אבן האזל/מעשה הקרבנות/י

אבן האזל ‏ מעשה הקרבנות י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

ואין חטאת ואשם ושירי מנחות נאכלין אלא לזכרי כהונה בעזרה, ואם נאכלו בהיכל נאכלו שנאמר לכל חטאתם ולכל אשמם בקודש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו, וכן שלמי צבור הרי הן כחטאת וכאשם כמו שבארנו.

ואם נאכלו בהיכל נאכלו, המ"מ ציין לזה בפ' קדשי קדשים דף ס"ג, והוא תימה דשם איתא ר' יהודה בן בתירה אומר מנין שאם הקיפו נכרים את כל העזרה שהכהנים נכנסים לשם ואוכלים שם קדשי קדשים ת"ל בקודש הקדשים תאכלנו, ואם מקור דברי הרמב"ם הוא מהך ברייתא היה לו להביא כלשון הברייתא שאם אין יכולים לאכול בעזרה אוכלים לכתחלה בהיכל, ולמה כתב רק לשון בדיעבד שאם נאכלו בהיכל נאכלו, והנה הברייתא דמייתי הגמ' היא בספרי פ' קרח על קרא דבקדש הקדשים תאכלנו ותניא שם על זה כרת הקב"ה ברית עם אהרן על קודש הקדשים שלא יהיו נאכלים אלא במקום קדוש, ר' יהודה בן בתירה אומר הרי הגוים שהקיפו את העזרה מנין לקדשי קדשים שנאכלים אפי' בהיכל ת"ל בקודש הקדשים תאכלנו, ומבואר דר"י בן בתירה חולק על הת"ק.

והנה רש"י בחומש כתב בקדש הקדשים תאכלנו למד על קדשי קדשים שאינם נאכלין אלא בעזרה ולזכרי כהונה, והרמב"ן שם כתב על פירש"י ולא הבינותי זה כי קדש הקדשים אינו מקום אכילת הקרבנות כי הכתוב אומר במקום קדוש תאכל בחצר אוהל מועד, וקדש הקדשים הוא במקום הארון לפנים מן הפרכת כמו שכתוב והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים, ולכן כתב הרמב"ן דלת"ק נפרש בקדש הקדשים תאכלנו שתאכלנו בקדושת קדש הקדשים, והרא"ם מפרש בכונת רש"י שג"כ דעתו לפרש בקדושת קדש הקדשים תאכלנו והיינו בעזרה.

ונראה דיש לומר דהרמב"ם ג"כ מפרש כפי' הרמב"ן וכמש"כ הרא"ם שכן כונת רש"י דאמר ת"ק כרת הקב"ה ברית עם אהרן על קדש הקדשים שלא יהיו נאכלים אלא במקום קדוש, והיינו שהוא לעיכובא ואם נאכלו בחוץ אכלו קדשים פסולים שנפסלו ביוצא, וכיון דילפינן מקרא דואכלו אותם אשר כופר בהם שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים אם אכלו בחוץ לבד העבירה של הכהן חסר גם בכפרת הבעלים, וסובר הרמב"ם דת"ק חולק על ר' יהודה בן בתירה ואינו מתיר לאכול בהיכל אפי' כשאי אפשר לאכול בעזרה, אלא דמ"מ בזה אינו חולק ת"ק על ריב"ב דבדיעבד אם נאכל בהיכל נאכלו, והיינו שהאכילה היתה כשרה אף שאין מקומו שם לכתחלה לאכילה, דהא אמר ת"ק שלא יהיו נאכלים אלא במקום קדוש, ולמעוטי חוץ לעזרה אבל בהיכל אין עיכוב בדיעבד ובעלים נתכפרו, דמה דסבר ת"ק דלכתחלה אין מקום אכילתו בהיכל אינו בשביל הכשר המקום לאכילה דהא ההיכל הוא יותר מקום קדוש, אלא דמשום כבוד ההיכל אין מקומו לאכילה אפי' לאכילת קדשי קדשים, אבל בדיעבד אם נאכלו בהכשר נאכלו מצד הכשר מקום וכנ"ל.

-מלואים והשמטות-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א.

בפ"י ה"ג בד"ה ונראה, במש"כ לבאר ד' הרמב"ם שכתב ואם נאכלו בהיכל נאכלו, דסובר דת"ק חולק על ריב"ב דאמר דאם הקיפו עכו"ם העזרה, דנאכלים קדק"ד בהיכל, כתב בזה דא"כ אמאי פריך בזבחים דס"ג מהך ברייתא מסיפא מריב"ב ולא פריך מת"ק דחולק דאפי' בכה"ג אין אוכלין בהיכל, ובפרט דלהלכה קיי"ל כת"ק, נראה דלא קשה דהא בת"ק לא הוזכר אלא שצריכים ליאכל במקום קדוש לאפוקי חוץ לעזרה, אבל הך דינא דאם אי אפשר בעזרה אם נאכלים בהיכל אינו מפורש בדברי ת"ק ולא שייך למיפרך, רק כיון דריב"ב דריש מקרא דבקודש הקדשים תאכלנו שאם אי אפשר בעזרה כדכתיב בחצר אוהל מועד, נאכלים בהיכל, ות"ק לא דריש קרא להכי מוכח דריב"ב חולק, אבל זהו מדהוצרך קרא דבקודש הקדשים, אבל אם היינו אומרים סברא דלא יהא טפל חמור מן העיקר לא מוכח מת"ק דחולק ע"ז, ולכן ע"כ פריך מריב"ב ומשני לחלק מעבודה לאכילה, ולכן צריך קרא, וממילא מוכח דת"ק חולק.

ומה שכתב עוד דאם כונת הרמב"ם לבדיעבד, מה נ"מ והרי אפי' אם נאבדו לגמרי אין אכילת הבשר לכהנים מעכב הכפרה, וציין לד' התוס' פסחים דנ"ט, זה בודאי קושיא עצומה ואינו על מש"כ אלא על עיקר ד' הרמב"ם שכתב ואם נאכלו בהיכל נאכלו, דמה משמיענו בזה, וכדי לבאר דבריו כתבתי שאם אכל הכהן חוץ לעזרה חסר גם בכפרת הבעלים, ובודאי קשה דהיכי מצינו שיהי' חסרון אם לא נאכל בכפרת הבעלים, וכמו שהביא מד' התוס', אבל כיון שכתב כן הרמב"ם מפורש נראה דצריך לומר בדעתו דמה שכתבו התוס' דאין אכילת הבשר לכהנים מעכב בכפרת הבעלים אם א"א לאכול, הוכיחו זה ממה שכתבו וז"ל, ומיהו קשה מנטמא בשר היאך זורק את הדם, הא אין לבשר שעת היתר לכהנים, ונראה לפרש דכל זמן דחזי בשר לאכילה לא מתכפרי בעלים עד שיאכלו כהנים, אבל אם נטמא אח"כ או יצא או נעשה נותר מתכפרי בעלים עכ"ל, ולפי דבריהם קשה דא"כ למה הוצרך ר"פ לשנויי כיון דלא אפשר עשאום כמו שנטמאו, ויכולים הכהנים לאכול תפ"ל דאם הוי כמו דלא אפשר א"כ אין עיכוב בכפרת הבעלים אלא די"ל דר"פ קושטא קאמר דהכהנים יכולים לאכול.

אבל באמת עיקר הוכחתם נראה דאינו מוכח דבזבחים דף ו' ע"א במה דתניא וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם כתבו התוס' בפ' תמיד נשחט, אמרינן כל כמה דלא אכלי כהנים בשר לא מצי מכפר, דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם, אבל מ"מ עיקר כפרה אינה אלא בדם, וצריך באור מהו עיקר הכפרה וכוונתם ברורה דיש עיקר הכפרה דהיינו מי שחייב חטאת מתכפר חטאו בזריקת הדם, וכדכתיב וכפר עליו הכהן מחטאתו, ויש דין כפרת הבעלים אם הם מחוסרי כפרה להכשירם באכילת קדשים, ובזה אמרינן דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, וא"כ אין התחלה לקושייתם דבנטמא בשר האיך זורק את הדם, דהא זריקת הדם הוא עיקר הכפרה, וא"כ יש לומר דהרמב"ם אינו סובר כהתוס', ואם באמת לא יוכלו הכהנים לאכול לא מתכפרי הבעלים אם הם מחו"כ, לכן שפיר כתב דאם נאכלו נאכלו והיינו שהיה אכילת כהנים ונתכפרו הבעלים לגמרי.

יב

אין מבשלין חטאת או אשם עם מורם מתודה או מאיל נזיר מפני שממעט באוכליהן ובמקום אכילתן וכו' חתיכה של קדשי קדשים או של פגול או נותר שנתבשלה עם חתיכות אחרות אותן החתיכות אסורות לזרים ומותרות לכהנים. בשר קדשי קדשים או בשר קדשים קלים שנתבשל עם בשר תאוה הרי בשר התאוה אסור לטמאים ומותר לטהורים.

השגת הראב"ד ומותרות לכהנים, א"א והוא שיהיה בשל היתר להעלות את האיסור.

כתב הכ"מ על השגת הראב"ד וז"ל ואני אומר שדבר פשוט הוא וכתבו רבינו בהדיא בפירוש המשנה שם, אבל קשה שלא היה לכתוב או או וצריך עיון עכ"ל, והנה מפרש הכ"מ בדעת הרמב"ם כאן בהלכה כמו שכתב בפיהמ"ש דמיירי שיש בשל היתר להעלות את האיסור, אלא שהקשה דאמאי כתב הרמב"ם או או ואינו מפרש שנתבשלו כולם, וכפי' הר"ש דת"ק סבר דמצטרפין לאסור, ובזה חולק ר"ש וסובר דאינן מצטרפין וכמו במשניות הקודמות, ודברי הכ"מ בזה צריכים באור דכיון שהזכיר דברי הפיהמ"ש והוא אינו מפרש כפי' הר"ש אלא דזהו החדוש במתני' דאפי' אין בהם בנותן טעם מ"מ אסורות לזרים א"כ לא שייך שיפרש מדין צירוף, אלא שלשון התוי"ט שם אינו מבואר שכתב שאין זה ענין להיתר מעלה את האיסור, ובעצמו כתב דמיירי שיש ששים רק דכונתו דהא הרמב"ם אינו מפרש מדין צירוף, אלא דבלשון הרמב"ם משמע דמפרש שנתבשלו כולם יחד עם החולין, ויש לומר דכונת הכ"מ דלפי"מ שכתב כאן הרמב"ם או או מה שייך לומר על קדשי קדשים שמותרות לכהנים, ומטעם זה פירש הרמב"ם בפיהמ"ש שנתבשלו יחד, ואולי יש לומר דכיון דמיירי שנתבטלו בששים, רק שאנו מחמירין לאסרם לזרים א"כ הו"א דמשום חומרא זו יהיו אסורים גם לכהנים משום היסח הדעת כיון שבאמת נתבטל טעם הקדשי קדשים בהחולין, א"כ הסיח דעתו מלשמרם בקדושה לכן אשמעינן דכיון דעכ"פ מדרבנן אסורים לזרים לא הוי היסח הדעת ושומרם בקדושה ומותרות לכהנים.

אכן בעיקר פי' הראב"ד והכ"מ שמפרש כן הרמב"ם בפיהמ"ש דמיירי כשיש ס' קשה טובא, דבפ"ח הל' י"ח כתב כלי שבישל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בהם בנותן טעם הרי הכל נאכל כחמור שבה וטעון הכלי מריקה ושטיפה והכל כחמור שבהן לכל דבר, ואם לא נתן טעם זה בזה אין הקלים נאכלין כחמורים ואינן כמותן לכל דבר, אבל הכלי טעון מריקה ושטיפה, ודבריו הם ממתני' דזבחים לפי"מ דמפרש הגמ' שם א"כ מפורש להדיא דאם לא נתן טעם זה בזה אין הקלים נאכלים כחמורים ואינן כמותן לכל דבר וא"כ הם מותרים לזרים, ועוד דאפי' לטמאים צריכים להיות החולין מותרים כיון דתנן דאינן נאכלים כחמורים ואקדשים וחולין נמי קאי, א"כ אין החולין נאכלין כקדשים ומותרין לטמאים, והוא תימה עצומה ועל סתירת המשנה דזבחים עם המשנה דערלה לפי כל המפרשים היה אפשר לומר דלפי"מ דמוקים רבא בזבחים דמתני' מני ר"ש דאמר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה, א"כ לא קשה דהא ר"ש חולק במתני' דערלה וסובר דמותרין גם לזרים אבל להלכה קשה, ובאמת קשה טובא לפרש עיקר ההלכה כאן בדברי הרמב"ם דמיירי שיש כאן ששים שהי' לו לפרש אם לא נתנו טעם, דאף שכתב לשון המשנה מ"מ בדבר כזה לכתוב סתם היתר על איסור היה צריך לבאר.

והנה בדברי הרמב"ם בפ"ח קשה מה שהשמיט הא דתנן לפי מה דמפרש הגמ' דאם יש בהן בנותן טעם פוסלין במגע, ואף דיש לומר דזה בכלל והכל כחמור שבהן לכל דבר, מ"מ קשה דאין דרך הרמב"ם להשמיט לשון המפורש במשנה וגמ' ולכלול זה בדרך כלל, לכן הייתי סבור לחדש דהרמב"ם כאן בהלכה אינו מפרש מתני' דערלה כפירושו בפיהמ"ש כשאין בהם ליתן טעם דבסתמא כשמבשלים ביחד אין שיעור ס' אם אינו מפורש כן ומ"מ אינו אוסר פיגול ונותר ומותר לכהנים, וטעמו משום דהא חזינן דבקדשים לא אמרינן טעם כעיקר לאסור דהא דין טעם כעיקר ילפינן מגיעולי נכרים, וזהו לאיסור הכלים שנתבשלו בהן, וכבר כתבנו בפ"ח הל' י"ב להוכיח דבקדשים שנתבשלו א"צ הגעלה ואפי' במה דצריך מריקה ושטיפה, והעיקר דבנתבשל קודם זריקה או בחטאות הנשרפות אף דיש לאו באכילתן א"צ מריקה ושטיפה.

ונמצא דיש לנו שתי הלכות בקרא א' כל אשר יגע בבשרה יקדש ובזה אמרינן שאם פסולה תיפסל, ואם כשרה היא תאכל כחמור שבה, ב' יש לנו דין מריקה ושטיפה בקרבנות הנאכלים אם נתבשלו אחר זריקה, והנה מצינו חילוק בין קדרות שנתבשלו בהן לשפוד ואסכלה משום שבלעו שלא ע"י מים, דבשאר איסורין צריכין ליבון צריכין כאן הגעלה כמו שבארתי שם, ולפי"ז נוכל לומר דמה דכתיב כל אשר יגע בבשרה והיינו חם בחם דבצונן ליכא בליעה, דזהו דוקא אם שלא ע"י מים דהבליעה יותר חזקה והוי כמו שבלע ממש, אבל כשנתבשלו יחד שהבליעה הוא ע"י מים ליכא בזה דין טעם כעיקר כמו דליכא בכלים שנתבשלו בהן חטאת הנשרפות או קודם זריקה, אלא דיש לנו דין מריקה ושטיפה, ומסתבר דהבשר שנתבשל יחד עם הקדשי קדשים לא קילא מהכלים שנתבשל בהן, לכן צריך לאכלם כחמור שבהן כזמן אכילת הקדשי קדשים, אבל אם נתבשלו קדשים קלים או חולין יחד עם קדשים פסולין שצריכין אנו לאסרם לגמרי בזה ליכא אלא קרא דכל אשר יגע בבשרה יקדש ולא ילפינן אלא היכי דבלע הכשרה מהפסולה ממש שלא ע"י בישול.

אלא דלפי"ז לא היינו יודעים מקרא דמריקה ושטיפה אפי' לאסור לזרים, ומהסוגיא דחולין דף צ"ה דילפינן מזרוע בשלה דין ס' או ק' מדמותר האיל לזרים היה אפשר לומר דכיון דמחובר יחד הוי כמו שבלע שלא ע"י מים אף שהוא בבישול, ועוד דשם הוא באמת מדין דרבנן, אלא דזהו שחידשו במתני' דערלה דלזרים אסור גם בבישול כמו דאסורים לאכול אחר זמן ההיתר, דכיון דאין אנו אוסרים לגמרי ומתירין לכהנים נוכל ללמוד מדין מריקה ושטיפה.

ובזה מבואר מה שלא כתב הרמב"ם בפ"ח הל' י"ח דין פוסלין במגע שמפורש במשנה דהרמב"ם אינו מפרש המשנה כפירש"י וכפירושו בפיהמ"ש דקאי על בשר שנתבשל עם הקדשי קדשים, דכיון שע"י בישול לא נאסרו חולין או קדשים שנתבשלו עם פיגול ונותר, א"כ לא נוכל לומר דחולין או קדשים קלים שנתבשלו עם פיגול ונותר יפסלו אחרים במגע, [ומלבד זה יש לעורר דהא אין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, ומצאתי שעמד בזה הק"א וכתב דאפשר בבשר שמן דיוצא] לכן מפרש הרמב"ם דהא דתנן פוסלין במגע זהו עיקר דינא דכל אשר יגע ואשמעינן דאין פוסלין במגע אלא כשנתן טעם, וכדתנן אח"כ רקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה ואשמעינן ברישא דאם אין בהפסולה כדי ליתן טעם אינו פוסל במגע, וזהו שכתב בעיקר דינא בהל' ט"ו, אלא דמ"מ אינני קובע מסמרים בזה שהוא חדוש גדול וצריך להתיישב בזה.

-מלואים והשמטות-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א.

בהל' י"ב בד"ה אכן במה שכתבתי דלפי"מ דמפרשים דמיירי כשיש בהן ס' קשה ממה שכתב בפ"ח הל' י"ח דאם לא נתן טעם זה בזה אינו כמותן לכל דבר, כתב אפשר דלא אסר הרמב"ם בכל קדשי קדשים במשהו כשיטת רש"י בחולין דצ"ח ע"ב אלא דוקא בחטאת, וכ"כ הצ"ק בזבחים דצ"ה ע"ב הנה עיקר תירוצו אינו מיושב דהא הרמב"ם כתב כאן סתם קדשי קדשים, ומוכח דגם אשם בכלל כמו שהזכיר קודם, אך עיינתי בד' הצ"ק וראיתי שיסוד דבריו הוא עפ"י שהקשה לו חכם אחד דלדעת הרמב"ם דלשאר קדשים סגי במריקה ושטיפה אפי' לכלי חרס, א"כ היכי ילפינן לשאר איסורים דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם, ומזה בא הצ"ק להיסוד דהחילוק מחטאת לשאר קדשים הוא דבחטאת אסור אפי' משהו, לכן ילפינן מחטאת יי"נ וחמץ שדינם ג"כ במשהו, דלא מהני הגעלה לכלי חרס משום שנשאר משהו, והנה לפימש"כ בפ"ח מד' הרמב"ם דלפני זריקה א"צ מו"ש, וכן כלי אבנים דמוכח דדעתו כמו שכתב גבי תרומה דאם שטף הקדירה במים מותר לבשל בה שאינו דומה לאיסורין, וכן הוא גבי חטאת דעל הבלוע ליכא דין קדשים, רק שהתורה הצריכה בחטאת מו"ש, ולכן לא קשה כלל מה דילפינן בשאר איסורין מחטאת לכלי חרס דלא מהני הגעלה, דבשאר איסורין הא ילפינן מגיעולי נכרים דצריך הגעלה, וכיון דהתורה אמרה בכלי חרס ישבר הא מוכח דעכ"פ בכלי חרס אינה פועלת ההגעלה להוציא כל הבלוע, ומה דבשאר קדשים סגי מו"ש בכלי חרס זהו משום דבשאר קדשים גם הגעלה לא צריך.

במש"כ שם בד"ה והנה, ליישב דעת הרמב"ם שהשמיט הא דתנן דאם יש בהן בנו"ט פוסלין במגע, וכתבתי דסובר דמתני' מיירי בשאין בהם ס' ומ"מ אינו אסור בקדשים משום טכ"ע וא"צ הגעלה אלא מו"ש בחטאת, ומה דכתיב אשר יגע בבשרה יקדש זהו בחם בלא מים, ומסתבר דהבשר שנתבשל יחד עם הקדק"ד אינו קל מהכלים שנתבשל בהן, דצריך לפחות מו"ש, אבל זהו דוקא אם אין נאסרין לגמרי, וכמו בכלים דאין הפסד לעשות מו"ש, וכן לאכול כחמור שבהם, אבל כשנתבשלו עם קדשים פסולים לדין לאסרם לגמרי אינן נאסרין, כתב ע"ז צ"ע דלהדיא איתא בחולין דף צ"ח גבי קדשים ל"צ אלא לטעם כעיקר, דבקדשים אסור, וא"כ איך אפשר לחדש קולא בקדשים יותר מבחולין, הנה הקשה לפירש"י דפירש ביותר מס' ועיין בד' התוס' שם, ופי' דוקא בקדשים, אבל התוס' הקשו שם על פירש"י, ופירשו דקדשים הוי כמו שאר איסורין ואינו אסור במשהו וכתבו דמה דאמר רבא דבקדשים אסור לאו דוקא קדשים דה"ה בחולין ע"ש.

עוד כתב דהא לא גרע מתרומה שהעדשין נאסרין מחמת הגריסין ועוד מקדירה שבישל בה תרומה שאוסרת מחמת השומן וכ"ש במבשל גוף הבשר ובקדשים דחמירי טפי, וגם בזה שכתבתי דעכ"פ לא קילא הבשר מהכלים שנתבשל בהן, דהא מצינו בכלי גללים דא"צ מו"ש, ואם לדמותן לכלים גמורים הא יש לדמותן לכלי חרס דבחטאת אין לו תקנה אלא שבירה, והנה מה שהקשה מתרומה מעדשים שנתבשלו עם הגריסין, וכן מקדירה שבישל בה תרומה, הרי משום זה כתבתי דאסור לזרים משום דאין הפסד, ולענין זה ילפינן ממו"ש, וה"נ גבי תרומה ואף דתרומה ודאי לא צריך מו"ש, אלא דאינו דין מו"ש ממש רק דמתני' דערלה תנן זה דהיכי דלא נפסד לגמרי אסרינן כיון דאיכא טעם, וכתבתי דלענין זה ילפינן מדין מו"ש דעכ"פ היכי דאיכא בליעה גמורה אסור היכי דליכא הפסד, ולענין זה חמור מדין מו"ש דלא צריך בכלי גללים דהתם הוי רק בליעה מכלים וכאן בליעה גמורה, ומה שהקשה דעכ"פ בחטאת יהי' דמי לכלי חרס דאין לו תקנה אלא שבירה ומפסיד לגמרי, יש לומר דבכלי חרס הרי אין מפסידין את האוכל שנבלע בו, אלא שאמרה תורה שלא לבשל לכתחלה בהכלי חרס, וכמו אין מבטלין איסור לכתחלה אבל כאן אנו צריכין לאסור האוכלין, ולענין זה לא ילפינן מדין מו"ש ולא מדין כלי חרס אלא דמ"מ כל זה הם חדושים ובסברות ודמיונות בלא יסודות, והרי סיימתי דברי במה שכתבתי שאינני קובע בזה מסמרים, ואולי באמת א"צ להזכיר הדמיון ממו"ש, אלא דהוא סברת חכמים דהיכי דליכא הפסד אסרו כיון דלא נתבטל.

ובמש"כ שם בד"ה אלא, דמדין זרוע בשלה לא נוכל ללמוד אלא כמו באיל נזיר דכיון דמחובר יחד הוי כמו שבלע שלא ע"י מים, כתב בזה דהא בחולין שם אמרו נמי דמחתך לה והדר מבשל, בזה יש לומר דכיון שבאנו לבאר ד' הרמב"ם להלכה, והרמב"ם פוסק כל"ק שנתבשל במחובר, כמבואר בפ"ט הל' ט' ע"ש בכ"מ.

יג

אין מבשלין חטאת או אשם עם מורם מתודה או מאיל נזיר מפני שממעט באוכליהן ובמקום אכילתן וכו' חתיכה של קדשי קדשים או של פגול או נותר שנתבשלה עם חתיכות אחרות אותן החתיכות אסורות לזרים ומותרות לכהנים. בשר קדשי קדשים או בשר קדשים קלים שנתבשל עם בשר תאוה הרי בשר התאוה אסור לטמאים ומותר לטהורים.

השגת הראב"ד ומותרות לכהנים, א"א והוא שיהיה בשל היתר להעלות את האיסור.

כתב הכ"מ על השגת הראב"ד וז"ל ואני אומר שדבר פשוט הוא וכתבו רבינו בהדיא בפירוש המשנה שם, אבל קשה שלא היה לכתוב או או וצריך עיון עכ"ל, והנה מפרש הכ"מ בדעת הרמב"ם כאן בהלכה כמו שכתב בפיהמ"ש דמיירי שיש בשל היתר להעלות את האיסור, אלא שהקשה דאמאי כתב הרמב"ם או או ואינו מפרש שנתבשלו כולם, וכפי' הר"ש דת"ק סבר דמצטרפין לאסור, ובזה חולק ר"ש וסובר דאינן מצטרפין וכמו במשניות הקודמות, ודברי הכ"מ בזה צריכים באור דכיון שהזכיר דברי הפיהמ"ש והוא אינו מפרש כפי' הר"ש אלא דזהו החדוש במתני' דאפי' אין בהם בנותן טעם מ"מ אסורות לזרים א"כ לא שייך שיפרש מדין צירוף, אלא שלשון התוי"ט שם אינו מבואר שכתב שאין זה ענין להיתר מעלה את האיסור, ובעצמו כתב דמיירי שיש ששים רק דכונתו דהא הרמב"ם אינו מפרש מדין צירוף, אלא דבלשון הרמב"ם משמע דמפרש שנתבשלו כולם יחד עם החולין, ויש לומר דכונת הכ"מ דלפי"מ שכתב כאן הרמב"ם או או מה שייך לומר על קדשי קדשים שמותרות לכהנים, ומטעם זה פירש הרמב"ם בפיהמ"ש שנתבשלו יחד, ואולי יש לומר דכיון דמיירי שנתבטלו בששים, רק שאנו מחמירין לאסרם לזרים א"כ הו"א דמשום חומרא זו יהיו אסורים גם לכהנים משום היסח הדעת כיון שבאמת נתבטל טעם הקדשי קדשים בהחולין, א"כ הסיח דעתו מלשמרם בקדושה לכן אשמעינן דכיון דעכ"פ מדרבנן אסורים לזרים לא הוי היסח הדעת ושומרם בקדושה ומותרות לכהנים.

אכן בעיקר פי' הראב"ד והכ"מ שמפרש כן הרמב"ם בפיהמ"ש דמיירי כשיש ס' קשה טובא, דבפ"ח הל' י"ח כתב כלי שבישל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בהם בנותן טעם הרי הכל נאכל כחמור שבה וטעון הכלי מריקה ושטיפה והכל כחמור שבהן לכל דבר, ואם לא נתן טעם זה בזה אין הקלים נאכלין כחמורים ואינן כמותן לכל דבר, אבל הכלי טעון מריקה ושטיפה, ודבריו הם ממתני' דזבחים לפי"מ דמפרש הגמ' שם א"כ מפורש להדיא דאם לא נתן טעם זה בזה אין הקלים נאכלים כחמורים ואינן כמותן לכל דבר וא"כ הם מותרים לזרים, ועוד דאפי' לטמאים צריכים להיות החולין מותרים כיון דתנן דאינן נאכלים כחמורים ואקדשים וחולין נמי קאי, א"כ אין החולין נאכלין כקדשים ומותרין לטמאים, והוא תימה עצומה ועל סתירת המשנה דזבחים עם המשנה דערלה לפי כל המפרשים היה אפשר לומר דלפי"מ דמוקים רבא בזבחים דמתני' מני ר"ש דאמר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה, א"כ לא קשה דהא ר"ש חולק במתני' דערלה וסובר דמותרין גם לזרים אבל להלכה קשה, ובאמת קשה טובא לפרש עיקר ההלכה כאן בדברי הרמב"ם דמיירי שיש כאן ששים שהי' לו לפרש אם לא נתנו טעם, דאף שכתב לשון המשנה מ"מ בדבר כזה לכתוב סתם היתר על איסור היה צריך לבאר.

והנה בדברי הרמב"ם בפ"ח קשה מה שהשמיט הא דתנן לפי מה דמפרש הגמ' דאם יש בהן בנותן טעם פוסלין במגע, ואף דיש לומר דזה בכלל והכל כחמור שבהן לכל דבר, מ"מ קשה דאין דרך הרמב"ם להשמיט לשון המפורש במשנה וגמ' ולכלול זה בדרך כלל, לכן הייתי סבור לחדש דהרמב"ם כאן בהלכה אינו מפרש מתני' דערלה כפירושו בפיהמ"ש כשאין בהם ליתן טעם דבסתמא כשמבשלים ביחד אין שיעור ס' אם אינו מפורש כן ומ"מ אינו אוסר פיגול ונותר ומותר לכהנים, וטעמו משום דהא חזינן דבקדשים לא אמרינן טעם כעיקר לאסור דהא דין טעם כעיקר ילפינן מגיעולי נכרים, וזהו לאיסור הכלים שנתבשלו בהן, וכבר כתבנו בפ"ח הל' י"ב להוכיח דבקדשים שנתבשלו א"צ הגעלה ואפי' במה דצריך מריקה ושטיפה, והעיקר דבנתבשל קודם זריקה או בחטאות הנשרפות אף דיש לאו באכילתן א"צ מריקה ושטיפה.

ונמצא דיש לנו שתי הלכות בקרא א' כל אשר יגע בבשרה יקדש ובזה אמרינן שאם פסולה תיפסל, ואם כשרה היא תאכל כחמור שבה, ב' יש לנו דין מריקה ושטיפה בקרבנות הנאכלים אם נתבשלו אחר זריקה, והנה מצינו חילוק בין קדרות שנתבשלו בהן לשפוד ואסכלה משום שבלעו שלא ע"י מים, דבשאר איסורין צריכין ליבון צריכין כאן הגעלה כמו שבארתי שם, ולפי"ז נוכל לומר דמה דכתיב כל אשר יגע בבשרה והיינו חם בחם דבצונן ליכא בליעה, דזהו דוקא אם שלא ע"י מים דהבליעה יותר חזקה והוי כמו שבלע ממש, אבל כשנתבשלו יחד שהבליעה הוא ע"י מים ליכא בזה דין טעם כעיקר כמו דליכא בכלים שנתבשלו בהן חטאת הנשרפות או קודם זריקה, אלא דיש לנו דין מריקה ושטיפה, ומסתבר דהבשר שנתבשל יחד עם הקדשי קדשים לא קילא מהכלים שנתבשל בהן, לכן צריך לאכלם כחמור שבהן כזמן אכילת הקדשי קדשים, אבל אם נתבשלו קדשים קלים או חולין יחד עם קדשים פסולין שצריכין אנו לאסרם לגמרי בזה ליכא אלא קרא דכל אשר יגע בבשרה יקדש ולא ילפינן אלא היכי דבלע הכשרה מהפסולה ממש שלא ע"י בישול.

אלא דלפי"ז לא היינו יודעים מקרא דמריקה ושטיפה אפי' לאסור לזרים, ומהסוגיא דחולין דף צ"ה דילפינן מזרוע בשלה דין ס' או ק' מדמותר האיל לזרים היה אפשר לומר דכיון דמחובר יחד הוי כמו שבלע שלא ע"י מים אף שהוא בבישול, ועוד דשם הוא באמת מדין דרבנן, אלא דזהו שחידשו במתני' דערלה דלזרים אסור גם בבישול כמו דאסורים לאכול אחר זמן ההיתר, דכיון דאין אנו אוסרים לגמרי ומתירין לכהנים נוכל ללמוד מדין מריקה ושטיפה.

ובזה מבואר מה שלא כתב הרמב"ם בפ"ח הל' י"ח דין פוסלין במגע שמפורש במשנה דהרמב"ם אינו מפרש המשנה כפירש"י וכפירושו בפיהמ"ש דקאי על בשר שנתבשל עם הקדשי קדשים, דכיון שע"י בישול לא נאסרו חולין או קדשים שנתבשלו עם פיגול ונותר, א"כ לא נוכל לומר דחולין או קדשים קלים שנתבשלו עם פיגול ונותר יפסלו אחרים במגע, [ומלבד זה יש לעורר דהא אין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, ומצאתי שעמד בזה הק"א וכתב דאפשר בבשר שמן דיוצא] לכן מפרש הרמב"ם דהא דתנן פוסלין במגע זהו עיקר דינא דכל אשר יגע ואשמעינן דאין פוסלין במגע אלא כשנתן טעם, וכדתנן אח"כ רקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה ואשמעינן ברישא דאם אין בהפסולה כדי ליתן טעם אינו פוסל במגע, וזהו שכתב בעיקר דינא בהל' ט"ו, אלא דמ"מ אינני קובע מסמרים בזה שהוא חדוש גדול וצריך להתיישב בזה.

-מלואים והשמטות-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שליט"א.

בהל' י"ב בד"ה אכן במה שכתבתי דלפי"מ דמפרשים דמיירי כשיש בהן ס' קשה ממה שכתב בפ"ח הל' י"ח דאם לא נתן טעם זה בזה אינו כמותן לכל דבר, כתב אפשר דלא אסר הרמב"ם בכל קדשי קדשים במשהו כשיטת רש"י בחולין דצ"ח ע"ב אלא דוקא בחטאת, וכ"כ הצ"ק בזבחים דצ"ה ע"ב הנה עיקר תירוצו אינו מיושב דהא הרמב"ם כתב כאן סתם קדשי קדשים, ומוכח דגם אשם בכלל כמו שהזכיר קודם, אך עיינתי בד' הצ"ק וראיתי שיסוד דבריו הוא עפ"י שהקשה לו חכם אחד דלדעת הרמב"ם דלשאר קדשים סגי במריקה ושטיפה אפי' לכלי חרס, א"כ היכי ילפינן לשאר איסורים דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם, ומזה בא הצ"ק להיסוד דהחילוק מחטאת לשאר קדשים הוא דבחטאת אסור אפי' משהו, לכן ילפינן מחטאת יי"נ וחמץ שדינם ג"כ במשהו, דלא מהני הגעלה לכלי חרס משום שנשאר משהו, והנה לפימש"כ בפ"ח מד' הרמב"ם דלפני זריקה א"צ מו"ש, וכן כלי אבנים דמוכח דדעתו כמו שכתב גבי תרומה דאם שטף הקדירה במים מותר לבשל בה שאינו דומה לאיסורין, וכן הוא גבי חטאת דעל הבלוע ליכא דין קדשים, רק שהתורה הצריכה בחטאת מו"ש, ולכן לא קשה כלל מה דילפינן בשאר איסורין מחטאת לכלי חרס דלא מהני הגעלה, דבשאר איסורין הא ילפינן מגיעולי נכרים דצריך הגעלה, וכיון דהתורה אמרה בכלי חרס ישבר הא מוכח דעכ"פ בכלי חרס אינה פועלת ההגעלה להוציא כל הבלוע, ומה דבשאר קדשים סגי מו"ש בכלי חרס זהו משום דבשאר קדשים גם הגעלה לא צריך.

במש"כ שם בד"ה והנה, ליישב דעת הרמב"ם שהשמיט הא דתנן דאם יש בהן בנו"ט פוסלין במגע, וכתבתי דסובר דמתני' מיירי בשאין בהם ס' ומ"מ אינו אסור בקדשים משום טכ"ע וא"צ הגעלה אלא מו"ש בחטאת, ומה דכתיב אשר יגע בבשרה יקדש זהו בחם בלא מים, ומסתבר דהבשר שנתבשל יחד עם הקדק"ד אינו קל מהכלים שנתבשל בהן, דצריך לפחות מו"ש, אבל זהו דוקא אם אין נאסרין לגמרי, וכמו בכלים דאין הפסד לעשות מו"ש, וכן לאכול כחמור שבהם, אבל כשנתבשלו עם קדשים פסולים לדין לאסרם לגמרי אינן נאסרין, כתב ע"ז צ"ע דלהדיא איתא בחולין דף צ"ח גבי קדשים ל"צ אלא לטעם כעיקר, דבקדשים אסור, וא"כ איך אפשר לחדש קולא בקדשים יותר מבחולין, הנה הקשה לפירש"י דפירש ביותר מס' ועיין בד' התוס' שם, ופי' דוקא בקדשים, אבל התוס' הקשו שם על פירש"י, ופירשו דקדשים הוי כמו שאר איסורין ואינו אסור במשהו וכתבו דמה דאמר רבא דבקדשים אסור לאו דוקא קדשים דה"ה בחולין ע"ש.

עוד כתב דהא לא גרע מתרומה שהעדשין נאסרין מחמת הגריסין ועוד מקדירה שבישל בה תרומה שאוסרת מחמת השומן וכ"ש במבשל גוף הבשר ובקדשים דחמירי טפי, וגם בזה שכתבתי דעכ"פ לא קילא הבשר מהכלים שנתבשל בהן, דהא מצינו בכלי גללים דא"צ מו"ש, ואם לדמותן לכלים גמורים הא יש לדמותן לכלי חרס דבחטאת אין לו תקנה אלא שבירה, והנה מה שהקשה מתרומה מעדשים שנתבשלו עם הגריסין, וכן מקדירה שבישל בה תרומה, הרי משום זה כתבתי דאסור לזרים משום דאין הפסד, ולענין זה ילפינן ממו"ש, וה"נ גבי תרומה ואף דתרומה ודאי לא צריך מו"ש, אלא דאינו דין מו"ש ממש רק דמתני' דערלה תנן זה דהיכי דלא נפסד לגמרי אסרינן כיון דאיכא טעם, וכתבתי דלענין זה ילפינן מדין מו"ש דעכ"פ היכי דאיכא בליעה גמורה אסור היכי דליכא הפסד, ולענין זה חמור מדין מו"ש דלא צריך בכלי גללים דהתם הוי רק בליעה מכלים וכאן בליעה גמורה, ומה שהקשה דעכ"פ בחטאת יהי' דמי לכלי חרס דאין לו תקנה אלא שבירה ומפסיד לגמרי, יש לומר דבכלי חרס הרי אין מפסידין את האוכל שנבלע בו, אלא שאמרה תורה שלא לבשל לכתחלה בהכלי חרס, וכמו אין מבטלין איסור לכתחלה אבל כאן אנו צריכין לאסור האוכלין, ולענין זה לא ילפינן מדין מו"ש ולא מדין כלי חרס אלא דמ"מ כל זה הם חדושים ובסברות ודמיונות בלא יסודות, והרי סיימתי דברי במה שכתבתי שאינני קובע בזה מסמרים, ואולי באמת א"צ להזכיר הדמיון ממו"ש, אלא דהוא סברת חכמים דהיכי דליכא הפסד אסרו כיון דלא נתבטל.

ובמש"כ שם בד"ה אלא, דמדין זרוע בשלה לא נוכל ללמוד אלא כמו באיל נזיר דכיון דמחובר יחד הוי כמו שבלע שלא ע"י מים, כתב בזה דהא בחולין שם אמרו נמי דמחתך לה והדר מבשל, בזה יש לומר דכיון שבאנו לבאר ד' הרמב"ם להלכה, והרמב"ם פוסק כל"ק שנתבשל במחובר, כמבואר בפ"ט הל' ט' ע"ש בכ"מ.

כ

כל שאינו ראוי לאכול אינו ראוי לעבוד חוץ מכה"ג האונן שהוא מקריב ואינו אוכל כמו שבארנו, וכל שאינו ראוי לעבוד אינו ראוי לאכול חוץ מבעל מום שהרי נתפרש בתורה.

השגת הראב"ד כל שאינו ראוי וכו' חוץ מכהן גדול, א"א ויש לו אחרים כמו כן והם חמשה דברים שבאים בטומאה ואין נאכלים בטומאה שהן קרבנות צבור העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ראשי חדשים.

הכ"מ כתב דמה שלא כתב הרמב"ם החמשה דברים דהנך שאני שהם קרבנות הצבור ומחמת כן מקריבים אותם בטומאה שטומאה דחויה היא בציבור, וצריך לבאר תירוצו והלח"מ כתב דשם אינו אוכל משום שאין הקרבן ראוי לאכילה, אבל רבינו לא מנה אלא הדברים שראוים לאכילה ואחרים אוכלים והוא אינו אוכל, ודברי הלח"מ היו ברורים אם החמשה דברים שבאים בטומאה ואין נאכלים בטומאה הוא תמיד כן, ואין נ"מ אם נטמא הבשר או לא נטמא ואם הוקרב בטומאה אף שלא נטמא הבשר כגון ששחטו זרים או בעלי מומין טהורים, אף שזרקו טמאים לא יאכלו גם הבעלי מומין הטהורים, וכן מבואר מד' רש"י בזבחים דף צ"ט ע"א במה דבעי בגמ' טמא בקרבנות צבור מהו שיחלקו לו ופירש"י לאכול לערב ובקרבן צבור שהקריבוהו טהורים, אבל בהקריבוהו טמאים לא מיבעי לן שהרי אינו נאכל דקיי"ל בכיצד צולין דף ע"ו קרבנות צבור באין בטומאה אבל אין נאכלין, ואם דוקא בנטמא הבשר אינו נאכל א"כ משכחת גם בהקריבוהו טמאים, ומוכח דרש"י סובר דאפי' לא נטמא הבשר לא יאכל.

אכן בירושלמי פ' כיצד צולין הל' ד' על הך מתני' דחמשה דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה, איתא וכשם שהן באין בטומאה כך יהיו נאכלין בטומאה גזירת הכתוב הוא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, וכן בהל' ה' אמר שם בא בטומאת עובדין היך עבידא, שחטו אותו בעלי מומין וזרקו אותו טמאין א"ר הילא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הרי לא יגע בו טמא, והבשר כל טהור יאכל בשר הרי יש כאן טהורים שיאכלוהו, ומבואר להדיא דאם לא נטמא הבשר מותר לאכול אף שהוקרב בטומאה, אכן איתא שם עוד ר' זעירא מאחר שאילו הפסח הבא בטומאה נאכל בטומאה והכא כמי שבא בטומאה, ויידא אמר דאמר ר' שמואל א"ר זעירא בעי בא בטומאת הדם היך עבידא מאחר שאין מתירין לו לזרוק כמי שבא בטומאה, או מאחר שאילו עבר וזרק הורצה כמי שלא בא בטומאה, ומפרש הק"ע דר' זעירא אמר דמאחר שהפסח הבא בטומאה נאכל בטומאה הכא לענין קרבנות צבור כמו שבא בטומאה, והיינו אף שהבשר לא נטמא, ואח"כ מפרש הא דר' זעירא בעי דמספקא ליה בקרבנות צבור בנטמא הדם ולא נטמא הבשר אם נחשב בא בטומאה או לא.

ונראה דיש לומר דתליא הך דינא דלא נטמא הבשר אם טומאה הותרה בציבור או דחויה, דלמ"ד טומאה דחויה בציבור הא בעי ציץ לרצויי, וא"כ בלא הציץ הא הי' הקרבן פסול דאף שנדחה האיסור שלא יקריב טמא מ"מ כיון דילפינן מקרא דטמא מחלל עבודה היה הקרבן פסול, ולכן אמר הגמ' דלמ"ד טומאה דחוייה בעינן ציץ לרצויי, וכיון דבעינן ציץ לרצות הא אין הציץ מרצה אלא על כפרת הבעלים ולא על הכשר הבשר, ולכן הבשר נשאר פסול אף שלא נגע בו טמא וזהו דוקא למ"ד טומאה דחויה אבל למ"ד טומאה הותרה בציבור כיון דלא צריך לזה רצוי ציץ ע"כ דלא נפסל הקרבן כלל, וממילא אין טעם לפסול הבשר כיון שלא נגע בו טמא.

ואף דבטומאת המקריבין לא מהני רצוי ציץ וכתבו התוס' במנחות דף ט"ו ע"א ד"ה והכא דבטומאת הגוף בקרבן ציבור כיון דלא מהני ציץ לרצות כשר גם בלא רצוי ציץ, וכן כתב רש"י ביומא דל"ז ע"א ד"ה בין בציבור, אך כבר כתבתי בפ"ד מהל' ביאת מקדש הל' ז' דשיטת הרמב"ם אינו כשיטת התוס' ובטומאת הגוף דכהנים בקרבן ציבור צריך רצוי ציץ, וכתבתי משום דרק בדין נשיאת עון דכתוב ונשא אהרן את עון הקדשים בזה ילפינן דעון הקדשים ולא עון המקדישים, וזהו דוקא בקרבן יחיד שהוקרב בטומאה דאינו נושא אלא עון הקדשים, ועל עון המקדישים כיון דלא נשא אהרן את העון לא קרינן בזה והי' על מצחו תמיד לרצון להם לפני ד' אבל בקרבן צבור דלא צריך נשיאת עון אפי' למ"ד טומאה דחוייה דהא ליכא עבירה ולא צריך הציץ אלא לרצות שיתכפרו הבעלים, ובהך קרא דלרצון להם לא הוזכר שהוא דוקא בטומאת הקדשים, ולכן בקרבן צבור מרצה גם על טומאת המקריבים, וכיון דשיטת הרמב"ם הוא דגם בטומאת הגוף בקרבן ציבור צריך רצוי ציץ וכיון דהציץ אינו מרצה אלא על כפרת הבעלים ולא להכשיר בשר הקרבן, ולכן גם בטומאת כהנים אף שלא נגעו בהבשר נקרא בא בטומאה ואינו נאכל בטומאה.

והנה לפי"מ שנתבאר דהך דינא תליא אם טומאה הותרה או דחויה נוכל לבאר ד' הירושלמי שם דאחר ד' ר' זעירא שהבאנו אמר שם נשמעינה מן הדא דא"ר הושעיא ונשא אהרן את עון הקדשים עון הקריבים ולא עון המקריבים, הפריש בין קריבים ליחיד לקריבים לצבור, הקריבין ליחיד אם יש לו אומרים לו הבא ואם לאו אין מתירין לו לזרוק את דמו עבר וזרק הורצה, המקריבים ליחיד בין שיש לו בין שאין לו לא הורצה, הקריבין לציבור אם יש אומרים לו הבא ואם לאו מתירין לו לזרוק בתחלה המקריבין לצבור בין שיש לו בין שאין לו עבר וזרק הורצה עכ"ד הירושלמי והק"ע כתב בפי' נשמעינה מן הדא כלומר תא שמע, ולא פירש כלל מה היא הראיה מהא דר' הושעיא לבעיא דר' זעירא בבא בטומאת הדם אם חשיב בא בטומאה שלא יאכלו הבשר, ובגליון הש"ס שם כתב וז"ל לפי מסקנת הירושלמי נראה אף דטומאה דחויה בצבור מדאומרין לו הבא מ"מ כיון דזורק לכתחלה הבשר נאכל וצ"ע בתוס' יומא דף ז' ע"א ד"ה דם עכ"ל, ודבריו תמוהין דמפרש דמהא דר' הושעיא מוכח דהבשר נאכל כיון דזורק לכתחלה ומה צריך להביא על זה הא דר' הושעיא אטו בלא ר' הושעיא לא ידענו דבקרבן צבור הבא בטומאה זורק לכתחלה אם א"א להביא בטהרה הא כתיב במועדו אפי' בטומאה.

והנה גם דברי הירושלמי הקודמים קשה טובא דאמר מקודם ר' זעירא מאחר שאילו הפסח הבא בטומאה נאכל בטומאה והכא כמו שבא בטומאה, ואמר ע"ז ויידא אמר ופי' הק"ע והיכן אמר דבר זה, וע"ז הביא בעיא דר' זעירא א"כ אינו דומה דמקודם אמר ר' זעירא בודאי דהוי כמו שבא בטומאה והביא ע"ז הא דבעי ר' זעירא.

לכן נראה דהפי' בנשמעינה מן הדא הוא דלא כמש"כ בגליון הש"ס אלא להיפוך דנקרא בא בטומאה ואינו אוכל הבשר אף שלא נטמא, וזהו לפי"מ שבארנו דאם טומאה דחויה וצריך רצוי ציץ אינו מרצה אלא על כפרת הבעלים, אבל הקרבן לאכילה פסול כיון שהוקרב בטומאה וכיון דר' הושעיא אמר גבי הקריבין לצבור אם יש לו הבא, וזהו למ"ד טומאה דחויה בצבור, וכמבואר ביומא דף ז' ולכן זהו דאמר נשמעינה מן הדא ור' זעירא גופיה הוא דאמר כן דפושט האבעיא שלו מדברי ר' הושעיא דבקרבן צבור מהדרינן לטהרה, וא"כ צריך רצוי ציץ וא"כ גם אם לא נטמא הבשר נקרא בא בטומאה ואינו נאכל וכמו שבארנו, ומיושב מה דאמר ויידא אמר דגם בהבעיא שלו פושט כמו דאמר מקודם דבודאי נקרא בא בטומאה.

והנה בס' ניר על הירושלמי הקשה על פירושו של הק"ע בהא דר' זעירא דהבעיא הוא בקרבנות צבור אם נקרא בא בטומאה ואינו נאכל אף שלא נטמא הבשר דמה ראיה מביא מפסח דהתם לקולא הוא דכמו דמותר טומאת אימורין מותר טומאת בשר, אבל הכא לחומרא הוא אטו משום דנטמאו אימורין אסור לו לאכול הבשר בטהרה, והקשה שם עוד על מה שדימה הק"ע טומאת בשר לטומאת אימורין, וכתב שדבריו הוא מד' התוס' בפסחים דף ע"ט ע"א ד"ה או שהיו, וזהו בפסח דאסור להקריב האימורין בלילה דהוי אימורי חול. אבל בקרבנות צבור משכחת ליה דאפשר להקריב האימורין בלילה שיהיו הכהנים טהורים, והנה אף שבזה דבריו נכונים במה שהקשה על הק"ע שכתב דהואיל ואישתרי טומאת אימורין והביא שבד' תוס' הקשה הגרעק"א בגליון הש"ס ע"ש אבל עיקר קושייתו דמה ראיה מייתי ר' זעירא מפסח על קרבנות צבור דבפסח הוא לקולא ובקרבנות צבור הוא לחומרא לא קשה כלל דשפיר מייתי ר' זעירא דכיון דבפסח אם הכהנים טמאים בא כל הפסח בטומאה, ואין מצריכין לעשות הפסח כל מה דאפשר בטהרה, וכמו שכתבו התוס' שהבאנו, וע"כ דטעמא משום דבקרבן יחיד כה"ג אם היה בא בטומאת דם שהיה הציץ מרצה אף שלא היה נטמא הבשר לא היה נאכל משום שהציץ לא הרצה אלא על הבעלים, וזהו טעמא דפסח דאין מצריכין לשמרו בטהרה, דכיון דבלא דין היתר דפסח כשהכהנים טמאים דהוי כקרבן צבור בלא ההיתר דהפסח נאכל אף שהוקרב בטומאה היה הפסח פסול, וכיון שהותר הפסח לאכילה אף שהוקרב בטומאה הותר נמי טומאת הבשר, א"כ מביא שפיר ר' זעירא דאף שלא נטמא הבשר נקרא בא בטומאה' וקרבן צבור שלא הותר בשביל זה לאכילה ודינו לענין אכילה כקרבן יחיד אינו נאכל דאם נימא דלענין אכילה אין אנו משגיחין אלא על טומאת הבשר, וכל זמן שלא נטמא הבשר לא נקרא בא בטומאה, א"כ אמאי מהני מה שהוקרב בטומאה לזה שיהיו מותרין ליגע גם בבשר ולאכול גם בטומאת בשר, דהא טומאת הכהנים אינו מצריך כלל שיהי' הבשר טמא דאפשר שישחטו זרים או בע"מ טהורים, וע"כ דבהקרבה בלבד נקרא בא בטומאה.

והנה ביומא דף ז' בהא דפריך לרב נחמן דאמר טומאה הותרה בציבור מברייתא דדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, פירשו רש"י ותוס' דלא הורצה היינו להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו כדאמר ר' יוסי בר חנינא ביבמות דף צ' ורב נחמן משני כי תניא היא דיחיד, וא"כ לפי"מ דבמנחות דף כ"ה מייתי הגמ' דבברייתא גופא תניא בד"א ביחיד, אבל בציבור בין בשוגג בין במזיד הורצה הוא ג"כ להתיר בשר באכילה, ומוכח דקרבן ציבור הבא בטומאה הבשר נאכל אם לא נטמא, ועוד דהא גם ברישא קתני דבשוגג הורצה והיינו להתיר בשר באכילה ומוכח דהציץ מרצה להתיר בשר באכילה וא"א לומר דהוא למ"ד טומאה הותרה, דהא רב ששת פריך מהא לרב נחמן ומוכיח דטומאה דחויה ולדידיה אמאי בשוגג הורצה, איברא דבפ"ד מהל' ביאת מקדש הל' ו' אות ח' בארתי דהרמב"ם לא פסק להלכה כריב"ח ובמזיד לא הורצה מדאורייתא ומשום דפסק כרבינא, וא"כ אינו צריך לומר דרב ששת סבר כריב"ח ויכול לסבור כרבינא דהחילוק בין בשוגג בין במזיד הוא מדאורייתא, ולריב"ח אפשר לומר דסבר טומאה הותרה בציבור, עכ"פ לרש"י בעצמו שכתב בזבחים דף צ"ט דכל הבאין בטומאה אינם נאכלין קשה איך פירש כאן דהא דבמזיד לא הורצה היינו להתיר בשר באכילה והוא אליבא דרב ששת דסבר טומאה דחויה בצבור.

עוד קשה דבמנחות דף כ"ה בהא דתנן נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה כתב רש"י והמנחה כשירה והשיריים נאכלין והקטרה בקומץ הא הוא כזריקה בדם, ועוד שבמנחות דף ט"ו גבי נטמאת אחת מן החלות אמר, רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות וכתבו התוס' לא למישרייה לטמא באכילה אלא לענין דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף אלא חשיב כטהור לענין דשריא זריקה לאידך כטהור גמור, והרמב"ם פסק כרבנן דהטהור יאכל וחזינן דהציץ מרצה לגבי שאר הקרבן אפי' לאכילה.

ונראה דאף דבירושלמי שהבאתי סבר ר' זעירה דאפי' דם שנטמא שהציץ מרצה, אינו מרצה אלא על הקרבן ולא על הבשר לאכילה מ"מ לפי הבבלי דאמר ריב"ח דבמזיד לא הורצה היינו להתיר בשר באכילה, ובשוגג הורצה להתיר בשר באכילה ומוכח דמהני רצוי ציץ לאכילת הבשר ומוכח מזה דדוקא בבאים בטומאת הכהנים דאיכא קרא דטמא מחלל עבודה ומחלל הקרבן לכן גם בקרבן צבור למ"ד דחויה אינו מועיל להתיר הבשר משום דריצוי ציץ אינו מועיל אלא לרצות הקרבן להבעלים, אבל נטמא הדם או הקומץ ליכא קרא דמחלל עבודה אלא דממילא כיון דנפסל ואינו מרצה לא הותר הקרבן, א"כ למה לא יהי' היתר גם על השיריים לאכילה דדוקא בטומאת הכהנים שייך לומר כן כיון דבלא רצוי ציץ נעשה ע"י עבודת הטמא חלול ופסול על כל הקרבן גם על השיריים, אבל הכא ליכא טעם לפסול השיריים כיון שע"י הציץ הורצה הקרבן.

ולפי"ז לא נוכל לכאורה לחלק בדין אם לא נטמא הבשר בין אם טומאה הותרה או טומאה דחויה, אלא לדעת הרמב"ם בטומאת הכהנים לפי מה דסובר דגם בטומאת הכהנים צריך ריצוי ציץ, אבל לפירש"י ותוס' דסוברים דבטומאת הכהנים אפי' למ"ד טומאה דחויה לא צריך לריצוי ציץ, ובטומאת דם ואימורים הא גם ריצוי ציץ מהני להתיר הבשר, א"כ לכאורה אין חילוק בין אם טומאה הותרה או דחויה, אבל באמת זה אינו דאף דכתבו רש"י ותוס' דבטומאת גברי דליכא רצוי ציץ גם למ"ד טומאה דחויה מרצה בלא ציץ מ"מ הא אינו אלא דחויה ומהדרינן אטהורים, וא"כ לא נעשה בקרבן צבור שבא בטומאה אלא רצוי הקרבן, אבל הבשר כיון דבלא דין דחיה היה הטמא העובד מחלל הקרבן והבשר אינו נאכל ומפרשינן מתני' הבאין בטומאה ואין נאכלין בטומאה בטומאת ההקרבה אף שהבשר לא נטמא' ולכן גם על רש"י לא קשה מד' הירושלמי דאמר מעיקרא דדוקא בשביל שהבשר נטמא לא נאכל משום דסובר טומאה הותרה בצבור, ורש"י בזבחים כתב להלכה דקיי"ל טומאה דחויה בצבור ולפי"ז מה דסובר רב נחמן דלא מהדרינן אטהורים הוא אפי' בחטאות הציבור דאיכא בשר לאכילה דרק בזריקת הדם והקרבת האימורין לא מהדרינן שלא יגעו בהבשר, ומשום דסבר טומאה הותרה בצבור, ומה דאמר רב נחמן מודינא היכי דאיכא שיריים לאכילה זהו במנחה שנטמאת שנטמאו גם השיריים.

והנה התוס' במנחות דף ט"ו שהבאתי למעלה, בד"ה ור' יהודה כתבו אע"ג דר"י ס"ל טומאה הותרה בצבור ולא מיבעי ציץ לרצויי, דמאי דהיתר הוא בציבור לא מהניא להאי טמא למישרייה באכילה ה"ה נמי דלא מהניא למישרייה לטהור וכו', ולמ"ד מרצה מהניא לטהור ולא מהניא לטמא עכ"ל, ולכאורה מבואר מדבריהם להיפוך ממה שכתבתי דהותרה בצבור לא מהני להתיר וציץ מרצה מהני, אבל באמת אין סתירה מד' התוס' דשם הא מיירי בנטמאת אחת מן החלות דכיון דהטמאה אסורה באכילה הו"ל כאבוד ושרוף דפסולות גם הטהורות, כדילפינן בדף י"ב מקודש קדשים הוא ואם הציץ מרצה חשיב כטהור לענין דשריא זריקה לאידך, אבל בטומאת הכהנים הוא להיפוך דכיון דטמא מחלל הקרבן כל הקרבן פסול וציץ מרצה לא מהני אלא לרצות הקרבן ולא להתיר בשר לאכילה, אבל אם טומאה הותרה אינו מחלל הקרבן כלל.

עתה נבוא לדברי הרמב"ם והראב"ד דהשגת הראב"ד כבר מבואר דהוא סובר דאפשר שיהי' בא בטומאה ויהי' נאכל לטהורים שהבשר לא נטמא, והרמב"ם סובר דכיון דטומאה דחויה בצבור וצריך רצוי ציץ גם אם הבשר לא נטמא אינו נאכל, וממילא לא שייך זה להאי כללא דכל שאינו אוכל אינו עובד, דהחמשה דברים אינם נאכלים אפי' לטהורים.

אכן שיטת הרמב"ם עוד צריך בירור, דבהלכה כ"ג כתב קרבן צבור הבא בטומאה אע"פ שהטמאים מקריבין אותו אין חולקין עם הטהורים לאכול לערב מפני שאינן ראויים לאכילה, ובפשטות דבריו משמע שהטמאים הקריבו אותו ומ"מ הטהורים אוכלים משום שלא נטמא הבשר, אבל הכ"מ כתב בשם הר"י קורקוס דכונת מה שכתב שהטמאים מקריבין אותו היינו שיכולים להקריב אבל הדין הוא כשטהורים הקריבוהו, וכמו שפירש"י בזבחים דף צ"ט שהבאנו וממה שכתב הכ"מ לפרש דברי הרמב"ם מוכח דסובר בדעתו דאם טמאים הקריבוהו אינו נאכל גם לטהורים אף שלא נטמא הבשר ובאמת מוכח כן מדבריו בעיקר ההלכה בפ"ד מהל' ביאת מקדש הלכה י"א שכתב וכל קרבן מהן שקרב בטומאה אינו נאכל, ושינה בלשונו מלשון המשנה דתנן חמשה דברים באים בטומאה ואינה נאכלים בטומאה, והרמב"ם כתב סתם אינו נאכל ובודאי בכונה שינה מלשון המשנה שהי' אפשר לפרש אינו נאכל בטומאה כשהבשר הוא טמא, לכן כתב סתם אינו נאכל, איברא דלשונו בסוף ההלכה משמע להיפוך שכתב אלא מקטירין ממנו דברים הראויים להקטרה, והשאר ראוי לאכילה נשרף כשאר קדשים שנטמאו, ולשון כשאר קדשים שנטמאו משמע דגם בזה כונתו כשנטמאו, ומ"מ כיון דשינה מלשון המשנה וכתב סתם אינו נאכל, ובודאי מצוי שיהיה הקרבן נקרב בטומאה והבשר לא יטמא, ולכן צריך לפרש דמה שכתב כשאר קדשים שנטמאו היינו דזה שראוי לאכילה שקרב בטומאה דינו כשאר קדשים שנטמאו ונשרף.

אכן כל זה בארנו לפי"מ דמשמע בשיטת הרמב"ם מדבריו בפ"ד מהל' ביאת מקדש, אבל מדבריו בפ"ד מהל' כלי המקדש הל' ט' שהביא להלכה הא דאמר רב ששת בב"ק דף ק"ו וכדמסיק רבא וכתב היה טמא בקרבנות צבור, וכל הכהנים טמאים נותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר, ועורו ועבודתו לאנשי משמר הטמאים, ובפשוטו מוכח להדיא דהבעלי מומין הטהורים אוכלים אף שהקריבוהו הטמאים, ועיין מה שכתבתי שם בזה אבל הוא דוחק גדול ולא נראה לי עכשיו כלל, אכן כיון דבפ"ד מהל' ביאת מקדש מוכח דכל באין בטומאה אין נאכלים נראה לפרש הא דפ"ד מהל' כלי המקדש באופן אחר דמה דנותנו לבעלי מומין טהורין אין הטעם בשביל שיאכלו הקרבן, אלא דעיקר הקרבן נותנו לבעלי מומין טהורין על מעשה הקרבת הקרבן, והיינו דאף דבעבודה אסורין בעלי מומין אבל בשחיטה הא מותרין וכן בהפשט ונתוח, וכיון דקיי"ל טומאה דחויה בצבור ואם יש מיעוט כהנים טהורין עובדים הטהורים, לכן גם כשכל הכהנים טמאים מ"מ אין אנו מטמאין לכתחלה בשר הקרבן דאף דגם אם הבשר יהי' טהור כיון שבא בטומאה אינו נאכל וישרף כדין קדשים שנטמאו, וכמו שכתב הרמב"ם בהל' כ"ג מ"מ כל זמן שלא נתקבל דמו ע"י טמאים הא לא נפסל, וא"כ בשעת שחיטה אין לפוסלו אף שאין עכשיו בעזרה כהנים טהורים דשמא יבואו כהנים טהורים ולא מיבעי לפי דברי הכ"מ בפ"א מהל' פסוה"מ הל' כ"ח דגם הרמב"ם סובר דאפי' קבל הטמא כל זמן שלא זרק אינו עושה שיריים ויקבל הכשר ויזרוק, דודאי אין לטמא הבשר כיון שאפשר שהקרבן יהי' כשר לגמרי, אלא אפי' לפי"מ שצדדתי לומר שם בדעת הרמב"ם דלא כהכ"מ מ"מ השחיטה הוא תמיד קודם תחלת הקבלה ואפשר שיבוא כהן טהור גם קודם תחלת הקבלה, ואפי' אם אי אפשר מ"מ קודם שנעשה עבודה בפסול הא לא נפסל הקרבן ולכן אין להקדים פסולו ע"י שחיטת הטמא, דשמא יגע בבשר ואפשר עוד שאפי' אחר הקבלה שכבר נפסל הבשר מ"מ לא יעסקו הכהנים הטמאים בהפשט וניתוח שיטמאו בזה הבשר, דאף דהבשר נפסל והאוכלו עובר בלאו דלא תאכל כל תועבה כמש"כ הרמב"ם בפי"ח מהל' פסוה"מ הל' ג' מ"מ לא יטמאו אותו לכתחלה שיתוסף לאו דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ואין להוסיף פסול ואיסור בקדשים, ומפרש הרמב"ם דמה דאמר רבא לבע"מ טהורים שבאותו משמר דהוא ארישא דרב ששת דנותנו להקרבן לבע"מ טהורים, ומה דאמר רב ששת ועבודתה זהו עבודתה ממש, ואף דבברייתא קרי עבודתה על אכילת הקרבן אבל רב ששת דמיירי בטמא בקרבן צבור דליכא אכילה כונתו על עבודתה ממש, וכן כונת הרמב"ם, ומיושב מש"כ הכ"מ שקשה לפרש כן ע"ש ומה שהכריחו להרמב"ם לפרש כן הוא משום קושיית התוס' ומשום קושית הרא"ש בש"מ, ועיין במה שכתבתי שם.

וצריך עוד לבאר מה דנותנו לבעלי מומין טהורים ולא לזרים והרמב"ם פסק כרבי דגם בעזרת ישראל מותר לשחוט קדשי קדשים, ונראה דאף דזרים מותרין לשחוט מ"מ עיקר שחיטה בזרים לא שייך אלא בקרבנות שלהם כמו נדרים ונדבות וגם חטאות ואשמות דאמרינן מקבלה ואילך מצות כהונה, אבל בקרבנות צבור דהקרבתן שייך לראש המשמר ברגלים ולראש בית אב שבכל יום שהוא יחלק העבודות ודאי אין הזרים באים בחשבון, וראיה דהא גם שחיטה הוא בחשבון הפייסות ואם זרים יש להם זכות לשחוט למה מפיסין על השחיטה רק בין הכהנים, וע"כ פשוט דעיקר סדר הקרבת קרבנות הצבור שייך רק להכהנים ששם העובדים במקדש ואפי' עבודות שזרים מותרין אבל אין לזרים חלק וזכות בהם, איברא דגם על בעלי מומין לא מצינו שנוטלין חלק בפייס של השחיטה, ואפשר דבפייס של השחיטה יכולין גם בעלי מומין להצביע, אך אפי' אם נימא דבעלי מומין אין נוטלין חלק בפייס של השחיטה עכ"פ יהי' מזה ראיה דבזכות עבודת הקרבנות אפי' בשחיטה אין זכות אלא לכהנים כשרים, ולכן אפי' בקרבן צבור הבא בטומאה שלפי דברינו אין שוחטין לכתחלה הטמאים מ"מ נותן ראש הבית אב לכהנים בעלי מומין דיש להם עכ"פ זכות בעבודת המקדש דהא אכילת קדשים נמי נקראת עבודה דאפי' אכילת תרומה נקראת עבודה בפסחים דף ע"ב, ולכן לענין גדר זכות בעבודת קרבנות הצבור במה שהן מותרין בודאי עדיפי בעלי מומין מזרים ומשו"ה נותנו לבעלי מומין.

והנה במה שכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' כלי המקדש הל' ט' ועורו ועבודתו לאנשי משמר הטמאים עמדתי שם דמאיזה טעם יהיה לאנשי משמר הטמאים ולא להבעלי מומין כיון דבעלי מומין חולקין ג"כ בבשר ובעור, וכתבתי שם דבאמת אין כונת הרמב"ם דוקא לאנשי משמר הטמאים, דהא לא גריעי הבעלי מומין בשביל שהם טהורים משהיו גם הם טמאים דשוין עם שאר הטמאים העובדים דהא בדין חלוקה בבשר ובעור שוין בע"מ עם כשרים, והבאתי שם מדברי התוס' לפי מה שפירשו בגמ' דנותן העור והבשר לבעלי מומין שהקשו עורה אמאי הוי לבעלי מומין וכתבתי דקשה קושייתם דהא כל שאין לו בבשר אין לו בעור ושמצאתי שהקשה כן התורת חיים שם, והבאתי דברי הפנ"י דמתני' הוא דוקא אם יש אנשי משמר טהורים העובדים, אבל בעלי מומין טהורים לא עדיפי מאנשי משמר הטמאים העובדים, ולפי"ז קושיית התוס' שיחלקו אנשי משמר הטמאים עם הבע"מ, ובאופן זה בארתי כונת הרמב"ם, אבל עכשיו לא נראה לי לפרש כן בדברי הרמב"ם שלא היה לו לדייק ולכתוב לאנשי משמר הטמאים אלא לכל המשמר.

והנה מה שכתבתי בפשיטות דבעלי מומין צריכים להיות חולקים בעור, זהו מדתנן בפ' טבול יום דף ק"ג עורות קדשי קדשים לכהנים קל וחומר ומה אם עולה שלא זכו בבשרה זכו בעורה קדשי קדשים שזכו בבשרה אינו דין שזכו בעורה ושם ע"ב בברייתא רבי אומר כל עצמו לא הוצרכנו אלא לעור העולה בלבד שבכל מקום העור מהלך אחר הבשר וכו' וכן כתב כאן הרמב"ם בהל' כ"א כל שאין לו חלק בבשר אין לו חלק בעורות, עוד כתב בהל' י"ד נאמר בעולה עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה ונאמר בחטאת הכהן המחטא אותה יאכלנה, ונאמר באשם וכו' וכתב ביחד כל הפסוקים מדין חלוקת בשר הקרבנות שהם לכהן המקריב, עם הפסוק של עור העולה, ומוכח דחד דינא הוא וכיון שבדין חלוקת הבשר אין חילוק בין תמימים לבעלי מומין אף שאין עובדין גם לענין עור אין חילוק, אכן בפ"ה מהל' מעה"ק הל' י"ט כתב הרמב"ם כל עורות קדשי הקדשים לכהנים בין בקרבנות צבור בין בקרבנות יחיד שנאמר עור העולה אשר הקריב וזה דריש ת"ק בברייתא דאמר אין לי אלא עור העולה עורות קדשי קדשים מנין ת"ל עור העולה אשר הקריב ופירש"י כל הקרבנות במשמע, יכול שאני מרבה אף קדשים קלים ת"ל עולה מה עולה קדק"ד אף כל קדק"ד, ואח"כ דריש ר' ישמעאל כדתנן במתני' בקדק"ד שזכו בבשרה אינו דין שיזכו בעורה, ואח"כ איתא הא דאמר רבי וכנ"ל.

ונמצא שיש לנו שני טעמים במה דעורות קדשי קדשים לכהנים או משום דכיון דחולקין בבשר חולקין בעור, או דלמדנו מאשר הקריב דכל הקרבנות במשמע, והנה אי ילפינן רק מאשר הקריב היה מסתבר דבעלי מומין שלא הקריבו אין חולקין בעור, אבל אי טעמא משום שחולקין בבשר, וכיון דבעלי מומין חולקין בבשר כדיליף בדף ק"ב מקרא דכל זכר לרבות בעלי מומין דאמר שם שלא בא אלא לחלוקה דלאכילה בהדיא כתיב מקדשי הקדשים יאכל, א"כ חולקין נמי בעלי מומין בעור.

ולפ"ז נראה דשני הטעמים איתנייהו להלכה דהיכי שחולקין בבשר, וכיון דטעמא דחולקין בעור הוא משום שהעור מהלך אחר הבשר, א"כ בעלי מומין שחולקין ג"כ בבשר חולקין ג"כ בעור אף שלא הקריבו וכמו דגלי קרא שחולקין בבשר אף שלא הקריבו, אבל בעור העולה שאין לכהנים חלק בבשר וכן בקרבן צבור הבא בטומאה שהבשר לא נאכל לפי"מ שכתבנו בדעת הרמב"ם והכהנים זכאין בעורו אף שלא זכו בבשרה דהא הקרבן לא נפסל וקרינן ביה עולת איש עולה שעלתה לאיש כדתניא שם בדף ק"ג וכיון דאין כאן טעמא דבשביל שחולקין בבשר חולקין בעור, א"כ בעינן דוקא עור העולה אשר הקריב, וכיון דבעלי מומין לא הקריבו אין להם חלק בעור.

ומבואר בזה דדוקא מהלכה זו דפ"ד מהל' כלי המקדש שמוכיחים מכאן דאפי' בקרבן הבא בטומאה אם לא נטמא הבשר נאכל מדכתיב נותנו לבעלי מומין הטהורים, מכאן גופא מוכח דאינו נאכל דאם הי' נאכל והבעלי מומין הטהורים אוכלין אותו אין סברא שלא יהיו חולקין בעור כיון שאוכלין הבשר ועיקר טעמא שהכהנים חולקין בעור הוא בשביל שאוכלין הבשר וכנ"ל.

והנה בארתי הלכה זו ברחבה ומ"מ איני מחליט בדעת הרמב"ם דכבר כתבתי מה שיש להוכיח מדבריו דגם אם לא נטמא הבשר אין אוכלין, וגם מה שצריך לדחוק לפי"ז בדבריו, ובעיקר הדין העירוני לדברי התוס' בזבחים דף ט"ז ע"א ד"ה אבל בקרבן צבור שכתבו דאונן אינו אוכל כמו בטומאה דאינו נאכל, ומוכח דאפי' לא נטמא הבשר, וכתב ע"ז הר"פ בש"מ אות ה' דבטומאה דאינו נאכל היינו משום שנטמא הבשר ע"ש.

ובדברי הרמב"ם בהלכה שלפנינו אם נאמר דהרמב"ם סובר דאינו נאכל אפי' לא נטמא הבשר, א"כ דברי הרמב"ם מיושבים כמש"כ, ואם נאמר דסובר דאם לא נטמא הבשר נאכל לטהורים צריך לומר בישוב השגת הראב"ד דהרמב"ם לשיטתו דפוסק טומאה דחויה בצבור, ואם יש טהורים בעזרה אפי' הם מיעוט עובדים הטהורים, א"כ לא משכחת לה שיאכלו קרבן צבור הבא בטומאה אלא בעלי מומין, וזה אין חידוש דקרבן צבור הבא בטומאה עובדים טמאים ואינם אוכלין ואינו צריך לחשבו, ואינו חושב אלא היכי דאפשר הקרבן ליעשות ע"י אחר מי שאוכל כמו בכה"ג אונן, ומ"מ מקריב אף שאינו אוכל.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.