חידושי רבנו חיים הלוי/מעשה הקרבנות/י

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ מעשה הקרבנות י

הלכות מעשה הקרבנות
פ"י הי"ב

חתיכה של קדשי קדשים או של פיגול או נותר שנתבשלה עם חתיכות אחרות אותן החתיכות אסורות לזרים ומותרות לכהנים. עכ"ל. והוא ממתני' פ"ב דערלה מט"ז דתנן שם חתיכה של קדשי קדשים של פיגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות אסור לזרים ומותר לכהנים, ר"ש מתיר לזרים ולכהנים, ומפרש הרמב"ם דאו או קתני, ופליגי ר"ש וחכמים אם מהני דין ביטול באיסור קודש שאסור לזרים אם לא, וקשה דהרי מעיקרא תנן התם שאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך עיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו אסור לזרים ומותר לכהנים ר"ש מתיר לזרים ולכהנים, תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם וכו' לא באלו כדי לתבל ולא באלו כדי לתבל ונצטרפו ותבלו אסור לזרים ומותר לכהנים, ור"ש מתיר לזרים ולכהנים ע"כ, הרי דבמשניות אלו איפלגו ר"ש ורבנן בשני איסורין שאין בכל אחד כשיעור אם מצטרפין יחד לאסור אם לא, וכמו שפי' גם הרמב"ם שם כן, וכן פסק בפט"ז מה' מאכלות אסורות, ולמה חלק הך מתניתין לפרשה בענין אחר דאו או קתני, ולא בהפלוגתא אם שני איסורים מצטרפין, וככל הנך משניות, והא גבי הדדי תניין, ואם כי באמת יש לדייק מלישנא דמתניתין דאיירי באופן אחר, מדנקיט שם ברישא וכן באידך בבא אין בזה כדי וכו' ואין בזה כדי וכו' ואילו הכא בחתיכה של ק"ק לא נקיט הכי, ולהכי י"ל דפירשה הרמב"ם באופן אחר, אבל מ"מ הא אין בזה הכרח לפרש בענין אחר.

והנה בהא דפליגי ת"ק ור"ש ברפ"ב דערלה שם דתנן הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה וכו' ר"ש אומר אינן מצטרפין, מבואר בירושלמי שם דת"ק הוא ר"מ דאמר דכל איסורין שבתורה מצטרפין ללקות עליהן בכזית משום לא תאכל כל תועבה, ואם נימא דזהו ג"כ טעמא דת"ק בהך דשאור ותבלין שהבאנו, א"כ הא נמצא דבכל גווני אין שני איסורין מצטרפין לאסור תערובתן, ורק דטעמא דרבנן הוא משום דכולהו חשובין חד איסורא דלא תאכל כל תועבה, ולפ"ז לפ"מ דקי"ל דאין שני איסורין מצטרפין לענין מלקות וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ד ובפי"ד מה' מאכלות אסורות, וא"כ צריך להיות הכא הלכה כר"ש דאינן מצטרפין גם לאסור תערובתן, כיון דלא קי"ל כר"מ בהך דלא תאכל כל תועבה, אלא דברמב"ם פט"ו מה' מאכלות אסורות הי"ד פסק להדיא דערלה וכה"כ מצטרפין זע"ז, וכן בפט"ז שם פסק ג"כ דשאור ותבלין של תרומה ושל כלה"כ מצטרפין זע"ז ביש בין שניהם כדי לחמץ ולתבל לענין שלא יבטלו משום דינא דכל המחמץ ומתבל לא בטיל, ומבואר דס"ל דהנך שתי פלוגתות אינן תלויות כלל זב"ז. ואשר ע"כ נראה מוכרח מזה, דדוקא לענין צירוף כזית משני איסורין ללקות עליו הוא דהוי דינא דאין שני איסורין מצטרפין, ומשום דכיון דלא אכל מכל איסור בפ"ע שיעורא כדי לחייבו, א"כ הא נמצא דצריכינן דוקא שיחול כאן דין צירוף של שני איסורין יחד לאשוויי חיובא, ואין שני איסורין מצטרפין, אם לא לר"מ משום איסורא דל"ת כל תועבה דחשיבי כולהו בזה חד איסורא, אבל בלא"ה לא מצטרפי, משא"כ לענין צירופא שלא יתבטלו לא צריכינן בזה כלל לחלות דין צירוף של שני איסורין שיהיו מצורפין יחד, ואך דממילא הוא דכיון דאין כאן כדי לבטל את שתיהן א"כ ממילא אינן בטלים ובאיסורן הן עומדין, אבל לא דצריך לחול כאן דין צירוף שיהא חייל איסורא מתרווייהו, וע"כ אין זה נוגע כלל לפלוגתא דר"מ וחכמים אם מצטרפין שני איסורין יחד משום הך לאו דלא תאכל כל תועבה, כיון דזה שלא יתבטלו אין זה נוגע כלל לדין צירוף איסורין ושפיר מצטרפי בזה גם לחכמים דר"מ, וע"כ שפיר פסק הרמב"ם כן, ומשום דאין הנך שתי פלוגתות תלויות זב"ז, ולהכי הוא שפסק הרמב"ם כת"ק.

והנה ביסוד הך דינא דטעם כעיקר, צ"ע אם הוא זה דאמרינן דע"י הטעם חשוב ניכר האיסור ולית בי' דין ביטול כלל, או דבאמת חייל על האיסור דין ביטול, ורק דגם טעם האיסור יש בו דין איסור, וכדילפינן לה מקראי דוכל משרת וגיעולי נכרים, וכלשון הגמ' בכל דוכתי דטעם כעיקר. ונראה דזה מבואר מהא דתנן בחלה פ"ג העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח, ומבואר. בזבחים דף ע"ח דהוא משום דמין בשאינו מינו בטעמא, ואם נימא דבאמת יש על הדבר דין ביטול וחשיב נתבטל, אלא דאסור משום דינא דטכע"ק, א"כ הרי לא שייך זאת אלא באיסורין, דילפינן לה מקרא דמשרת וגיעולי נכרים, דאע"ג דעצמו של דבר נתבטל מ"מ יש בו איסור טעמו, אבל לענין לצאת בו' י"ח מצה הרי פשיטא דכל שיש בעיקרו דין ביטול שוב אינו יוצא בו ידי מצה, דלא מצינו דבדינא דטכע"ק לחוד יהא סגי לצאת בו מצותו, אלא ודאי דיסוד דינא דטכע"ק הוא דאמרינן דכיון דניכר הטעם פקע דין ביטול גם בעיקרו, ולהכי שפיר יוצא בו י"ח מצה, כיון דיש כאן גם עיקרו ממש לכל מילי. אלא דמהא דמבואר בסוגיא דפסחים דמ"ד דילפינן מנזיר לכה"ת בק"ו, וכן מהא דאיתא שם דחולין מקדשים לא ילפינן, וכן מהא דאיתא בנזיר דל"ז דגם מנזיר לא ילפינן משום דחמיר איסורי' דאפילו חרצן אסור לי', ולא חשבינן לי' לגילוי מילתא בעלמא דחשוב ניכר האיסור, ובודאי ש"מ דדינא דטכע"ק לא לענין ביטול נאמר, כ"א דהוי דין בפ"ע וגזה"כ וחלות דין דטכע"ק, וקשיין הנך סוגיין אהדדי. אלא ודאי דהך דינא דטכע"ק, בעיקרו הוא דין מסויים בפ"ע וחלות איסור של טכע"ק, וכדילפינן לה מקרא דמשרת דהוי לאו ואיסורא, ואך דדין איסור זה הוא זהו גופא דלא בטיל, ושפיר ניחא הא דמועיל הך דינא דטכע"ק גם לענין מצות לצאת בו י"ח מצה, כיון דהוא כעיקרו ממש, דהא פקע מיני' דין ביטול, וגם ניחא' הא' דלא חשוב גילוי מילתא, כיון דגם זה דלית בי' דין ביטול הוא ג"כ ע"י חלות הדין איסור של טכע"ק. והכי מוכח מהא דקי"ל נו"ט לפגם מותר, ומבואר בע"ז דף ס"ז דהוא משום דדרשינן דנבילה שאינה ראויה לגר אין בה איסור נבילה, וה"ה לכל האיסורין, וכבר הקשו הראשונים דהא נו"ט לפגם ראוי לגר הוא אלא שפוגם טעמו מאשר בתחלה, ותירצו דכיון דאיסורו הוא משום טעמא, ע"כ אמרינן דבכל שבעיקר טעמו הוא פוגם הרי הוא כאינו ראוי לגר ולית בי' איסורא, וכ"ז לא שייך אלא אם נימא דהוי דין מסויים דטכע"ק, ואז האיסור תלוי בתר טעמא, משא"כ אם נימא דדין טכע"ק הוא דחשוב ניכר האיסור, א"כ הא יש כאן ממשו של איסור הניכר, וצריך להיות באיסורו כ"ז שהוא ראוי לאכילת אדם, והרי גם ע"י טעם פגום איכא היכרא והאיסור ניכר, אלא ודאי כמש"כ דהוי דין מסויים דטעם כעיקר, ועיקר איסורי' הוא משום טעמא, והא דלא בטיל הוא ממילא ע"י הדין של טכע"ק, וע"כ בנו"ט לפגם דלית בי' איסורא דטעמא, ממילא הדר גבי' דין ביטול ושרי. ולפ"ז צ"ע, אם שני איסורין מצטרפין לאסור בנו"ט במין בשאינו מינו, דנהי דלענין ביטול שפיר מצטרפין, וכדתנן במחמץ ומתבל דאיסורין מצטרפין, אבל מאחר דדין ביטולם הלא מיתלא תלי באיסורא דטכע"ק, ובעיקר חלות האיסור דטכע"ק י"ל דליתא בשני איסורין, דכל לאשוויי איסורא וחלות שם איסור דין צירוף בו, דהדר דיני' דאין שני איסורין נפרדים מצטרפין, ולא דמי למחמץ ומתבל דתנן דשני איסורין מצטרפין זע"ז, דהתם עיקר דינם הוא זהו גופי' דאינם בטלים, ולענין שלא ליבטל שפיר מצטרפין גם שני איסורין נפרדים, דצירופן הוא ממילא וכש"נ, משא"כ לענין נו"ט דבעינן למיחל עלי' איסורא דטכע"ק, דצריכינן דוקא לדין צירוף דאין שני איסורין מצטרפין. אשר לפ"ז הרי מבואר היטב דעת הרמב"ם וטעמו, במה שפירש למתני' דחתיכה של קדשי קדשים ושל פיגול דלא איירי בצירוף איסורים, דהרי הכא הוי איסורן משום דינא דטכע"ק דאין שני איסורין מצטרפין בזה, ובע"כ דפירושא דמתניתין הוא או של ק"ק או של פיגול, וכמו שפירש הרמב"ם, וממילא דמיושב היטב דיוקא דמתניתין דלא תני אין בזה כדי ליתן טעם וכו', כיון דלא מיירי הכא כלל בדין צירוף איסורין, וכמש"נ.

והנה תנן ברפ"ב דערלה שם הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זע"ז וכו', רש"א אינן מצטרפין, רא"א מצטרפין בנו"ט אבל לא לאסור, הרי להדיא דשני איסורין מצטרפין גם לענין נו"ט, ודלא כמש"כ דאין שני איסורין מצטרפין באיסורא דטכע"ק. אכן עיין בר"ש שם דמפרש להך דר"א בתרי גווני, או דמצטרפין לאסור תערובתן אבל לגוף האיסור ר"ל לענין מלקות לא מצטרפי, והפירוש השני הוא דמצטרפין לאסור תערובתן בנו"ט ולא לאסור לענין שיעורא דמאתים, ולפי פירוש השני דמחלק בין תערובות דנו"ט לתערובות דמאתים, הא הוי משום דחמיר איסורא דנו"ט דהוא מד"ת מאיסורא דמאתים דהוא מדרבנן, וא"כ הא י"ל, דבאמת ר"א ס"ל כר"מ בעיקר הדין דכל איסורין שבתורה מצטרפין זע"ז משום לא תאכל כל תועבה, וכת"ק דמתני' דהוא ג"כ כר"מ, וע"כ שפיר מצטרפין גם שני איסורין גם בדין טעכע"ק, כיון דהם חד איסורא משום הך דלא תאכל כל תועבה. (ומ"מ אינן מצטרפין לאסור במאתים, אע"ג דהויין חד איסורא, הואיל דהוא מדבריהם אזלינן בתר עיקר איסורן דהויין שני איסורין נפרדים, או דנימא דהא דערלה וכלאי הכרם הם במאתים הוא רק על עצם דין ערלה ועצם דין כה"כ, ולא בהדין תועבה שלהם, ונמצא דשיעור זה דמאתים תלוי רק בשם ערלה ובשם כלה"כ, וע"כ הויין כשני איסורין נפרדים ואינן מצטרפין.] ואה"נ דלפ"מ דקי"ל דאין מצטרפין למלקות, דחשיבי תרי איסורין נפרדים, א"כ אין מצטרפין גם באיסורא דטכע"ק, ומיושבים היטב דברינו שכתבנו בדעת הרמב"ם כמש"כ. אולם לפי פי' הראשון שהזכיר הר"ש דהך דאבל לא לאסור ר"ל לענין מלקות, א"כ הא פליג ר"א אר"מ, וס"ל דאין שני איסורין מצטרפין למלקות, ולא ס"ל הך דל"ת כל תועבה, וא"כ מדמצטרפין בנו"ט ש"מ דלא חשיבא זאת דין צירוף, וגם שני איסורין נפרדים מצטרפין לאיסורא דטכע"ק, וזהו להדיא דלא כמש"כ בדעת הרמב"ם.

והנה בספ"ב שם תנן עוד בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים שנתבשלו עם בשר התאוה אסור לטמאים ומותר לטהורים, ובירושלמי על הך מתניתין רשב"ל אמר במחלוקת, [פי' דמוקי למתניתין דאיירי שהבשר קדשים קלים הוא טמא, ונמצא דגם לטהורים איכא איסורא על ב' החתיכות חדא משום איסור טומאה וחדא משום איסור זרות, וא"כ הא דתנן דמותר לטהורים הוא רק לר"ש דאין שני איסורים מצטרפין,] ר"י אמר דברי הכל [פי' דלא מוקי למתני' בכה"ג, אלא בשניהם טהורין, וא"כ שפיר מותר לטהורין לכו"ע, כיון דגבייהו ליכא איסורא רק על הבשר קדשי קדשים לחוד משום זרות] וקשיא על דרשב"ל לא כן סברנן מימר כולהון לשון טומאה מצטרפין וכא יצטרפו כולן לשון טומאה ולשון זרות, [פי' שיצטרפו יחד איסור טומאה ואיסור זרות משום דתרווייהו איסורי קדש נינהו ויהא אסור גם לטהורים גם לר"ש] סבר רשב"ל כהדא דתני בר קפרא חתיכה של קדש ושל פיגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות ר"ש מתיר וחכמים אוסרין, (פי' דמבואר בזה דאף דכולן הן איסורי קדש מ"מ אינן מצטרפין זע"ז], ולכאורה דברי הירושלמי תמוהין במה שהביא להא דתני בר קפרא, והא דברי בר קפרא הן דברי המשנה ומאי אלימא הך דבר קפרא להוכיח מינה יותר ממשנתנו בעצמה, ובע"כ מוכח כמו שפירש הרמב"ם, דהמשנה לא מיירי כלל בדין צירוף איסורין, ורק בדין הנותר והפיגול עצמן היאך דין ביטולם הוא, וא"כ הרי אין ראיה כלל ממשנתנו להך דינא שבירושלמי, כיון דבמשנתנו לא הוזכר ענין צירוף כלל, וע"כ מביא מהך דבר קפרא דאיירי לענין צירוף איסורים, וניחא היטב דברי הירושלמי. ולא תקשי לפ"ז, דא"כ הא מבואר בדברי בר קפרא דלחכמים דפליגי אר"ש מצטרפין שני איסורין יחד גם להך דינא דטכע"ק, וכמבואר להדיא בדברי בר קפרא דגם בהא חכמים אוסרין, ואע"ג דקיימא לענין צירוף איסורים בטכע"ק, ודלא כמש"כ דלהך דינא דטכע"ק אין שני איסורין מצטרפין, די"ל דחכמים דהכא קיימי בשיטת ר"מ דכל איסורין שבתורה מצטרפין זע"ז משום הך דל"ת כל תועבה, וע"כ שפיר מצטרפי לדידי' שני איסורין גם בהך דינא דטכע"ק וכש"נ למעלה, אבל לפ"מ דקי"ל דאין מצטרפין למלקות דחשיבי תרי איסורים נפרדים ע"כ אין מצטרפין גם בהך דטכע"ק, וכש"נ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף