביעא עלה וממילא הוה התלושה בשבת שלפני י"ט הכנה מאיסור דאורייתא ומשו"ה הוצרך הרי"ף לתרווי' עיי' היטב כי קצרתי במובן. ומיהו מג"א סי' תק"א סוף ס"ק ט"ו כ' דהכא לא שייך למיגזר י"ט דעלמא אטו נושרו בשבת שלפני י"ט דבין י"ט לשבת לא טעו אינשי וצ"ל הכא בשני ימי' סמיכי' זה לזה גזרי' נתלשו בשבת אטו נתלשו היום. אבל י"ט דעלמא אטו שבת לא גזרי':

מרבה עליהם עצים מוכנים. עיי' פ' במה מדליקי' דמסיקי' בכלי נמי ע"י ריבוי עצים מוכנים ורמב"ם פ"ב מה' י"ט גבי מסיקי' בכלים לא התנה תנאי זה והקשה ה"ה מ"ט לא כ' דבעי עצים מוכני'. ולפע"ד דהא ע"כ מיירי שאין לו עצים אחרים והכלי' אינם חשובו' דאל"ה עובר על בל תשחית כמ"ש מג"א סי' תק"א סקי"ב. וא"כ הו"מ הש"ס לשנוי בלא ריבוי עצים מוכנים נמי הני כלים מעיקרא לא הובררו אי להסקה עומדי' אי לתשמיש עומדי'. ע"כ אי מסיקי' אותם הובררה דלהסקה עומדי' ואין כאן נולד. לא הוסקו ונשברו הובררה דלשתמיש עומדים וה"ל נולד. וכדאמרי' לעיל גבי ביצה תאכל אגב אמה. וי"ל נהי דקיי"ל בדרבנן יש ברירה והדין דין אמת. מ"מ התם בשבת דקדק הש"ס ופריך לר' יהודה דאמר מסיקי' בכלי' וכו' ובפ"ק דחולין בסוגיא השוחט בשבת הוה בעי למימר לר' יהודה גבי בהמה נשחטה הובררה ופריך הא ר"י לית לי' ברירה. וא"כ ה"נ הוצרך לאוקמי כדרב מתנה. אבל הרמב"ם לא הוה צריך לאתויי. מאי דפריך והא קא מהפך באיסורי לא תיקשי למאן דס"ל מותר לטלטל מוקצה לשמחת י"ט עיי' מהרש"א לקמן ל"ג ע"א וכ"כ מג"א:

והקשה הרשב"א בחי' שבת שם אמאי פריך והא קא מהפך ת"ל נהנה ממוקצה ותי' ש"מ מוקצה מותר בהנאה וכ"כ תוס' במס' ע"ז ס"ו ע"ב ד"ה אמר. וכ"כ מג"א סי' שכ"ה סק"ט ותק"ז סוף סק"ב אמנם סי' תק"א סקי"ב מחליט לאסור בהנאה. ומשמעתין משמע כן מדפריך והא קא מהפך וקשה א"כ מה ס"ד דאמר מרבה אע"כ הוה ס"ד משום אי' הנאה. ומשו"ה פריך אכתי מהפך ומשני גם לזה מועיל ריבוי. והא דלא פריך מיד על ביטול אי' הנאה הא דשיל"מ לא בטיל. י"ל כמ"ש המרדכי ספ"ק דשבת דתחלת ביאתו לעולם לא הוה ע"י ביטול לא שייך דשיל"מ. והיינו גבי חום. אבל גבי היפוך עצים לא שייך זה. ומיהו בשבת גבי מסיקי' בכלים לא שייך למיפרך ממבטלי' דשיל"מ דהתם אחר שהוסקו ונעשה נולד שוב א"א לכבותן ואין לו מתירי' והוא פשוט:

מקלי קלי איסורא. ג' דברי' התירו משום מקלי קלי חדא הא דדשיל"מ ב' לבטל איסור דרבנן לכתחלה כמבואר בטוש"ע י"ד סס"י צ"ט. ג' לבטל איסור בי"ט עמ"ש תה"ד הביאו מג"א סי' שכ"ג סקי"ד ע"ש:

בעזה"י מה שחנינו הי"ת בשבת חנוכה תקנ"ד לפ"ק פה דרעזניטץ:

נלפע"ד ליישב כמה דקדוקים ביישוב ג"כ מ"ש הרשב"א בחי' למס' שבת הא דאמרי' תמן מסיקי' בכלי' ואין מסיקי' בשברי כלים ומקשה הש"ס ולכי מדליק בי' פורתא ה"ל שברי כלי וכי קא מהפך באיסורי מהפך ומשני דעביד לי' כדרב מתנה דמרבה עליהם עצים מוכני' וכו' ע"ש והקשה הרשב"א שם הא כלי' ניכרים הם בתוך העצים ודבר הניכר אין לו ביטול ותי' דלא מתורת ביטול נגע בי' אלא ע"י דרובא דהתירא נינהו ה"ל טילטול מן הצד וחזר והקשה מ"ט מקשה הש"ס הא קא מהפך באיסורא ולא מקשה טפי הא נהנה ממוקצה. ולדבריו לא יתורץ זה בתי' הש"ס שהרי אין להם ביטול באמת. ותי' שמזה מוכח שמוקצה מותר בהנאה ועיי' בתוס' ע"ז ס"ו ע"ב שכ' ג"כ דמוקצה מותר בהנאה ע"ש והנה קשה לדבריו הללו מאי מקשה מאין מבטלי' איסור לכתחלה בשלמא להתוס' דע"ז הנ"ל דס"ל נמי מוקצה מותר בהנאה לק"מ די"ל קושי' הש"ס הוא אטלטול איך מבטלי' איסור שיהי' מותר לטלטל ולהפך ולא ס"ל דה"ל טלטול מן הצד בכעין זה ומשום ביטול נגעו בו ואעפ"י שכלים ניכרים בין העצים מ"מ בטלי' כמ"ש מהמפורשים דכלים הקילו כיון שתחלתם כלים משא"כ להרשב"א דס"ל דה"ל טלטול מן הצד א"כ ע"כ קו' הש"ס דאין מבטלי' איסור לכתחלה הוא מהנאת מוקצה וכן אידך קו' דדשיל"מ א"כ ק' הא הניח הרשב"א דמוקצה מותר בהנאה. וי"ל דהתם גבי כלים שברי כלים ליכא אלא אי' נולד שפיר מותר בהנאה משא"כ הכא נוסיף לו איסור דפירו' הנושרי' שמא יעלה ויתלוש כמ"ש הרי"ף והרא"ש א"כ שפיר אסו' בהנאה ומקשה הש"ס שפיר מביטול איסור לכתחלה ודשיל"מ ואין להקשות לזה א"כ מ"ט מקשה והא קא מהפך באיסורא ולא מקשה בקיצור מאיסור הנאה ז"א דהא מקשה באמת אח"כ מהנאה דהיינו שמקשה הא אין מבטלי' איסור לכתחלה וכו' והנה אחר הוצעה זו נאמר דודאי ידע הש"ס דלא שייך ביטול לענין טלטול משום דה"ל טלטול מן הצד וגם לא שייך ביטול איסור לכתחילה או דשיל"מ לענין לאפו' בתנור אחר גריפתו מהסק' העצים דכיון דכבר עברו מן העולם הא אפי' בחמץ דאורייתא שרי לאפות על גחלתו. ומכ"ש להסיק התנור בלי אבוקה נגדו ועיי' תוס' פסחים דף ד' סוף ע"א ועמ"ש מג"א הו' י"ט סי' תק"ו וא"כ פשיטא שאם מסיקו לאפות בו אין זה אלא כמבער האיסור מן העולם וההנאה הבאה אח"כ שרי אלא שהיה מסופק בשעת ביעורו מה נידון ביה ובגחלתו אם נאסר להסיק בו בתחלת בעירו ואי נמי נניח דמ"מ מותר להסיק בי"ט ולא הוה הבערה שלא לצורך כיון שעכ"פ בסוף יהנה ממנו אחר הגריפה מן התנור וכחד שינוי דהתוס' פסחי' שם דף ד' סוף ע"א. א"כ עכ"פ נאסרו לשעה כל העצים שנתערבו והוסקו עמו ומסתמא אינם ניכרים נאסרו כלים ע"י תערובות ואסורים לטלטל כיון דלא חזי למידי. וא"כ קשה הא מהפך באיסורא וא"ל דה"ל טלטול מן הצד ע"י עצי ההיתר ז"א דהא נאסרו כלים עתה בשעת ביעורו ועל זה משני הש"ס כיון דרובא דהיתרא נינהו וכו' גלה לן שהותרו כלים בתחלת ביעורם ע"י הביטול וממילא הותר הטלטול והיה מקום להקשות עתה הא אין ביטול מועיל לדשיל"מ בשלמא אטלטול העצים י"ל לא מטעם ביטול נגעו ביה אלא משום טלטול מהצד ואאהנאה של אחר ההיסק זה לא מיקרי ביטול אלא ביעור. אך אאהנאה בשעת ביעורו קשה בודאי דהא דשיל"מ לא בטיל אלא שע"ז היה יכול לומר כיון שהם דולקים תו אין להם מתירין דהא א"א לכבותם עתה בי"ט ואם יבערו כך יהי' נפסדין למחר ואין להם מתירין אלא שלזה הקשה שפיר הא אין מבטלין איסור לכתחלה פי' להדליקם לכתחלה לעשות מיש לו מתירין אין לו מתירין כמו שאסור לפצעת אגוזי פרך לעשות מדבר חשוב אינו חשוב ומשני מדרבנן שאני מותר לבטל איסור לכתחלה וה"ה לעשות מיש לו מתירין אין לו מתירין והדר מקשה הש"ס והא רב אשי ס"ל דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטל ולא אביטול מקשה כי כבר כתבנו שההנאה שאחר ההיסוק לא מיקרי ביטול אלא ביעור ובשעת ביעורו פשוט הוא שכיון שהם דולקים אין לו מתירין וכבר התיר להדליקם לכתחלה בדרבנן אלא שעיקר קו' דנהי דמבטלין לכתחלה בדרבנן מ"מ דשיל"מ חמיר טפי ואין לבטלו לכתחלה אפי' בדרבנן כמו שמחמירין שאפי' בדרבנן לא בטיל ואסרי' ספיקא אפי' בדרבנן הה"נ לענין בטול לכתחלה ומשני שאני הכא דמקלי קלי איסורא סוף סוף יהיה מקלי קלי ועיקר הדלקתו לאו משום ביטולו דעכשיו רק לבערו וממילא נתבטל עכשיו בשעת ביעורו ובשגם שהוא איסור דרבנן לכן קילא מילתא טובא כנלפע"ד פשוט הענין:

ועיין מג"א סי' תרע"ה סקי"ב מ"ש כיון דהוה דשיל"מ אין הכוונה דהוה דשיל"מ ממש דא"כ לא בטיל כלל ומאי ארי' דלא יוסף עליו כדי לבטלו ותו הא לדבר זה להדליקו בחנוכה לא נאסר מעולם אלא כלפי דס"ל דגם אי' דרבנן לא הותר אלא להוסיף פי' בשכבר נתערב במעט היתר ורוצה להציל ההיתר שלו ע"כ התירו להוסיף כמ"ש הר"ן בשמעתין וע"ז כ' מג"א דבשמן לא שייך זה דהרי לא יפסיד ההיתר שלו שיכול לשומרו עד חנוכה ולהדליקו אז. ומשו"ה אין להוסיף עליו ודשיל"מ שכתב מג"א אשגירת לישן בעלמא הוא אבל לדינא לא הוה דשיל"מ שהרי לדבר זה לא נאסר מעולם ומשו"ה בטיל אלא שאין להוסיף עליו לכתחלה לבטלו. ומיהו למ"ש לעיל בשם המרדכי ספ"ק דשבת דההנאה מן האור ותחלת ביאתו לעולם הוא ע"י ביטול ולא שייך ביה דשיל"מ לא בטיל א"כ בלאה"נ לק"מ. ומריש ה"א דלמ"ד מותר להוסיף על שמן של נר חנוכה שנתותר ונתערב א"כ כל אדם יערים בשעת הדלקה ויוסיף שמן במנורה יתר על השיעור ואם ידלק כשיעורו הרי מותר לכבותו אח"כ ואינו מפסיד כלום ואם יכבה בתוך זמן שיעורו הרי השמן מעורב עם היתר ואז מותר להוסיף עליו כדי לבטלו. ועוד אפי' להיש מי שאומר שאין להוסיף מ"מ ירבה בשמן ששי' פעמים כמו השיעור כדי שאם יכבה בתוך הזמן הרי השמן בטיל בששים ואין זה מבטל איסור לכתחלה כיון דקודם הדלקה התירא הוא דהזמנה לאו מילתא היא כמ"ש מג"א סי' תרע"ג סק"ח. והדרנא בי דיכול לברר האיסור מן ההיתר ולא בטיל דהרי יכול להדליק פתילה בתערובות הזה ויניחו דולק כשיעור שהיה לו להדליק מעיקרא ואז נאמר הוברר למפרע שהאיסור כלה ונבער והיתר נשאר. בשלמא בש"ע מיירי שנשתייר שמן וניכר האיסור ואח"כ נתערב וכיון שהאיסור כבר הי' ניכר בפני עצמו ושוב נתערב לא שייך ברירה אבל הכא שנתערב קודם שנעשה איסור מועיל ברירה והוא סברת הרמ"ר שבתוס' תמורה למ"ד ע"א ד"ה ואידך וכו' ע"ש ודברי תשו' חו"י סס"י קל"ג נראים תמוהים בכוונת הרמ"ר ועיי' תוס' סוטה י"ח ע"א. יהיה איך שיהי' כיון שאפשר לברר האיסו' מן ההיתר לא שייך ביטול ואין כאן הערמה:

ועיין מג"א סי' תק"ז סק"ז עצים שנשרו בשבת לעצמו הכין לחולה ע"ש ועפי"ז כ' בסי' תק"ז סק"ח דליכא שום הכנה דאורייתא אלא ביצה פי' משום דמאתמול גמרה ואז לא היה ראוי לחולה וצע"ג דקרא והכינו דכתיב גבי מן לא נכתב אלא בשביל ביצה ומאי שייטי' התם בהאי פרשתא. גם כי כ"כ בס' החינוך סי' רצ"ח מ"מ הדבר קשה להבין לפע"ד ואולי גבי מן שייך שפיר איסור הכנה דאורייתא דלא שייך לעצמו הכין דירד עומר לכל גלגולת והיה טועם בו כל מה שצריך ואפי' היה חול הי' טועם בו טעם סם רפואתו ומה שהכין ממנו למחר לא שייך לעצמו הכין דהרי היה ליומו די סיפוקו:

אתמר שני ימים טובים של גליות. לפע"ד תואר זה השם של גליות הוא על העבר כי כן שהי' השלוחים מגיעי' עד קצה ארץ ישראל וגם לקצת מקומות בחו"ל. ולא עשו ב' י"ט אלא בני גולה הרחוקות. אבל נ"ל כי ירחיב ה' גבולינו במהרה בימינו ואז גם כל הנסים והאיים שבים הגדול שכנגד א"י עד קצה המערב ים אוקינוס הכל שייך לארץ ישראל עי' בפ"ק דגיטין ח' ע"א ובתוס' ד"ה ר' יהודה וכו' ונראה דלע"ל כ"ע ל"פ שהוא מעשרה עממין עכ"פ. וא"כ באלו נסים שבים אפילו ע"י משיאי' משואות א"א להודיע וע"כ יעשו ב' ימים טובים של גאולתינו ולא של גליות. והרווחנו בזה מ"ש מג"א סי' תצ"ד בשם מ"ע דהתורה ניתנה ביום נ"א לספירה דבא לרמוז לנו י"ט של גליות וחלילה לרמוז בשעת שמחת לבו מתן תורה י"ט ב' של גליות ובו ביום נעשו חירות מאומות העולם וגלות מאן דכר שמי'. אע"כ בי"ט של גאולה אחרונה רמוז לנו אשרי המחכה ויגיע. ואין להשיב הא בקיעי' בקביעא דירחא. ואז לע"ל ליכא למיחש זימני' דגזרו מלכות גזירה ואתו לקלקולי. וא"כ לא בעי תרי יומי זה ליתא דכשישבו כסאות למשפט סנהדרי גדולה בעיר ה' שמה אין סומכי' שוב ע"ז החשבון ומחיובים לקבל עדות החודש ולהודיע לישראל אימת קדשו החודש. אע"ג דאמוראי בתראי ר' הלל וסיעתו קבעי החשבון הזה עד סוף ימות עולם וקדשו כל החדשים בב"ד סמוכים שלהם. מ"מ לכשיבנה בהמ"ק במהרה בימינו א"א בלי קבלת עדות החדש בשום פנים וא"ש דברי הנ"ל:

נולדה בזה מותרת בזה אי שייך הכא מוקצה מחמת יום שעבר בשני בין השמשות דהוה ס"ס דלמא וכו' דלמא לילה ואת"ל יום דלמא יומא קמא חול הוה. עי' תוס' סוכה יו"ד ע"ב וחי' ריטב"א שם. ואפשר כולה חדא ספיקא הוא שמא י"ט שמא חול ויש לעי' בזה ואין כאן מקומו:

מבדיל מי"ט לחבירו עי' שיטה מקובצת בשם ריטב"א דס"ל שהי' אומר הבדלה ממש בברכותיה וקשי' לי' הא הוה ספק ברכות להקל ותי' דהבדלה דאורייתא וספק ברכה דאורייתא להחמיר ע"ש ובאמת מספק ברכות המזון אין ראיה דהתם הברכות עצמם הם דאורייתא. אבל הכא אין הברכות דאורייתא אלא שיאמר נוסח הבדלה כגון אתה חוננתנו או ותודיעינו וכדומה לזה. אבל אין מן התורה שיברך ואי פשיטא ליה לריטב"א דלשון מבדיל היינו שקבע ברכה ממש להבדלה קשיא טובא איך מספיקא נשא שם שמים בברכה דספיקא לבטלה. ולא דמי נמי לספק קרא ק"ש דחוזר ומברך ברכותיה עי' מג"א סי' ס"ז ולולא דברי ריטב"א הייתי אומר מעיקרא לק"מ כיון דרב אסי כבר היה בקי בקביעה דירחא וידע בודאי דשני חול הוא מן התורה. ומחוייב להבדיל מן התורה. אך אי חכמים קבעו לחק קבוע לקבוע י"ט ב' וקדושה א' היא הם אסרו להבדיל ויש כח בידם לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. אך אי איננו אלא מספק ולא חק חכמים ולא נאסר מעולם להבדיל אלא המסופקים אינם מבדילים בו מספק ברכה לבטלה. אך מי שבקי ויודע. אע"פ שעושה שני ימים עמהם אינו רשאי שלא להבדיל. נמצא ההבדלה איננו לבטלה לדידיה רק ספק איסור דרבנן דלמא חכמים אסרו להבדיל בו. וספיקא דרבנן להקל לכן הבדיל בו וק"ל:

בתשובות מהרי"ט צהל"ן קא מיבעי ליה בן א"י שנתאכסן בח"ל בי"ט שני דלגבי האורח חול גמור הוא אי שרי ליה להבעה"ב לבשל בשבילו בי"ט דיליה לחול דידיה דאפשר דהוה כאופה מי"ט לחול ע"ש דלא איפשטא ולע"ד כיון דרק מנהג אבותינו בידינו שמא יחזור הדבר לקלקולו ואולי נמי יחזור הדבר לקלקולו ח"ו ואז יבוא בן א"י לחו"ל היודע כשקדשו ב"ד החדש על דבריו. אזי יעיד לפנינו ונאמין לו ויהי' חול גם לנו כדאית' בהדי' בר"ה כ"א ע"א ובתוס' ד"ה לוי וכו' ע"ש וא"כ לא תצא תקלה אם יבשל לו בזה"ז. ועי' סברא כזו בר"ן פ"ב גבי עירוב תבשילין על תנאי ע"ש. והא דלא עבדי' חול גם בזה"ז בבוא בן א"י לגבולינו כמו שנהגו אבותינו. י"ל דהרי השתא שאין ב"ד בא"י והוא אינו יודע יותר ממה שאנחנו יודעים אין לעשות חול בשבילו דמאי אולמי' דבן א"י. אבל מותר לבשל בשבילו:

דהאידנא בקיאי' בקביעא דירחא לשון רש"י הוא אורך שלא לצורך לכאורה שכ' וז"ל ע"י חשבון שמחשבין תולדתו אנו למדי' אם נראה ביום שלשי' אם לאו עכ"ל. וגם ק' לי' במס' ר"ה כ' ע"ב וכ"א ע"א יראה הרואה בימי ר"ז ור' נחמן ורבא עדיין הי' שלוחי' יוצאי' וקדשו בא"י עפ"י הראי' וא"כ מאי בקיאותי' דר"ז וגם הלום ראיתי בראב"ן שכ' אע"ג דאמר רבא הלכה כרב מ"מ יש אומרי' השתא דבקיאי' ושלחו מתם הזהרו וכו' קבעו עליהם חובה וה"ל קדושה א'. וצע"ג לכאורה הא ר"ז כבר אמר אנו בקיאי' ועבדי' תרי יומי וכו' ואפ"ה אמר אביי כוותי' דרב מסתברא. ואמר רבא הילכתא כרב וא"כ דברי הראשונים דמייתי ראב"ן תמוהי' לכאורה. ע"כ הנלע"ד דביקיאי בקביעא דר"ז אינינו כי האי דשלחו מתם עיין תי"ט פ"ד דסוכה משנה ג' ד"ה ושאר וכו'. דבימי ר"ז אעפ"י שקדשו ב"ד סמוכי' בא"י ושלחו שלוחי' לגולה מ"מ כבר בימי' ההם רבו יודעי העתים עפ"י חשבון אצטגנינות שסמכו עליו גם הסנהדרין כמ"ש רמב"ם בהלכות קדוש החודש. וכבר נתפזרו ת"ח בעו"ה ונתפזרו יודעי העתים בכל אתר ואתר ונהי מ"מ אסור לקבוע מועדי' עפ"י החשבון ההוא כ"א עפ"י קביעת ב"ד עפ"י עדי' ואפשר נמי דלא יבוא עדים ביומו או אפשר דהתם אפי' מזידים לא יקבלו העדים עפ"י שום טעם שיהי' ידוע להם. מ"מ כיון דרובא ורובא דרובא אינם נוטים ימין ושמאל מהחשבון הי' בני הגולה יכולי' לסמוך על הרוב. כמו שסמכו על רובא דלא מצינו אלול מעובר ולא עבדי יה"כ אלא חד יומא כמבואר בר"ה כ"א שם. ה"נ האי רובא עדיף טפי ואפ"ה עבדי תרי יומא והיינו דר"ז האידנא בקיאי' ועבדי' תרי יומי. והיינו לשון רש"י ע"י חשבון שאנו מחשבי' תולדתו אנו למדים אם נראה ביום שלשים אם לא וכוונתו כנ"ל. ואת זה דחה אביי כוותי' דרב מסתברא ופסק נמי רבא כוותי' דרב. אך האידנא דבקיאי' ושלחו מתם הזהרו מילתא אחריתי הוא. אחר שבא הלל הנשיא האחרון וסייעתו בסוף ימי האמוראים וקבע לנו לוח המועדות עד סוף ימות עולם. וקידש כל המועדת בב"ד הגדול שבזמנו וכ' הרז"ה בשמעתין שמעתה נעשה כל העולם כבית הועד ואין שום ב"ד בעולם שמקדשי' החודש ושולחי' שלוחי' ולא נשאר שום ספק אפי' מיעוטא ליכא. ואפ"ה שלחו מתם בזה ס"ל להראשונים דמייתי ראב"ן גם רב מודה לדרב אסי וק"ל:

ועיין פלוגתת רמב"ם ורמב"ן ומגלת אסתר בספר המצות מ"ע קנ"ג. ועי' פי' של רלב"ח בקונטרס הסמיכות דף רצ"ו עיין שם היטב:

ואלו בטלו כותי' עבדי' חד יומא צ"ע מנ"ל לאביי הך מערכה על הדרוש שהרי על זה דן ר"ז וס"ל אפי' בטלו כותים נמי עבדי' תרי יומי כי היכי דאנן בקיאי' ועבדינן תרי יומי. ומה תוסף תת כח מתני' דמשיאי' משואות דמייתי לסייעתא דרב. וגם ר"ז ידע להך מתני' ונלע"ד דמתני' קשותי התקינו שיהי' שלוחי' ואין זה תקנה והמצאה חדשה כל כך. וגם אינו מועיל אלא למיעוטא דמיעוטא הקרובי' לב"ד הגדול וה"ל להזכיר ג"כ תקנה התקינו שיהי' עושי' ב' ימי' שהיא התקנה היותר צריכא ומועלת לרוב העולם הרחוקי' אע"כ לא תיקנו בזה כלום והיינו דקמ"ל התקינו שיהי' שלוחי' יוצאי' וקמ"ל תרי מילי חדא במקום שאין שלוחי' מגיעי' לא התקינו כלום והניחום על הספק וממילא יעשו שני ימים מספקא כדי דאי אירע דבטלו כותים לגמרי ולא יהי' עוד חששה להחזרת דבר לקלקולו לעולם. אז נעבד חד יומא משא"כ אי היה מתקינין לתקנה קבוע למעבד תרי יומא לא הי' יכולין להתבטל בנקל כי בטלו כותים. וקמ"ל עוד דעכ"פ היכי דמטא שלוחי' עבדי' חד יומא ומינה כל היכי דבקיאי' יהי' על איזה אופן שיהי' נעביד חד יומא ונפקא מיני' למ"ש מג"א רס"י תס"ח בענין גילוי וכעין מ"ש תוס' לקמן וא"ו ע"א ד"ה והאידנא וכו' ע"ש וק"ל:

הזהרו במנהג אבותיכ' ומ"מ יה"כ גם אבותינו סמכו על הרו' דאין אלול מעובר ולא עבדו אלא חד יומא מפני הסכנה להתענו' ב' ימים זח"ז ועי' חי' ר"פ יה"כ דביה"כ לכולי עלמא חצי שיעור אסור מן התורה למסקנא דהתם ע"ש הארכתי בביאור בעזה"י ולק"מ דה"ל לעשות ב' ימי' יה"כ ולמיכל פחות מכשיעור ע"ש. אך הא קשי' על מנהג אבותינו ולנו אחר שאנו מחליטי' ביה"כ שלא עיברו אלול איך אנו חוזרי' ועושי' סוכות ושמיני עצרת ב' ימי' והוא תרתי דסתרי אהדדי. ולכאורה נמנע במציאות. וניחא לי עפ"י מ"ש רמב"ם ספ"ג מקודש החודש הלכה ט"ו ט"ז י"ז י"ח דבניסן ותשרי אם כבר קדשו ב"ד ואח"כ באו עדים עד אחר המועדת חוזרין ומקבלי' אותם וקובעי' החודש עפ"י עדותם ומשכחת לי' בין מקודש בין מעובר עפ"י הזמת העדים הראשונים. וא"כ שפיר משכחת לי' שיהי' יה"כ ביום פלוני ובין כיפור לסוכות אפשר שיבואו עדי' אחרי' באופן שיהיה ספק בסוכות וביה"כ דאיכא סכנתא סמכו על רובא ובסוכות דליכא סכנתא חששו אפי' למיעוטא דמיעוטא הנ"ל ועוד גזירה תשרי אטו ניסן ואתו למיכל חמץ בפסח כנלע"ד וכן איתא גזירה כזה בר"ה כ"א ע"א ובחי' למס' שבת כתבתי פי' לשון המשנה ר"פ שואל ע"ש וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת לוקח פסחו ומניח טליתו וכו' לשון זה צ"ע לכאורה מאי ע"פ בירושלים שחל להיות בשבת אטו לכ"ע לאו חל בשבת. והכי הל"ל וכן בירושלי' ע"פ שחל להיות בשבת. אבל להנ"ל ניחא דודאי כל אדם הי' מכיני' להם פסחם מערב שבת שהוא ע"פ ואם נמצא טריפה על הרועה ליתן לו אחר אבל משכחת לי' בשנה שהי' ע"פ בערב שבת וכבר הקריבו פסחיהם או חל אחר השבת ועדיין לא הכינו להם פסחים עד למחר. אך בשבת באו עדי' ובפתע פתאום נעשה שבת ע"פ בירושלים דוקא ולא בכל אתר. והי' הכל צריכי' לפסחי' והניחו טליתים אצל הרועי' וכו' ומדוקדק לשון ע"פ בירושלים שחל להיות בשבת:

מנהג אבותיכם. כמה גדול כחו של זה המנהג כמ"ש בשיטה מקובצת שמברכי' בו ומקדשי' בו ודוברי' שקרים לומר יום שמיני החג עצרת הזה ויום חג המצות הזה וכו' ועי' בתוספת סוכה מ"ד ע"ב תוס' ד"ה כאן במקדש שנתפייסו בברכת שופר דיום ב' דר"ה משום דחמיר מב' י"ט של גליות ואיך לא שתו לבם אברכת מצה בליל שני של פסח ועוד אברכת מרור דאפי' ביומא קמא לא הוה אלא מדרבנן ואיך מברכיני' בליל ב' אמנהגא דספיקא דרבנן וי"ל בדוחק דהתוס' לא נחתו התם אלא בנוסח לקרוא הלל או לשמוע שופר אבל נוסח על כגון מרור ומצה דמברכי' על לא ק' להו דלא על עכשיו מברכי' אלא על שציונו בשום פעם על מרור וסברא זו איתא בשיטת ריצב"א בהרא"ש פ"ק דפסחים סי' יו"ד במצוה דנעשה ע"י שליח מברך על משום שלא על עצמו מברך כ"א בעלמא שנצטוינו על אותה מצוה ה"נ נימא כן אעפ"י שאין הענינים דומים ממש מ"מ כן י"ל ע"צ הדוחק ויותר מבואר הדבר בד"מ או"ח סי' ח' אות ה' ע"ש. אמנם הדברי' נוטי' יותר כדעת הראשוני' דמייתו ראב"ן הנ"ל:

זימני' דגזרו מלכות וכו' משמע אי לאו הכי היה יכולי' לבטלו אעפ"י שאין ב"ד גדול כקדמוני' שהנהוגו כך וזה קו' הכ"מ פ"ב מממרי' הלכה ב' ע"ש בסוף דבריו שנדחק מאוד בקו' זו ולפע"ד לק"מ כיון שגם בימי אבותינו שמנהגם בידינו. נמי במקום שהגיעו שליחי' עשו רק יום א' וכמה פעמי' גלו סנהדרי' שהרי עשר גליו' גלתה ונשתנו המקומו' ונעשו עתה קרובו' למקום הועד ואותן עשו יום א' א"כ מעיקרא לא הי' כ"א במקום שלא בקיאי בקביעו' והשתא דכלנו בקיאי' הוה כמו במקום שהשלוחי' מגיעי' עמג"א רס"י תס"ח בשם הרא"ם והם דברי תוס' ע"ז ל"ה ע"א ד"ה חדא קתני וכו' כי בודאי מה שאסרו בתחלה לא אסרו אלא במקום שנחשי' מצוין עכ"ל ואפשר גם זה כוונתם לקמן וי"ו ע"א ד"ה והאידנא דאיכא חברי וכו' ועמ"ש תוס' בע"ז נ"ז ע"ב ד"ה לאפוקי בסוף הדבור ע"ש יהי' איך שיהי' הכא בשמעתין הוצרך לומר זימני' דגזרו וכו' דהשתא הוה לא בטיל הטעם לגמרי. אבל אי הוה בטיל לגמרי לא הי' צריך מנין אחר אבל הכי דצריך מנין אחר י"ל כהרמב"ם דבעי' אפי' גדולים מהראשוני' וכאשר אוכיח לקמן בשמעתין אי"ה:

בי"ט של ר"ה ערז"ה ורבינו אפרים ס"ל דהאידנא אין עושי' בא"י כ"א יום א' ר"ה דהרי שב כל א"י להיות מקום הועד והרמב"ן טען בעד הרי"ף. דלמא יחזור הדבר לקלקולו וצריכי' לחוש למנהג אבותי' שעשו גם בא"י ב' ימים. ולפע"ד דעת הרז"ה דבא"י לא הי' שום מנהג וחק קבוע כיון שכל א"י ראוי לקבוע שני' וחדשי' ועשר גליות גלתה סנהדרין וכל היכי שגלו שם הי' עושים יום א' וא"כ השתא שהוקבעו כל השנים והוקדשו בב"ד של הלל הנשיא וסייעתו. א"כ הוה כל בית בא"י כאלו שם מקום הועד. ואין מנהג אבותינו כלל ולא מצינו שמא יחזור לקלקולו אלא היכי דאיכא משום מנהג אבותינו בידינו נאמר כיון דזימנין גזרו מלכות גזירה א"כ לא בטיל הטעם לגמרי ועדיין צריכי' לחוש למנהג אבותינו. אבל בא"י שלא הי' מנהג מעולם לעשות שני ימי' במקום הועד. וכל עיר ועיר ראוי לכך. והשתא איכא ועד בכל דוכתא אין צריכין לחוש למנהג אבותינו. משא"כ בח"ל דאע"ג דמי שלא הניח גדול ממנו בא"י יכול לעבר שני' בח"ל כמבואר סוף ברכות מ"מ השתא דאיכא בית ועד בא"י היינו הלוחו' המקודשו' משני' קדמונים לא ה"ל ח"ל כמקום הועד ועושי' ב' ימי' ר"ה וכל י"ט. ובסברא זו נקל ליישב דברי תוס' ד"ה הא לן שתמה עליהם פני יהושע תימה רבתי עיי' וק"ל:

נולדה בזה אסורה בזה עיי' תוס' עירובין ל"ט ע"א תוס' ד"ה מודי' וכו' שהקשו דהוה סברות הפוכו' וי"ל עפ"י מה דמשמע לי מרמב"ן במלחמו' ה'. דרבנן דעירובי' מודו דקודם ריב"ז הי' קדושה א' אך כיון שלא נתקן אלא שלא יזלזלו מסתיין דלאחר ריב"ז עבדי' תרי יומי אבל לא שיהי' קדושה א'. ור' יוסי ס"ל תקנה קבוע הי' מעיקרא שחכמי' הטילו לעשו' ב' ימים קדושה א'. וממילא אין חלוק בין קודם ריב"ז לאח"כ עיי' רמב"ן ועיי' בעירובי' ל"ט ריש ע"ב. ונ"ל לפ"ז דכ"ע מודי' דקודם ריב"ז הי' קדושה א'. צריך להבין לרבנן דר' יוסי לאיזה צורך הוצרכו להחמיר אז שיהיה קדושה א' דכי היכי דלא ליתי לזולזולי סגי שיהי' נוהגים קדושה ב' הימים כב' י"ט של גליות ולהתנו' על העירוב והכלכלה ולהתיר ביצה ומה"ת החמירו כל כך משום דלא ליתי לזולזולי ביה. וי"ל דרבנן לטעמי' דס"ל כל היכי דשתי קדושו' סמוכות דהיינו שבת וי"ט (די"ט של גליות לא הי' אז) הוה כיומא אריכתא. ואי נעביד בי"ט של ר"ה ב' קדושו' ירגישו העולם ויזלזלו ביה. אבל לעולם תחלת תקנה לא הי' אלא כדי שלא יזלזלו. וא"כ מריב"ז ואילך מסתייע שיהי' ב' קדושו'. ור' יוסי לטעמי' דס"ל שבת וי"ט נמי ב' קדושו' הן. וא"כ אי הוה עבדי בי"ט של ר"ה קודם ריב"ז ב' קדושו' נמי לא הוה אתו לזלזולו בי'. ומ"ט תקנו שיהי' קדושה א'. ש"מ חק קבוע תיקנוהו חז"ל וממילא אין חילוק בין קודם ריב"ז לאח"כ ומיושב קו' תוס' דלא הוה סברות הפוכו'. אע"ג דלדידן עכ"פ בשבת וי"ט ביצה אסורה משום הכנה מ"מ נפקא מיניה לענין עירוב:

פעם א' נשתהו העדי' מלבוא. עיי' טוא"ח סי' קל"ב דבתפלת מנחה אין אומרי' שיר שהי' הלוים אומרים בבהמ"ק משום שלא אמרוהו במנחה. והקשה מהר"מ אלשיך בתשו' סי' קל"ח משמעתין דבמס' ר"ה מבואר דבשיר של תמיד בין הערבים היה הקלקול. ותי' בדוחק ועמג"א שם סוף הסי' ועיי' פני יהושע דשמעתין. ולפע"ד בודאי שיר של פה מעכב קרבן ציבור של חובה. אך מוכח משמעתי' דר"ה דלא הי' כופלי' שום שיר פעמים ביום א' כ"א ע"י מקרה שחל ר"ה ביום ולא באו עדי' עד אחר שירת תמיד של שחר. אז הי' כופלי'. ש"מ שהי' מקפידי' שלא לכפול שירה א' פעמי' ביום א'. וא"כ ע"כ אותן שירים שנישנו בבריית' השיר שהי' הלוים אומרי' בבהמ"ק היינו בשחרי'. ובמנחה אמרו שירה אחרת. ולא נודע לנו מה הי' ובשבת קודש איתא להדי' בשחרית אמרו מזמור שיר ליום השבת ובמוסף הזי"ו ל"ך ובמנחה אז ישיר ולא אמרו במנחה מזמור שיר ליום השבת. וה"ה בכל ימי השבוע הי' שיר של תמיד בין הערבי' שיר אחר ואינו אותו של שחרית ואין אנו יודעי' מה היה אפשר לא היה שום שיר קבוע מדהע"ה והיה אומרי' שיר והודי' מה שנזדמן להם והן הנה כל שיר מזמור לבני קרח ומזמור לאסף והימן שבתהלי' ופרשה נאום ה' לאדוני. שאמרוהו הלוים כלפי דהע"ה ה' אמר לו שב לימיני כמ"ש המפורשים שם. וא"כ אין אנו יכולי' לומר במנחה מזמור שיר שהי' הלוים ועמ"ש מג"א שם במזמורי' של מוסף י"ט שאומרי' עפ"י מס' סופרי' שאין אנו יודעי' מה הי' אומרי' בבהמ"ק וא"כ על כל אופן צדק הטור בדינו שאין לומר במנחה שיר של לוים. ואולי יטעון הטוען שאותן מזמורי' הנזכרי' בברייתא אותן הי' חולקי' לשתי פרשיות ואמרו חצים שחרית וחצים בין הערבים מ"מ כיון שאין אנו יודעים איך חולקים ואומרי' כל המזמור בבקר בבקר א"כ שוב אין לכופלו ולאמרו בין הערבים וזה נ"ל ברור ואמת:

ולפמ"ש הרב"י בטא"ח סס"י נ"א בשם א"ח דלע"ל יתבטלו נוסחאות כל השירות לבד מזמור לתודה ע"ש א"כ נלפענ"ד ליישב בהקדם דאנו אומרי' פ' הקרבנות משום ונשלמה פרים והיא על א' משני פנים. או דנאמר נהי שאין אנו מצפים להקריב היום עוד זה הקרבן והוא נמנע במציאות להקריבו עוד היום כיון שלא נבנה עתה כבר בהמ"ק מ"מ אנו אומרי' כל הפרשיות מדמין בנפשינו כאלו הוא כבר נבנה מאתמול ויהי' נא אמרינו לרצון כאלו אנו עומדים עתה בתוכו ומקריבי' בו. והשני הוא כוונה יותר טובה ומעולה שבאמירה זו אנו משתוקקים ומצפים שעוד היום בירושלים לעמוד ויבנה בהמ"ק כפירש"י במס' ר"ה שלע"ל יהיו בנוי כמו רגע יורד בנוי מן השמים ומשוכלל וידוע כי אין המזבח הפנימי מתחנך אלא בתמיד של בין הערבים שא"א להקטיר עליו קטורת כ"א בהטיבו הנרות וצריך שתהי' מנורה דולקת בין הערבים תחלה. והא"ש דבבקר ע"כ אנו קוראי' בפרשיות על הכוונה ראשונה. דא"נ יבנה היום מ"מ א"א לעבוד היום עבודת שחר שלימה שהרי א"א לחנך מזבח הפנימי כ"א בקטורת ומנורה בנרות ר"ל וא"א לכווין כאשר הוא בנוי ועומד מאז ע"כ אנו אומרים גם השירה שהי' אומרי' אז משא"כ בערב אנו רוצים שיבנה היום ונזכה לעשותו כאשר זכינו לסדרו ע"כ אין אנו אומרים בו השיר שלא לקלקל כוונותינו שהרי לע"ל לא יאמר השיר ההוא וק"ל:

ולמדנו עוד מסוגי' זו דר"ה דבי"ט לא הי' אומרי' בתמידי' אותן שירי' שאמרו בחול באותו היום חוץ מר"ה ור"ח שחרית. ואנחנו לא נדע מה אמרו. ומ"מ אנו נוהגים לומר בי"ט שיר של אותו היום כשחל בחול. מ"מ אין לומר היום יום פלוני שבו הי' הלוים אומרים כך וכך דדובר שקרי' לא יכון:

נשתהו העדי' מלבוא. מלשון זה משמע בודאי שלבסוף באו עדי' באותו היום אלא ששיהו. וכ"כ פני יהושע במס' ר"ה וא"א לומר כמ"ש תוס' שלא באו כלל. גם מ"ש פ"י דלמ"ד לא אמרו שירה כלל י"ל בפשיטות שבאו בסוף ולא הי' שהות אלא להקריב כל הקרבנות. אך לא לומר שיר. לא ידעתי איך יפרנס גמרא דר"ה למ"ד ע"ב שם אלא אי אמרת מספיקא לא אמור מאי אומרו וכופלו משמע להדי' דמספיקא לא אמרו שירה ולא מפני שלא הי' פנאי. ועוד מסברא נמי א"א לי לצייר הך מילתא. דהא בשעה שנסך מים באותה רגע ממש התחילו הלוים בשיר נמצא כיון שהי' פנאי לנסך יין אמרו ג"כ שיר ואין שיעור לשיר אפי' אמרו פסוק א' או דבור א' נמי יצאו ידי שיר וכל המרבה משובח אבל לא יצויר לומר שלא אמרו שיר כלל. ויותר הי' נראה לומר לפי דברי פני יהושע ז"ל דצדקו דברי' הללו למ"ד אמרו שירה של חול. והיינו שלא היה פנאי לנסך כלל והקריבו נסכי' למחר ואמרו שירה כמ"ש תוס' שם בר"ה. אך למחר הי' יום חול אמרו על הנסכי' שירה של חול אעפ"י שהי' נסכי' של י"ט מ"מ לא יוצדק לומר עליו שיר של ר"ה שאינו מענינו של אותו היום כי ר"ה כבר חלף עבר ואמרו עליו שירה של חול. ואל תתמה על החפץ עיי' ש"ע א"ח סי' ק"ח ובמג"א סקט"ו ט"ז ע"ש וק"ל. והיינו למ"ד שאמרו שירה של חול. אבל למ"ד לא אמרו שירה כל עיקר לא ניחא לי ומצאתי בירושלמי שלהי תענית דבהמ"ק נחרב ביום א' ואמרו הלוים יצמיתם משום שביום ד' העבר לא אמרו שירה ואמרו ביום א' שיר של יום ד'. ואמנם בבבלי בעירוכי' תי' ש"ס אילי' נפל בפיהם ע"ש:

ולשון רמב"ם פ"ג מק"ה הלכה וי"ו תמוה קצת פ"א נשתהו העדי' מלבוא עד בין הערבים ונתקלקלו במקדש ולא ידעו מה יעשו אם יעשו עולה של בין הערבים שמא יבואו העדי' וא"א שיקריבו מוסף היום אחר תמיד וכו'. וצריך לומר לדבריו שהקלקול לא הי' בשיר לבד אלא ע"י השיר נתקלקלו בקרבנו' וגם פני יהושע דרך בזה הדרך ע"ש בר"ה וכשאני לעצמי הייתי אומר שבודאי בכל ר"ח שאינו בשבת כשהגיע זמן מוסף הקריבו כל המוספי' סתם שהרי ציבור מקריבי' עולת ויין המזבח. ואפי' שעיר לחטאת הקריבו וזרקו דם למעלה על הקרנו' כחטאת וגם למטה כעולה ורואי' אותו כאלו הוא מים שאם יהי' עולת נדבה יהי' דם הקרנו' כמים ואם יהי' חטאת יהי' דם שלמטה כמים ואיבריו הניחו עד הלילה על הספק אם יקטירום כעולה או יאכלום כחטאת והקריבו תמיד של בין הערבים אחריו. וכן צ"ל בלא"ה לר' יהודה שאין מוספין קרבין אלא עד ז' שעות ולא יותר א"כ ע"כ ככה עשו כששהו עדי' אחר ז' שעו'. ואמנם לא הי' מתנים שום תנאי כי קרבנות ציבור אין צריכי' שום תנאי לב ב"ד מתנה מעיקרא. והם הקריבו סתם רק הדבר הי' מתברר אח"כ ע"י השיר שאם לא באו עדי' ואמרו שיר של חול בסוף היום על נסכי תמיד היה למפרע כל הקרבנות נדבה והשעיר הי' עולה והקטירו איבריו כליל כעולה. ואם באו עדים ואמרו שיר של י"ט נעשו למפרע מוספי' והשעיר חטאת ואכלו איבריו לערב. ופ"א כשהי' חל בחול נשתהו עדי' כ"כ עד שלא נשאר שום זמן לנסך ולומר שירה ביום ההוא. ואפי' אם אמרו למחר שיר של חול על הנסכי' כמ"ש לעיל. מ"מ הקרבנו' לא נתבררו למפרע ע"י שיר של חול שאמרו למחר. נמצא ע"י שיר הי' קלקול בכל הקרבנות ולפ"ז לקושטא דמילתא לא פליגי. דלא אמרו שירה כל עיקור באותו היום. ולמחר אמרו שירה של חול ואלו ואלו דברי אלקים חיים אע"ג דבס"ד דשקיל וטרי הש"ס לא משמע כן מ"מ לפי המסקנא י"ל הכי הוה. ובאמת היה יכולי' לתקן מכאן ואילך לא יהיה תלוי תנאי הקרבנות בהשיר אלא יהי' תלוי בביאת עדי' אפי' לא יאמרו שיר כלל. אך כיון דעכ"פ לא יהי' תיקון גמור דעכ"פ יהי' קלקול באמירת השיר ועוד כשיחול בשבת מה יעשו. ע"כ תיקנו שלא לקבל עדות החדש ממנחה ואילך כלל וכולי האי ואולי יש לכוון כן ברמב"ם והמעיין יבחר:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף