חידושי רבנו חיים הלוי/שמיטה/ט

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ שמיטה ט

הלכות שמיטה ויובל
פ"ט ה"ו

והשביעית משמטת את השבועה וכו' בד"א בשבועת הדיינין וכל כיוצא בה מדברים שאם יודה בהן שביעית משמטתן אבל שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהן משבועות שאם יודה בהן ישלם ה"ז ישבע אחר השמטה. עכ"ל. ובהשגות ז"ל כמדומה לי דבר זה הוציאו מן הירושלמי במס' שביעית האונס והמפתה והמוציא ש"ר וכו' אמר ר"י בשם רב דרבי מאיר היא דאמר במלוה הדבר תלוי וכו'. עכ"ל.

והנה הך דינא דהרמב"ם הוא תוספתא ערוכה בשביעית פ"ח דבר שהשביעית משמטתו משמטת שבועתו ודבר שאין השביעית משמטתו אין משמטת שבועתו, והובאה התוספתא הלזו בירושלמי שבועות פ"ז, והראב"ד הוסיף דזה דחיוב שומרין וכדומה אין שביעית משמטתן הוא מהמשנה שביעית פ"י מ"ב דהאונס והמפתה והמוציא ש"ר וכל מעשה ב"ד אין משמטין וקאמר ע"ז בירושלמי דר"מ היא דאמר במלוה הדבר תלוי, וא"כ צ"ע איזה השגה יש כאן, אם לא שנימא דבא להראות מקור דברי הרמב"ם, אשר לזה הי' צריך לציין גם דברי התוספתא ג"כ, וצ"ע.

ונראה לומר, דהנה הרמב"ם שם בה"ח כתב ז"ל הלוהו ותבעו וכפר בו והגיע השמטה והוא בכפירתו והודה אחר שעברה שביעית או שבאו עליו עדים אחר השביעית אין השביעית משמטת, וכתב ע"ז הראב"ד שדין זה אינו אלא כשפטרוהו ב"ד בשבועתו אבל בלא"ה משמט דאל"כ קשיא מתניתין דשבועות דתנן השביעית משמטת את השבועה והרי זה עומד בכפירתו, ר"ל חזינן מזה דאעפ"י שעומד בכפירתו מ"מ כל זמן שחייב לישבע ויש להמלוה זכות לתובעו עדיין משמטת, וקשה על הרמב"ם שסתם הדברים ולא חלק בין כפירה שחייבין עלי' שבועה ובין כפירה שאין חייבין עלי' שבועה. והנה בהך דינא דשביעית משמטת את השבועה, הרי לא מצאנו אלא דמשמטת את השבועה, אבל אם משמטת את עצם החוב זה לא מצאנו, והנה הטעם של הך דינא דמלוה שכפרוה אינה משמטת הא הוי משום דכיון דאינו יכול לתובעו ע"כ לא קרינן בי' לא יגוש ואינו משמט, וא"כ לכאורה צריך להחלק, דהחיוב שבועה דאית לי' למלוה עליו שפיר משמטת, אבל עצם החוב שכפרו ואין לו לתובעו אינו משמט, ולפי"ז צריך ביאור מה זה שהוכיח הראב"ד מהא דשביעית משמטת את השבועה דמשמטת גם את החוב, ועיין בבעה"ת שער מ"ה הי"ב שכתב כן דמשמטת את השבועה ואינה משמטת את החוב. ועיין בר"ן פרק כל הנשבעין שכתב על הא דתנן דהשביעית משמטת את השבועה, דאע"ג דהמלוה עצמה אינה משתמטת הואיל והיא כפרנית, מ"מ מאחר שמה שהודה משתמט א"כ נעשה כופר הכל דפטור מן השבועה, [וכבר הקשה ע"ז הגאון בעל מנחת חינוך, דהרי הא דכופר הכל פטור מן השבועה הוא רק אם בשעת תביעה הי' כופר בכל, אבל אם בשעת תביעה הי' מודה במקצת לא אכפת לן אם אח"כ נעשה כופר הכל, כמו בהילך דפטור משום דהוי כופר בכל, ומ"מ אם לא אמר הילך ואח"כ פרע המקצת חייב בשבועה הקודמת, וה"נ דכוותה. ונראה דהר"ן קושיא אחריתא קשיתי', דבאמת הא דהשבועה נשמטת לא קשה כלל, דהוי גזה"כ, כדילפינן במס' שבועות דמ"ט ע"א מקרא דוזה דבר השמטה, וא"כ יהא דמלוה כפרנית אינה משמטת, הוא רק בעצם החוב, אבל השבועה נשמטת, אלא דקשה עדיין דמאי איכפת לן במאי דנשמטת השבועה, מ"מ הרי החוב לא נשמט עדיין, א"כ הרי יחזור ויתבענו ויתחייב בשבועה שנית, וע"ז משני, דמאחר דמה שהודה כבר נשמט, א"כ לענין חיוב חדש תו לא יחול עליו משום דהוי כופר בכל, ולפ"ז יתישבו היטב דברי הר"ן, דלענין חיוב חדש הא נמצא דהוי כופר בכל בשעת התחלת חיובו, ואז בודאי פטור כופר בכל ומיושבים היטב דברי הר"ן. והנה לפי דברינו קשה, דלמה: לו להר"ן לטעמא דכופר בכל, תיפוק לי' דהרי לענין חיוב חדש הרי קדמה הודאה לתביעה, ובקדמה הודאה לתביעה הא ליכא שבועה. אכן נראה דזה אינו, דהרי הא דשביעית משמטת הוא רק החיובים שיש למלוה על הלוה אבל הטענות והתביעות לא בטילי, ונמצא דהתביעה קיימת ועומדת וכשהודה אחר שביעית הוי הודאה על תביעתו שלפני שביעית, וע"כ שפיר הי' חייב אם לא משום הך טעמא דכופר בכל, ועל כן הוסיף הר"ן הך טעמא דכופר בכל, וזה תלוי בחיובא, ולא בטענה, ובעינן שבשעת התחלת חיובו יהא מודה במקצת, וכיון דהחיוב הא הוי מחדש, דחיוב הראשון הרי כבר נשמט, ע"כ שפיר הוי כופר בכל ופטור], הא חזינן מדברי הר"ן אלו, דהא דשביעית משמטת, הוא רק חיוב השבועה, אבל עצם החוב אינו נשמט, והיינו כדעת הרמב"ם שהבאנו.

ואשר יראה בדעת הראב"ד, דס"ל דאע"ג דמרבינן לה מקרא דשביעית משמטת את השבועה, וכמבואר בשבועות דמ"ט ע"א, מ"מ הרי פשוט דאין שמטה שייכה אלא בממונא, ותו לא מצינו בענין שמטה כלל שתשמט דברים אחרים מלבד ממונא, והגע עצמך, הרי שיש לאדם חיובא על חבירו שישבע בדבר שאינו נוגע לממונא, האם תשמט את השבועה הלזו, הרי פשיטא דלא, ומשום דאין שמטה אלא בממונות לחוד, א"כ הרי גם בשבועת ממונא, אם נימא דאינה משמטת את עצם החוב, א"כ נמצא דהשמטת השבועה הויא רק שמיטת שבועה לחוד, בלא שום סרך שמיטת ממון, ובשבועה לחוד ס"ל להראב"ד דלא שייכא כלל שמיטה, דאין שמיטה אלא בעצם החיוב ממון בלבד, ועדיפא מינה מצאנו דגם ממון אינו משמט אלא א"כ זקפו במלוה, ושאר חובות כגון נזקין והקפת חנות אינו משמט, ואיזה זקיפת מלוה שייך גבי שבועה דתשמט, ואשר ע"כ פירש הראב"ד, דהגזה"כ דשביעית משמטת את השבועה בא להשמיענו דבמקום שהלוה נתחייב שבועה אז גם עצם החוב נשמט, אע"פ שעמד בכפירת חובו, והא דכפרנית אינה משמטת היינו דוקא היכא דלא נתחייב שבועה, דאז אינו יכול לתובעו כלום, וע"כ לא חל עלי' שמיטה.

ואשר יראה לומר בישוב דעת הרמב"ם, דהנה בהך דינא דשמטה מצינו עשה דשמוט כל בעל משה ידו, ולאו דלא יגוש, וצריך ביאור אם הך דינא דשמטה ליכא כ"א בשמיטת עצם החוב שיבטל לגמרי, אבל אם עצם החוב לא שייך בדין שמיטה שיבטל אז אינו נוהג בו דין שמיטה כלל, או אולי אפשר כיון דאיכא לאו דלא יגוש א"כ אף אם עצם החוב איננו מתבטל מ"מ נוהג בו דין שמיטה לענין זה שאינו יכול לנוגשו, ואם אך יצוייר דעל עצם: השמטת החוב לא יוכל לחול עליו דין שמטה, ועל הנגישה תוכל לחול עלי' דין שמטה, אפשר דיועיל הדין שמטה לענין הך נגישה שתתבטל. ונראה דזהו דעת הרמב"ם דהשמיטה מועלת לענין השבועה ולא לענין עצם החוב והבאנו על זה השגת הראב"ד דהרי שמטה לא שייכא אלא על חיוב ממונא, וכיון דעצם החוב אינו משתמט הרי קשה איך תחול השמיטה על השבועה לחוד, ולפי"ז ניחא, דהרי השבועה היא אחת מנגישות של תביעת החוב, וא"כ שפיר אמרינן, נהי דעצם החוב אינו משתמט, מ"מ לאו דלא יגוש איכא, ושפיר משתמטת הך נגישה דשבועה. ובזה יבואר היטב לשון הרמב"ם שכתב הך דינא דשביעית משמטת את השבועה וסיים הטעם משום שנאמר לא יגוש מכל מקום לא לשלם ולא להשבע, וקשה דאמאי שנה הרמב"ם והביא הך קרא דלא יגוש, והרי בשבועות דמ"ט ילפינן לה מקרא דדבר השמטה דאפילו דיבור משמטת, אכן לפי דברינו הרי ניחא, דאחרי דילפינן לה מקרא דדבר השמטה דמשמטת את השבועה, אכתי צריך לדעת איזה דין שמטה חל על השבועה בלא שמיטת ממונא, ובע"כ דהיינו משום דחשיבא נגישה, ונכלל זאת בכלל לאו דלא יגוש, וע"כ שפיר הביא הרמב"ם הך קרא דלא יגוש, כיון דכל עיקר שמיטת השבועה היא אך מקרא דלא יגוש. והאומנם דנראה דעל נגישה לבד לא חייל כלל דין שמטה, וראי' לזה מכפרנית היכא דנתחייב שבועה לדעת הרמב"ם דהחוב אינו מתבטל ומותר לנוגשו ג"כ, הרי דלא חל על הנגישה דין שמטה ולא אמרינן דע"י השבועה תשתמטנה כל הנגישות, וא"כ הרי קשה דאיך חלה שמטה על השבועה לבד. אכן נראה, דכל עיקר דין שמטה לא שייך רק על חיובא שיש למלוה על הלוה, אבל נגישה הא לא הויא כלל חיובא, אכן שבועה דהויא נגישה שהיא חיובא על הלוה, ע"כ שפיר מועיל מה דהויא נגישה על החוב שיהא חל על השבועה הדין דלא יגוש, וגם דהרי עיקרה של שבועה הא הויא בצירוף החיוב תשלומין שיש לו עליו, דהרי אינו מחוייב כלל לישבע ורק דאם לא ישבע יהא חייב לשלם, ואשר ע"כ הרי ס"ל להראב"ד דנשמט גם החוב, אכן דעת הרמב"ם דהחוב אינו נשמט, אבל הא מיהא מועיל זאת, דחייל על השבועה דין נגישת חוב, ויש בה הלאו דלא יגוש, ואע"ג דלא שייך בה דין זקיפת מלוה, והויא כשאר חיובי תורה, דאין בהם דין שמטה, אבל מאחר דדין שמטה שלה משום דהויא נגישה בעצם החוב, ועצם החוב הא יש בו זקיפת מלוה, ממילא נשמטת שבועתו ג"כ משום לא יגוש, וכמש"נ.

והנה בגיטין דף י"ח אונס וקנס ופיתוי וכתובת אשה שזקפן במלוה משמטין ואם לאו אינם משמטין מאימתי כזקפין במלוה משעת העמדה בדין, אשר לפי"ז הא צ"ע הך דכל שאין השביעית משמטת את הממון אינה משמטת את השבועה, דנקטה הרמב"ם על הנך ממונות דאינם משמטין משום דחסר זקיפת מלוה, והרי זה לא יתכן אלא בשלא עמד בדין, אבל כיון דנתחייב שבועה א"כ הא כבר עמד בדין, ושוב הויא זקיפת מלוה ומשמטת את הממון, ותשמט גם את השבועה. וצ"ל דהא דהעמדה בדין חשובה זקיפת מלוה היינו היכא שנתחייב או שהודה לו ואז הוא דהויא זקיפת מלוה, משא"כ היכא דלא נתחייב רק שבועה, ע"כ עדיין לא נזקף חיוב הממון במלוה, ושפיר אינו נשמט. והרי הא דבעינן זקיפת מלוה הוא מקרא דמשה ידו דלא הוי משה ידו כ"א היכא דזקפו במלוה, וכן הא דכפרנית אינה משמטת הוא ג"כ משום דכיון דאינו יכול לתובעו אינו בכלל משה ידו, וע"כ אינו משמט, וא"כ לדעת הראב"ד דס"ל דהיכא דנתחייב שבועה חשוב משה ידו גם עצם המלוה וחיוב התשלומין, וראי' לזה מדמשמט גם עצם החוב היכא דנתחייב שבועה, ע"כ הוא הדין לענין זקפו במלוה ג"כ מהניא הא דנתחייב שבועה שיהא נזקף גם עצם החוב במלוה. ולפי"ז זהו שהשיג הראב"ד על הרמב"ם שכתב דבכל הני שאין שביעית משמטת את הממון כגון חיוב שומרין וכדומה אינה משמטת גם את השבועה, וע"ז הקשה דכיון דהטעם דאינה משמטת את הממון הוא משום דלא הוי זקפו במלוה, וא"כ כ"ז הוא בלא נתחייב שבועה בב"ד, אבל בשנתחייב שבועה בב"ד אז הרי גם חיוב הממון נזקף במלוה, וא"כ שוב הדר דינא להיות נשמט בין הממון ובין השבועה. והרמב"ם לטעמי' אזיל דס"ל דבזה שנתחייב שבועה עוד לא נכלל עצם חיוב הממון בכלל משה ידו, וא"כ הוא הדין לענין זקיפת מלוה ג"כ אמרינן דלא הוי בכלל משה ידו ולא נזקף עוד הממון במלוה, וע"כ שפיר פסק דהשבועה ג"כ אינה נשמטת, כיון דכל עיקר שמיטת השבועה הוא משום דהויא נגישה בהחוב, וא"כ כיון דליתא לשמטה בהחוב משום דלא נזקף במלוה, ע"כ גם השבועה אינה נשמטת כמו שנתבאר, ודוק.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף