חידושי רבנו חיים הלוי/ביאת מקדש/א

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ ביאת מקדש א

הלכות ביאת המקדש
פ"א הט"ו

יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתוי וכו' או פרוע ראש או קרוע בגדים וכו' אע"פ שלא עבד עבודה ה"ז לוקה וכו'. ובהשגות ז"ל זה לא מצאתיו אלא כשהוא קרב למזבח שכך שנו בתו"כ בבאכם אל אוהל מועד וכו' מנין לעשות מזבח כאהל מועד ת"ל אתה ובניך אתך וגו' וכן יציאה כביאה מאתך מ"מ מזבח קאמר אבל לפנים מן המזבח מעלות דרבנן הם וכו'. ובהט"ז שם כתב הרמב"ם ז"ל ודין הנכנס ככה מן המזבח ולפנים ודין היוצא משם אחד הוא כיצד כגון ששתה רביעית יין בין האולם ולמזבח או קרע בגדיו שם ויצא לוקה וכו'. ובהשגות שם ז"ל אם לדבריו אין צורך שישתה היין בין האולם למזבח ומה שאמרו בתו"כ מנין אף ביציאה לומר שאף אם שתה בחוץ ונכנס להיכל חייב וכו'. עכ"ל.

והנה הרמב"ן בסה"מ מל"ת ע"ג חולק ג"כ על הרמב"ם, וסובר דכל הך דינא ואזהרה דשתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים הוא רק על עבודה ולא על ביאה וכניסה, וגם בהיכל לית בהו שום איסורא על ביאה וכניסה, זולת האיסור של ביאה ריקנית שנוהג בכל אדם, אבל אזהרת שתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים ליתא על ביאה וכניסה, כי אם על עבודה לבד, ועיין ברמב"ם בפ"ו מה' ביאת המקדש שכתב גם בבע"מ כן וז"ל כל כהן שיש בו מום וכו' לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים וכו' ואם עבר ונכנס לוקה אע"פ שלא עבד עכ"ל, וגם ע"ז נחלק הרמב"ן במצוה ס"ט שם וכתב דליכא איסור מיוחד בבע"מ על ביאה וכניסה אלא על עבודה בלבד, והא דתנן בפ"א דכלים דבין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בע"מ ופרועי ראש נכנסין לשם, לדעת הרמב"ן הוא זה מעלות דרבנן, אכן הראב"ד לא נחלק על בע"מ, וכנראה מזה דבבע"מ גם דעת הראב"ד כהרמב"ם ללקות על הביאה וכניסה, כדחזינן דלא השיג רק בפ"א גבי שתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים, ובפ"ו גבי בע"מ ליתא שם שום השגה כלל, וצ"ע. אלא דצ"ע בדעת הראב"ד גם בהנך תלתי שתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים, אם דעתו כדעת הרמב"ן דליכא איסור כלל בכניסה וביאה, וכל אזהרתן לא נאמרה רק על עבודה, או דבאמת גם דעת הראב"ד שוה לדעת הרמב"ם, דרק חיוב מיתה הוא דנאמר על עבודה, אבל אזהרה איכא גם בביאה וכניסה, וכל ההשגה היא רק על מש"כ הרמב"ם דאזהרה זו נאמרה על המזבח ולפנים, בזה הוא דחולק וס"ל דהא דדרשינן דעשה מזבח כאהל מועד זהו רק על עבודה, דמזבח היינו עבודה. והכי משמע לשון הראב"ד שכתב שאף אם שתה בחוץ ונכנס להיכל חייב דה"ק רחמנא בזמן ביאה לא תהא שכרות בהיכל ובמזבח מיתה נמי איכא בשתויי יין, הרי דחלק דין המזבח מדין ההיכל דבמזבח איכא גם מיתה, והיינו משום דמזבח קיימא על שעת עבודה, דבזה איכא גם חיוב מיתה, ובהיכל שהזכיר קיימא על ביאה בלא עבודה, דלית בה חיוב מיתה רק אזהרה בלבד. וכן הוא מוכח בהשגתו הראשונה שכתב ז"ל אבל לפנים מן המזבח מעלות דרבנן הם, דזהו להדיא דלא פליג רק על בין האולם ולמזבח, אבל בהיכל דחלוקת קדושתו הוא מד"ת, בזה ס"ל כהרמב"ם דיש אזהרה בשתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים על ביאה וכניסה לבד, גם בלא עבודה. ולפ"ז הא נמצא דבעיקר הדין שוה דעת הראב"ד לדעת הרמב"ם, דיש אזהרת ביאה וכניסה בשתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים, והשגתו היא רק בזה דס"ל דבין האולם ולמזבח שוה לשאר כל העזרה, ומדשרי לשתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים בכניסה לשאר כל העזרה, א"כ ש"מ דאיסור ביאתן הוא רק בהיכל מד"ת, ובין האולם ולמזבח אין איסור כניסתן רק מדבריהם, וממעלות דרבנן. אשר לפ"ז צ"ע למה לא השיג הראב"ד גם בבע"מ, כיון דבין האולם ולמזבח שוה לשאר כל העזרה, א"כ הרי בע"כ דגם בע"מ אין איסור כניסתו שם רק ממעלות דרבנן, וצ"ל דסמך על מה שהשיג בפ"א גבי שתויי יין, כיון דתרווייהו חד מילתא הויין, וחדא השגה היא ביסודה, דבין האולם ולמזבח קדושתו מד"ת שוה לקדושת שאר כל העזרה, וצ"ע. והנה טעמו של הרמב"ם שפסק דגם מן המזבח ולפנים הוי איסור כניסה דאורייתא ולוקין עליו, הוא משום דפסק כרב אחא בר אהבה דאמר ביומא דף מ"ד ש"מ מעלות דאורייתא והכי גמירי להו, ואע"ג דהרמב"ן בסה"מ שם פי' דהך מעלות דאורייתא ר"ל מעלות קדושת המקומות, אבל איסור כניסתן לכו"ע מדבריהם, אבל הרמב"ם מפרש דהך מעלות דאורייתא קאי על איסור כניסתן לשם, ומשום דזהו גופא מעלת קדושתן דכל אלו אסורין ליכנס לשם כמתניתין דכלים, האומנם דצ"ע דהרי בהיקשא דעשה מזבח כאהל מועד הא אתרבי איסור עבודה של שתויי יין וכל אידך בכל העזרה כולה, וא"כ מה"ת נחלק בדין איסור כניסתן בין המזבח ולפנים לשאר כל העזרה, וצ"ל דזהו דמסיים בגמ' שם והכי גמירי להו, ר"ל דמעלה זו של מן המזבח ולפנים היא הלמ"מ, בין על מעלות קדושתן ובין על איסור כניסתן, וזהו דכתב הרמב"ם דין זה דלוקה על מן המזבח ולפנים בלשון יראה לי, ואע"ג דלדעת הרמב"ם הוא זה מתני' דכלים והסוגיא דיומא דמעלות דאורייתא, אלא דהו"א דאיסורן הוא מהלכה דאין בזה מלקות, לזה כתב יראה לי דיש בה גם מלקות, ומשום דההלכה באה לכללה באזהרה האמורה בתורה גבי היכל.

והנה בעירובין דף ק"ה איתא מתוך שנאמר אך אל הפרוכת לא יבא יכול לא יהו כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח לעשות ריקועי פחים ת"ל אך חלק, הרי להדיא דיש איסור בבע"מ על כניסה לחוד גם בלא עבודה, מדאצטריך קרא לשרויי היכא דבא לתקן, וממילא דה"ה גם לשתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים דאיסורן ד"ת, דכולהו חד דינא להו, וחד מעלה הן במשנתינו דכלים. ולדעת הראב"ד צ"ל, דעיקר קרא דאך דבא לשרויי לתקן או להוציא את הטומאה קאי על היכל, דשם בודאי איכא אזהרת כניסה לבע"מ מד"ת גם לדעת הראב"ד וכמש"כ, והא דהוזכר בגמ' בין האולם ולמזבח, הוא משום דמדבריהם מיהא איכלל גם בין האולם למזבח בהך אזהרה משום מעלות דרבנן וכש"נ. אכן לדעת הרמב"ן דסובר דליכא איסור כניסה כלל בבע"מ והנך תלתא, וגם בהיכל ליכא בהו שום איסורא על הכניסה, זולת איסורא דביאה ריקנית הנוהגת בכל, א"כ הרי לכאורה צ"ע דל"ל מיעוטא דאך להתיר כניסת בע"מ לתקן, כיון דליכא איסור כניסה כלל בבע"מ. אלא דהרמב"ן בעצמו עמד ע"ז, וכתב דהקרא דאך קאי על אזהרת ביאה ריקנית דאיתה בכל, וע"ז בא למעט דלתקן או להוציא את הטומאה שרי ואין בו משום ביאה ריקנית. וקשה לדעת הרמב"ן מהא דאיתא בעירובין שם איבעיא להו טמא ובע"מ איזו מהן נכנס רחב"א אמר רב טמא נכנס דהא אשתרי בעבודת צבור ר"א אמר בע"מ נכנס דהא אשתרי באכילת קדשים, והרי זה לא שייך אלא אם נימא דיש איסור ביאה נוסף על בע"מ כמו על טמא, אז שפיר שייך למיבעי איזו מהן נכנס, אם איסור טומאה חמיר אם איסור בע"מ חמיר, אבל לדעת הרמב"ן דבע"מ איסור ביאתו שוה לכל אדם, דהוא רק מאיסורא דביאה ריקנית לבד, א"כ הרי ודאי דהוא צריך להיות קודם לטמא שיש בו איסור נוסף של טומאה על הכניסה. ועוד קשה לדעת הרמב"ן, דמנלן כלל היתרא דכניסה בטומאה לתקן, דמבע"מ הרי ליכא למילף כיון דבע"מ לית בי' שום איסורא כלל, וצ"ל דילפינן לה מהיתרא דביאה ריקנית, אכן לכאורה ל"ד היתרא דביאה ריקנית להיתרא דטומאה, דבביאה ריקנית הא דלתקן מותר אין זה מדין דהותר איסורא דביאה ריקנית, אלא דאין זה בכלל איסור כלל, דעיקר איסורה הא הוי מה דהיא ריקנית, ומאחר דילפינן דלתקן מותר ליכנס ממילא דאינה בכלל דין ביאה ריקנית כלל, משא"כ בטומאה, דכל הך דינא דלתקן מותר הוא מדין היתר, דלתקן הותר איסור טומאה, אבל הלא גם לתקן הוא בכלל דין ביאה בטומאה, וא"כ הא צ"ע דאיך נוכל למילף מאיסורא דביאה ריקנית לאיסור טומאה, כיון דדין זה דלתקן ולהוציא את הטומאה מותר הוא מעצם הדין של ביאה ריקנית, דלתקן מותר ליכנס, מה דלא שייך זאת באיסור טומאה, דצריכינן גבי' לדין היתר, שזה שהוא לתקן יהא דבר המתיר על איסור טומאה, וצ"ע. ונראה דמזה הוכיח הרמב"ם דיש איסור מסויים בבע"מ על כניסתו גם בלא עבודה, ומתני' דכלים מעלה דאורייתא היא, וממילא דה"ה לשתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים, דכולהו כחדא חשיב להו, וחד דינא להו.

ולדעת הרמב"ן צ"ל דס"ל דגם לתקן ולהוציא את הטומאה הויא ג"כ בכלל ביאה ריקנית, כיון שאינה לצורך עבודה, והא דהכל נכנסין להיכל לתקן ולהוציא את הטומאה, היינו משום דזה חשוב דבר המתיר לאיסורא דביאה ריקנית, וכדילפינן לה מקרא דאך, אבל מ"מ שם ביאה ריקנית לא פקע מינה, וע"כ שפיר ילפינן מיני' דגם איסור טומאה נדחה כל שהוא לתקן ולהוציא את הטומאה, דכמו דדבר זה מועיל להתיר איסורא דביאה ריקנית, כמו"כ מועיל זה להתיר איסורא דביאה בטומאה. ובלא"ה מוכרח כן, מהא דכהנים קודמין ללויים ולויים לישראלים, ואם נימא דכל לתקן ולהוציא את הטומאה לא חשיבא ביאה ריקנית כלל, א"כ כולהו שוין ואין בזה דין הקדמה, כיון דגם לויים וישראלים כל איסור כניסתן להיכל הוא רק משום דין ביאה ריקנית, וזו הרי אינה ריקנית, ואינה בכלל איסור כלל, וא"כ הא צריכין להיות כולהו שוין, אלא ודאי דזה שבא לתקן ולהוציא את הטומאה הוא רק דבר המתיר לאיסורא דביאה ריקנית, אבל שם ביאה ריקנית לא פקע מינה, וע"כ שפיר מקדמינן כהנים ללויים וישראלים, וכמו בכ"מ דשרינן הקל הקל תחלה. ומה שהקשינו עוד לדעת הרמב"ן, מהא דאיפלגו בטמא ובע"מ איזו מהן קודם, ולדעת הרמב"ן דבבע"מ ליכא שום איסורא אחרינא זולת איסורא דביאה ריקנית, א"כ מהיכי תיתי יוקדם טמא לו, כיון דגם בטמא איכא הך איסורא דביאה ריקנית ועוד יש בו איסור ביאה דטומאה, נראה לומר לדעת הרמב"ן, דדין זה הוא מהלכה, והכי גמירי להו באזהרת ביאה ריקנית, דבע"מ חמור איסור ביאתו מביאת תמים, ואע"ג דתרווייהו חד איסורא נינהו, מ"מ הכי גמירי מהלכה דביאת בע"מ חמורה יותר מביאת תמים. והכי מוכרח מתוך הסוגיא דעירובין, דאיתא שם רב כהנא מסייע כהני דתני וכו', יעו"ש בפירש"י שפי' דכהנים טמאים עדיפי מישראלים טהורים, והרי הא ודאי דכהנים לויים וישראלים ליכא שום איסורא בכניסתן זולת איסורא דביאה ריקנית, וכולהו חד דינא להו, וא"כ איך שרינן ודחינן לאיסור ביאה בטומאה בשביל הקדמת כהנים ללויים וישראלים. דכולהו איסורן שוה בהך אזהרה דביאה ריקנית, אלא ודאי מוכח מזה, דגם באזהרת ביאה ריקנית הלכתא גמירי דכניסת לויים וישראלים חמורה מכניסת כהנים, וחומר זה הוא שמועיל לדחות איסור טומאה, ולהקדים כניסת כהנים טמאים לכניסת לויים וישראלים טהורים, וא"כ גם בבע"מ דכוותה, דחמירא איסור כניסתו מכניסת תמים באיסורא דביאה ריקנית, וע"כ חומר זה מועיל להקדים כניסת טמא לכניסתו, להך מ"ד דס"ל דטמא קודם לבע"מ, אבל אה"נ דכל איסורא דכניסת בע"מ להיכל הוא רק מדין ביאה ריקנית לבד, ומיושבים היטב דברי הרמב"ן דכל הך סוגיא קיימא רק על איסורא דביאה ריקנית. אלא דבאמת דהחילוק שיש בדין ביאה ריקנית בין כהנים ללויים וישראלים הא ילפינן לי' בעירובין שם מקרא דדה"י, וא"כ הא ידעינן הלכה זו מפי קבלה דביאת לויים וישראלים חמורה מביאת כהנים, ולהכי הוא דפליגי שם אם חומר זה מועיל לדחות גם איסור ביאה דטומאה או לא, משא"כ בבע"מ לא מצינו שום ילפותא דביאה ריקנית דידי' תהא חמורה מביאה ריקנית של תמימין, וע"כ מפרש הרמב"ם דהפלוגתא אם בע"מ קודם או טמא קודם היא משום אזהרת ביאה המסויימת בבע"מ, ולא משום אזהרת ביאה ריקנית, דבזה תמימין ובע"מ שוין, ולדעת הרמב"ן ע"כ צ"ל דגם זה הלכתא גמירי לה, דחמירא דין ביאה ריקנית של בע"מ מביאת תמימין, וכש"נ.

והנה בתו"כ שמיני פ"א יין ושכר אל תשת וגו' נאמר כאן בבואכם ונאמר להלן בבואם אל אהל מועד מה בבואם אל אה"מ עשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ואינו חייב אלא בשעת עבודה אף בבואכם אל אה"מ האמור כאן וכו', והובאו הדברים ברמב"ם שם, והרמב"ן מפרש דהא דאין חייבין עליו אלא בשעת עבודה ר"ל דכל איסורו הוא רק על עבודה, אלא דקשה לפי"ז מאי נ"מ איכא בין יציאה לביאה, כיון דאין איסורו תלוי רק בעבודה, אכן לדעת הרמב"ם דאיסורו תלוי בכניסה וביאה שפיר איצטריך לרבות גם יציאה דהיא בכלל ביאה, והנה כבר הבאנו דברי הרמב"ם שכתב ז"ל ודין הנכנס ככה מן המזבח ולפנים ודין היוצא משם אחד הוא כיצד כגון ששתה רביעית יין בין האולם ולמזבח וכו' ויצא לוקה עכ"ל, הרי דמפרש להך דרשא דספרא דעשה יציאה כביאה דר"ל דאף אם שתה בפנים ויצא ג"כ חייב, ונראה הביאור בזה, משום דהנה בכל ביאות דעלמא הרי קי"ל דלא מיחשבא ביאה רק אם נכנס כדרך ביאה, וכמבואר כן בכמה דוכתי, והכא הרי ג"כ כתיב בבאכם, וא"כ הרי צריך להיות ג"כ חיובו רק על כדרך ביאה, והנה בשבועות דף י"ז איתא הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו כולו חוץ מחוטמו טהור דכתיב והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה וכו' א"ה אפילו כולו נמי אמר רבא כולו לא גרע מכלים שבבית, ופירש"י מכלים שבבית שהיו בו מתחלתו ולא קרינא בהו והבא, הרי דשלא כדרך ביאה והיכא שהוא שם מתחלה תרווייהו שוין, דאינם בכלל ביאה, ואתמעטו כל היכא דכתיב שם לשון ביאה, וא"כ ממילא דגם בשתויי יין דכתיב שם לשון ביאה ג"כ צריך להיות כן, דאינו חייב רק על כדרך ביאה, ודוקא אם שתה בחוץ ונכנס, דיש כאן מעשה ביאה לפנים כשהוא שתוי, אבל אם שתה בפנים דאין כאן מעשה ביאה לפנים כשהוא שתוי, א"כ הו"א דפטור ולית בי' חיובא דשתויי יין, וזהו דילפינן דעשה יציאה כביאה דבכה"ג ג"כ חייב. ולפ"ז הרי ודאי דלא שייך זאת אלא אם נימא דחיובו הוא על ביאה, ושפיר שייך בזה הך דינא דכדרך ביאה, אבל לדעת הרמב"ן דאיסורו הוא איסור עבודה, אבל איסור ביאה ליכא כלל בשתויי יין, א"כ הא לא שייך גם הך דינא דכדרך ביאה, כיון דאין איסורו תלוי כלל בביאה רק בעבודה, וקשה למה לן ריבויא דיציאה כביאה. וצ"ל דהרמב"ן מפרש להספרא כפירוש הראב"ד בהשגות, דהריבוי דיציאה כביאה הוא, דלא נימא דעיקר האיסור הוא מעשה השתי' עצמה בשעת ביאה, וע"ז בא לרבות דגם בשתה בחוץ ונכנס חייב, משום דהאזהרה היא דבשעת ביאה לא תהא שכרות, וזה שייך גם בעבודה, דבא להשמיענו דלא תהא איסורו בשתי' בשעת עבודה, כ"א דבשעת עבודה לא תהא שכרות. א"נ י"ל דהרמב"ן מפרש דזה גופא אתא לאשמעינן בהך דיציאה כביאה, דאין איסורו בביאה כ"א בעבודה, ומשו"ה הוא דהויא יציאה כביאה.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף