מפתח/ביצה/ד/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
תוספות רי"ד
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
חתם סופר
רש"ש

מפתח
שינון הדף בר"ת


מפתח TriangleArrow-Left.png ביצה TriangleArrow-Left.png ד TriangleArrow-Left.png ב

אריו"ח עצים שנשרו וכו' אסור להסיקן וכו'. ואיסורם משום מוקצה. כ"מ ברש"י ד"ה ולא שרי.

ק' דהא ריו"ח פ' כר"ש במוקצה ואפי' ביו"ט. ראשונים דלהלן, ועי' שבת קנ"ו:

י"ל דבמחובר מודה ריו"ח דהוי מוקצה משום דמחובר ואינו מוכן כלל. שיטמ"ק ד"ה עצים. וכ"מ מרש"י שם, ועי' רש"י לק' כ"ד: ד"ה אם יש, דמחובר הוי כגו"צ דמודה ר"ש, והו' בתוס' לעיל ג. ד"ה גזירה, ובעו"ר, ועי' להלן בשם פנ"י דרש"י הכא לשיטתו שם.

צ"ע לפי"ז מה מק' ע"ד מביצה שנולדה בשבת ששם איסורה משום משקין שזבו כדלעיל ג. ודינה קל שאסורה רק לאותו יום, משא"כ עצים שנשרו משום מוקצה ואסור גם ביו"ט שאחריו. שיטמ"ק ד"ה ואל.

י"ל דכיון דלריו"ח ב' קדושות הן, גם עצים שנשרו גם אם הם מוקצה בשבת מוכנים הם ליו"ט שאחריו. שיטמ"ק שם.

יש להוסיף דרש"י לשיטתו (לק' כ"ד: ד"ה אם יש) דכל שהיה מחובר בביה"ש מודה ר"ש דאסור משום מוקצה, כיון שלא ליקטו מאתמול דחאו בידים והוי כגו"צ דמודה ר"ש. פנ"י.

יל"פ באופ"א מרש"י, דריו"ח מיירי גם בכה"ג דהעצים התחילו להישבר קודם שבת ובשבת נפרדו לגמרי, ול"ש מוקצה כיון דלא היו מחוברים, ואיסורם משום גזירה שמא יעלה ויתלוש, וע"כ דימה ריו"ח לביצה דאיסורה משום גזירה. שיטמ"ק שם, [וכבר העירו דרש"י ד"ה מן הדקל, דקדק "שנשבר בשבת", כלו' דקודם לכן היה מחובר ממש].

ק' לפי' זה, דא"כ אמאי אסר ריו"ח גם ביו"ט שלאחריו, הא הוי גזירה לגזירה, ישוב בזה. צל"ח.

יש מהראשונים שפי' דעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט אסור להסיקן ביו"ט משום נולד ואסרום חכמים שמא יעלה ויתלוש, מו"מ בדבריהם. כ"כ הרי"ף ב. והרא"ש סי' ב'. ועי' להלן.

יל"פ כוונתם, דהכל טעם א', דנתנו לו חכמים דין מוקצה ונולד משום גזירה שמא יעלה ויתלוש, והכרחם דהרי"ף וסייעתו מקו' הנ"ל דריו"ח לי"ל מוקצה ונולד, ולא ס"ל דמוקצה דמחובר שאני. מג"א סי' תק"ז סק"ז.

יל"פ דבריהם באופ"א, שהם כתבו ב' טעמים נפרדים, והוצרכו לזה, דנ"מ בכה"ג דיושב ומצפה שינשרו דל"ש נולד, ובכה"ג דאין יושב ומצפה ל"ש לאוסרם שמא יעלה ויתלוש, ואיסורם משום נולד. קרב"נ אות ר', [וצ"ב מנ"ל זה, וכי כל מאן דס"ל גזירה שמא יעלה ויתלוש, ע"כ ס"ל גם נולד, וע"ע צל"ח לעיל, דכל הגזירה שמא יעלה ויתלוש הוא רק לר"ש דלא ס"ל מוקצה].

עצים שנשרו מן הדקל וכו' אסור וכו'. ולדידן אסורין ביו"ט שלאחריה משום הכנה. רי"ף, רא"ש. תוס' ערובין מ א; מ"מ יום טוב פ"א הכ"ד בד' הרמב"ם; או"ז ח"ב סי' של; טוש"ע תקז ב, ועי' ב"י וב"ח שם שלדידן הטעם משום הכנה. ועי' יש"ש דכיון שאסור להסיק בשבת, אם נתיר ביו"ט נמצא דתלישת שבת הכינה ליו"ט.

אם די"ז תליא בפלוגתת הראשונים [עי' תוס' ב: ד"ה והיה] אם במה שהיה בעולם יש משום הכנה. עי' יש"ש סי' ז', ועי' או"ז שם.

אם הכנה זו של עצים, היא מה"ת או מדרבנן, ויתכן נ"מ לענין ביטול איסור לכתחילה, ג' שיטות בזה. טור תק"ז בשם ר' יחיאל, שו"ע שם ס"ב [עיי"ש דהכנה זו של העצים היא מן התורה, ולכן אסור להסיקם אף על ידי ביטול ברוב, שאין-מבטלים-איסור-לכתחילה, וכ"ה בשו"ע שם] ועיי"ש בט"ז ובבאור הגר"א ובשו"ע הרב שם ו' שהוא מפני הכנה דאורייתא. ועי' בית מאיר שם בארוכה שמכיון שבשבת אסורים בהסקה מה"ת ה"ז הכנה דאורייתא, אמנם עיי"ש במג"א ומחציה"ש סק"ד בפי' ד' השו"ע, דאי"ז הכנה ממש, כביצה שנגמרה מאתמול וגמירתה היא הכנתה, אלא שזו כעין הכנה דאורייתא., ועיי"ש במג"א דלד' הר"ן בעגל הכנה זו היא מדרבנן, שמכיון שאילו היה חולה מזדמן לו בשבת לבשל בשבילו היו העצים מותרים בשבת, הרי זה כאילו השבת הכינה לעצמה, וכ"כ בביהגר"א שם בד' הר"ן, ועיי"ש במחציה"ש ובביאוה"ל דלדעתו מותר להרבות עליהם ביום טוב עצים מוכנים ולבטלם ולהסיק בהם, כדין עצים שנשרו ביום טוב עצמו, וכ"כ הטור שם לפני שהביא ד' ר' יחיאל שאף אם נפלו בשבת מותר לבטלם ביום טוב, אמנם בחי' חת"ס ביצה מהדו"ת ד. ובחי' בית מאיר או"ח תק"ז, כ' לדחות סברא זו, שלא אמרו אותם ראשונים שאילו היה לו חולה הרי זה שבת מכינה לעצמה אלא בעגל שנולד בשבת, שכל איסורו משום איסור שחיטה, והרי השוחט לחולה הדין שמותר לבריא לאכול חי, אבל בעצים שנשרו הרי אף אם היה לו חולה שמותר להסיק בשבילו היה אסור לבריא, שמא ירבה בשבילו, ואין כאן שבת מכינה לעצמה, וכ"כ בחי' קהלת יעקב להחוו"ד בסוף המס', ועייש"ע בבית מאיר להק' למג"א דלדבריו הי' צ"ל מותר גם מדרבנן כמו בעגל.

עצים שנשרו ביו"ט לכו"ע איסורם בשבת שאחריו משום הכנה, היינו רק מדרבנן, כיון דיו"ט הכין לעצמו מה"ת, והאיסור הוא מדרבנן, נ"מ להסיק בשבת ע"י גוי או ביטול ברוב. מג"א שם, ועי' קו"א לשו"ע הרב שם אות ד'. וע"ע משנ"ת לעיל ב: לגבי הכנה דרבה, בדין כשאסור בראשון משום דרבנן אם איסורו בשני ג"כ רק מדרבנן, או דסו"ס נמצא דיו"ט לא הכין לעצמו.

עצים שנשרו בשבת או ביו"ט הסמוכים זה לזה, אסורים למחר משום הכנה מדרבנן. תוס' עירובין מ. רשב"א ד:

הטעם דאיסורם רק מדרבנן, כיון דמה"ת הראשון הכין לעצמו שמותרים באכילה בו ביום, אלא שמדרבנן אסורים בו ביום, אם משום מוקצה או משום שמא יעלה ויתלוש, ונמצא שלא הכין אלא למחרתו, לכן אסורים למחרתו. רשב"א שם, והו' במג"א סי' תקט"ו סק"ח ועי' קרב"נ על הרא"ש ביצה פ"א ס"א אות ז'.

הטעם דפירות שנשרו הם נולד, כיון דקודם תלישתם נחשבים כלא באו לעולם ודומים לביצה קודם שנולדה. יש"ש פ"ה ס"ה.

בפירות שאינו יכול לאכלם חיים, אסורים למחר מה"ת, שהרי בשבת אינו יכול לבשלם. יש"ש שם, הו' במג"א שם.

הנ"מ בדאו' אבל בדרבנן מבטלין. מו"מ אם מבטלין איסור דרבנן לכתחילה, עי' משנ"ת בתוד"ה ותנן.

והא רב אסי מבדיל מיו"ט לחבריה ר"א ספוקי וכו'. הטעם דלא עבדי' הכי, ואע"פ דיו"ט שני הוא רק מנהג וכ"ש דיש לנו להבדיל, דחיישי' שיבואו לזלזל ביו"ט שני, ור"א ל"ח לזה. רשב"א ד"ה והשתא. תשו' הראב"י מנרבונא, הו' בספרן של ראשונים תשו' ל"א, ועו"ר דלהלן. וכ"ה במאירי סוד"ה שני.

יש שכ' כעי"ז בטעם דאין מברכין על ישיבת סוכה ביום השמיני ספק שביעי, דלא יזלזל ביו"ט של שמיני להחשיבו כחול, ולפי"ז הסוגיא שם דלא כרב אסי הכא דל"ח לזלזול ביו"ט שני. ריטב"א סוכה מ"ז. ד"ה איכא דאמרי, [צויין בגהש"ס כאן], ועייש"ע בד"ה והלכתא. וכעי"ז בתשו' הראב"י אב"ד שם, ועי' יתרון האור למשניות ביצה פ"ב, וע"ע צל"ח ומנ"ח מצוה שא סוף אות א'.

נידו"ז אם חיישי' לזלזולי ביו"ט, הוא פלוגתא דתנאי (עירובין ל"ט.) אם העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה אומר "החליצנו וכו' יום ראש החודש הזה אם היום אם למחר" וכו', ומפרשי' (שם מ.) דפליגי אם יזכיר הספק בפירוש אתי לזלזולי ביו"ט. רשב"א שם, בשם יש מי שפירש. ועי' יחוסי תנאים ואמוראים ע' חנא (ה) עמ' של, דרב אסי מודה בישיבת סוכה, שמראה בחובת ישיבתו בשמיני, כאילו הוא שביעי, משא"כ בהבדלה אין לחוש, כיון שמקדש ביום טוב שני.

כמו"כ יל"פ פלוגתת רב ושמואל (תענית ב.) דלרב מזכיר גשם במוסף של שמיני ואח"כ פוסק במנחה ערבית ושחרית ושוב מזכיר במוסף של תשיעי, ושמואל פליג דמאחר שעשיתו קודש תעשהו חול, ויל"פ טעם רב דס"ל כר"א שהחמיר לדון יום השני כחול, ושמואל ס"ל דאתי לזלזולי, וכן הלכה שם. ר"ן תענית ב. ד"ה א"ר אסי.

יש להוסיף דרב לשיטתו (סוכה מ"ז:) דלל"ק ס"ל דבשמיני ספק ז' יושבים בסוכה ומברכים עליה, ול"ח לזלזול ביו"ט של שמיני, וגם לל"ב דרק יושב ואינו מברך, מ"מ היינו דוקא בשעושה בקום ועשה שמברך, משא"כ בהזכרת גשמים דהוא שוא"ת דרק אינו מזכיר, ול"ח לזלזול. שו"ת בצל החכמה ח"א סי' כ"ב, [ועייש"ע מו"מ במה דמסיק בתענית דרב הדר ביה].

י"מ עוד טעם דאין אנו מבדילין במוצאי יו"ט שני, שכבר עשינו אותו יו"ט בקידוש, ול"ש לעשותו חול ע"י הבדלה דהוי תרתי דסתרי. מאירי ד"ה שני, [אך צ"ב מרב אסי]. צל"ח, [עיי"ש לסייע לזה מהסוגיא בזה מהסוגי' בסוכה הנ"ל, ובזה א"ש מרב אסי]. [ותי' זה ל"ש להמפרשים דרב אסי הבדיל בתפילה בברכת יו"ט, עי' בשמם ברד"ה והא רב אסי].

כמו"כ בתפילה א"א לומר הבדלה ולחתום מקדש ישראל והזמנים. צל"ח שם, [ועיי"ש דמש"כ ספירת העומר דאין הדברים באים יחד], [ויש להעיר דהא מבדילין במוצ"ש ליו"ט 'בין 'קודש לקודש' או בין 'קודש חמור לקודש הקל', וע"ע משנ"ת ברד"ה והא רב אסי.].

י"א דרב אסי ס"ל כמ"ד בפסחים (דף ק"ז.) דא"א להשלים הבדלה אלא כל היום כולו, ושוב אינו מבדיל, וע"כ לא המתין ר"א להבדלה דיו"ט שני, משא"כ לדידן דפ' דאפשר להבדיל בדיעבד כל ג' ימים. קוב"ש, וכעי"ז מבו' בתשו' הראב"י מנרבונא דלהלן.

מו"מ בתי' זה, דרק בשבת נקטי' דמבדיל כל ימים, משום דגרירי בתר שבת שעברה, משא"כ ביו"ט דל"ש כן, מו"מ עד כמה ימים מבדיל אחר יו"ט. קוב"ש שם, [עיי"ש דצ"ע כמה ימים מותר להבדיל להך מ"ד], ועי' רע"א בשם ס' לשון חכמים דביו"ט אין לו תשלומין, והרע"א נקט דעכ"פ מבדיל כל יום הראשון דאחר יו"ט, והו' במשנ"ב סי' רצ"ט ס"ק ט"ז, וע"ע תשו' הראב"י מנרבונא (הו' בספרן של ראשונים תשו' ל"א) דאין נוהגין להבדיל במוציו"ט ראשון, משום דאין מפסיד ההבדלה, דיכול להבדיל במוציו"ט שני, כמו שבשבת יכול עד ג' ימים. ולענין עד כמה יכול להבדיל במוצאי יו"ט ראה כאן

לתי' הנ"ל צריך להוסיף, דביו"ט עדיף ליה להמתין למוציו"ט שני, או דחיישי' לזלזולי או משום דהוי תרתי דסתרי, ורק נתנו טעם דרב אסי ל"ח להני טעמי. עי' לעיל טעמים הנ"ל.

יש שר"ל כעין תי' הנ"ל, דרב אסי לשיטתו בפסחים ק"ו: דטעם לא יבדיל, ואם לא יבדיל יפסיד ההבדלה, משא"כ לדידן דקיי"ל טעם מבדיל, וימתין למוציו"ט שני. שו"ת חת"ס ח"ב יו"ד סי' ר"נ מהרב השואל.

יש לדחות דהמחלוקת אם טעם מבדיל, היינו רק לענין הבדלה בלילה שאחר האכילה, אבל ודאי טעם יכול להבדיל למחר גם לרב אסי. חת"ס שם.

כ"מ דהא רב אסי מרא דשמעתא דבלא הבדיל במוצ"ש מבדיל כל ג' ימים. חת"ס שם.

עוד דחיה לתי' הנ"ל, דהא פלוגתא היא לענין הלכה אם יכול להבדיל עד ג' ימים אחר שבת או רק אותו יום, ולהסוברים דרק באותו יום, אמאי אין מבדילין במוציו"ט ראשון. חת"ס שם, ובעיקר הענין עי' שו"ע סי' רצ"ט ו' ב' הדעות. איך עקרו הבדלה להשיטות דהיא מצוה מה"ת.

הטעם דאין אנו מבדילין, ואע"פ די"א שמצות הבדלה מה"ת, שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. ראב"י אב"ד שם והעיטור שם ושם, והיינו לשיטתם שמטעם זה אין מברכים על סוכה בש"ע, כ"כ בצל"ח שם ובמנ"ח שם; אגרות הרמ"ה שם ושם; מאירי שם טעם ב.

יש שכ' הטעם, משום אין בזה ביטול מצות הבדלה, שכן בהבדלה במוצאי יום טוב שני הוא יוצא גם ידי חובת ההבדלה של יום טוב ראשון, כדרך שמי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך עד שלישי בשבת. עי' לעיל. ועי' אגרות הרמ"ה שם טעם א', וכעי"ז בראב"י אב"ד שם. והעירו דצ"ב כשחל יום טוב ראשון בחמישי, אם הבדלה של מוצ"ש עולה ליו"ט, אף על פי שבאמצע חלה שבת, ואין מבדילים מיו"ט לשבת החמורה ממנו. רב אסי ספוקי וכו' ועביד הכא לחומרא וכו'. ביאור בזה, עי' משנ"ת ברד"ה והא רב אסי.

י"א דספיקו של רב היה רק בב' ימים של ר"ה. תשוה"ג ליק סוס"א, וצ"ב. ועביד הכא לחומרא והכא לחומרא. בן א"י שנתארח אצל בן חו"ל במוצאי יו"ט ראשון ויש להם רק רביעית יין, מה קודם הבדלה של בן א"י או קידוש של בן חו"ל. לקט הקמח [הר"מ חגיז] הל' שבת דף לג. שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' קס"ח. הבדלת בן א"י קודמת, כיון דבן חו"ל יכול לקדש על הפת. לקט הקמח שם. וכ"ה בשו"ת חיים שאל ח"א סי' ע"ד אות י', פאת השולחן הל' א"י סי' ב' ט"ו, והו' בכה"ח סי' תצ"ו אות ל"ו, [וכ"מ בפסקי ב"ד דק"ק ליוורנו שבסוה"ס מסגרת השולחן פסק כ"ג].

י"א דאסור לבן א"י להבדיל כלל, כיון דאין הבדלה אלא להיתר מלאכה, ובלא"ה אסור במלאכה ואין לו להבדיל וימתין למוציו"ט שני שהוא זמן הבדלה לכולם, וגם בתפילה לא יבדיל וכ"ש על הכוס דאפשר שהוא פרהסיא והוי מנהג חול בפרסהיא. שו"ת שאילת יעב"ץ שם, [ויש להעיר להראשונים שפי' דרב אסי הבדיל בתפילה בין קודש לקודש, דלכה"פ יבדיל כן בתפילה. עי' משנ"ת ברד"ה והא רב אסי וכו'].

ילה"ק ליעב"ץ, מדאמרי' בפסחים נ"ב. ישראל הנמצא בחו"ל ודעתו לחזור אינו אסור במלאכה אלא במקום יישוב וחוץ לתחום מותר, וא"כ שייך בו היתר מלאכה. שו"ת בצל החכמה ח"א סי' כ"ב, [וי"ל דכיון שהוא ביישוב אין בו היתר מלאכה], ובעיקר דין הגמ' הנ"ל, כ"פ בשו"ע סי' תצ"ו ס"ג.

עו"ק מסוגיין דרב אסי הבדיל במוציו"ט ראשון, אף שנהג איסור מלאכה ביו"ט שני שהיה בבבל, אלא דנסתפק אם האיסור מלאכה משום מנהג או מדינא, ועכ"פ חזי' דהבדלה לא תלי' בהיתר מלאכה. שו"ת בצל החכמה שם, [ועיי"ש דגם לדידן דלא נהיגי' כר"א, אי"ז משום דהבדלה תלי' באיסור מלאכה, אלא משום דחיישי' לזילותא וכיו"ב טעמים שכ' המפרשים, כדלעיל בד"ה והא רב אסי].

י"ל דרב אסי חשש שיפסיד ההבדלה וע"כ לא חייש להיתר מלאכה, משא"כ לדידן דמבדיל עד ג' ימים או עכ"פ עד מוציו"ט שני, ועדיף להמתין למוציו"ט שני, כיון דאסור במלאכה. בי מדרשא, [כלו' דהבדלה תליא בהיתר מלאכה, אבל בדיעבד חלה, והנידון מה עדיף], ובעיקר הענין עי' משנ"ת לעיל בד"ה והא רב אסי.

עוי"ל עפ"י המפרשים דרב אסי הבדיל בתפילה בין קודש לקודש או בין קודש חמור לקודש הקל. עי' ריטב"א ד"ה רב אסי, בתי' א' [דהבדיל בתפילה], ויש שכ' דהבדיל בתפילה, וע"כ הבדיל 'בין קודש לקדש' וכו', וכעי"ז מבו' בשיטמ"ק ד"ה והא, ובתולדות יעקב [מהריק"ש] ד"ה שני יו"ט, וע"ע משנ"ת ברד"ה והא רב אסי. [ויש להוסיף דע"כ הבדלה של בין קודש לקודש וכו' לא תליא בהיתר מלאכה, דהא כן עבדי' במוצ"ש ליו"ט, ואולי שם נ"מ לענין מלאכת אוכ"נ]. עוי"ל להמפרשים דאנו לא מבדילין במויו"ט ראשון משום תרתי דסתרי, ולפי"ז רב אסי דלא חשש לתרתי דסתרי, י"ל דהוא סובר דהבדלה לא תליא בהיתר מלאכה, וע"כ גם אי"ז סתירה, משא"כ לדידן דחשבי' לזה תרתי דסתרי. בי מדרשא, ובעיקר טעם תרתי דסתרי, עי' משנ"ת לעיל ד"ה והא רב אסי, בשם המאירי וצל"ח.

להמפרשים דהבדלה לא תליא בהיתר מלאכה, הגם דאסור בעשיית מלאכה עד אחר הבדלה (שו"ע רצט י'), היינו דמלאכה תליא בהבדלה, אבל אין הבדלה תלויה בהיתר מלאכה. בצל החכמה שם.

דהאידנא ידעי' בקביעא דירחא. ק' דבסוכה מ"ג. מפרש הטעם דבזה"ז אין נוטלין לולב ביום א' שחול בשבת, משום דלא ידעי' בקביעא דירחא, דשמא היה לנו לעבר אלול. תוס' סוכה שם ד"ה לא ידעי'. ריטב"א שם ד"ה ופריך, הו' בשיטמ"ק ד"ה מסתברא.

י"ל דידעי' בקביעא דירחא עפ"י חשבון וכמבו' הכא, ומ"מ נמנעו מליטול לולב כדאמרי' הכא "שלחו מתם לחוש שמא יחזור דבר לקלקולו" וכו'. תוס' שם.

עוי"ל דסוגיין מיירי אחר שבא הלל בנו של יהודה נשיאה ותיקן המולדות העתידים עפ"י חשבון העיבור, ובסוכה שם מיירי קודם תקנתו. ריטב"א שם, הו' בשיטמ"ק שם.

יש להוסיף דמ"מ גם אחר תקנת הלל לא הקילו שמא יחזור דבר לקלקולו. כצ"ל להריטב"א.

והשתא דידעי' בקביעא דירחא וכו'. ילה"ק מהכא עמש"כ הרמב"ם (קדוה"ח פ"ה ה"ג) דקידוש עפ"י החשבון התחיל בסוף חכמי התלמוד, אבל בימי המשנה והתלמוד עד אביי ורבא סמכו על קביעת א"י. קר"א. ובעיק"ד הרמב"ם, יש לסייע מר"ה כ"א. דרבא נהג תענית ביוה"כ ב' ימים שמא עיברו ב"ד החודש, ועפם נמצא שכן היה שעיברו, או"ש שם, עוד ראיה מסנהדרין י"ב. "שלחו לרבא וכו' ועמוסי יריכי נחשון בקשו לקבוע נציב אחד" וכו', ומבו' דקידשו עפ"י הראייה. או"ש שם, ראיה מתענית ע"ט: דלייט אביי הנוהגים היתר בדיעבד לכבס בט"ב שחל בע"ש, או"ש שם.

כמו"כ בחינוך (מצ' ד') כ' דקיבלנו דר' הלל הנשיא בנו של ר' יהודה הנשיא תיקון חשבון העיבור וקידש חדשים ועיבר שנים העתידים עד שיבוא אליהו, וע"ז סומכים, וזה דלא כרמב"ם הנ"ל. מנ"ח מצ' ש"א. מו"מ בביאור סוגיין לפי משנ"ת. מנ"ח שם.

י"א דפלוגתת רב ורב אסי בב' יו"ט ש"ג מיירי בזמן שקידשו עפ"י הראייה, ולפי"ז רב דאמר נולדה בזה מותרת בזה היינו דוקא בזמנם שנהגו ב' ימים מחמת ספק, וממ"נ מותרת, משא"כ לדידן דהוא תקנ"ח כולא יומא חדא אריכתא. חינוך שם בשם דעה אחת, וכבר העירו דכ"מ ברש"י ד"ה של גלויות, דרב ור"א מיירי במקומות הרחוקים דאין שלוחים באים לשם, וע"כ כ' בד"ה מותרת, דטעם רב משום ממ"נ, [אמנם יתכן דמודה להתיר גם בזה"ז, וכדלהלן].

י"א דרב התיר גם בזמנינו משום דמה שתיקנו ב' ימים היה מחמת ספק, ולא יהיה דין התקנה חמור מזמן שקידשו עפ"י הראייה, ועוד דפלוגתת רב ורב אסי נראה דמיירי אחר שתקנו קידוש עפ"י חשבון. חינוך שם בשם י"א, ועיי"ש דכ"ה המנהג.

י"א דהלל הנשיא שתיקן העיבור עפ"י חשבון היה בימי אביי ורבא, ולפי"ז מיושב קו' הנ"ל. זוהר הרקיע [רשב"ץ] סי' נ"ד, וכ"כ ביוחסין מאמר שני ע' הלל בשם ספר העיבור, וכ"מ בריטב"א סוכה מ"ג. ד"ה ופריך, יעו"ש. וע"ע בסדר הדורות. וע"ע מלחמות לק' ה: ובעה"מ שם, ועי' משנ"ת בשמם לק' ה: בד"ה מי לא מודה ריב"ז וכו'.

דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם וכו'. יש סוברים שאינו אלא מנהג, כמו שאמרו הזהרו במנהג אבותיכם. ר"ת בסה"י (שלזינגר) סי' תקלז, והובא בתוס' ברכות יד א וסוכה מד ב ד"ה כאן וביראה"ש סי' תכב ובראבי"ה סי' תתעט ואו"ז ח"א סי' מב וח"ב סי' תנה ובר"ן סוכה שם, ועוד; רמ"ך על הרמב"ם ברכות פי"א הט"ז; עי' בעה"מ פסחים נא ב; תשובת הרא"ש מלוניל במחז"ו עמ' 195; תר"י ברכות שם; רא"ש ברכות שם וכתובות פ"א סי' ה, ועי' סוכה פ"ד סי' ב; פי' הרשב"ץ ברכות יד א, והאריך. וכ"מ בפסקי רי"ד ד ב: מנהג בעלמא הוא, ועיי"ש מה שצויין בדבריו. וכ"כ בחי' רי"ז הלוי ברכות שם, בד' הרמב"ם ת"ת פ"ו הי"ד ויו"ט פ"א הכ"א ופ"ו הי"ד (ושו"ע יו"ד שלד מג), שכ' שהוא מנהג, (וכן נקט בברכת אברהם סי' לח בד' הרמב"ם), אבל ברמב"ם כ' שתיקנו חכמים שיזהרו במנהג האבות, ועי' מאירי סוכה מד א: מנהג דרך תקנה, כמו הלל בר"ח, ועי' מאירי מו"ק יט ב ורא"ש שם סי' כז שיו"ט שני מדרבנן, ור"ל חיוב דרבנן לקיים מנהגים. ועי' ש"ך. ועייש"ע בבעה"מ לבאר דהוא מנהג גדול הוא שפשט בכל הגולה, והו' בשבה"ל ח"א סי' רל"ז.

יש שכתבו שאינו מנהג שנהגו מעצמם, אלא שהנהיגום חכמים, ויש בו משום לאתסור, לסוברים כן, ולכן מנהג זה נדחה מפני מצוה דרבנן שיש לה רמז מן המקרא, כגון אבלות יום ראשון לסוברים שהיא מדרבנן, שדוחה יום טוב שני, לסוברים כן, הואיל ואינו אלא מנהג. רא"ש כתובות שם בשם י"א, וע"ע להלן בשמו. וע"ע רשב"א ה. ד"ה וכתב, ומה שצויין בדבריו.

הטעם שמברכים על יו"ט אע"פ דהוא מנהג. עי' להלן בד"ה דשלחו מתם.

יש חולקים וסוברים שאינו כשאר מנהג שנהגוהו מעצמם, אלא שחכמים גזרו והחמירו עליהם לעשות כמנהג שהיו אבותיהם עושים, ולכן איסור דרבנן הוא. פסקי רי"ד פסחים נב א, הובא בשבה"ל סי' רלז, שלכן מנדים ע"ז. יש שכ' בנוסח דלהלן: דהמצוות הנוהגות ביום טוב שני מצוות דרבנן הן. רשב"א ר"ה ט"ז. עיי"ש לענין סוכה בשמ"ע.

יש שהוסיפו שמתחילה כשקבעו הלל הנשיא האחרון ובית דינו את קביעות החשבון, לא התיר לבני הגולה לעשות יום אחד, אלא ע"מ כן קבעוהו שיהיו נוהגים בענין המועדות כמנהג האבות שהיו נוהגים שני ימים, ואין לנו אלא מה שתיקן וגזר הלל. ריטב"א ר"ה יח א וסוכה מג א ומגילה ד ב, ועי"ש ר"ה טז ב וסוכה מד א.

יש להוסיף דאע"פ שאנו בקיאים בקביעות החודש, עשאוהו מדבריהם כאילו אין אנו בקיאים. שבה"ל שם בשם ר' אביגדור כהן צדק, ועי' ריטב"א שם ושם. ועי' זרע אמת שם (דף לו) ד"ה וכדי, בד' הריטב"א שהוא ספק דאורייתא, שלא תיקן הלל קביעות החשבון לבני חו"ל, והשאירו בספק, (וכעי"ז בשו"ת גורן דוד סי' מא ד"ה עוד), והקולות ביום טוב שני לענין מת וכיו"ב, (לסוברים שלא נהגו בזמן הראייה), ה"ז משום שלא התקינו שיהיה כספק אלא לשאר דינים ולא לענין מת, אבל כ"ז אינו מובן. ועי' מש"כ בד' הריטב"א בחי' מהרד"ם לסהמ"צ לרמב"ם מ"ע קנג ובהתעוררות תשובה ח"ג סי' ד ובתרועת מלך סי' מא. לפי"ז אינו מנהג בלבד אלא חיוב כבתחילה. ריטב"א ר"ה י"ח. ועיי"ש ט"ז:

עוד מד' הראשונים שכ' דהוא תקנת חכמים. רמב"ן שבת כג א, ועי' תשובת ר"י טוב עלם במחז"ו עמ' 357: סנהדרים גדולים תיקנו לנו יום טוב שני וכו', וציץ הקדש ח"א סי' מב בדעתו; רשב"א הובא באבודרהם (השלם, עמ' רמ) סדר תפילות הפסח, ועי' רשב"א ר"ה טז א: עמדו חכמים ותיקנו וכו', ר"ן סוכה שם; שו"ת הריב"ש סי' טז, ועי"ש שכ' שהוא מנהג. ועי' רמב"ם יום טוב פ"א הכ"א: מדברי סופרים מדברים שנתחדשו בגלות, (ועי"ש קיה"ח פ"ה ה"ו), ואבל פ"י ה"י: עשה של דבריהם, ועדות פ"י ה"ג: מדבריהם, ועי' רמב"ם, ועי' זרע אמת שם שלד' הרמב"ם אינו משום מנהג, וכ"כ בד' הרמב"ם בס' ידי אליהו (גאליפפה) סוף תיקון לד ובס' קדושת יום טוב (לרי"מ חזן) דף יא ואילך ובקונטרס כבוד יום טוב שני בסוף שו"ת ר' יוסף מסלוצק ובאילנא דחיי ח"ג ענף לח וביד הלוי או"ח סי' צט ובהתעוררות תשובה ח"א סי' קטז ועוד, וכ"מ במ"מ יום טוב פ"ו הי"ד ובלח"מ ת"ת פ"ו הי"ד. ועי' שו"ת הרשב"ש סי' תריט: משום מנהג לבד וגזרה דרבנן, ועי' חינוך מצוה שא ושמ"ק ביצה ד:

יש לדמות זה כענין שבות בשבת ותשעה באב. עי' רמב"ן בהשגות לסהמ"צ שורש א ד"ה והנה, ועי"ש שלד' הרמב"ם עובר עליו משום לא תסור, ועי' רשב"א ר"ה טז א. ועי' התעוררות תשובה ח"א סי' קטז ונחל אשכול ח"ב עמ' 25. יש שכ' דחכמים עשאוהו יום טוב שיש כח ביד חכמים לעשות מיום חול יום טוב, כמו שנאמר: מועדי ה' אשר תקראו אתם ודרשו: אשר תקראו אתם. פסקי מהרא"י סי' קטז, ע"פ נוסח התפילה ביום טוב שני, שמזכיר בה ימים טובים וזמנים כמו ביום טוב ראשון; רדב"ז נזירות פ"ד הי"א, [ועיי"ש שלכן הוא כמו יום טוב לענין שאין בן דוד בא בו], [וצ"ב, ואולי הכוונ' לאסמכתא].

יש שביאר דלפיכך מברכים ומקדשים בו כמו ביום טוב ראשון, כדרך שמברכים על שאר תקנות חכמים. ר"ן סוכה שם, ריטב"א שם מ"ד. ועי' משנ"ת להלן בזה.

לפי"ז מה שאמרו: הזהרו במנהג אבותיכם, לא שהוא מנהג בלבד, אלא שתיקנו חכמים שיזהרו במנהג זה. ותקנה קבועה היא. עי' פרי"ד פסחים נ"ב. ובר"ן וריטב"א שם, ועי' רשב"א שהו' באבודרהם שם וריב"ש סי' טז. ועי' רשב"ץ ברכות יד א בשם הר"ן וזרע אמת שם (דף לד) בד' הר"ן.

יש שכ' דאע"פ שהוא מדברי סופרים, קל הוא יותר משאר דברי סופרים, לפי שעיקרו משום מנהג, ומשום המנהג אמרו חכמים שיעשו אותו. לח"מ הל' ת"ת שם, ועיי"ש דלהכי מנה הרמב"ם נידוי במחלל יום טוב שני, חוץ ממה שמנה שם מזלזל בדבר מד"ס.

דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם וכו'. ק' דא"כ אמאי מברכין בתפילה ובקידוש, דבסוכה מ"ד: אמרי' גבי ערבה דקסבר מנהג נביאים הוא וע"כ לא בירך. שיטמ"ק ד"ה מסתברא. תוס' ערכין י. ד"ה י"ח ימים. [בשיטמ"ק שם לא הביא ההיא דערבה].

י"ל דיו"ט שני כך היתה תקנ"ח שיסדו לנהוג בו כיו"ט לכל דבר באיסור מלאכה ברכות ותפילות, וע"כ נכלל גם הברכות במנהג. שיטמ"ק שם. וע"ע רשב"ץ ברכות י"ד. [טעם שמברכין על המצוות ביו"ט שני, לפי שאין המנהג בעצם המצוה שאנו מברכים עליה, אלא המנהג לעשות יום זה ליום טוב, וכיון שהוא יום טוב ממילא חייבים אנו במצוות היום, ואפשר לומר עליהם "וציונו"].

י"ל דמנהג זה חלוק משאר מנהגים, לפי שעיקרו משום ספק של תורה. עי' השלמה תענית כ"ח: ובמנהיג הל' הלל סי' ל"ד, וכעי"ז במחז"ו עמ' 195 ד"ה ומיהו.

י"ל דתיקנו לברך על המנהג ביו"ט שני שלא יבואו לזלזל בו. או"ז ח"ב סי' תנ"ה בשם רבנו שמחה ב"ר שמואל, ע"פ שבת כ"ג.

יש שהוכיחו מהכא דמברכים על מנהג, ושאני חבטת ערבה שהיא מנהג דהיא טלטול בעלמא. ר"ת בתוס' ערכין שם, והו' גם ברא"ש ברכות פ"ב ה"ה, ואו"ז הל' ק"ש סי' מ"ב.

כ"מ בתענית כ"ח. דרב עלה מבבל ומצאם בהלל דר"ח וע"י ששמעם שדילגו סבר דעושים כן משום מנהג, ואם לא בירכו היה יודע מיד בתחילה. ר"ת שם.

יש שכ' כעי"ז דמנהגנו לברך בכולם, ושאני ערבה דאין בה לא שבח ולא הודאה בנטילתה ומה צורך בברכה, משא"כ קריאת הלל בימים המקודשים וקרבן מוסף בהם, אם תקנו בהן ההלל משום היכר לקדושתם יפה עשו וצריך ברכה. ראב"ד הל' ברכות פי"א הט"ז.

עוי"ל דיו"ט שני חלוק מערבה, דבערבה ל"ש לומר "וציוונו" כיון דלא נצטוו ע"ז, אבל בקידוש וברכות יו"ט אין אומרים "וציוונו". תוס' סוכה מ"ד: ד"ה כאן.

אין להק' ממה שמברכים על תקיעת שופר ביו"ט שני של ר"ה, כיון דר"ה קדושה א' היא ותקנה גמורה ולא מנהג בעלמא כשאר יו"ט שני. תוס' שם.

יש לדחות טענה זו, דלא מצינו בסוגיין חילוק בין ר"ה לשאר יו"ט, מלבד דר"ה קדושה אחת היא, אבל עכ"פ שניהם מנהג אבותינו. ר"ן סוכה מ"ב. ד"ה איתמר.

אכתי ק' המנהג לברך בליל יו"ט שני של פסח על אכילת מצה "וציונו". רא"ש ברכות שם.

י"ל דשאני מצה, דיש סוברים דאכילת מצה כל שבעה מצוה, וע"כ אי"ז שקר מה שאומר "וציונו" על אכילת מצה. שו"ת חת"ס יו"ד סי' קצ"א.

אכתי ק' לפי"ז, איך מברכין "וציונו" על אכילת מרור בליל יו"ט שני, דיש מצוה רק בליל ראשון. חת"ס שם.

יש שר"ל דשאני אכילת מצה ואכילת מרור, דמתפרש על כלליות המצוה שצווינו בה, משא"כ "לשמוע קול שופר" דמש' יותר על המצוה שעושה עכשיו. כ"ר בשם ביאורים על החת"ס שם.

יש שחילקו יו"ט שני מחבטת ערבה, דערבה מנהג ולא תקנו בתורת חיוב, משא"כ יו"ט שני דהוא תקנה גמורה שמא יחזור דבר לקלקולו, והרי"ז כשאר תקנות דמברכים מ'לא תסור'. ר"ן סוכה מ"ב. ד"ה איתמר, ריטב"א שם מ"ד. ובעיקר הענין עי' פרי"ד בסוגיין, אם הוא מנהג בעלמא, שיש עליו דלא תסור. וע"ע פרי"ד פסחים נ"ב.

י"ל באופ"א, דכל מנהג דהוי רק קום עשה אין מברכין, משא"כ יו"ט שיש בו איסור מלאכה, ואם יעבור ע"ד חכמים מנדין אותו משום לאו דדברי קבלה "אל תיטוש", ונמצא דהמצות שתלויות ביו"ט חייב מדינא וע"כ מברכין עליו. שו"ת חת"ס שם.

ילה"ק מסוגיין לרמב"ם (ממרים פ"ב ה"ב) דס"ל דגם כשבטל טעם התקנה צריך שהמנין האחר שמתירו יהיה גדול בחכמה ובמנין ומהראשון, וא"כ בלא"ה לא יכלו לנהוג היתר. כס"מ שם, ועיי"ש מה שיישב, והו' להלן בד"ה כל דבר שבמנין.

מו"מ בקו' הנ"ל, מנידון דלעיל, אם היה זה תקנה גמורה. בי מדרשא.

איתמר שני יו"ט של ר"ה וכו' נולדה בזה אסורה בזה. הטעם לחלק בין יו"ט ושבת הסמוכים זל"ז לר"ה, "תמן יו"ט אצל שבת כחול אצל שבת, ברם הכא שניהן שוין". ירו' פ"ג ה"ט. ועי' תוס' עירובין ל"ט. ד"ה מודים, ועי' תורת חיים וקר"א בתוס' שם, [התוס' שם הק' כעין הירו', דעפ"י הירו' מיושב קו' התוס']. וע"ע מרומי שדה בתוס' שם. עפי"ז יל"ב שי' הרמב"ם (עירובין פ"ח ה"י) דיוה"כ ושבת קדושה אחת לענין עירוב, כיון דשניהן שוין. קר"א עירובין ל"ט. בתוד"ה ממרים, ועי' מ"מ על הרמב"ם שם, ובעיקר שי' הרמב"ם, כ"פ גם בעבוה"ק בית נתיבות ש"ה סי"ח. מרמב"ם הנ"ל גם מוכח דביוה"כ יש איסור שביתת בהמתו ומחמר, דאל"כ נמצא דחלוק בדין יוה"כ משבת, ובטלה סברת הרמב"ם דקדושה אחת הם. רע"א סי' רמ"ו במג"א סקי"ב ד"ה ודעת.

עוד יל"ע להרמב"ם הנ"ל, אם שבת ויוה"כ קדושה א' לחומרא או גם לקולא. עי' מג"א סי' תרכ"ד סק"ז, שנסתפק בזה. וברע"א שם, פשיט"ל דגם לקולא.

יש שביארו החילוק בין שבת ויו"ט הסמוכים זל"ז, מב' ימי ר"ה, דטעם שתי קדושות דר"ה הם אותה סיבת קדושה, ול"ש לומר זה קדוש לעצמו וזה לעצמו, משא"כ להסוברים דשבת ויו"ט ב' קדושות, משום דזה קדוש לעצמו וזה לעצמו. תורי"ד תליתאה עירובין ל"ט. ד"ה מודים, והו' באו"ז עירובין סי' ק"מ. וכעי"ז בד' רבינו יהונתן עירובין ט: ד"ה ור"א. ועי' משנת יעבץ או"ח סי' ל"ח, דהרמב"ם הנ"ל, לגבי שבת ויוה"כ, מפרש באופ"א מראשונים הנ"ל. וע"ע מ"מ הל' יו"ט פ"א ה"ה.

רד"ה מן הדקל שנשבר בשבת. יל"ב דדקדק לכתוב שנשבר בשבת, ומשמע דקודם לכן היו מחוברים ממש, ולשיטתו דהאיסור משום מוקצה, ומשום דבמוקצה דמחובר מודה ר"ש. עי' משנ"ת בגמ' בד"ה אריו"ח עצים שנשרו.

רד"ה ולא שרי וכו' כיון דביומייהו בלאו אסיר מוקצה וכו'. מבו' דאיסורם ביום שנשרו משום מוקצה. ועי' משנ"ת בגמ' בד"ה אריו"ח עצים שנשרו וכו'.

רד"ה והא רב אסי מבדיל ומברך המבדיל בין קדש לחול וכו'. לול"ד יל"פ דאומר 'המבדיל' בלא ברכה לצאת הספק, דהא סב"ל. מהרמ"ש ברש"י.

ק' לרש"י, דאיך החמיר מספק לומר הבדלה, והא ספק שאינה צריכה יש בה משום "לא תשא". רטב"א ד"ה רב אסי.

יל"פ דלא בירך, ורק בתפילה היה מבדיל וחותם הברכה בברכת יו"ט, וע"כ אי"ז ברכה לבטלה. ריטב"א שם, וכעי"ז בשיטמ"ק ד"ה והא רב אסי, ובתולדות יעקב [מהריק"ש] ד"ה שני יו"ט, [עיי"ש: דהיה חותם 'המבדיל בין קודש לקודש', או 'המבדיל בין קודש חמור לקודש הקל', ועי' להלן].

להמפרשים דחתם בברכת יו"ט שבתפילה, היה אומר: 'המבדיל בין קודש לקודש' או 'המבדיל בין קודש חמור לקודש הקל', וע"כ אי"ז סתירה לברכת קידוש היום, וכמו במוצ"ש ליו"ט דמקדש ומבדיל באחת, כיון שאין עושהו חול בהבדלתו. תולדות יעקב שם, ועי' שיטמ"ק שם.

יש לדחות דנוסח זה שייך רק במוצ"ש ליו"ט דשניהם קודש ואין אומר בפירוש שהיא קלה בכדי שלא לזלזל, אבל הא ל"ש לומר רק 'בין קודש לחול'. ראש יוסף ד"ה רב אסי. עוד מו"מ בדרך זו, ממש"כ מפרשים בטעם דלא עבדי' כרב אסי, משום דכבר עשינוהו יו"ט בקידוש ול"ש לעשותו חול בהבדלה דהוי תרתי דסתרי. כ"כ המאירי סוד"ה שני, צל"ח, ועייש"ע בצל"ח מש"כ דגם בתפילה ל"ש משום תרתי דסתרי, וצ"ב ממוצ"ש ליו"ט, וע"ע משנ"ת בשמם בגמ' בד"ה והא רב אסי וכו'].

י"ל לפירש"י, דכיון דמדאו' יו"ט שני חול גמור וראוי להבדלה, אי"ז ברכה לבטלה, כיון דברכה לבטלה מדרבנן לר"ת (ר"ה ל"ג. תוד"ה הא) והבדלה בין קדש לחול מדאו', ויש לברך על הספק, דברכות של תורה מברך על ספיקן. ריטב"א שם. ובעיק"ד ר"ת, עי' רמב"ם שבועות פי"ב ה"ט דס"ל דברכה שאי"צ בכלל לא תשא דאו', ועי' מג"א סי' רט"ו סק"ו, שו"ת רע"א מהדו"ק סי' כ"ה.

עוי"ל דרב אסי ידע בקביעא דירחא ופשיט"ל דהי' חול, ואע"פ דרבנן קבעוהו יו"ט לדורות, היינו רק דאין חיוב הבדלה, אך אם הבדיל אי"ז ברכה לבטלה, כיון דבאמת היום חול. מהרמ"ש, [וצ"ב דא"כ גם בזמנינו נעשה כיון דידעי' מה מדאו' ומה מדרבנן, ועי' בגמ' בד"ה והא רב אסי וכו'].

בא"ד משום מנהג אבותינו וכו'. כלו' דהוק' לרש"י וכי לא סבר קדושה אחת היא, ותי' דהא מה שאנחנו עושים אותם ב' ימים הוא משום מנהג אבותינו. תוס' חכמי אנגליה ד"ה והא אמר ר"א.

רד"ה של גליות וכו' ואין השלוחין יכולין וכו'. מבו' דרב שהתיר בשני היה מחמת הספק, ומש' דמיירי בזמן שקידשו עפ"י הראייה, מו"מ ונ"מ בזה. עי' משנ"ת בגמ' בד"ה והשתא דידעי' בקביעא וכו'.

ביאור ברש"י להלן בד"ה מותרת, דהוא לשיטתו כאן. עיי"ש ברש"י.

רד"ה מותרת וכו' וממ"נ שריא. רש"י הכא לשיטתו בד"ה של גליות, דמפרש הפלוגתא במקומות הרחוקים שאין שלוחין באין לשם, דמיירי בזמן שקידשו עפ"י הראייה. ועי' רש"י לעיל משנת"ב.

תוד"ה ותנן וכו' בדרבנן מבטלין היינו בדבר שעיקרו מדרבנן כגון מוקצה. ה"ה תרומת חו"ל שרי' בבכורות כ"ז. לבטלה ברוב היתר לכתחילה, דתרומה בחו"ל אין לה עיקר מה"ת, ואפי' דגן תירוש וכו' לא. ר"ן ב: ד"ה אבל. וע"ע תוה"ב דלהלן, ועיי"ש בשם הרמב"ן.

בא"ד כגון מוקצה. מבו' דמוקצה חשיב כדרבנן לכל דבר, ויל"ב דחלוק מוקצה לאכילה ממוקצה לענין טלטול. ועי' חת"ס ג: ד"ה בשלמא, וע"ע תו"י.

בא"ד אבל בדבר שעיקרו מדאו' וכו'. דאל"כ הרי כל פחות מששים איסור חכמים הוא ואין מבטלין. מאירי ד"ה מה שביארנו.

בא"ד אבל בדבר שעיקרו מדאו' וכו'. ברמב"ם (מאכ"א פט"ו הכ"ז) כ' דחלב שנתערב בעוף מרבין עליו בשר עוף לבטל הטעם, וק' דהא עיקר איסור בב"ח מה"ת. שיטמ"ק ד"ה אבל. וע"ע מאירי ד"ה עצים, וכן עיי"ש בד"ה מה שביארנו, ובד"ה אף.

משמעו' לשון הרמב"ם דכל דרבנן מבטלו לכתחילה גם אם עיקרו מה"ת. כס"מ שם.

י"מ דהרמב"ם ס"ל כתוס', וע"כ לא נקט די"ז דמרבין עליו לבטלו בחצי שיעור שיש לו עיקר מה"ת, אלא דבשר עוף בחלב להרמב"ם ל"ח עיקרו מה"ת, כיון דבעוף לעולם אין בו בב"ח מה"ת. מרדכי סי' תשנ"ג, [ועי' כס"מ דמ"מ גם לדעתו הרמב"ם לא ס"ל ממש כתוס', דלדידהו בשר עוף בחלב חשיב עיקרו מה"ת, וע"כ סברי דתרומת פירות חשיב עיקרו מה"ת כיון דדגן תירוש וכו' מדאו'], וכ"מ במאירי שם. וע"ע תוה"ב דלהלן בד' הרמב"ם.

יש מהראשונים דס"ל דמבטלין דרבנן שעיקרו מה"ת לכתחילה, אך דוקא באיסור כבר נתערב, דיכול להוסיף ולבטלו, ובדבר שאין עיקרו מה"ת, מותר לכתחילה לערבו ולבטלו גם כשלא נתערב עדיין כלל. תוה"ב להרשב"א ב"ד ש"ג, בשם י"א, ועיקר החילוק בין נתערב כבר ללערב לכתחילה, כ"כ הרשב"א ד: ד"ה אבל, וכ"ה הר"ן ד"ה ועצים בשם י"מ. וכ"פ בשו"ע יו"ד סי' צ"ט ס"ו.

כ"מ דרב מתנה הכא שרי עצים שנפלו לתנור רק בכה"ג שהיו גם כבר עצי היתר. ר"ן ב. מדפה"ר ד"ה ועצים.

סיוע לדעה זו מגי' מקצת ספרים "מוסיף ומרבה עליהם עצים ומבטלם", והיינו דכבר נתערבו רק דאין שם שיעור ביטול. ר"ן שם.

עוד מו"מ לענין הלכה. עי' שו"ע סי' צ"ט ס"ו, [איסור של דבריהם אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ואם עשה כן במזיד אסור, אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה וכו']. ועי' מג"א סי' תק"ז סק"א ביהגר"א סי' צ"ט סקי"ג.

יש שכ' דיש להקל בזה אפי' לערב לכתחילה כיון שהוא מילי דרבנן ואיסורא קליש. יש"ש סי' ז'.

י"א דאין מבטלין איסור דרבנן לכתחילה כדמוכח מליטרא קציעות, ושאני סוגיין דהאיסור מקלא קלי וכדלהלן, וגם תרומת חו"ל הקילו בה יותר משאר איסורים כיון שאינה נוהגת בכל המקומות. רא"ה בבדה"ב ב"ד ש"ג, וכ"כ הרא"ש סי' ב', ר"ן ב: ד"ה אבל, מרדכי סי' תרמ"ח, הגהות הרמ"ך מאכ"א פט"ו הכ"ו, תרוה"ד סי' נ"ד, רמ"א יו"ד סי' צ"ט.

ילה"ק לשיטתם, דהגמ' מק' דאין מבטלין איסור לכתחילה ותי' דשאני דרבנן, ולא תי' דמיקלא קלי רק אח"כ על קו' מדשיל"מ, ומש' דלא הדר ביה. משמרת הבית שם.

י"ל דגם המקשן ידע הסברא דמיקלא קלי, אלא דאפ"ה אין מבטלין איסור לכתחילה, וע"ז תי' דבדרבנן בכה"ג דמיקלא קלי מבטלין לכתחילה, ושוב מק' דאע"פ דמיקלא קלי מ"מ הוי דשיל"מ, ותי' דכין שאינו בעין אף דהוי דשיל"מ מתבטל. קרב"נ סי' ב' אות ש', [ועיי"ש דאי"ז דוחק, אע"פ דעיקר חסר מן הספר, כיון דלבסוף מזכיר הסברא דמקלא קלי].

עכצ"ל דשאני משום דמיקלא קלי, דאל"ה תיקשי למש"כ בתרוה"ד (סי' נ"ד) דאין מבטלין איסורים בשבת ויו"ט, וע"כ דשאני הכא דמיקלא קלי. קרב"נ שם.

עוד ישוב בשי' הרא"ש וסייעתו. עטרת פז ד"ה ולרב אשי.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף