חידושי רבנו חיים הלוי/מאכלות אסורות/י

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ מאכלות אסורות י

פ"י הט"ו

יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בחו"ל אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה, וק"ו הדברים ומה סוריא שחייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי וכו' חו"ל לא כש"כ שלא יהי' נט"ר נוהג בה וכו' והורו מקצת גאונים שכרם רבעי לבדו פודין אותו בחו"ל ואח"כ יהי' מותר באכילה ואין לדבר זה עיקר. עכ"ל.

והנראה בביאור פלוגתת הרמב"ם והגאונים, דהנה יש לפרש ההלכה דערלה נוהגת בחו"ל בתרי גווני, דהלא הא ודאי דערלת חו"ל וערלת א"י תרי מילי נינהו וחלוקין בדיניהם, וכדחזינן דבעיקר ההלכה נאמר דערלת חו"ל ודאה אסור וספקה מותר, ובא"י בין ודאה ובין ספקה אסור, אלא דצ"ע אם היכא שנוהגת ערלה בחו"ל אז גם היא בכלל ערלה הכתובה בתורה, דעיקר ההלכה באה לגלויי אקרא, דאע"ג דכל מצות התלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ אבל ערלה שאני ונוהגת בכ"מ, וא"כ גם ערלת חו"ל נכללה בקרא דערלה, או דנימא דהא ודאי דערלה האמורה בתורה אינה אלא בא"י וערלת חו"ל אינה נכללת בה, ורק דאסורה מהלכה, וכל עיקר איסורה הוא רק מהלמ"מ ולא מקרא. ונ"מ לענין נטע רבעי, דאם ההלכה באה לגלות דגם ערלת חו"ל נכללת בפרשה, ממילא די"ל דגם נט"ר כן דאיתקש לערלה, משא"כ אם הוא איסור חדש מהלמ"מ, א"כ ממילא דאין איסור רבעי שייך כלל לזה, דעל מה דנאמרה ההלכה נאמרה ועל מה דלא נאמרה לא נאמרה. ונראה דדבר זה במחלוקת שנוי, דהנה הרמב"ם בהכ"א שם פסק דהאוכל כזית מערלת חו"ל מכין אותו מכת מרדות, ואם נימא דההלכה של ערלה באה לגלויי דערלת חו"ל נכללה באיסור ערלה שבקרא, א"כ הרי היא בלאו של תורה ולוקין עלי' מלקות מדאורייתא כערלת א"י, ומדפסק הרמב"ם דאין בה רק מכת מרדות ש"מ דערלת חו"ל עיקר איסורה הוא רק מהלכה, ואינה נכללת כלל באיסור ערלה האמור בתורה, וכן הוא להדיא בה"ט וי' שם וז"ל הערלה וכו' וכל האוכל מהן כזית לוקה מה"ת, בד"א בנוטע בא"י שנאמר כי תבאו אל הארץ וכו', הרי להדיא דהקרא דכי תבאו ממעט לערלת חו"ל שלא תוכלל באיסור ערלה האמור בפרשה. אשר ע"כ זהו שכתב הרמב"ם דאין נט"ר בחו"ל שלא אמרו אלא הערלה, ר"ל דבההלכה הרי לא נאמרה רק ערלה, והיקשא הרי ג"כ ליכא כיון דחו"ל הרי לא נכללה בהפרשה כלל, וממילא דאין רבעי בחו"ל. אכן יעו"ש בהלכות גדולות ושאלתות שכתבו וז"ל וכי היכי דנהגה ערלה בארץ הכי נהגה בחו"ל הילכתא גמירי לה וכו' אלא מאי וכי תבאו דכתיב גבי ערלה זמן ביאה עכ"ל, הרי להדיא דס"ל דמכי תבאו לא ממעטינן כלל חו"ל, וגם ערלת חו"ל נכללה בהפרשה ובדין ערלה האמורה בתורה, וע"כ זהו דס"ל דגם רבעי נוהג בחו"ל, כיון דרבעי הוקש לערלה.

והנה כתב עוד הרמב"ם וק"ו הדברים ומה סוריא שחייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני חו"ל לא כש"כ שלא יהא נטע רבעי נוהג בה, ואע"ג דבאמת איירינן הכא לענין חיובא דאורייתא וא"כ הרי לא שייך כלל לעשות ק"ו מחיובא דרבנן, אלא דעכ"פ היא היא, דפטורא דסוריא מנט"ר הוא משום דהויא כחו"ל, וא"כ הא מיהא להדיא דאין נט"ר בחו"ל, ומה שהביא הרמב"ם מסוריא הוא משום דזה מבואר בירושלמי פ"ז דפאה ופ"ה דמע"ש דאין נט"ר נוהג בסוריא, דזהו מקור הך דינא דאין נט"ר בחו"ל. והנה ברמב"ם פ"א ממעשר שני הי"ד ז"ל מעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום אין מביאין אותו מחו"ל כבכור בהמה לפיכך לא חייבו להפריש מע"ש בסוריא עכ"ל, ויסוד דבר זה הוא מהא דאיתא בתמורה דף כ"א ר"ע אומר יכול יעלה אדם בכור מחו"ל לארץ בזמן שבהמ"ק קיים ויקריבנו ת"ל ואכלת וגו' מעשר דגנך וגו' ובכורות בקרך וצאנך ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה בכור וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה בכור, והוסיף הרמב"ם דמאחר דלמדנו בכור ממע"ש דאינו בא מחו"ל שוב חוזר ונלמד מע"ש מבכור דאינו בא מחו"ל גם בלאו הך טעמא דמצות התלויות בארץ. וכבכור דאינו בא מחו"ל אף דהוי ממצות הגוף שאינן תלויין בארץ, אשר על כן חלוק מע"ש משארי מעשרות בזה דאינו נוהג גם בסוריא. והנה בפ"א מה' בכורות כתב הרמב"ם ז"ל ואין מביאין בכורות מחו"ל לארץ וכו' אלא הרי הוא כחולין ויאכל במומו עכ"ל, ולפי גירסא זו אין בכור חו"ל חלוק מבכור א"י רק לענין הקרבה, אבל עיקר דין בכור נוהג גם בחו"ל, וכמש"כ דלא יאכל אלא במומו, ולפ"ז גם מע"ש דנלמד מיני' הוא ג"כ רק לענין דין הבאת מקום, דמע"ש של חו"ל אינו בר הבאת מקום, אבל לא להפקיע כל דין מע"ש בחו"ל, ופטורא דמע"ש שבסוריא ובחו"ל הוא רק משום טעמא דכל מצות התלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ, ולפ"ז הך ק"ו שהביא הרמב"ם הכא מסוריא אין בו תוספת טעם לפטור חו"ל מנט"ר, והביאו הרמב"ם רק להוכחה דאין נט"ר נוהג בחו"ל. אכן בטור סי' ש"ו הביא דדעת הרמב"ם היא דבכור חו"ל אין בו דין בכור כלל והרי הוא כחולין לכל דבר, אשר לפ"ז גם מע"ש דנלמד מיני' הוא ג"כ להפקיע כל שם מע"ש מפירות חו"ל, וגם בלאו טעמא דמצות התלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ ג"כ אין מע"ש נוהג בחו"ל, וה"ה רבעי דיליף ממע"ש, ושני פטורים חלוקים בדינם הם, דאי משום טעמא דמצות התלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ הרי ליתא בחו"ל כל עיקר דין וחיוב של מעשר, והא דילפינן מבכור הוא דליכא חלות שם של מעשר בפירות חו"ל, לפ"ז זהו שהוסיף הרמב"ם בהק"ו עוד טעם שני דאין נט"ר בחו"ל, ואע"ג דערלה נוהגת בחו"ל לא ילפינן מינה לנט"ר, דלא הוקשו זל"ז אלא בעיקר חיובן, אבל חלוקין הן בעיקר שמם ודינם, ומהא דחייל שם ערלה בחו"ל אין ללמוד מינה לרבעי ושם קדש שלה שטעון הבאת מקום, שזה ילפינן מבכור דליתא בחו"ל, וכש"נ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף