חידושי רבנו חיים הלוי/יום טוב/ו

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ יום טוב ו

הלכות יום טוב
פ"ו הי"א

שני ימים טובים שחלו להיות בחמישי וערב שבת עושה עירובי תבשילין מיום רביעי שהוא ערב יו"ט, שכח ולא הניח מניחו בראשון ומתנה וכו', כיוצא בו היו לפניו שתי כלכלות של טבל ביום ראשון אומר וכו'. ובהי"ד שם ז"ל כל הדברים האלו שאמרנו היו בזמן שהיו ב"ד של א"י מקדשין על פי הראי' והיו בני הגליות עושין שני ימים כדי להסתלק מן הספק וכו' אבל היום שבני א"י סומכין על החשבון ומקדשין עליו אין יו"ט שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד, ולפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי וכו' ואינו מעשר הטבל על תנאי אלא הכל מערב יו"ט בלבד. עכ"ל. וקשה מהא דאיתא בביצה דף ד' שני ימים טובים של גליות רב אמר נולדה בזה מותרת בזה ורב אסי אמר נולדה בזה אסורה בזה, ומפורש שם בגמ' טעמא דרב משום דיו"ט שני משום ספיקא הוא וע"כ הביצה מותרת דממ"נ חד מינייהו חול הוא, ועיין ברמב"ם בפ"א מהל' יו"ט שפסק להדיא כרב דנולדה בזה מותרת בזה, וזה סותר למה שפסק הכא דעתה אין מועיל תנאי משום דהשתא יו"ט שני לאו משום ספיקא הוא אלא משום מנהג והויין שני הימים בודאי יו"ט, וא"כ הרי צריך להיות נולדה בזה אסורה בזה כדין נולדה ביו"ט שאסורה בשבת הסמוכה לה כיון דשני הימים הויין יו"ט ודאי, וכבר הקשה זאת הלח"מ שם.

והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דבאמת אה"נ דעיקר דין שני ימים טובים של גליות לא עשאום שינהגו שניהם כאחת בתורת ודאי, ורק שינהגו שניהם בתורת ספיקא, ואע"ג דעכשיו הרי ידעינן בקביעותא דירחא, מ"מ דינם רק כספיקא, כיון דעיקר התקנה מעיקרא כך היתה ומנהג אבותינו בידינו, אכן הרי כ"ז לא שייך אלא על דין יו"ט שני של גליות, עלי' הוא דאמרינן דדינו רק כספיקא, משא"כ יו"ט הראשון, הרי כיון דהשתא ליכא ספיקא וידעינן בודאי דזהו זמנו של יו"ט והוא היו"ט של תורה, א"כ הרי ודאי דהרי הוא יו"ט בתורת ודאי ואין בו שום סרך דין ספיקא כלל, ופשוט, וא"כ הא נמצא דדין יו"ט של גליות עכשיו דינו חלוק, דאם באנו לדונו ליו"ט הראשון בפ"ע בדינו, בזה פשוט דהרי הוא חשוב ודאי יו"ט, אבל אם באנו לדונו להצטרף עם השני בזה הדר דינא דכל חד ספק מיקרי, וגם הראשון לענין צירופו עם השני הרי הוא רק כספק, ולפ"ז שפיר חלוק דין התנאה מדין נולדה בזה מותרת בזה. דבדין נולד האיסור נעשה רק משני הימים ביחד, דהלא כן הוא עיקר איסורא דנולד, מה דנולד ביו"ט אסור ביו"ט, ומכח שניהם יחד דוקא הוא דקאתי איסורא, וכשאנו באין לדון לאסור מה שנולד ביום הראשון ליום השני, רק מכח דין יו"ט של שניהם כאחת הוא שאנו באין לאסרו, וצריכין אנו לצרפינהו לשני הימים ביחד למיחשבינהו תרווייהו יחד ודאי יו"ט לאשוויי איסורא דנולד מזה לזה, וע"כ כיון דבזה כל חד כספיקא חשוב ע"כ נולדה בזה מותרת בזה, משא"כ לענין התנאה, אע"ג דאם חד מינייהו חול הוא א"כ ממ"נ מותר לאפות ולבשל מיום השני לשבת, או משום העירובי תבשילין או משום דהרי השני חול הוא, וכן ממ"נ יוכל להרים תרומה מן הטבל, אבל הרי באמת שני דינים נפרדים הם, וכל חד דיינינן לי' בפ"ע על כל יום בפ"ע ואין כאן דין הנעשה משני הימים ביחד, ורק דכך איתרמי מילתא שתלויין שניהם זב"ז, אבל מכיון דבעיקר דינם הויין שני דינים נפרדים שחל על כל יום בפ"ע, ע"כ שוב הדר דינא דהראשון הוא ודאי יו"ט ואין בו לא עירוב ולא קריאת שם של תרומה בשום גוונא, ולא מהני ע"ז התנאה כיון דהראשון אינו מצטרף ממילא דהיו"ט שני הוא בדין תקנתו דהוא יו"ט לכל דבר.

והנה כ"ז לא יתכן, אלא אם נימא דגם דעת הרמב"ם דגם עתה יו"ט שני הוא רק משום ספיקא, והא דלא מהניא התנאה הוא רק משום דין ודאי של יו"ט הראשון, אבל הרי י"ל דדעת הרמב"ם היא דגם משום יו"ט שני בעצמו ג"כ לא מהניא התנאה, ואע"ג דתקנתו הוא משום ספיקא, וכדקאמר הגמ' דמנהג אבותינו בידינו ומשום גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו דכ"ז הוא משום ספיקא, אבל מ"מ כיון דהשתא מיהא ליתא ספיקא ורק דין שינהגו במנהג ספק, א"כ ממילא דלית בי' התנאה דליתא על מה דליחול ההתנאה כלל, וכל חלות התנאה הוא רק על מקום שיש ספק באמת, וגם דכל שדינו הוא בתורת ודאי שינהגו בי' משום ספיקא ממילא דהוי כודאי דלא שייכא בי' התנאה, ולפ"ז גם משום דין יו"ט שני בעצמו לא מהניא התנאה לדעת הרמב"ם, ולא צריכינן כלל לדין ודאי של ראשון, וא"כ אכתי צ"ע קצת דאמאי נולדה בראשון מותרת בשני, כיון דגם השני ודאי דהוא יו"ט שני של ספיקא דאסור בי' הכנה, אכן עיין בראב"ד שם שכתב וז"ל לא ראינו הגאונים הראשונים שחלקו בדבר זה וכו' ואם יאמר בשני אם אתמול קדש והיום חול אין בדברי של אתמול כלום והיום תהי' זו תרומה על זו כ"ש שיכול לומר מאתמול, ובמ"מ עוד שם שהמעשה אינו נגמר אלא בשני ודיבורו בראשון לא יעשה כלום עכ"ל הראב"ד, הרי דמבואר מתוך דברי הראב"ד דמפרש דעת הרמב"ם דהא דלא מהניא התנאה הוא משום דין יו"ט הראשון ומיושב היטב דברינו כמש"כ. אכן נראה דדברינו בדעת הרמב"ם מתישבים בכל גווני, ומשום דנראה דאע"ג דהא דמנהג אבותינו בידינו אינו מועיל לאשוויי ספיקא, ואמרינן דדין נהיגתו כדמעיקרא בתורת ספק יש בו גם צד דין ודאי, אבל אכתי מ"מ אזלינן בתר עיקר תקנתו דהא מיהא דלא חלה דין יו"ט על שניהם ביחד, וכל אחד נידון בדין יו"ט ודאי בפ"ע ואמרינן על כל אחד בשעתו שהוא היו"ט, אבל לא שיהיו שני ימים של יו"ט, ולפ"ז שפיר חלוק דין התנאה מדין הכנה כמש"כ דבהכנה דאיסורו הוא משני הימים ביחד דמה שנולדה ביו"ט אסור ביו"ט ובשבת שלאחריו ע"כ לא שייך זאת בשני יו"ט של גליות דאין בהם דין יו"ט על שניהם ביחד, משא"כ בדין התנאה דדיינינן על כל יום בפ"ע בזה הוא דפסק הרמב"ם דלא שייך התנאה כיון דידעינן בקביעותא דירחא ולית דין ספק בהיו"ט של גליות וכש"נ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף