חידושי רבנו חיים הלוי/שבת/טז

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ שבת טז

פט"ז הט"ז

כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה אבל אם הי' פרוץ כעומד ה"ז מותרת ובלבד שלא יהי' באותן הפרצות פרצה שהיא יתר על עשר אמות אבל עשר אמות ה"ז כפתח אם הי' לפרצה זו צורת פתח אעפ"י שיש בה יותר מעשר אינה מפסדת את המחיצה והוא שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד. עכ"ל. וכן פסק בפ"ד מהל' סוכה הי"ב וז"ל סוכה שיש לה פתחים רבים ויש בכתלי' חלונות הרבה ה"ז כשרה ואעפ"י שפרוץ מרובה על העומד ובלבד שלא יהא שם פתח יתר על עשר אבל אם הי' שם פתח יותר על עשר אעפ"י שיש לה צורת פתח צריך שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד עכ"ל. ועיין במ"מ שהקשה דהרי בעירובין דף י"א מבואר דהא דצוה"פ אם מועיל בפרוץ מרובה על העומד תלוי בדינא דצוה"פ אם מועיל ליתר מעשר, ואם מועיל ליתר מעשר מועיל גם לפרוץ מרובה על העומד, וא"כ הרמב"ם דפסק הכא דצוה"פ מועיל ליותר מעשר א"כ איך פסק דלא מהניא בפרוץ מרובה על העומד, ובאמת שעצם דברי הרמב"ם קשה במה שפסק גם גבי סוכה דאין מועיל צוה"פ לפרוץ מרובה על העומד וקשה דהרי גבי סוכה פסק הרמב"ם דגם פרוץ מרובה על העומד כשר, וא"כ הלא העיקר תלוי רק אם צוה"פ מועיל ליתר מעשר, וכיון דמועיל ליתר מעשר א"כ דין פתח עלי' הלא לא איכפת לנו כלל במה שפרוץ מרובה על העומד, וקשה הא דפסק הרמב"ם גם גבי סוכה דאינו מועיל צוה"פ בפרוץ מרובה על העומד.

והנה קשה לרב דאמר דאין צוה"פ מועיל ליתר מעשר, וכן אינו מועיל לפרוץ מרובה על העומד כמבואר בסוגיא שם, א"כ ההילכתא דצוה"פ למה נאמרה, כיון דעד עשר גם פתחא בעלמא בלא צוה"פ ג"כ אין בה דין פרצה ואינה אוסרת הטלטול, וביתר מעשר או בפרוץ מרובה הא גם צוה"פ לא מהניא, והרי גם צוה"פ יסוד דינה הוא מדין פתח, וכמו שפסק הרמב"ם בפט"ז מהל' שבת דצוה"פ שעשאה מן הצד לא עשה כלום משום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, והרי זה דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי אינו מבטל את עצם צורת הפתח, ורק דבמקום דדינו תלוי בדין פתח הוא דהוי דינא דהואיל ופתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי ע"כ לא חלה בו שם פתח, ובע"כ דגם צוה"פ יסוד דינה תלוי בדין פתח. וא"כ הרי צ"ע דכיון דגם בלא צוה"פ כל פחות מעשר דין פתח בה ולא דין פרצה א"כ צוה"פ למאי אהניא ואמאי אתיא ההילכתא דצוה"פ וצ"ע. והפשוט בזה הוא, דשני ענינים נפרדים הן בעיקרן, דפתחים בעלמא אע"ג דדין פתח עלה ופקע מינה שם פרצה וכמבואר בעירובין דף ו' עיי"ש, וכ"ה מבואר להדיא במשנתנו דף ט"ו מפני שהיא כפתח, אבל מ"מ אינה בכלל סתימה או מחיצה העשוי' להתיר, ועיקר דין מחיצה והרה"י נעשה רק ע"י יתר המחיצה העומדת, ושם פתח מועיל רק להפקיע מינה שם פרצה האוסרת, וכדתנן בדף ט"ו שם ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפחים ולא יהו פרצות יתרות על הבנין כל פרצה שהוא כי' אמות מותרת מפני שהיא כפתח יתר מכאן אסור, והיינו משום דתרי מילי נינהו, דין עומד מרובה על הפרוץ המועיל להחשב מחיצה ולאשוויי רה"י, וחלות שם פתח המועיל להפקיע מינה שם פרצה האוסרת, משא"כ צוה"פ אף אם יסוד דינה הוא מדין פתח, מ"מ כולה דין מחיצה בה, וזהו עיקר ההלכה של צוה"פ דבקנה מכאן וקנה מכאן וקנה ע"ג העומד והפתח שבתוכו יחדיו חשוב מחיצה. ולא זו בלבד מה שחלוקין הן בדין מחיצה דזו שם פתח בה וזו שם מחיצה בה, אלא דגם בעיקר השם פתח שבהן ג"כ חלוקין הן צוה"פ ופרצה פחות מעשר, דבפרצה פחותה מעשר כל עיקר חלות שם פתח שבה יסוד דינו הוא מכח דין מחיצה שבצדדין, דבזה שיש מחיצה בכל צד וחייל כאן דין מחיצות בזה הוא דנעשה דין הפרצה שהיא חשובה פתח, וחלות שם מחיצה שיש כאן הוא דמשוי לה להחשב פתח, משא"כ צוה"פ אינה תלוי' כלל במחיצות שבצדדין, כי אם דנאמרה בה ההלכה דהצוה"פ עצמה כמו שהיא בצורתה שם פתח בה. והכי מתבאר מיסוד ההלכה שנאמרה במחיצות שיהא עומד מרובה על הפרוץ או עומד כפרוץ כמבואר בעירובין דף ט"ו דהכי אגמרי' רחמנא למשה לא תפרוץ רובה או גדור רובה, דקשה ע"ז דהרי בפסי ביראות מכשרינן גם בפרוץ מרובה על העומד, ואמרינן בעירובין דף כ' דהזורק לבין הפסין חייב, הרי להדיא דגם בפרוץ מרובה על העומד הוי מחיצה מדאורייתא, וכבר הקשו זאת התוס' ר"פ עושין פסין, ותירצו דשאני פסי ביראות דהואיל ויש אמה מכאן ואמה מכאן חשוב פתח, וביאור הדבר הוא כמש"כ, ומשום דאע"ג דהוי דין במחיצה שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד מ"מ כ"ז הוא אם שם פרצה בה, אבל מכיון דקי"ל דכל פרצה חשובה כפתח א"כ לא איכפת לן כלל בהפרוץ, וע"כ זהו דחלוק בין היכא דאיכא שיעור מחיצה מן הצדדין אם לא, דבליכא שיעור מחיצה מן הצדדין דאז לא הוי פתח כלל וכש"נ, ע"כ ע"ז הוא דנאמר הדין דבעינן עומד מרובה על הפרוץ או פרוץ כעומד, וזהו ההלכה דלא תפרוץ רובה או גדור רובה, משא"כ בפסי ביראות דיש בכל צד שיעור מחיצה ויש על הפרצה שם פתח, ע"כ לא איכפת לנו כלל במה שהפרוץ מרובה כיון דשם פתח בי', וזהו להדיא כמש"כ דחלות שם פתח שבפרצה הוא רק מכח חלות דין מחיצה דאיתא במחיצות שבצדדין. האומנם דגם בלאו הך טעמא דלא מיחשב פתח רק באיכא חלות דין מחיצה ג"כ מתישב היטב החילוק של התוס', וכמש"כ למעלה דדין פתח לא מהניא רק להפקיע דין פרצה האוסרת, אבל לא לאשוויי מחיצה, ומשום דרק דין פתח הוא דאית בי' ולא דין סתימה ומחיצה, וא"כ הרי ממילא דלא מהניא הך דינא דפתח רק באיכא שיעור מחיצה מן הצדדין דנמצא דיש כאן דין מחיצה מהעומד שבצדדין ובאנו לדון רק מחמת דין פרצה האוסרת וע"ז הוא דמועיל דין פתח שלא יאסור מדין פרצה, משא"כ בליכא שיעור מחיצה מן הצדדין אז לא מהניא כלל מה דהפרוץ נחשב כפתח כיון דסוף סוף אין כאן מחיצות, ולהשלים דין מחיצות לא שייך הך דינא דפתח כיון דאין בו דין סתימה ומחיצה וכמש"כ, וניחא היטב תירוץ התוס'. אבל נראה דכולהו איכללו בזה, וכל זמן דליכא מחיצות כשיעור ליכא לא מחיצות ולא שם פתח, ובדאיכא מחיצות מן הצדדין שפיר נעשית רה"י ע"י המחיצות שבצדדין, ולית כאן דין פרוץ מרובה על העומד כיון דבמקום מחיצות הפרוץ נחשב כפתח, ולענין לאשוויי' מחיצות בעינן דוקא עומד מרובה על הפרוץ, ושם פתח אינו מועיל לזה כלל דאין פסח עושה מחיצות, וגם דבלא מחיצות לית כאן שם פתח כלל. ובאמת שהוא כן סוגיא ערוכה בסוכה דף ד' דאיתא שם שהי' ר' יעקב אומר דיומדי סוכה טפח וחכ"א שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, והרי בסוכה דף ז' תניא ויתרה שבת על סוכה שהשבת אינה ניתרת אלא בעומד מרובה על הפרוץ משא"כ בסוכה, דפרוץ מרובה על העומד ג"כ כשר בה, ומ"מ הא תניא דבעינן דוקא שיעור מחיצה בדיומדי סוכה, אלא ודאי דהפרצות והפתחים לא מצטרפי כלל לדיני מחיצות ואינן מועילין להכשר סוכה, והיינו כמש"כ דהדין פתח שבפרצות לא מהני רק להפקיע מינה שם פרצה האוסרת אבל לא לאשוויי מחיצה, משא"כ בצוה"פ דהיא עצמה דין מחיצה בה וגם דדין פתחה לא תלי במחיצות שבצדדין, וזהו ההלכה של צוה"פ דהיא עצמה כמו שהיא בצורתה העומד והפתח יחדיו הוי מחיצה. והכי מתבאר בהסוגיא דסוכה דף ז' דאיתא שם א"ר יהודה סוכה העשוי' כמבוי כשרה ואותו טפח מעמידו לכל רוח שירצה ר' סימון ואיתימא ריב"ל אמר עושה לו פס ארבעה ומשהו ומעמידו בפחות משלשה סמוך לדופן וכל פחות משלשה סמוך לדופן כלבוד דמי, ומסקינן התם דצריכה נמי צורת הפתח, והתם ליכא חילוקא בין אם יתר הפילוש הוא יותר מעשר או פחות ולעולם בעינן צוה"פ, והיינו משום דבעינן השלמת מחיצה על כל הפילוש, וע"כ לא מהני ע"ז דין פתח, כי אם צוה"פ שדינה הוא דין מחיצה. ועכ"פ הא מיהא ודאי דצוה"פ היא עצמה מחשבנת מחיצה, וא"כ צ"ע דברי הרמב"ם מה שהצריך בצוה"פ שיהא גם עומד מרובה על הפרוץ ולמה לנו זה והלא הצוה"פ עצמה הויא מחיצה גמורה מד"ת.

ונראה דדעת הרמב"ם היא, דאע"ג דצוה"פ דין מחיצה בה ומועלת להפסיק ולהתיר בכלאים, מ"מ אינה משלמת שיעור מחיצה, והיכא דבעינן עצם המחיצות לא מהני צוה"פ, והרי לענין סוכה הוא זה מפורש בהסוגיא דצריכה נמי צוה"פ וקשה דא"כ למה לנו פס ד' המשלים דין מחיצה מתורת לבוד ותיפוק לן דצוה"פ בעצמה דין מחיצה בה, וכן בסוכה העשוי' כמין גאם דעושה פס טפח ומשהו ומעמידו בפחות משלשה כי היכי דתהוי מחיצה ארבעה וצריכה נמי צוה"פ ג"כ קשה דל"ל מחיצת ד' והלא צורת הפתח בעצמה נחשבת מחיצה, אלא ודאי חזינן מזה דצוה"פ אינה מועלת רק להחשב כולו מוקף מחיצה, וממילא דמועיל בסוכה העשוי' כמבוי לצרף את הדופן השלישי להשנים, וכן בסוכה העשוי' כמין גאם מועיל שתהא הסוכה מוקפת כולה שלש מחיצות, אבל לענין עצם שיעור מחיצה האמור בסוכה שתים כהלכתן ושלישית טפח, דההילכתא בזה הוא דבעינן מחיצות עצמן, בזה לא מהניא צוה"פ, ושני בזה דין צוה"פ מדין לבוד ודין עומד מרובה על הפרוץ, דלבוד ועומד מרובה על הפרוץ הן עצמן מחיצה ממש, משא"כ צוה"פ אע"ג דדין מחיצה בה מ"מ אינה מצטרפת להשלים שיעור המחיצות, וע"כ ס"ל להרמב"ם דהוא הדין גם ברה"י דשבת בעינן דוקא עצם המחיצות לאשוויי רה"י, וממילא דאין צורת הפתח מועיל לזה, ולהכי הוא שהתנה בין בשבת ובין בסוכה דבעינן דוקא עומד מרובה על הפרוץ שזהו עצם דין של מחיצה המועיל בין בשבת ובין בסוכה. ועיין בעירובין דף י"א מעשה באחד שנעץ ארבע קונדיסין בארבע פינות השדה ומתח זמורה על גביהן ובא מעשה לפני חכמים והתירו לו לענין כלאים, ולפ"ד הרמב"ם צ"ל דחלוק דין כלאים מדין שבת וסוכה, דבכלאים לא בעינן רק הפסק מחיצה ולא המחיצה עצמה, וע"כ שפיר מועיל גם צוה"פ כיון דדין מחיצה בה, משא"כ לענין שבת וסוכה בעינן עצם המחיצות עצמן ובזה לא מהניא צוה"פ, וכמו שהבאנו מהך דצריכה נמי צוה"פ דהצוה"פ יש בה דין מחיצה ומ"מ אינה עולה לו להשתים וטפח דשלישית, וא"כ ה"נ הכא דכוותה.

והנה שם בסוגיא דף י"א ואר"ל כדרך שהתירו לו לענין כלאים כך התירו לו לענין שבת ור' יוחנן אמר לענין כלאים התירו לו לענין שבת לא התירו לו וכו' ובמאי אילימא בעשר בהא לימא ר"י בשבת לא אלא לאו ביתר מעשר, ולפמש"נ בדעת הרמב"ם דצוה"פ בלא מחיצות לא מהניא לאשוויי רה"י וגם מד"ת לא הוי רה"י א"כ הא קשה מאי פריך הסוגיא בהא לימא ר"י בשבת לא והא פשיטא דלא כיון דלא הוי רה"י, אלא די"ל דהסוגיא קיימא ברוח רביעית דגם לחי מהניא שם א"כ כש"כ צוה"פ, אכן קשה מהא דאיתא בעירובין דף ו' כיצד מערבין מבואות המפולשין לרה"ר עושה צוה"פ מכאן ולחי וקורה מכאן, וקשה דאיך מהניא צוה"פ והא אכתי מחוסר מחיצה הדרושה לרה"י לדעת הרמב"ם שהבאנו דצוה"פ אינה עולה למחיצות דרה"י, והניחא לשיטת רש"י לקמן דף י"ב דבשתי מחיצות ולחי נעשה רה"י א"כ הא נמצא דעצם המחיצות הדרושות לרה"י אינן אלא שתים ומחיצה שלשית מד"ת בלחי בעלמא סגי א"כ כש"כ צוה"פ דדינה כסתום כולו, ושפיר מועיל צוה"פ מכאן ולחי או קורה מכאן, אכן לדעת הרמב"ם בעצמו שפסק בפי"ז מהל' שבת דלחי חשוב כמחיצה רק ברוח רביעית ובעינן שלש מחיצות גמורות לדין רה"י, א"כ הא קשה דאיך מהניא צוה"פ במבוי המפולש כיון דנתבאר דלדין עצם המחיצה של רה"י לא מהניא צוה"פ. אכן נראה דכיון דצוה"פ הרי דין מחיצה בה וכדחזינן דמועילה לענין כלאים ובכמה דברים לענין סוכה, וא"כ המוקף בה חשוב כסתום ומוקף, ורק דאינה עולה למחיצות עצמן, א"כ הרי דינה חלוק, דנהי דאינו נעשה רה"י ע"י צוה"פ ומשום דחסר הדין מחיצות עצמן דבעינן לענין אשוויי רה"י, אבל מ"מ דין רה"ר פקע מיני', ומותר לטלטל בתוכו, דלדעת הרמב"ם אין היתר טלטול תלוי בדין רה"י, ומבוי שניתר ע"י קורה יוכיח, שהזורק לתוכו פטור לדעת הרמב"ם דמד"ת אינו רה"י, ומ"מ מותר לטלטל בתוכו, וה"נ בצוה"פ דכוותי' אע"ג דאינו מועיל לאשוויי רה"י מ"מ מועיל לענין היתר הטלטול. ובזה יבואר היטב הסוגיא דעירובין דף ו' דמבואות המפולשין לרה"ר עושה להן צוה"פ מכאן ולחי או קורה מכאן, ורה"ר עצמה לא מיערבא רק בדלתות, ופסק כן הרמב"ם בפי"ז מהל' שבת, ואע"ג דנראה דלדעת הרמב"ם גם מבואות המפולשין לרה"ר מצטרפי בהדי רה"ר להיות רה"ר מד"ת, וכמש"כ בפי"ד שם בקרן זוית הסמוכה לרה"ר דאינה רה"ר הואיל ומוקפת שלש מחיצות, דמשמע מינה דבמפולש מיהא מצטרפא לרה"ר להיות רה"ר, וא"כ מ"ש מבואות המפולשין לרה"ר מרה"ר עצמה דלא מיערבא רק בדלתות, אכן לפי המבואר הרי ניחא, דמבואות המפולשין לרה"ר כיון דכל דין רה"ר שבהן הוא בהדי צירופן לרה"ר, א"כ מועיל צוה"פ להפסיק שלא יצטרפו לרה"ר, משא"כ ברה"ר עצמה, דכל דין ביטול רה"ר שלה הוא רק ע"י דין מחיצות של רה"י, ע"כ לא מהניא ע"ז צוה"פ, כיון שאינה מועלת להשלים דין מחיצות עצמן. ודברי הרמב"ם מוכיחין כמש"כ ואדרבה בזה עוד יתישבו דבריו, דהנה בפי"ז שם כתב וז"ל היאך מתירין מבוי הסתום עושה לו ברוח רביעית לחי אחד או עושה עליו קורה ודיו וכו' שדין תורה בשלש מחיצות בלבד מותר לטלטל ומדברי סופרים היא הרוח הרביעית ולפיכך די לה בלחי או קורה עכ"ל, אשר לכאורה צ"ע, דהרי הך טעמא דבג' מחיצות מותר לטלטל מד"ת לא צריכינן רק לענין קורה דלא הויא מחיצה, ואין כאן רק ג' מחיצות בלבד, וע"כ צריכינן לטעמא דבג' מחיצות מותר לטלטל מד"ת, אבל בלחי תיפוק לן דלחי הוי מחיצה גמורה, ויש כאן ד' מחיצות, והוי רה"י גמור מדאורייתא, וכמו שפסק בפי"ז שם דמבוי שהכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב, משום דלחי הוי מחיצה גמורה ונעשה בן ד' מחיצות, ולמה כלל הרמב"ם גם לחי בהך טעמא דבג' מחיצות מותר לטלטל מד"ת, אכן לפי דברינו הרי ניחא, דהרי גם מבוי מפולש שהכשירו בצוה"פ ניתר בלחי, ושם הא לא הוי רה"י כלל, וכמש"כ דצוה"פ אינה משלמת לדין מחיצה של רה"י, וכל היתרו בלחי הוא רק משום דפקע מיני' דין רה"ר ע"י הצוה"פ, ונכלל בדין מבוי שניתר בלחי וקורה לדעת הרמב"ם אף אם אין דין רה"י בי', וזהו שכתב טעמא דמד"ת מותר לטלטל אף אם אינו רה"י. ועכ"פ חזינן מזה מבואר דלדעת הרמב"ם צוה"פ אינה עולה במקום מחיצה לאשוויי רה"י מד"ת, אשר ע"כ הלא מבואר היטב טעמו של הרמב"ם שהצריך דוקא עומד מרובה על הפרוץ גם בצוה"פ כיון דהצוה"פ אינה עושה רה"י וכש"נ.

והן דברי הרמב"ם אכתי צ"ע, דאמנם כן דדעת הרמב"ם דצוה"פ אינו עולה במקום מחיצה לאשוויי רה"י, אבל הרמב"ם הא איירי בכל גווני גם באיכא מחיצות בצדדין דהוי רה"י גמור מד"ת והזורק לתוכו חייב כדין פסי ביראות ואין שם חסרון מחיצות ולמה לא מהני צוה"פ, והרי המורם מדברי הרמב"ם הוא דלענין יתר מעשר מהניא צוה"פ, וכן לענין פרוץ מרובה על העומד ג"כ מהניא צוה"פ, ורק בשניהם יחד יתר מעשר ופרוץ מרובה בזה הוא דלא מהניא צוה"פ, וזה קשה איזה טעם יש בדבר, כיון דבעיקר הדין הלא צוה"פ מהניא בין לענין דין פרוץ מרובה ובין לענין דין יתר מעשר, ומאי איכפת לן אם שניהם ביחד יתר מעשר ופרוץ מרובה, וגם דבסוכה הרי לא איכפת לן כלל מה דפרוץ מרובה ואמאי לא מהניא שם ביתר מעשר בפרוץ מרובה וצ"ע. אכן נראה, דלפי המבואר הרי תרי גווני פתחא נינהו, ולא ראי זה כראי זה, דעד עשר דין פתח שלו תלוי בחלות דין מחיצות שבצדדין, וא"כ המחיצות הוא דמשוו לי' פתחא, וצוה"פ דין מחיצה שלה הוא מעצמה, ולפי"ז גם בצוה"פ עצמה דינה חלוק, דעד עשר יש בה גם תועלת מחיצות העומד שמשוו לה לפתח, ומעשר ואילך אין המחיצות שבצדדין מצטרפות לה כלל, וכל דין פתח שלה הוא רק מדין צוה"פ, אשר ע"כ זהו טעמו של הרמב"ם שבשניהם יחד יותר מעשר ופרוץ מרובה לא מהניא צוה"פ, דנהי דצוה"פ יש בה דין מחיצה ומיחשב הכל כסתום ומבטל כל דין פרצה בין בפרוץ מרובה על העומד ובין בפרצה יותר מעשר, אבל הלא אינה משלמת דין מחיצה הדרוש לענין רה"י, וממילא דאע"ג דלית כאן פרצה אבל מ"מ גם מחיצה אין כאן, וחסר בו דין רה"י והיתר טלטול, ולהכי הוא שהצריך הרמב"ם אחת משתי אלה, או שיהא העומד מרובה על הפרוץ דחייל על כולי' דין מחיצה ממש, או שתהא הפרצה פחותה מעשר דאז מועיל צירוף המחיצות שבצדדין, ואית בהו דין מחיצות המועילין לדין רה"י, אבל ביותר מעשר וגם פרוץ מרובה דאין המחיצות מועילות למקום הפרוץ, וכל דין מחיצה שלה הוא מכח ההילכתא דצוה"פ, בזה ס"ל להרמב"ם דאין צוה"פ מועלת להשלים דין מחיצה, וממילא דאע"ג דפרצה אין כאן מ"מ מחיצה המתרת ג"כ אין כאן ואין כאן דבר המתיר וכש"נ, ולפ"ז הרי ניחא הא דהצריך הרמב"ם גם בסוכה עומד מרובה, דאע"ג דפרוץ מרובה על העומד כשר בסוכה, אבל מ"מ פרצה יותר מעשר אוסרת גם בסוכה, ומשום דלא שאני סוכה משבת רק בדין פרצה האוסרת אבל לא בעיקר דין מחיצה המתרת, א"כ ממילא דפרוץ מרובה על העומד יחד עם פרצה יותר מעשר דחשוב כחסרון מחיצה המתרת סוכה שוה לשבת. ולפ"ז הרי לא קשה מהסוגיא דעירובין דמבואר שם דהך דינא דצוה"פ במקום פרוץ מרובה על העומד תלוי בדין צוה"פ יתר מעשר, דלפי המבואר הרי כל טעמו וסברתו של הרמב"ם הוא רק בפרוץ מרובה על העומד ויותר מעשר ביחד, דאז ליכא מחיצה כלל, אבל בחד מינייהו הרי גם לדעת הרמב"ם צוה"פ מועיל בין לפרוץ מרובה ובין ליותר מעשר וכש"נ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף