אבן האזל/ביאת מקדש/א

אבן האזל ‏ ביאת מקדש א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל כהן הכשר לעבודה אם שתה יין אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים. ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא תמותו, והוא ששתה רביעית מיין חי בבת אחת מיין שעברו עליו מ' יום, אבל אם שתה פחות מרביעית יין, או שתה רביעית והפסיק בה, או מזגה במים, או ששתה יין מגיתו בתוך מ' אפי' יתר מרביעית פטור ואינו מחלל עבודה, שתה יתר מרביעית מן היין אע"פ שהיה מזוג ואע"פ שהפסיק ושהה מעט מעט חייב מיתה ופוסל העבודה. היה שכור משאר משקין המשכרין אסור להכנס למקדש, ואם נכנס ועבד והוא שכור משאר משקין המשכרין אפי' מן החלב או מן הדבלה הרי זה לוקה ועבודתו כשרה שאין חייבין מיתה אלא על היין בשעת עבודה ואין מחלל עבודה אלא שכור מן היין.

השגת הראב"ד ופוסל העבודה, א"א לא מחוור מן הגמרא שיהא חייב מיתה ויפסול עבודה אלא שהוא באזהרה.

אבל אם שתה פחות מרביעית, בכריתות דף י"ג ע"ב איתא ת"ר יין ושכר אל תשת יכול אפי' כל שהו יכול אפי' מגתו ת"ל ושכר אינו אסור אלא כדי לשכר, וכמה כדי לשכר רביעית יין בן מ' יום, א"כ מה ת"ל יין לומר לך שמוזהרים עליו כל שהו ומוזהרים עליו מגתו, ר' יהודה אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרים מנין ת"ל ושכר א"כ מה ת"ל יין על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה, ר' אלעזר אומר יין אל תשת ושכר אל תשת אל תשתהו אלא בדרך שכרותו הא אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור, במאי פליגי ת"ק סבר גמרינן שכר שכר מנזיר, ור' יהודה לא יליף שכר שכר מנזיר, ור"א סבר מאי שכר מידי דמשכר כמאן אזלא הא דתניא אכל דבלה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש חייב כמאן כר' יהודה, אמר רב יהודה בר אחותאי אמר רב הלכה כר' אלעזר, וכתב הכ"מ וז"ל יש לתמוה כיון שמוזהרים על כל שהו ועל מגתו למה לא כתב שלוקים עליהם, וי"ל דעל כל שהו פשיטא שאין לוקין כשם שאין לוקין על כל שאר איסורין שבתורה בכל שהו, ומדלא לקי על יין כל שהו ה"ה דלא לקי על יין מגתו דתרווייהו חד טעמא נינהו שאינם משכרים עכ"ד.

והנה דברי הכ"מ אינם מספיקים ליישב דכיון דלדברי ת"ק יש לנו ילפותא על כל שהו ועל מגתו, והיינו שאינם משכרין א"כ איך נילף מכל איסורין שבתורה דבכל איסורין אמרינן דאכילה בכזית ושתיה ברביעית אבל הכא גלי קרא דאפי' כל שהו ואפי' מגתו, אכן קושיית הכ"מ הוא לפי"מ שרוצה לפרש בהל' ב' דהרמב"ם פסק כת"ק וכר' יהודה וכר"א, אבל באמת קשה דכיון דפוסק כר' יהודה דעל היין במיתה ושאר משקין באזהרה א"כ ליכא למדרש מה ת"ל יין דאפי' כל שהוא ואפי' מגתו, אבל אח"כ הביא הכ"מ באריכות דברי הרשב"א בתשובה ומדבריו מבואר דלא פסק הרמב"ם כת"ק אלא כר' אלעזר דפסק רב כוותי' וכר' יהודה משום דר' אלעזר מוסיף אדר' יהודה ואינו חולק עליו בשאר משקין, אלא דצריך באור דא"כ מנלן דאסור אפי' כל שהוא, ועל יין מגתו לא קשה דכיון דאמר ר"א דאם הפסיק בה או שנתן לתוכו מים פטור מכלל דאסור, א"כ גם יין מגתו אסור דחד טעמא הוא שאינו דרך שכרותו, אבל בכל שהוא לא נוכל ללמוד מזה כיון דשתי' הוא ברביעית, ור"א לא אמר אלא אם הפסיק בה דעכ"פ שתה שיעור שתיה.

ולכאורה פשוט דכל שהוא הוי חצי שיעור ואסור, וכן משמע דהוא כונת הכ"מ אבל באמת לא מוכח דכאן יש לאסור מדין חצי שיעור, דטעמא דאסור חצי שיעור הוא או משום קרא דכל חלב או משום חזי לאצטרופי, ומקרא דכל חלב כתב הרא"מ הביאו הכ"מ פ"א מהל' חמץ ומצה בהא דלמד הרמב"ם דין איסור חמץ במשהו מקרא דלא יאכל, משום דמקרא דכל חלב לא נוכל ללמוד אלא על איסורין דמתחלתו הוא איסור ולא על חמץ שמתחלתו היתר, וא"כ כ"ש דכאן לא נוכל מקרא ללמוד דכל חלב דעיקר השתי' אינו איסור אלא דהעבודה וכניסה למקדש אסור, ומשום טעמא דחזי לאצטרופי ג"כ אין לבוא כאן דהתם הוי הסברא דכיון דראוי להצטרף א"כ כל מקצת הוא איסור והשיעור הוא למלקות, אבל כאן דעיקר האיסור מדאורייתא הוא ברביעית דהוא שיעור שכרות א"כ כל שהוא כיון דאין בזה שכרות יש לומר דאינו בכלל האיסור, ולא שייך לומר דע"כ בכל מקצת יש איסור דהא י"ל דהאיסור מתחיל ונגמר משעה שישתה בשיעור שכרות.

-מלואים והשמטות-

בפ"א מהל' ביאת מקדש הל' א' בד"ה ולכאורה כתבתי דלא מוכח דכאן שייך לאסור מדין חצי שיעור, דטעמא דאסור חצי שיעור הוא או משום קרא דכל חלב או משום חזי לאיצטרופי, ומקרא דכל חלב כתבתי דלא שייך ע"פ ד' הרא"מ ע"ש ומשום טעמא דחזי לאיצטרופי ג"כ אין לבוא כאן דהתם הוי הסברא דכיון דראוי להצטרף א"כ כל מקצת הוא איסור וכשיעור הוא למלקות, אבל כאן דעיקר האיסור הוא בשיעור שכרות א"כ כל שהוא כיון דאין בזה שכרות יש לומר דאינו בכלל האיסור, העירני בזה ידידי הגרש"ז זלזניק שליט"א דבשלמא בדברים אסורים עיקר האכילה הוא בדבר אסור, רק דשיעור אכילה הוא בכזית ובזה אפשר לומר כסברתי אבל עיקר הפלוגתא בחצי שיעור הא הוי ביוהכ"פ דאין המאכל דבר איסור בעצמו והאיסור הוא לא תעונה, והשיעור הוא ביתובי דעתא א"כ לפי"ז למה שייך חזי לאיצטרופי כיון דבחצי שיעור ליכא יתובי דעתא והוי עינוי, וכמו כאן גבי שכרות.

אכן יש לבאר מה שכתבתי דמ"מ איכא נ"מ בין דין עינוי דיוהכ"פ ובין דין שכרות דמקדש, דהא גבי יוהכ"פ אף דבעינוי תליא מ"מ אם אכל חצי שיעור בסוף היום דערב יוהכ"פ והשלים עוד חצי שיעור ביוהכ"פ אף שביחד נגמר שיעור אכילה דיתובי דעתא מ"מ פטור, ואם אכל שיעור ככותבת בתחלת ליל יוהכ"פ אף שהתענה אח"כ כל המע"ל חייב, א"כ חזינן דעכ"פ כל אכילת השיעור ככותבת ביוהכ"פ הוא השלמת שיעור האיסור והחיוב, ולכן שייך לומר דכל חצי שיעור הוא חלק מהאיסור, אבל הכא בעיקר השתיה הא ליכא איסור כלל, ואין נ"מ אם שתה במקדש או חוץ למקדש והקרא דיין ושכר אל תשת, בבואכם, הוא בשעת ביאה לא תהא שכרות, וכדאמר בב"מ דף צ' ע"ב א"כ עיקר האיסור הוא כאן דאסור לשתוי רביעית יין להכנס למקדש, וכל זמן שאינן שתוי רביעית יין אין בו התחלת איסור ולכן מסתבר דלא שייך בזה איסורא דחצי שיעור. [עד כאן].

אמנם אפשר לומר דכיון דעכ"פ פסקינן כר"א דאפי' הפסיק או נתן לתוכו מים דליכא שכרות אסור, א"כ נמצא דאיכא איסור על עיקר שתיית יין ורק דשיעור שתיה הוא ברביעית ושפיר נימא דכל שהוא הוי חצי שיעור וגם הוי חזי לאיצטרופי כיון דעיקר השתיה אסור, רק דאינו מיושב לגמרי דלא מצינו דין חצי שיעור אלא היכי דבשיעור שלם איכא איסור דאורייתא, אבל לר"א דגלי קרא ושכר דאל תשתהו בדרך שכרותו דאם הפסיק או נתן לתוכו מים פטור, אלא דפטור אבל אסור א"כ מנלן דבאיסור זה אסור בחצי שיעור כיון דבשיעור שלם ליכא איסור דאורייתא עוד קשה מה דאמר ת"ק יין ושכר אל תשת יכול אפי' כל שהוא דלמה נימא כן ואין לומר דהוא מדין חצי שיעור דקשה לר"ל דאינו סובר דחצי שיעור אסור מן התורה, ומדברי ת"ק משמע דאי לאו דכתיב ושכר הו"א דמדאורייתא אסור אפי' כל שהוא.

והנה הכ"מ הביא תשובת הרשב"א שכתב בשיטת הרמב"ם דסובר דר"א לא פליג על ר' יהודה בדין שאר משכרין, אלא דמוסיף דמדכתיב יין ושכר דרשינן נמי בדרך שכרותו, ומקודם כתב דלר' יהודה יין או שכר דכתב רחמנא אפי' כ"ש ואפי' מגתו משמע ור"א כיון דפטור אם לא שתה בדרך שכרותו ודאי דפטור בכ"ש, אח"כ כתב דזה ודאי דאין שתיה פחות מרביעית, ומה דאמר ת"ק אפי' כל שהוא היינו בכזית כיון דילפינן מנזיר דחייב בכזית למשנה אחרונה, אכן שיטת הרמב"ם דבנזיר נמי אינו חייב בכזית, וא"כ צריך באור איך אפשר מעיקרא לומר דאפי' כל שהוא כיון דקיי"ל דאין שתי' פחות מרביעית.

ונראה דמה דאמרינן דדין שתיה הוא ברביעית הוא דוקא היכי דאיסור שתיה נמשך מדין אכילה, וכיון דשיעור אכילה הוא דוקא בכזית לכן שיעור שתיה הוא ברביעית, והוא עפ"מ דאיתא בשבת דף ע"ז דרב יוסף סבר דרביעית לח הוא שיעור כזית ביבש, ואף דאביי מקשה דילמא איכא חילוק בין יין דקליש לדם דסמיך משמע דהלכה כרב יוסף דאביי רק מקשה בלשון ודילמא, ועוד דהא בנזיר דף ל"ח מבואר דיין של ערלה וכלאי הכרם הוא ברביעית, אבל כל זה הוא היכי דשיעור רביעית הוא מדין שיעור כזית ביבש, אבל היכי דאיסור שתיה הוא איסור מיוחד אין לנו הלכה דהוא ברביעית, וזהו מה דאמר ת"ק יכול אפי' כל שהוא, ומבואר מה שכתב הרשב"א דיין אפי' כל שהו במשמע, אלא דכיון דילפינן מושכר לת"ק דהוא דוקא כדי לשכר, ולר"א שלא ישתהו בדרך שכרותו ילפינן דפטור ורק דלת"ק נשאר יין לאזהרה אפי' בכ"ש ואפי' מגתו, אבל לר' יהודה ולר"א דסבר כוותיה דיין לא מייתר דאיצטריך דיין למיתה ושאר משכרין למלקות, א"כ באמת ליכא לן קרא מיוחד על כ"ש ועל מגתו, אלא דמ"מ כיון דכל הפטור הוא רק משום שאינו בדרך שכרותו לכן אמרינן דפטור אבל אסור, ואין זה משום דררא דחצי שעור אלא דכיון דעכ"פ שתה שיעור שתי' מה שלא הי' בדרך שכרותו לא מהני זה אלא לפטרו, אבל הוא אסור כמו בהפסיק או נתן לתוכו מים.

ובזה יתיישב הא דאיתא בעירובין דף ד' ובסוכה דף ו' גפן כדי רביעית יין לנזיר, וקשה דהא בכל איסורי תורה כמו ערלה וכלאי הכרם הוא ברביעית ולמה אמר לנזיר, ואף דהדרשה הוא מדכתיב גפן ובנזיר כתיב מגפן מ"מ הו"ל לומר לנזיר ולכל איסורין, אבל לדברינו מיושב דבנזיר איכא איסור מיוחד על שתי' לכן צריך קרא דגפן דהוי ברביעית, אבל באסורין דאיסור שתי' הוא מדין אכילה הוי ברביעית משום דזהו שיעור כזית, וכן יתבאר בזה ד' הרמב"ם בהל' שבועות פרק ד' הל' ב' שכתב גבי נשבע שלא ישתה יראה לי דאינו אלא ברביעית כדין כל האיסורים, וגבי נשבע שלא יאכל כתב בפשיטות דאין אכילה פחותה מכזית, וקשה מאי נ"מ מאכילה לשתי' אבל לפי דברינו מיושב דמה דאמרינן שתיה ברביעית הוא היכי דאיסור שתי' הוא משום דהוא בכלל אכילה, וכיון דאכילה הוא בכזית שתי' ברביעית. ורק גבי נזיר דכתיב לא ישתה איכא קרא בגפן כדי רביעית יין, אבל כשנשבע שלא ישתה אין לנו יסוד דפחות מכדי רביעית לא הוי שתי' ומ"מ כתב יראה לי דכיון דכל האיסורין ברביעית על דעת זה נשבע.

-מלואים והשמטות-

בד"ה ובזה, במה שכתבתי דדוקא היכי דאיסור שתיה נמשך מדין איסור אכילה אז הוי השיעור ברביעית, אבל היכי דכתיב שתיה בפי' ליכא שיעור רביעית, וכתבתי דבזה מבואר הא דדריש בגמ' גפן כדי רביעית יין לנזיר, וקשה דהא כל איסורי תורה הוא ברביעית, אבל לפי"ז דבנזיר איכא איסור מיוחד על שתיה, לכן צריך קרא דגפן דהוי ברביעית צריך להוסיף בזה דלכאורה קשה ע"ז דהא בגמ' מסיק דקרא אַסמכתא בעלמא והוא הלכה, א"כ איכא הילכתא גם בנזיר דכתיב בפי' שתיה ומ"מ הוא ברביעית, א"כ למה נימא דבדין ביאת מקדש ליכא שיעור רביעית ואפשר דגם למסקנא לא מצינו ההלכה אלא על איסורי שתיה כמו גבי נזיר דהוי ככל איסורים דהוא ברביעית, אבל כאַן דאינו איסור שתיה אלא דאסור למי ששתה יין ליכנס למקדש לא הוי ילפינן מכאן, ועוד דגם בנזיר איכא איסור אכילה מכל אשר יעשה מגפן היין, וממילא שפיר נוכל לומר דאיסור שתיה ברביעית הוא כשיעור אכילה בכזית, אבל הכא דהוא דין מיוחד בשתיה אי לאו קרא דבעינן כדי לשכר הו"א דהוא בכל שהוא, אח"כ העירוני דמה שכתבתי דסתם שתיה אינו ברביעית כבר כתב כן הגרעק"א בתשובה סי' קנ"ד ושו"ט גם בדברי הרמב"ם שהבאתי ושמחתי שכיונתי לדעתו. [עד כאן].

והנה באמת דברינו מוכרחים דגבי שאר משקין לא הזכיר הרמב"ם שיעור רביעית, וכתב הרשב"א בתי' ב' דשאר המשכרין כיון דאפקיה רחמנא בלשון שכר אין להם שיעור למעלה ובעינן דוקא עד שישתכר, וכתב ע"ז וכן יראה מדברי הרמב"ם שכתב גבי יין והוא ששתה רביעית יין בבת אחת, ובשאר המשכרין כתב היה שכור משאר המשכרין דאלמא ביין לעולם ברביעית חי ובב"א, ובשאר המשכרין עד שיהי' שכור ממש, אבל ד' הרשב"א אינם מיושבים אלא בזה דלא סגי ברביעית גבי שאר משקין, אבל הרמב"ם הא לא הזכיר כלל שיעור רביעית לא למעלה ולא למטה, ומוכח דאם נשתכר משאר משקין בפחות מרביעית ג"כ חייב, וקשה הא כתיב בקרא יין ושכר אל תשת, והרשב"א גורס בדברי ר"א יין אל תשת ושכר אל תשת אל תשתהו בדרך שכרותו, אבל עכ"פ הא כתיב תשת ואם שיעור שתי' ברביעית א"כ מנלן לחייב בשאר משקין בפחות מרביעית, ולכן ע"כ מוכח כדברינו דהיכי דכתיב שתי' לא אמרינן אין שתי' בפחות מרביעית, ומה דבעינן ביין שיעור רביעית זהו משום דהכי הוא שיעור כדי לשכר גבי יין, וכדאמר ת"ק להדיא וכמה כדי לשכר רביעית יין חי בן מ' יום, ורק דלת"ק סגי בזה שהיין יש בו כדי לשכר, ואף שהפסיק בו חייב, ור"א מצריך שישתהו בדרך שכרותו וכמש"כ הרשב"א.

אלא דצריך להוסיף בטעם החילוק בין יין לשאר משקין בשיעורו למעלה דלפי דברי הרשב"א מה דבשאר משקין לא סגי ברביעית הוא מדאפקי' רחמנא בלשון שכר בעינן דוקא עד שישתכר קשה דהא גם ביין יליף ר"א מקרא דושכר שישתה בדרך שכרותו, וצריך לומר בכונתו דאף דשאר משקין שהם שכר ממש בעינן עד שישתכר דוקא, מ"מ מדסמיך קרא יין לשכר בעינן גם ביין שישתהו דרך שכרותו, ומ"מ לא בעינן עד שישתכר ממש, אבל מ"מ הוא דוחק, ועוד קשה טובא דא"כ הא עכ"פ יין ושכר הם שני דינים דביין סגי ברביעית יין חי שהוא דרך שכרותו, ובשאר משקין בעינן עד שישתכר ממש, וא"כ איך אפשר דר"א סבר כר"י דעל שאר משקין ליכא מיתה אלא באזהרה, וכן פסק הרמב"ם דעל שאר משקין ה"ז לוקה ועבודתו כשרה דהא ר"י קאמר א"כ מה ת"ל יין לומר לך על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה, וכיון דקיי"ל כר"א דבשאר משקין דוקא עד שישתכר א"כ איצטריך למיכתב יין ולמיכתב שכר כיון דיש בהם דינים מיוחדים, ומנ"ל דעל שכר ליכא מיתה ואינו מחלל עבודה.

לכן נראה דבאמת אין חילוק מעיקר דינא בין יין לשכר בדין שתייתו, ובין ביין בין בשכר בעינן שיעור כדי לשכר אלא דביין אמרו חז"ל שיעור מוחלט דברביעית יין חי בן מ' יום יש בו כדי לשכר, ולא חלקה תורה בין זה לזה לומר דלזה סגי ברביעית כדי לשכר ולזה צריך יותר, אלא דכיון דרוב אנשים משתכרים בשיעור זה הוי בכדי שכרותו, אבל על שאר משקין לא קבלו חז"ל שיעור בכמה יש בו כדי לשכר ויש כמה מיני משקים רפויים וחזקים וא"א לקבוע בהם שיעור קבוע, לכן ע"כ בשאר משקין הוא דוקא עד שישתכר, אבל לזה לא צריך למיכתב יין ושכר דאי הוי כתיב שכר לחוד נמי הי' אפשר לומר דעל יין יש שיעור קבוע דברביעית יין חי הוא בדרך שכרותו, ולכן יין דכתב רחמנא לומר על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה, ומ"מ אמרינן דיין נמי בעינן דרך שכרותו מדכתיב יין ושכר ביחד.

והנה במה דפסק הרמב"ם דשאר משקין אינם במיתה אלא בלאו ואינם מחללים עבודה הקשה בהר המוריה דלפי דברי הרשב"א דפסק כר"א וכר"י א"כ אמאי אינו מחלל עבודה דהא בבכורות דף מ"ה פריך בגמ' שכור מחיל עבודה בהדי מומי דמחיל עבודה בעי למחשבי', ומשני בשאר דברים המשכרים ודלא כר"י דתניא אכל דבלה קעילית ושתה חלב או דבש ונכנס למקדש חייב, ופירש"י ודלא כר"י דמשוי לשאר דברים המשכרים דין יין דמחלי עבודה, ובשביל זה כתב כמש"כ החק נתן דהרמב"ם לא פסק כר"י ומה שהוכיח הרשב"א לפסוק כר"י משום דבריש נזיר אתיא סתם מתני' כוותי' כתב ע"ז דזה לא מכרעא כיון דבבכורות דף מ"ה מוקי בגמ' סתם מתני' דלא כר"י דבשאר משקין לא מחלי עבודה, ומה דסובר הרמב"ם דשכור משאר משקין הוא בלאו זהו משום דכיון דחשיב להו בבכורות בהדי מומין שאינם מחללים עבודה משום שאינם מומין גמורים אלא שאינם שוים בזרעו של אהרן ה"נ שכור משאר משקין אינו פסול משום שתוי יין דזהו ביין דוקא ודלא כר"י אלא משום שאינו שוה בזרעו של אהרן ובדרך זה הולך המלבי"ם בחומש וכן המרכה"מ, אבל לדעתי קשה לומר כן דלפי"ז אין טעם למה אסור בהוראה וכמש"כ הרמב"ם בהל' ג', וכתב החק נתן דזהו מדרבנן גזירה משום שכור מיין והוא דוחק גדול דהו"ל לגמ' לומר דהוא מדרבנן ומהגמ' משמע דהוא הך דינא דאורייתא דילפינן מקרא דלהבדיל.

ונראה דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י דמה דאמר בגמ' ודלא כר"י הוא משום דלר"י שכור מחלל עבודה דכמו דאמר ר"י יין למיתה ושאר משקין לאזהרה אלמא דעיקר קרא דלא תמותו קאי רק על יין ה"נ מה דילפינן בזבחים דף י"ח חוקה חוקה ממחוסר בגדים דמחלל עבודה קאי רק על שתוי יין, ולא על שאר משכרין משום דעיקר מה דכתיב חוקת עולם קאי על יין כמו דולא תמותו קאי רק על יין דבחד קרא כתיב, ומה דאמר בגמ' ודלא כר"י זהו מטעם אחר דהרשב"א הא כתב דדוקא לר"א בעינן בשאר משקין שכור ממש ואפי' לפימש"כ דלא כהרשב"א וגם בשאר משקין הוי כמו ביין דבעינן דרך שכרותו, אבל עכ"פ עיקר דינא דבעינן דרך שכרותו ולא בהפסיק בה, הא זה חידש ר"א, ור"י לא סבר הכי, אלא כיון דהיין בעצמו ראוי לשכר, חייב אפי' לא שתה דרך שכרותו, וכמש"כ הרשב"א א"כ ע"כ מתני' דתנן שכור הוא דלא כר"י, ולהרשב"א מיושב יותר דקאי לפי"מ דמשני דהוא בשאר משקין ובעינן שכור זהו דלא כר"י, וגם לפימש"כ מיושב רק דצ"ל דהא דאמר דלא כר"י אינו דוקא בשביל מה דקאמר דהוא בשאר משקין, אלא דהוא אוקימתא בפ"ע דע"כ מתני' הוא דלא כר"י, דלר"י לא בעינן דוקא כדי שישתכר, וכמו שכתב הרשב"א וזהו מה דמייתי בגמ' דתניא אכל דבילה קעילית ושתה חלב או דבש ונכנס למקדש חייב, ולא תניא דבעינן ששתה שיעור שישתכר, וע"כ הך ברייתא אתיא כר"י דלר"א בעינן דוקא בדרך שכרותו, וזהו שהרמב"ם לא כתב כלשון הברייתא אלא ואם נכנס ועבד והוא שכור משאר משקין המשכרין אפי' מן החלב או מן הדבילה ה"ז לוקה, ומפורש בדבריו דבעינן שיהא שכור, וזהו כר"א ודלא כר"י.

-מלואים והשמטות-

בד"ה ונראה, במה שכתבתי דמה דילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים דמחלל עבודה קאי רק על שתויי יין, צריך להוסיף דאף דילפינן עוד דמחלל עבודה מקרא דלהבדיל בין הקודש ובין החול אבל כיון דאמר שם בגמ' דמהך קרא לא ילפינן אלא עבודה שהזר חייב עליה מיתה, ופירש"י מדכתיב ולא תמותו, ומוכח דגם ולהבדיל לא קאי אלא על שתויי ין דחייב ע"ז מיתה ולא על שאר משקין דאינו אלא באזהרה [עד כאן].

ומיושב עכשיו מה שהוכיח הרשב"א דצריך לפסוק כר"י כיון דסתמא דריש נזיר כוותי' שהקשה בהר המורי' הא סתמא דבכורות דלא כר"י, אבל לפימש"כ מיושב דלענין שאר משקין גם סתמא דבכורות כר"י וכר"א דסבר כוותי' ודלא כת"ק דאינו מחייב בשאר משקין, ומה דאמרינן דלא כר"י הוא משום דבעינן שכור וכנ"ל.

ובמה שכתב הראב"ד בהשגתו על מש"כ הרמב"ם דחייב מיתה ופוסל העבודה דלא מחוור מן הגמ' שיהא חייב מיתה ויפסול העבודה אלא שהוא באזהרה, כתב הכ"מ דטעמו משום דכיון דלא אשכחן בגמ' דמפליג בין רביעית ליותר מרביעית אלא בענין הוראה מהי תיתי לן לחייב מיתה ולפסול עבודה, וטעמו של הרמב"ם הוא דכיון שלמדנו דמה דפוטר ר"א בנתן לתוכו מים אינו אלא ברביעית ממילא משמע דיותר מרביעית כדקאי קאי לחיוב מיתה ולפסול עבודה עכ"ד הכ"מ, ושיטת הראב"ד אינו מבואר דע"כ מה שכתב אלא שהוא באזהרה כונתו מדאורייתא ובמלקות דאי פטור אבל אסור הא סובר לקמן בהל' ה' דגם ברביעית והוא מזוג פטור אבל אסור, וקשה דמנלן מקרא ללמוד ב' דינים דבמזוג ברביעית פטור לגמרי, וביותר מרביעית פטור ממיתה וחייב מלקות, מה שלא הוזכר בגמ' ולא הוזכר אלא על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה, וגם אין לנו מקום ללמוד זה מקרא, ואין לומר דמה דיליף ר"א מושכר שלא ישתהו אלא בדרך שכרותו אינו אלא על חיוב מיתה, אבל לאזהרה אמרינן דמדכתיב יין אל תשת הוא אפי' שלא בדרך שכרותו, דזה א"א דא"כ גם ברביעית מזוג יהי' באזהרה, וע"כ דושכר מגלה דליכא אזהרה אלא בדרך שכרותו, וא"כ מנלן ביותר מרביעית והוא תימה גדולה.

ונראה לבאר ד' הראב"ד ע"פ מה שהבאתי למעלה מד' הרשב"א בתי' ב' דשאר המשכרין כיון דאפקי' רחמנא בלשון שכר אין להם שיעור למעלה ובעינן עד שישתכר, והוכיח כן מד' הרמב"ם שכתב גבי יין והוא ששתה רביעית יין בב"א ובשאר המשכרין כתב הי' שכור משאר המשכרין דאלמא ביין לעולם ברביעית חי ובב"א, ובשאר המשכרין עד שיהי' שכור ממש, ואם אמנם שהקשיתי למעלה על זה וכתבתי באופן אחר אבל בדעת הראב"ד נוכל לומר כד' הרשב"א, ולכן סובר דכיון דיין דקרא הוא חי ולא מזוג דאף דע"כ גם מזוג מיקרי יין ולגבי כוס של ברכה מצוה במזוג, מ"מ הכא כיון דגלי קרא שלא תשתהו בדרך שכרותו, וכיון דסתם שתי' היא לכל היותר ברביעית (והוא גם בזה דלא כמש"כ למעלה אלא כד' הרשב"א בתי' ב') ע"כ דכונת הקרא דכתיב יין ושכר אל תשת הוא ביין דרך שכרותו והוא ביין חי כדתניא בברייתא, ורק בשכר כיון דאמרינן דקרא אתי שלא ישתכר שפיר שייך לשון שתי' בכל אופן שלא ישתה להשתכר, בין במשקה חזק אפי' בפחות מרביעית בין ברפה ביותר מרביעית, אבל כיון דמפרשינן ביין רק בדרך שכרותו ולא בעינן שישתכר ממש א"כ מיירי קרא ביין חי, ולכן סובר הראב"ד דיין מזוג לא נכנס כאן בגדר יין אלא בגדר שכר, כיון דביותר מרביעית אפשר להשתכר אפי' במזוג, ולכן לא יהי' חייב אלא בדין שכר והיינו באזהרה.

ב

כל כהן הכשר לעבודה אם שתה יין אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים. ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא תמותו, והוא ששתה רביעית מיין חי בבת אחת מיין שעברו עליו מ' יום, אבל אם שתה פחות מרביעית יין, או שתה רביעית והפסיק בה, או מזגה במים, או ששתה יין מגיתו בתוך מ' אפי' יתר מרביעית פטור ואינו מחלל עבודה, שתה יתר מרביעית מן היין אע"פ שהיה מזוג ואע"פ שהפסיק ושהה מעט מעט חייב מיתה ופוסל העבודה. היה שכור משאר משקין המשכרין אסור להכנס למקדש, ואם נכנס ועבד והוא שכור משאר משקין המשכרין אפי' מן החלב או מן הדבלה הרי זה לוקה ועבודתו כשרה שאין חייבין מיתה אלא על היין בשעת עבודה ואין מחלל עבודה אלא שכור מן היין.

השגת הראב"ד ופוסל העבודה, א"א לא מחוור מן הגמרא שיהא חייב מיתה ויפסול עבודה אלא שהוא באזהרה.

אבל אם שתה פחות מרביעית, בכריתות דף י"ג ע"ב איתא ת"ר יין ושכר אל תשת יכול אפי' כל שהו יכול אפי' מגתו ת"ל ושכר אינו אסור אלא כדי לשכר, וכמה כדי לשכר רביעית יין בן מ' יום, א"כ מה ת"ל יין לומר לך שמוזהרים עליו כל שהו ומוזהרים עליו מגתו, ר' יהודה אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרים מנין ת"ל ושכר א"כ מה ת"ל יין על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה, ר' אלעזר אומר יין אל תשת ושכר אל תשת אל תשתהו אלא בדרך שכרותו הא אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור, במאי פליגי ת"ק סבר גמרינן שכר שכר מנזיר, ור' יהודה לא יליף שכר שכר מנזיר, ור"א סבר מאי שכר מידי דמשכר כמאן אזלא הא דתניא אכל דבלה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש חייב כמאן כר' יהודה, אמר רב יהודה בר אחותאי אמר רב הלכה כר' אלעזר, וכתב הכ"מ וז"ל יש לתמוה כיון שמוזהרים על כל שהו ועל מגתו למה לא כתב שלוקים עליהם, וי"ל דעל כל שהו פשיטא שאין לוקין כשם שאין לוקין על כל שאר איסורין שבתורה בכל שהו, ומדלא לקי על יין כל שהו ה"ה דלא לקי על יין מגתו דתרווייהו חד טעמא נינהו שאינם משכרים עכ"ד.

והנה דברי הכ"מ אינם מספיקים ליישב דכיון דלדברי ת"ק יש לנו ילפותא על כל שהו ועל מגתו, והיינו שאינם משכרין א"כ איך נילף מכל איסורין שבתורה דבכל איסורין אמרינן דאכילה בכזית ושתיה ברביעית אבל הכא גלי קרא דאפי' כל שהו ואפי' מגתו, אכן קושיית הכ"מ הוא לפי"מ שרוצה לפרש בהל' ב' דהרמב"ם פסק כת"ק וכר' יהודה וכר"א, אבל באמת קשה דכיון דפוסק כר' יהודה דעל היין במיתה ושאר משקין באזהרה א"כ ליכא למדרש מה ת"ל יין דאפי' כל שהוא ואפי' מגתו, אבל אח"כ הביא הכ"מ באריכות דברי הרשב"א בתשובה ומדבריו מבואר דלא פסק הרמב"ם כת"ק אלא כר' אלעזר דפסק רב כוותי' וכר' יהודה משום דר' אלעזר מוסיף אדר' יהודה ואינו חולק עליו בשאר משקין, אלא דצריך באור דא"כ מנלן דאסור אפי' כל שהוא, ועל יין מגתו לא קשה דכיון דאמר ר"א דאם הפסיק בה או שנתן לתוכו מים פטור מכלל דאסור, א"כ גם יין מגתו אסור דחד טעמא הוא שאינו דרך שכרותו, אבל בכל שהוא לא נוכל ללמוד מזה כיון דשתי' הוא ברביעית, ור"א לא אמר אלא אם הפסיק בה דעכ"פ שתה שיעור שתיה.

ולכאורה פשוט דכל שהוא הוי חצי שיעור ואסור, וכן משמע דהוא כונת הכ"מ אבל באמת לא מוכח דכאן יש לאסור מדין חצי שיעור, דטעמא דאסור חצי שיעור הוא או משום קרא דכל חלב או משום חזי לאצטרופי, ומקרא דכל חלב כתב הרא"מ הביאו הכ"מ פ"א מהל' חמץ ומצה בהא דלמד הרמב"ם דין איסור חמץ במשהו מקרא דלא יאכל, משום דמקרא דכל חלב לא נוכל ללמוד אלא על איסורין דמתחלתו הוא איסור ולא על חמץ שמתחלתו היתר, וא"כ כ"ש דכאן לא נוכל מקרא ללמוד דכל חלב דעיקר השתי' אינו איסור אלא דהעבודה וכניסה למקדש אסור, ומשום טעמא דחזי לאצטרופי ג"כ אין לבוא כאן דהתם הוי הסברא דכיון דראוי להצטרף א"כ כל מקצת הוא איסור והשיעור הוא למלקות, אבל כאן דעיקר האיסור מדאורייתא הוא ברביעית דהוא שיעור שכרות א"כ כל שהוא כיון דאין בזה שכרות יש לומר דאינו בכלל האיסור, ולא שייך לומר דע"כ בכל מקצת יש איסור דהא י"ל דהאיסור מתחיל ונגמר משעה שישתה בשיעור שכרות.

-מלואים והשמטות-

בפ"א מהל' ביאת מקדש הל' א' בד"ה ולכאורה כתבתי דלא מוכח דכאן שייך לאסור מדין חצי שיעור, דטעמא דאסור חצי שיעור הוא או משום קרא דכל חלב או משום חזי לאיצטרופי, ומקרא דכל חלב כתבתי דלא שייך ע"פ ד' הרא"מ ע"ש ומשום טעמא דחזי לאיצטרופי ג"כ אין לבוא כאן דהתם הוי הסברא דכיון דראוי להצטרף א"כ כל מקצת הוא איסור וכשיעור הוא למלקות, אבל כאן דעיקר האיסור הוא בשיעור שכרות א"כ כל שהוא כיון דאין בזה שכרות יש לומר דאינו בכלל האיסור, העירני בזה ידידי הגרש"ז זלזניק שליט"א דבשלמא בדברים אסורים עיקר האכילה הוא בדבר אסור, רק דשיעור אכילה הוא בכזית ובזה אפשר לומר כסברתי אבל עיקר הפלוגתא בחצי שיעור הא הוי ביוהכ"פ דאין המאכל דבר איסור בעצמו והאיסור הוא לא תעונה, והשיעור הוא ביתובי דעתא א"כ לפי"ז למה שייך חזי לאיצטרופי כיון דבחצי שיעור ליכא יתובי דעתא והוי עינוי, וכמו כאן גבי שכרות.

אכן יש לבאר מה שכתבתי דמ"מ איכא נ"מ בין דין עינוי דיוהכ"פ ובין דין שכרות דמקדש, דהא גבי יוהכ"פ אף דבעינוי תליא מ"מ אם אכל חצי שיעור בסוף היום דערב יוהכ"פ והשלים עוד חצי שיעור ביוהכ"פ אף שביחד נגמר שיעור אכילה דיתובי דעתא מ"מ פטור, ואם אכל שיעור ככותבת בתחלת ליל יוהכ"פ אף שהתענה אח"כ כל המע"ל חייב, א"כ חזינן דעכ"פ כל אכילת השיעור ככותבת ביוהכ"פ הוא השלמת שיעור האיסור והחיוב, ולכן שייך לומר דכל חצי שיעור הוא חלק מהאיסור, אבל הכא בעיקר השתיה הא ליכא איסור כלל, ואין נ"מ אם שתה במקדש או חוץ למקדש והקרא דיין ושכר אל תשת, בבואכם, הוא בשעת ביאה לא תהא שכרות, וכדאמר בב"מ דף צ' ע"ב א"כ עיקר האיסור הוא כאן דאסור לשתוי רביעית יין להכנס למקדש, וכל זמן שאינן שתוי רביעית יין אין בו התחלת איסור ולכן מסתבר דלא שייך בזה איסורא דחצי שיעור. [עד כאן].

אמנם אפשר לומר דכיון דעכ"פ פסקינן כר"א דאפי' הפסיק או נתן לתוכו מים דליכא שכרות אסור, א"כ נמצא דאיכא איסור על עיקר שתיית יין ורק דשיעור שתיה הוא ברביעית ושפיר נימא דכל שהוא הוי חצי שיעור וגם הוי חזי לאיצטרופי כיון דעיקר השתיה אסור, רק דאינו מיושב לגמרי דלא מצינו דין חצי שיעור אלא היכי דבשיעור שלם איכא איסור דאורייתא, אבל לר"א דגלי קרא ושכר דאל תשתהו בדרך שכרותו דאם הפסיק או נתן לתוכו מים פטור, אלא דפטור אבל אסור א"כ מנלן דבאיסור זה אסור בחצי שיעור כיון דבשיעור שלם ליכא איסור דאורייתא עוד קשה מה דאמר ת"ק יין ושכר אל תשת יכול אפי' כל שהוא דלמה נימא כן ואין לומר דהוא מדין חצי שיעור דקשה לר"ל דאינו סובר דחצי שיעור אסור מן התורה, ומדברי ת"ק משמע דאי לאו דכתיב ושכר הו"א דמדאורייתא אסור אפי' כל שהוא.

והנה הכ"מ הביא תשובת הרשב"א שכתב בשיטת הרמב"ם דסובר דר"א לא פליג על ר' יהודה בדין שאר משכרין, אלא דמוסיף דמדכתיב יין ושכר דרשינן נמי בדרך שכרותו, ומקודם כתב דלר' יהודה יין או שכר דכתב רחמנא אפי' כ"ש ואפי' מגתו משמע ור"א כיון דפטור אם לא שתה בדרך שכרותו ודאי דפטור בכ"ש, אח"כ כתב דזה ודאי דאין שתיה פחות מרביעית, ומה דאמר ת"ק אפי' כל שהוא היינו בכזית כיון דילפינן מנזיר דחייב בכזית למשנה אחרונה, אכן שיטת הרמב"ם דבנזיר נמי אינו חייב בכזית, וא"כ צריך באור איך אפשר מעיקרא לומר דאפי' כל שהוא כיון דקיי"ל דאין שתי' פחות מרביעית.

ונראה דמה דאמרינן דדין שתיה הוא ברביעית הוא דוקא היכי דאיסור שתיה נמשך מדין אכילה, וכיון דשיעור אכילה הוא דוקא בכזית לכן שיעור שתיה הוא ברביעית, והוא עפ"מ דאיתא בשבת דף ע"ז דרב יוסף סבר דרביעית לח הוא שיעור כזית ביבש, ואף דאביי מקשה דילמא איכא חילוק בין יין דקליש לדם דסמיך משמע דהלכה כרב יוסף דאביי רק מקשה בלשון ודילמא, ועוד דהא בנזיר דף ל"ח מבואר דיין של ערלה וכלאי הכרם הוא ברביעית, אבל כל זה הוא היכי דשיעור רביעית הוא מדין שיעור כזית ביבש, אבל היכי דאיסור שתיה הוא איסור מיוחד אין לנו הלכה דהוא ברביעית, וזהו מה דאמר ת"ק יכול אפי' כל שהוא, ומבואר מה שכתב הרשב"א דיין אפי' כל שהו במשמע, אלא דכיון דילפינן מושכר לת"ק דהוא דוקא כדי לשכר, ולר"א שלא ישתהו בדרך שכרותו ילפינן דפטור ורק דלת"ק נשאר יין לאזהרה אפי' בכ"ש ואפי' מגתו, אבל לר' יהודה ולר"א דסבר כוותיה דיין לא מייתר דאיצטריך דיין למיתה ושאר משכרין למלקות, א"כ באמת ליכא לן קרא מיוחד על כ"ש ועל מגתו, אלא דמ"מ כיון דכל הפטור הוא רק משום שאינו בדרך שכרותו לכן אמרינן דפטור אבל אסור, ואין זה משום דררא דחצי שעור אלא דכיון דעכ"פ שתה שיעור שתי' מה שלא הי' בדרך שכרותו לא מהני זה אלא לפטרו, אבל הוא אסור כמו בהפסיק או נתן לתוכו מים.

ובזה יתיישב הא דאיתא בעירובין דף ד' ובסוכה דף ו' גפן כדי רביעית יין לנזיר, וקשה דהא בכל איסורי תורה כמו ערלה וכלאי הכרם הוא ברביעית ולמה אמר לנזיר, ואף דהדרשה הוא מדכתיב גפן ובנזיר כתיב מגפן מ"מ הו"ל לומר לנזיר ולכל איסורין, אבל לדברינו מיושב דבנזיר איכא איסור מיוחד על שתי' לכן צריך קרא דגפן דהוי ברביעית, אבל באסורין דאיסור שתי' הוא מדין אכילה הוי ברביעית משום דזהו שיעור כזית, וכן יתבאר בזה ד' הרמב"ם בהל' שבועות פרק ד' הל' ב' שכתב גבי נשבע שלא ישתה יראה לי דאינו אלא ברביעית כדין כל האיסורים, וגבי נשבע שלא יאכל כתב בפשיטות דאין אכילה פחותה מכזית, וקשה מאי נ"מ מאכילה לשתי' אבל לפי דברינו מיושב דמה דאמרינן שתיה ברביעית הוא היכי דאיסור שתי' הוא משום דהוא בכלל אכילה, וכיון דאכילה הוא בכזית שתי' ברביעית. ורק גבי נזיר דכתיב לא ישתה איכא קרא בגפן כדי רביעית יין, אבל כשנשבע שלא ישתה אין לנו יסוד דפחות מכדי רביעית לא הוי שתי' ומ"מ כתב יראה לי דכיון דכל האיסורין ברביעית על דעת זה נשבע.

-מלואים והשמטות-

בד"ה ובזה, במה שכתבתי דדוקא היכי דאיסור שתיה נמשך מדין איסור אכילה אז הוי השיעור ברביעית, אבל היכי דכתיב שתיה בפי' ליכא שיעור רביעית, וכתבתי דבזה מבואר הא דדריש בגמ' גפן כדי רביעית יין לנזיר, וקשה דהא כל איסורי תורה הוא ברביעית, אבל לפי"ז דבנזיר איכא איסור מיוחד על שתיה, לכן צריך קרא דגפן דהוי ברביעית צריך להוסיף בזה דלכאורה קשה ע"ז דהא בגמ' מסיק דקרא אַסמכתא בעלמא והוא הלכה, א"כ איכא הילכתא גם בנזיר דכתיב בפי' שתיה ומ"מ הוא ברביעית, א"כ למה נימא דבדין ביאת מקדש ליכא שיעור רביעית ואפשר דגם למסקנא לא מצינו ההלכה אלא על איסורי שתיה כמו גבי נזיר דהוי ככל איסורים דהוא ברביעית, אבל כאַן דאינו איסור שתיה אלא דאסור למי ששתה יין ליכנס למקדש לא הוי ילפינן מכאן, ועוד דגם בנזיר איכא איסור אכילה מכל אשר יעשה מגפן היין, וממילא שפיר נוכל לומר דאיסור שתיה ברביעית הוא כשיעור אכילה בכזית, אבל הכא דהוא דין מיוחד בשתיה אי לאו קרא דבעינן כדי לשכר הו"א דהוא בכל שהוא, אח"כ העירוני דמה שכתבתי דסתם שתיה אינו ברביעית כבר כתב כן הגרעק"א בתשובה סי' קנ"ד ושו"ט גם בדברי הרמב"ם שהבאתי ושמחתי שכיונתי לדעתו. [עד כאן].

והנה באמת דברינו מוכרחים דגבי שאר משקין לא הזכיר הרמב"ם שיעור רביעית, וכתב הרשב"א בתי' ב' דשאר המשכרין כיון דאפקיה רחמנא בלשון שכר אין להם שיעור למעלה ובעינן דוקא עד שישתכר, וכתב ע"ז וכן יראה מדברי הרמב"ם שכתב גבי יין והוא ששתה רביעית יין בבת אחת, ובשאר המשכרין כתב היה שכור משאר המשכרין דאלמא ביין לעולם ברביעית חי ובב"א, ובשאר המשכרין עד שיהי' שכור ממש, אבל ד' הרשב"א אינם מיושבים אלא בזה דלא סגי ברביעית גבי שאר משקין, אבל הרמב"ם הא לא הזכיר כלל שיעור רביעית לא למעלה ולא למטה, ומוכח דאם נשתכר משאר משקין בפחות מרביעית ג"כ חייב, וקשה הא כתיב בקרא יין ושכר אל תשת, והרשב"א גורס בדברי ר"א יין אל תשת ושכר אל תשת אל תשתהו בדרך שכרותו, אבל עכ"פ הא כתיב תשת ואם שיעור שתי' ברביעית א"כ מנלן לחייב בשאר משקין בפחות מרביעית, ולכן ע"כ מוכח כדברינו דהיכי דכתיב שתי' לא אמרינן אין שתי' בפחות מרביעית, ומה דבעינן ביין שיעור רביעית זהו משום דהכי הוא שיעור כדי לשכר גבי יין, וכדאמר ת"ק להדיא וכמה כדי לשכר רביעית יין חי בן מ' יום, ורק דלת"ק סגי בזה שהיין יש בו כדי לשכר, ואף שהפסיק בו חייב, ור"א מצריך שישתהו בדרך שכרותו וכמש"כ הרשב"א.

אלא דצריך להוסיף בטעם החילוק בין יין לשאר משקין בשיעורו למעלה דלפי דברי הרשב"א מה דבשאר משקין לא סגי ברביעית הוא מדאפקי' רחמנא בלשון שכר בעינן דוקא עד שישתכר קשה דהא גם ביין יליף ר"א מקרא דושכר שישתה בדרך שכרותו, וצריך לומר בכונתו דאף דשאר משקין שהם שכר ממש בעינן עד שישתכר דוקא, מ"מ מדסמיך קרא יין לשכר בעינן גם ביין שישתהו דרך שכרותו, ומ"מ לא בעינן עד שישתכר ממש, אבל מ"מ הוא דוחק, ועוד קשה טובא דא"כ הא עכ"פ יין ושכר הם שני דינים דביין סגי ברביעית יין חי שהוא דרך שכרותו, ובשאר משקין בעינן עד שישתכר ממש, וא"כ איך אפשר דר"א סבר כר"י דעל שאר משקין ליכא מיתה אלא באזהרה, וכן פסק הרמב"ם דעל שאר משקין ה"ז לוקה ועבודתו כשרה דהא ר"י קאמר א"כ מה ת"ל יין לומר לך על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה, וכיון דקיי"ל כר"א דבשאר משקין דוקא עד שישתכר א"כ איצטריך למיכתב יין ולמיכתב שכר כיון דיש בהם דינים מיוחדים, ומנ"ל דעל שכר ליכא מיתה ואינו מחלל עבודה.

לכן נראה דבאמת אין חילוק מעיקר דינא בין יין לשכר בדין שתייתו, ובין ביין בין בשכר בעינן שיעור כדי לשכר אלא דביין אמרו חז"ל שיעור מוחלט דברביעית יין חי בן מ' יום יש בו כדי לשכר, ולא חלקה תורה בין זה לזה לומר דלזה סגי ברביעית כדי לשכר ולזה צריך יותר, אלא דכיון דרוב אנשים משתכרים בשיעור זה הוי בכדי שכרותו, אבל על שאר משקין לא קבלו חז"ל שיעור בכמה יש בו כדי לשכר ויש כמה מיני משקים רפויים וחזקים וא"א לקבוע בהם שיעור קבוע, לכן ע"כ בשאר משקין הוא דוקא עד שישתכר, אבל לזה לא צריך למיכתב יין ושכר דאי הוי כתיב שכר לחוד נמי הי' אפשר לומר דעל יין יש שיעור קבוע דברביעית יין חי הוא בדרך שכרותו, ולכן יין דכתב רחמנא לומר על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה, ומ"מ אמרינן דיין נמי בעינן דרך שכרותו מדכתיב יין ושכר ביחד.

והנה במה דפסק הרמב"ם דשאר משקין אינם במיתה אלא בלאו ואינם מחללים עבודה הקשה בהר המוריה דלפי דברי הרשב"א דפסק כר"א וכר"י א"כ אמאי אינו מחלל עבודה דהא בבכורות דף מ"ה פריך בגמ' שכור מחיל עבודה בהדי מומי דמחיל עבודה בעי למחשבי', ומשני בשאר דברים המשכרים ודלא כר"י דתניא אכל דבלה קעילית ושתה חלב או דבש ונכנס למקדש חייב, ופירש"י ודלא כר"י דמשוי לשאר דברים המשכרים דין יין דמחלי עבודה, ובשביל זה כתב כמש"כ החק נתן דהרמב"ם לא פסק כר"י ומה שהוכיח הרשב"א לפסוק כר"י משום דבריש נזיר אתיא סתם מתני' כוותי' כתב ע"ז דזה לא מכרעא כיון דבבכורות דף מ"ה מוקי בגמ' סתם מתני' דלא כר"י דבשאר משקין לא מחלי עבודה, ומה דסובר הרמב"ם דשכור משאר משקין הוא בלאו זהו משום דכיון דחשיב להו בבכורות בהדי מומין שאינם מחללים עבודה משום שאינם מומין גמורים אלא שאינם שוים בזרעו של אהרן ה"נ שכור משאר משקין אינו פסול משום שתוי יין דזהו ביין דוקא ודלא כר"י אלא משום שאינו שוה בזרעו של אהרן ובדרך זה הולך המלבי"ם בחומש וכן המרכה"מ, אבל לדעתי קשה לומר כן דלפי"ז אין טעם למה אסור בהוראה וכמש"כ הרמב"ם בהל' ג', וכתב החק נתן דזהו מדרבנן גזירה משום שכור מיין והוא דוחק גדול דהו"ל לגמ' לומר דהוא מדרבנן ומהגמ' משמע דהוא הך דינא דאורייתא דילפינן מקרא דלהבדיל.

ונראה דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י דמה דאמר בגמ' ודלא כר"י הוא משום דלר"י שכור מחלל עבודה דכמו דאמר ר"י יין למיתה ושאר משקין לאזהרה אלמא דעיקר קרא דלא תמותו קאי רק על יין ה"נ מה דילפינן בזבחים דף י"ח חוקה חוקה ממחוסר בגדים דמחלל עבודה קאי רק על שתוי יין, ולא על שאר משכרין משום דעיקר מה דכתיב חוקת עולם קאי על יין כמו דולא תמותו קאי רק על יין דבחד קרא כתיב, ומה דאמר בגמ' ודלא כר"י זהו מטעם אחר דהרשב"א הא כתב דדוקא לר"א בעינן בשאר משקין שכור ממש ואפי' לפימש"כ דלא כהרשב"א וגם בשאר משקין הוי כמו ביין דבעינן דרך שכרותו, אבל עכ"פ עיקר דינא דבעינן דרך שכרותו ולא בהפסיק בה, הא זה חידש ר"א, ור"י לא סבר הכי, אלא כיון דהיין בעצמו ראוי לשכר, חייב אפי' לא שתה דרך שכרותו, וכמש"כ הרשב"א א"כ ע"כ מתני' דתנן שכור הוא דלא כר"י, ולהרשב"א מיושב יותר דקאי לפי"מ דמשני דהוא בשאר משקין ובעינן שכור זהו דלא כר"י, וגם לפימש"כ מיושב רק דצ"ל דהא דאמר דלא כר"י אינו דוקא בשביל מה דקאמר דהוא בשאר משקין, אלא דהוא אוקימתא בפ"ע דע"כ מתני' הוא דלא כר"י, דלר"י לא בעינן דוקא כדי שישתכר, וכמו שכתב הרשב"א וזהו מה דמייתי בגמ' דתניא אכל דבילה קעילית ושתה חלב או דבש ונכנס למקדש חייב, ולא תניא דבעינן ששתה שיעור שישתכר, וע"כ הך ברייתא אתיא כר"י דלר"א בעינן דוקא בדרך שכרותו, וזהו שהרמב"ם לא כתב כלשון הברייתא אלא ואם נכנס ועבד והוא שכור משאר משקין המשכרין אפי' מן החלב או מן הדבילה ה"ז לוקה, ומפורש בדבריו דבעינן שיהא שכור, וזהו כר"א ודלא כר"י.

-מלואים והשמטות-

בד"ה ונראה, במה שכתבתי דמה דילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים דמחלל עבודה קאי רק על שתויי יין, צריך להוסיף דאף דילפינן עוד דמחלל עבודה מקרא דלהבדיל בין הקודש ובין החול אבל כיון דאמר שם בגמ' דמהך קרא לא ילפינן אלא עבודה שהזר חייב עליה מיתה, ופירש"י מדכתיב ולא תמותו, ומוכח דגם ולהבדיל לא קאי אלא על שתויי ין דחייב ע"ז מיתה ולא על שאר משקין דאינו אלא באזהרה [עד כאן].

ומיושב עכשיו מה שהוכיח הרשב"א דצריך לפסוק כר"י כיון דסתמא דריש נזיר כוותי' שהקשה בהר המורי' הא סתמא דבכורות דלא כר"י, אבל לפימש"כ מיושב דלענין שאר משקין גם סתמא דבכורות כר"י וכר"א דסבר כוותי' ודלא כת"ק דאינו מחייב בשאר משקין, ומה דאמרינן דלא כר"י הוא משום דבעינן שכור וכנ"ל.

ובמה שכתב הראב"ד בהשגתו על מש"כ הרמב"ם דחייב מיתה ופוסל העבודה דלא מחוור מן הגמ' שיהא חייב מיתה ויפסול העבודה אלא שהוא באזהרה, כתב הכ"מ דטעמו משום דכיון דלא אשכחן בגמ' דמפליג בין רביעית ליותר מרביעית אלא בענין הוראה מהי תיתי לן לחייב מיתה ולפסול עבודה, וטעמו של הרמב"ם הוא דכיון שלמדנו דמה דפוטר ר"א בנתן לתוכו מים אינו אלא ברביעית ממילא משמע דיותר מרביעית כדקאי קאי לחיוב מיתה ולפסול עבודה עכ"ד הכ"מ, ושיטת הראב"ד אינו מבואר דע"כ מה שכתב אלא שהוא באזהרה כונתו מדאורייתא ובמלקות דאי פטור אבל אסור הא סובר לקמן בהל' ה' דגם ברביעית והוא מזוג פטור אבל אסור, וקשה דמנלן מקרא ללמוד ב' דינים דבמזוג ברביעית פטור לגמרי, וביותר מרביעית פטור ממיתה וחייב מלקות, מה שלא הוזכר בגמ' ולא הוזכר אלא על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה, וגם אין לנו מקום ללמוד זה מקרא, ואין לומר דמה דיליף ר"א מושכר שלא ישתהו אלא בדרך שכרותו אינו אלא על חיוב מיתה, אבל לאזהרה אמרינן דמדכתיב יין אל תשת הוא אפי' שלא בדרך שכרותו, דזה א"א דא"כ גם ברביעית מזוג יהי' באזהרה, וע"כ דושכר מגלה דליכא אזהרה אלא בדרך שכרותו, וא"כ מנלן ביותר מרביעית והוא תימה גדולה.

ונראה לבאר ד' הראב"ד ע"פ מה שהבאתי למעלה מד' הרשב"א בתי' ב' דשאר המשכרין כיון דאפקי' רחמנא בלשון שכר אין להם שיעור למעלה ובעינן עד שישתכר, והוכיח כן מד' הרמב"ם שכתב גבי יין והוא ששתה רביעית יין בב"א ובשאר המשכרין כתב הי' שכור משאר המשכרין דאלמא ביין לעולם ברביעית חי ובב"א, ובשאר המשכרין עד שיהי' שכור ממש, ואם אמנם שהקשיתי למעלה על זה וכתבתי באופן אחר אבל בדעת הראב"ד נוכל לומר כד' הרשב"א, ולכן סובר דכיון דיין דקרא הוא חי ולא מזוג דאף דע"כ גם מזוג מיקרי יין ולגבי כוס של ברכה מצוה במזוג, מ"מ הכא כיון דגלי קרא שלא תשתהו בדרך שכרותו, וכיון דסתם שתי' היא לכל היותר ברביעית (והוא גם בזה דלא כמש"כ למעלה אלא כד' הרשב"א בתי' ב') ע"כ דכונת הקרא דכתיב יין ושכר אל תשת הוא ביין דרך שכרותו והוא ביין חי כדתניא בברייתא, ורק בשכר כיון דאמרינן דקרא אתי שלא ישתכר שפיר שייך לשון שתי' בכל אופן שלא ישתה להשתכר, בין במשקה חזק אפי' בפחות מרביעית בין ברפה ביותר מרביעית, אבל כיון דמפרשינן ביין רק בדרך שכרותו ולא בעינן שישתכר ממש א"כ מיירי קרא ביין חי, ולכן סובר הראב"ד דיין מזוג לא נכנס כאן בגדר יין אלא בגדר שכר, כיון דביותר מרביעית אפשר להשתכר אפי' במזוג, ולכן לא יהי' חייב אלא בדין שכר והיינו באזהרה.

ה

שתה כדי רביעית בלבד והיה בה מים כל שהוא או ישן מעט או הלך כדי מיל כבר עבר היין ומותר לעבוד, אבל אם שתה יותר מרביעית אפילו מזוג שינה מעט או הדרך מוסיפין בשכרותו, אלא ישהא לפי השכרות עד שלא ישאר משכרותו שום דבר בעולם.

השגת הראב"ד שתה רביעית א"א אף זה לא מיחוור דפטור קאמרינן אבל מותר לעבוד לא אמרינן אלא שהוא מותר להורות.

כתב הכ"מ דמה דכתב הרמב"ם והי' בה מים כל שהו היינו שבהרביעית הי' מים כל שהו ויין לא הי' רביעית ובזה כתב דמותר, אבל אם הי' רביעית יין ונתן בה מים כ"ש בזה כתב הרמב"ם בהל' א' שאם שתה רביעית יין שמזגה במים פטור ואינו מחלל עבודה ומוכח דאסור, וחלוקו של הכ"מ ברור, והנה מקור ההלכה הוא מהגמ' דכריתות דף י"ג ע"ב שהביא הכ"מ בהל' א' במה שכתב הרמב"ם שתה יתר מרביעית מן היין אע"פ שהי' מזוג ואע"פ שהפסיק ושהה מעט חייב מיתה ופוסל העבודה דאיתא שם רב אשי לא בעי לאורויי משום שכרות א"ל רב אחא והא אמר רב הלכה כר"א ומר הא קא רמי ביה מיא א"ל ל"ק הא ברביעית הא ביתר מרביעית, ובמה שכתב כאן הרמב"ם דאם שתה יותר מרביעית אפי' מזוג כתב הכ"מ כבר נתבאר בפ' זה שדין יותר מרביעית מזוג שוה לרביעית חי, אבל באמת כשנעיין אינם שוים בדינם מה שכתב בהל' א', ומה שכתב כאן לפי דברי הכ"מ בעצמו, שבהל' א' הוא אם שתה רביעית יין אלא שהטיל לתוכו מים, וכן הוא ביותר מרביעית וכן מבואר בלשון הרמב"ם שם שכתב שתה יותר מרביעית מן היין אע"פ שהי' מזוג חייב, ואם שתה רביעית יין והטיל לתוכו מים פטור, וכאן הא מיירי שביחד עם המים הוא יותר מרביעית ולא רק שמן היין אין יותר מרביעית, אלא דאפי' אין ביין רביעית ג"כ אסור וכמו שנבאר.

והנה במה שכתב הראב"ד דפטור קאמרינן אבל מותר לעבוד לא אמרינן אלא שהוא מותר להורות וכונתו דמה דמוכח בגמ' דברביעית והטיל בו מים מותר להורות אינו אלא בהוראה, אבל בעבודה פטור אבל אסור, אבל הרמב"ם לא ניחא לי' לחלק בין עבודה להוראה כיון דגם הוראה הוא דאורייתא כדכתיב ולהבדיל בין הקודש וגו' ולהורות וגו', ולכן מזה גופא הוכיח הרמב"ם לחלק בין הא דאמר ר"א דאם נתן לתוכו מים פטור ובין הא דמוכח בגמ' דמותר, דר"א אמר פטור אם שתה רביעית יין והטיל לתוכו מים והא דרב אשי דאמר דברביעית מותר זהו אם הי' הרביעית מיין ומים ביחד, אלא דלפי"ז קשה מאי הוי ס"ד דרב אחא דשאל לרב אשי מהא דאמר רב הלכה כר"א כיון דר"א גופא אמר פטור ולא מותר, ולשיטת הראב"ד מיושב דסבר דמה דבעבודה פטור צ"ל בהוראה מותר, אבל לשיטת הרמב"ם דאינו מחלק בין עבודה להוראה קשה.

ונראה דזה ודאי דרב אשי לא שתה רביעית יין דגם בתוך היותר מרביעית מזוג לא הי' רביעית יין, וסבר דגם בזה אסור להורות וכן מוכח מדברי הרמב"ם שכתב אבל אם שתה יותר מרביעית אפי' מזוג ומוכח דאפי' אין בו רביעית יין, אלא דביין מזוג ביותר מרביעית אסור, וזהו דאמר לו רב אחא כיון דפחות מרביעית חי ג"כ אינו חייב אלא דפטור אבל אסור, וכיון דנתן לתוכו מים דאיכא עוד צד פטור בזה סבר רב אחא דצריך להיות מותר, ואהדר לי' רב אשי כאן ברביעית כאן ביותר מרביעית, והיינו ביותר מרביעית מזוג אסור דכיון דיותר מרביעית חמיר לגבי יין חי ואפי' הטיל לתוכו מים חייב ה"נ יותר מרביעית מזוג אסור והוי כמו דליכא בי' אלא צד פטור אחד שאין בו השיעור, ואף דה"נ נוכל לומר ברביעית כיון דחי חייב יהי' אסור במזוג, אבל לא דמי דרביעית מוכח בו דאיכא שני פטורים חדא דכיון דהוא מזוג אין בו רביעית יין ועוד דאינו חי, אבל ביותר מרביעית מזוג לא מוכח להדיא שני הפטורים ואינו נראה אלא זה שהוא מזוג, לכן אף דבאמת יש גם בזה שני צדדים לפטור, חדא שהוא מזוג ועוד שאין בו רביעית, מ"מ כיון דלא מוכח להדיא שני הצדדי פטור יש לדמותו יותר ליותר מרביעית חי שמזוג ולומר דכיון דיותר מרביעית חי שמזגו חייב ה"נ פחות מרביעית חי שביחד הוא יותר מרביעית אסור דאין בו צד פטור אלא חסרון השיעור.

ובזה מבואר מה שפסק הרמב"ם בהל' א' דאם שתה יותר מרביעית מן היין אע"פ שהי' מזוג חייב, וכתב הכ"מ דהמקור הוא מהא דרב אשי, וקשה טובא כיון דבהא דרב אשי מפרש הרמב"ם בלא הי' בו יותר מרביעית מן היין, ולפי"מ שבארתי אפי' הי' פחות מרביעית מן היין חייב אף במזוג, וכיון דרב אשי לא איירי בזה כלל אלא לענין איסור ובפחות מרביעית, ואפי' אם דלא כמש"כ עכ"פ ברביעית סגי ולאיסור מנ"ל להוכיח מזה דחייב ביותר מרביעית מן היין, אבל לפימש"כ מבואר דזה ע"כ מוכח מרב אחא דבשני צדדי פטור צ"ל מותר, וא"כ אם נימא דבמזוג בכל גוונא פטור א"כ דברי רב אחא נכונים דבמזוג וליכא רביעית יין חי הא איכא שני צדדי פטור וצ"ל מותר, ומדמשני לי' רב אשי כאן ברביעית כאן ביותר מרביעית ולא משני לי' התם פטור אבל אסור ע"כ דרב אשי נמי סבר הכי דבשני צדדי פטור מותר, וע"כ דביותר מרביעית חי חייב אפי' אם מזגו ולכן סובר לאסור אפי' בפחות מרביעית וכמו שבארנו.

אכן כל זה שכתבתי אינו אלא לדעת הרמב"ם אבל לדעת הראב"ד הא לא צריך כלל לשני צדדי פטור וסובר דבעבודה פטור ובהוראה מותר, ודברי רב אחא ורב אשי כפשוטם, א"כ אין לנו שום מקום לחלק בין הא דבעבודה חייב ביותר מרביעית ובין הא דבהוראה אסור, וכיון דבעבודה אינו חייב עד שיהי' יותר מרביעית מיין חי ה"נ באיסור אינו אסור אלא ביותר מרביעית חי, אבל בפחות מזה כיון דבעבודה פטור בהוראה מותר, ובדין שהי' לו להראב"ד להשיגו על זה, אבל כיון שאינו מפורש החילוק להדיא בדברי הרמב"ם בדין הוראה לא השיגו, אבל יש בכאן מחלוקת להלכה בין הרמב"ם והראב"ד בדין הוראה דלהראב"ד דוקא ביותר מרביעית חי אסור אם מזגו כיון דשתיק לי' בהל' א' משמע לכאורה דגם הוא מפרש כן דבעינן יותר מרביעית חי לחייב בעבודה.

אלא דיש לומר דהראב"ד חולק להיפוך וסובר דגם לענין חיוב לא בעינן שיעור ביין חי, ובכמה יין שיהי' חייב ביותר מרביעית מזוג, ולא השיגו בהל' א' משום דבדבריו שכתב שתה יותר מן הרביעית מן היין אע"פ שהי' מזוג הי' אפשר לפרש שהי' רק יין מזוג יותר מרביעית, לכן לא השיגו בזה משום דלפי"מ שסובר בדעת הרמב"ם דאינו מחלק בין פטור למותר אין כאן שום הכרח לכל זה, אבל לפימש"כ הכ"מ ולפי"מ שבארנו דהרמב"ם ג"כ מחלק בין פטור למותר, והא דקתני פטור היינו בשתה רביעית יין חי ומזגו שביחד הוא יותר מרביעית, וא"כ ע"כ מה דחייב הוא ביותר מרביעית חי ויש חילוק בין עבודה להוראה וכמו שבארנו.

ו

אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימי שבתן ואפי' שאר בתי אבות של משמר שאין עבודתן היום, שמא תכבד העבודה של אנשי בית אב של יום ויצטרכו לאחרים מאנשי משמרתן לסייען, ואנשי בית אב של אותו היום אסורים לשתות בין ביום בין בלילה שמא ישתה בלילה וישכים לעבודתו ועדיין לא סר יינו מעליו.

השגת הראב"ד ועדיין לא סר יינו מעליו א"א אינו מן הטעם הזה אלא מפני שהקטרת אימורין כל הלילה.

כתב הכ"מ דבגמ' איתא מפני שהם עסוקין תמיד בעבודה ופירש"י כדברי הראב"ד, והרמב"ם סובר דאי משום הקטרת אימורים הי' אפשר לתקן שיקטירו אותם קודם שישתו, ודבריו אינם מובנים דמעשה ההקטרה לחוד ופעולת ההקטרה וגמר עכולם לחוד, ולהדיא אמרינן בברכות דף כ"ו ע"ב מפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה והיינו שמהפכים בהם בצנורא שיתעכלו, וא"כ איזה גבול יש לזה ואטו יתקנו כשיתעכלו כל האברים ופדרים יבדקו בכולם אם נתעכלו ויודיעו כדי שמשעה זו יהי' מותר לכהנים לשתות, ודאי שזהו מן התימה לטפל בהקרבנות שלא לצרכם אלא בשביל שתיית יין, אלא דבאמת צריך באור דמה מהני הך טעמא דעכ"פ אטו הכהנים ניעורים כל הלילות וע"כ הם הולכים לישן ומסתמא חלק מן הכהנים ישנים בחצי הלילה הראשונה וחלק מהם בהשני' כדי שיהיו כהנים מוכנים להשגיח על הקטרת האמורים, וא"כ עכ"פ כשהכהן הולך לישן והוא כבר על מטתו שלא ילך לעזרה קודם שישן למה אסור אז לשתות יין, וצ"ל דרש"י והראב"ד סוברים דמ"מ אין גבול לדבר דכשיראו הכהנים מהבית אב שיש הרבה עבודה בהקטרת האימורין ילכו ויקיצו אפי' אותם שהלכו לישן, אבל הרמב"ם לא ניחא לי' בדוחק זה ומפרש הגמ' באופן אחר דמה דאמר מפני שהן עסוקין תמיד בעבודה, היינו דשמא ישכים לעבודתו ועדיין לא סר יינו מעליו, והיינו כמו שכתב בהל' ה' דאם שתה יותר מרביעית צריך שישהא לפי השכרות עד שלא ישאר משכרותו שום דבר שבעולם, וצריך להוסיף דאף דלפי טעם זה הי' יכול לשתות עד רביעית, שבשינה מעט כבר עבר היין ומותר לעבוד, מ"מ לא התירו בזה משום דכשיהיה מותר לשתות ישתה יותר מרביעית וגדרו שלא ישתה כלל והוא פשוט.

ח

כהן שגדל שערו אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים ואם נכנס ועבד חייב מיתה בידי שמים כשכור שעבד שנאמר ויין לא ישתו כל כהן וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו מה שתויי יין במיתה אף מגודלי פרע במיתה.

שנאמר ויין לא ישתו כל כהן, דבריו הוא מדברי הגמ' בסנהדרין דף פ"ג, והקשה הכ"מ דלמה לן ללמוד מקרא דיחזקאל דהא מקרא מפורש הוא ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו, וכתב דמקרא הו"א דהוא רשות וה"ק קרא אע"פ ששאר אבלים שלא קרעו ולא פרמו במיתה אינכם בכלל חיוב זה, והמהרש"א בסנהדרין הביא דברי הכ"מ וכתב על זה שהרמב"ן כתב דהא דאמרינן במו"ק דף כ"ד דאבל שלא פרע ולא פירם חייב מיתה אינו אלא אסמכתא בעלמא שאין פריעה ופרימה באבלות אלא מד"ס, וכן כתבו בתוס' במו"ק שם והוכיחו ממה שלא הוזכר בסנהדרין דף פ"ג גבי אלו שבמיתה, וכתב המהרש"א ובדוחק יש ליישב דאי לאו קרא דיחזקאל הו"א דדוקא בכהנים אבלים חייבים מיתה שלא יהיו מראים אבלות, וצריך קרא דיחזקאל דכן הוא בכל הכהנים.

והנה בדעת הרמב"ם אף דמשום זה שכתב הרמב"ן דעיקר דין פריעה ופרימה באבלות אינו מדאורייתא אין הרמב"ם סובר כן, דהא בפ' ה' מה' אבל הל' א' כתב אלו דברים שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה וכו' אסור לספר וכו' ומנין שהאבל אסור בתספורת שהרי הזהיר בני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל שכל המתאבל אסור לספר שערו אלא מגדל פרע ובפ' ח' מהל' אבל הל' א' כתב אבל חייב לקרוע שנאמר ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר חייב לפרום, אמנם דהכ"מ הביא שם דברי הרמב"ן שכתב דקריעה דרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא, ומה שאמרו אבל שלא פרע ולא פירם חייב מיתה הוא כענין העובר על דברי חכמים חייב מיתה, וכתב הכ"מ ע"ז וכן נראה מדברי רבינו, ולדעתי דברי הכ"מ תמוהים, דכיון שהרמב"ם כתב כאן שנאמר ובגדיכם לא תפרומו, ובפ"ה הוכיח בדין פריעה דהיינו תספורת מדכתיב ראשיכם אל תפרעו, וכתב להדיא דיום ראשון דאורייתא, וא"כ ודאי דה"נ פרימה דהיינו קריעה הוא דאורייתא.

אלא דמ"מ מדלא הזכיר הרמב"ם דאבל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה ע"כ מוכח דגם בזה סובר דהוא אסמכתא וכמו שהוכיחו בתוס' ממה שלא הוזכר גבי אלו שבמיתה, וכיון דאינו חיוב מיתה מדאורייתא ואינו אלא כמו חייב מיתה שהוזכר בעובר על דברי חכמים, ובדוכתי טובי שהוזכר בדברי רז"ל דחייב מיתה שלא הזכיר זה הרמב"ם לכן לא הזכיר זה גם כאן, וטעמא דסובר דהוא אינו אלא אסמכתא אף דסובר דעיקר פריעה ופרימה הוא מדאורייתא, משום דפשטי' דקרא דולא תמותו אינו שלא ימותו כשלא יפרעו ולא יפרומו ומשום דאבלים אחרים חייבים מיתה על זה, אלא ולא תמותו הוא שאם יפרעו ויפרומו ימותו, וכמו שכתב הרמב"ם בהל' י"ד וז"ל דין קרועי בגדים ודין פרועי ראש אחד הוא שנאמר ראשיכם לא תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אם עבד והוא קרוע בגדים חייב מיתה בידי שמים אע"פ שעבודתו כשרה ולא חללה, וכיון דולא תמותו קאי על זה שאם יפרעו או יפרומו ימותו, לא נוכל לדרוש מכאן שאבל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה, וממילא גם לדעת הרמב"ם א"א ליישב כדברי הכ"מ, וקשה לומר שבשביל זה צריך לקרא דיחזקאל שלא נפרש הכתוב באופן שכתב הכ"מ דלא מסתבר כן, דהא גם גבי שתויי יין כתיב בהך פרשה ולא תמותו, ובודאי כמו שהכונה בשתויי יין כן הוא בפרועי ראש.

ובמש"כ המהרש"א דהו"א דהוא דוקא בשעת אבלות, הנה הרמב"ם בס' המצות כתב כן על זה שהוכפל האיסור בכה"ג דכתיב את ראשו לא יפרע, וכתב ואמנם נכפלה כדי שלא תחשוב שאמרו לאלעזר ואיתמר ראשיכם אל תפרעו, אמנם הוא בעבור המת בלבד, אבל אם עשה זה שלא על דרך האבלות מותר, ולכן באה בכה"ג שזה בעבור העבודה, ומבואר שמכה"ג נלמוד לכהן הדיוט, אלא דמ"מ יש לומר דזה דילפינן מכה"ג הוא אחר דיש לנו קרא דיחזקאל דבלא זה הי' אפשר לומר דבכהן הדיוט הוא דוקא בעבור אבלות, ודוקא כה"ג אסור בכל גווני, ומבואר דתירוצו אינו דוחק כלל כיון דכבר כתב הרמב"ם דיש מקום לפרש כן, ועוד יותר מבואר כן דהא הרמב"ן בס' המצות חולק באמת על הרמב"ם וכתב דקרא דראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו לא מפני העבודה הוא שיזהירם שלא ישמשו פרועי ראש וקרועי בגדים שהבנים ביום ההוא אינן עובדים שהיו אוננים ואינה מצוה לדורות ולא דרשו ממנו בגמ' ולא בספרא ולא למדו בו דורות כלל, אבל היתה הוראת שעה שלא יתאבלו ולא יספדו להם ולא יבכו כלל, וא"כ עכ"פ לשיטת הרמב"ם שפיר יש לומר דזה למדנו מקרא דיחזקאל והוא מהלכה שהוא מצוה קבועה לדורות ולא משום אבלות, וזהו שהוסיפה התורה בכה"ג שלומדים אנו מזה גם על כהן הדיוט.

ובעיקר הוכחת הרמב"ן דלא מפני העבודה הוא שיזהירם שהבנים ביום ההוא אינם עובדים שהיו אוננים דצריך זה ישוב לדעת הרמב"ם, נראה דלדעת הרמב"ם שייך להזהיר גם בשביל מחר דהא הרמב"ם סובר דאבלות דאורייתא, וילפינן לה מדאזהר רחמנא לבני אהרן מכלל דאחריני מחייבי, וכבר כתבתי דכן דעת הרמב"ם לענין חיוב קריעה דהוא דאורייתא, א"כ למה פטורים בני אהרן שלא ינהגו אבלות ביום ראשון כשאינם עובדים, והרמב"ן כתב שזהו דין מיוחד בשביל שהיו ימי המלואים, אבל הרמב"ם סובר דזהו משום לתא דעבודה, דכיון דאם יפרעו ראשם ויפרמו בגדיהם יוכלו לבוא לידי חיוב לאו כשיבואו למחר למקדש בשעת עבודה, וכשיעבדו יתחייבו מיתה, לכן מעכשיו נפטרו מלנהוג אבלות בפריעה ופרימה, והוזהרו שלא יבואו למחר למקדש בשעת עבודה ואם יעבדו יתחייבו מיתה.

והנה הר"נ בחדושיו לסנהדרין כתב כדברי הרמב"ן דמשו"ה צריך ללמוד מקרא דיחזקאל משום דהא דכתיב בבני אהרן אינו מצוה לדורות אלא לבני אהרן נאמרה שלא ינהגו אבלות בשביל שהיו מחנכים הבית בימי המלואים ומדאזהר רחמנא לכה"ג מכלל דכהן הדיוט שרי, והקשה על הרמב"ן בתורת האדם שכתב בזה כדברי הרמב"ם שמפני העבודה הוזהרו, דא"כ למה אמרו בפרועי ראש שאינם מחללים עבודה ויליף מקרועי בגדים, וכתב שבהשגותיו לס' המצות חזר בו, ולדעת הרמב"ם לא קשה כלל, דהא סובר בהל' י"ד דקרועי בגדים ג"כ אינם מחללים עבודה כמו פרועי ראש, ומשום דבהא קרא לא כתיב חלול עבודה ומחלק בין קרועי בגדים לבגדים מקורעין ונבאר זה בהל' י"ד.

אלא דאפי' לדעת הרמב"ן שאינו מחלק הא כתב להדיא בתורת האדם דהא דקרועי בגדים מחללים עבודה הוא משום מחוסרי בגדים, ובספר המצות כתב מתחלה דקרועי בגדים הרי הן כמו שאינן, ואח"כ כתב דהוי כמו מחוסרי בגדים שאין לבוש בהן במקום הקרע, ולפי"ז נמצא דמה דקרועי בגדים מחללין אינו משום האיסור דקרועי בגדים בגדר פרועי ראש דהוא משום ניוול אלא משום דממילא הם מחוסרי בגדים, ובזה לא איתקש פרועי ראש לקרועי בגדים דשניהם נאמרו משום גדר הניוול, וכמש"כ הרמב"ם בהל' ט"ו הואיל וראוי לעבודה ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה, אבל לא הוקשו שיהי' פרוע ראש כמחוסר בגדים, ולשיטת הרמב"ם דסובר דאפי' כשאינו עובד אסור ליכנס בשעת עבודה מיושב יותר אפי' לשיטת הרמב"ן דאינו מחלק בין מקורעין לקרועי בגדים דעכ"פ הא דאיתקש בהך קרא קרועי בגדים לפרועי ראש הוא רק משום גדר ניוול ולאיסור, ולא משום דממילא נעשה מחוסר בגדים דהא מחוסר בגדים מותר ליכנס למקדש כשאינו עובד אפי' בשעת עבודה, וממילא נאמר דגם מה דקרוע בגדים חייב מיתה אם עבד אינו רק משום דנעשה מחוסר בגדים, אלא דמצד ניוול חייב מיתה וכמו פרוע ראש, ונ"מ לעבודה שאינה תמה דזר פטור עלי' וכן מחוסר בגדים דהוא משום זר, ועכ"פ פרועי ראש דאיתקש לקרועי בגדים אינו בזה דקרועי בגדים הוו מחוסרי בגדים, אלא דהרמב"ן בסה"מ חולק ע"ז וסובר דקרועי בגדים דחייב מיתה אינו אלא משום מחוסר בגדים, ונבאר זה בהל' י"ד.

יד

דין קרועי בגדים ודין פרועי ראש אחד הוא שנאמר ראשיכם לא תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אם עבד והוא קרוע בגדים חייב מיתה בידי שמים אע"פ שעבודתו כשרה ולא חללה.

הכ"מ כתב דמה שכתב הרמב"ם שעבודתו כשרה ולא חללה נתבאר בסמוך, ולא נמצא בכל הפרק בדבריו באור על זה רק בהל' ט' כתב בטעמא דפרועי ראש אין מחללין עבודה דהוא מסקנא דגמ' בפ"ב דתענית דף י"ז ובסנהדרין דף כ"ב, אבל על קרוע בגדים לא כתב, ובפ"ח מה' כלי המקדש הל' ח' כתב הרמב"ם דהיו בגדיו מקורעין ועבד עבודתו פסולה והוא ברייתא בפסחים דף י"ח ובהר המוריה עמד בזה וכתב דכיון דהרמב"ם כתב דטעמא משום דמצותן שיהי' לכבוד ולתפארת, לכן דוקא מקורעין לגמרי ולא קרוע בגדים בקריעה על מת, ואכתי אינו מיושב דא"כ נתת דבריך לשיעורים כמה שיעור מקורעין וכמה שיעור קרועין, ונראה דא"צ לחלק בשיעור בכמה הם קרועין, אלא דכיון דחזינן דמשוחקין כשרה, והרמב"ם כתב שם בפ"ח הל' ד' בגדי כהונה מצותן שיהיו חדשים נאים ומשולשים כדרך בגדי הגדולים שנאמר לכבוד ולתפארת, היו מטושטשין או מקורעין וכו' או ארוכים יותר על מדתו או קצרים פחות ממדתו ועבד עבודתו פסולה, היו משוחקין וכו' ועבד עבודתו כשרה, וקשה דכיון דכתב חדשים ומשולשים ולמד מקרא דלכבוד ולתפארת, א"כ מ"ט חילקה הברייתא דחדשים אינו אלא למצוה, ובמטושטשים או מקורעים וכן ארוכים יותר על מדתו או קצרים פחות ממדתו העבודה פסולה, והכ"מ הביא על מש"כ הרמב"ם דמשוחקים עבודתו כשרה מה שכתב רש"י ואע"ג דכתיב מדו בד שתהא כמדתו מצוה בעלמא, ודבריו שלא בדקדוק דרש"י כתב זה על מה דתניא מסולקים כשרים, והרמב"ם הא פסק מסולקים פסולים כרב ושמואל, ועל משוחקים לא שייך דברי רש"י כלל, וצריך ע"כ לומר דלפסול העבודה בעינן דוקא שיהי' דרך בזיון, דאף דלכתחלה מצוה בחדשים מקרא דלכבוד ולתפארת, מ"מ ליכא קרא לעכב, אבל אם הוא דרך בזיון כיון דהוא להיפוך מלכבוד סברה הברייתא דפסולים לבגדי כהונה, ולכן מטושטשים או מקורעין עבודתו פסולה, ובמסולקים או מרושלים מה דפסול הוא משום דכתיב מדו כמדתו וזהו שיעור בבגדי כהונה ולא צריך בזה קרא לעכב, והרמב"ן בסה"מ כתב דמסולקין פסולין משום דבמקום זה אינו לובש הבגדים וקשה לי דא"כ מאי טעמא דמרושלים ואין לומר דהוא משום יתור בגדים דאיך יפרש לר' יוחנן דסבר דלא אמרו יתור בגדים אלא במקום בגדים, ולכן נראה דנ"מ בין סתם מקורעין שנקרע הבגד מאליו או קרוע בכונה שקרעו על מת, דנקרע על מת כיון דהוא מצוה אין זה דרך בזיון ואין בזה איסור אלא מהא דכתיב ובגדיו לא יפרום, אלא דמ"מ כיון דאזהר רחמנא שלא יפרום בגדיו יש בזה גם ניוול ליכנס למקדש וכמש"כ הרמב"ם בהל' ט"ו והיינו שאין כאן כבוד המקדש אבל הבגד בעצמו אינו דרך בזיון כיון שדרך האבלים לקרוע, ולכן אין עבודתו פסולה.

-הערות רבנו בגיליון ספרו-

במש"כ והכ"מ הביא על מש"כ הרמב"ם דמשוחקים עבודתו כשרה מש"כ רש"י וכו'. ונ"ב הרמי"ל שי' העירני דהכ"מ לא הביא אלא לשון רש"י כצורתו, עוד העירני דבטעמא דמשוחקים כשרים כתבו התוס' ביומא דף י"ב דהוא משום דרשא דילבש, ועי' בתוס' זבחים דף [י"ח] ד"ה והתניא. ע"כ.

והנה הרמב"ן בהשגותיו לספר המצות כתב דהא דחייב רחמנא מיתה בקרועי בגדים הוא משום דהוו מחוסר בגדים דבמקום זה שקרע אינו לבוש, והוכיח מברייתא דמייתי בסנהדרין דף פ"ג דתני ואלו שבמיתה ולא תני אלא מחוסר בגדים ופרוע ראש, ולא קרוע בגדים והנה מצד הסברא אפשר דהרמב"ם אינו סובר דקרוע בגדים הוי מחוסר בגדים כיון דגם מקום הקרע מכוסה אינו מחוסר בגדים במקום זה, אבל הוכחתו של הרמב"ן היא הוכחה חזקה ולדעת הרמב"ם דסובר דקרוע בגדים אינו מחלל עבודה, וע"כ דלא הוי מחוסר בגדים, א"כ למה לא תני קרוע בגדים, וראיתי בתוספתא דזבחים וכריתות שהברייתא היא משם וגם שם לא הוזכר קרוע בגדים, והוא תימה על הרמב"ם ולפלא על המפרשים שלא עמדו בזה, אמנם הרמב"ם בפי"ח מה' סנהדרין פ' י"ח כשמנה חייבי מיתה בידי שמים מנה קרוע בגדים ומחוסר בגדים לשנים והוא כשיטתו אבל קשה על דבריו מהברייתא, ואולי שגירסת הרמב"ם כן הוא בהברייתא וצ"ע, ובעיקר מילתא נראה דהכריחו להרמב"ם דכיון דבקרא כתיב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו מוכח דהוא חד דינא והוא משום ניוול ותרווייהו לא מחללי עבודה דאם קרוע בגדים הוא משום מחוסר בגדים ומחלל עבודה לא שייך כלל לפרוע ראש, ולכן ע"כ דקרוע בגדים הוא איסור וחיוב מיוחד וכנ"ל.

טו

יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתוי יין או שכור משאר המשכרין או פרוע ראש או קרוע בגדים כדרך שקורעין על המתים אע"פ שלא עבד עבודה הרי זה לוקה הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה והרי הוא מוזהר שלא יכנס.

השגת הראב"ד מן המזבח ולפנים, א"א זה לא מצאתי אלא כשהוא קרב למזבח שכך שנו בתורת כהנים בבואכם אל אוהל מועד אין לי אלא אוהל מועד מנין לעשות מזבח כאוהל מועד ת"ל אתה ובניך אתך וגו' וכן יציאה כביאה מאתך מ"מ מזבח קאמר אבל לפנים מן המזבח מעלות דרבנן הם ואין בהם מלקות ולא מיתה.

הכ"מ הביא דברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצות שכתב בטעם רבינו ממה שאמרו בספרא מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה ת"ל אתה ובניך אתך, ומפרש רבינו דבשעת עבודה דקתני היינו ביום בשעה שהעבודה כשרה וחייב מלקות קאמר, והרמב"ן חולק ומפרש דבשעת עבודה היינו דבשעת עבודה ממש כלומר אם עבד והוא שתוי או פרוע ראש או קרוע בגדים, אבל ליכנס בלבד בלא עבודה אינו אסור מן התורה, ומה ששנינו בספ"ק דכלים בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בע"מ ופרועי ראש נכנסין לשם אינו אלא מעלות דרבנן, וכתב הכ"מ דהרמב"ם סובר כמ"ד ביומא דף מ"ד מעלות דאורייתא והיינו על פרועי ראש אף שנשנו שם גם מעלות שע"כ הם דרבנן עכ"ד הכ"מ, והנה לא הביא מה שהקשה שם הרמב"ן דמנלן לחלק בין מלקות למיתה אי בבואכם היינו ביאה לחוד ליחייב מיתה ואי בבואכם היינו בשעת עבודה א"כ אזהרה למלקות מנין.

והנה המלבי"ם בחומש מפרש דבבאכם אל אוהל מועד משמע בשעת עבודה, דהא בלי עבודה אסור ליכנס להיכל ואפי' ליכנס להשתחוות ג"כ אסור וכמש"כ הכ"מ בפ' זה הל' ד' בשם הסמ"ג וא"כ א"א כניסה להיכל בלי עבודה, וא"כ הכונה של בבאכם הוא בשעת עבודה ומדהפסיק הכתוב בין יין ושכר אל תשת לבבאכם באתה ובניך אתך ש"מ דשני דברים הם, יין ושכר אל תשת הוא אזהרה בלי עבודה ובבאכם הוא חיוב מיתה על העבודה, וקשה דלפי דבריו הא דקאמר בסיפרא מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה היינו עבודה ממש בשעה שעובד, והרמב"ם בהל' ט"ו קורא שעת עבודה כשאינו עובד שכתב כהן שנכנס מן המזבח ולפנים אע"פ שלא עבד עבודה ה"ז לוקה הואיל ונכנס בשעת עבודה, וקשה למה קורא שעת עבודה למי שאינו עובד היפוך דברי הסיפרא, ועוד מה שהוכיח דבבאכם ע"כ לעבודה הוא נכנס דגם להשתחוות אסור הכניסה, הנה המבי"ט בקרית ספר בפ"ז מהל' בית הבחירה מפרש להדיא דכניסה להשתחוות מותר, ובזה מפרש הא דהיכל מקודש מבין האולם והמזבח שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידים ורגלים דהיינו שנכנס להשתחוות, וכוונתו דאל"כ הא חייב על ביאה ריקנית, ואם נכנס לעבודה הא צריך קידוש ידים ורגלים מטעם עבודה, וכן המגיה ברמב"ם כתב על ד' הכ"מ בשם התוי"ט דהשתחויה מותר מהא דסוף חגיגה דכהנים ע"ה שאינם ראויים לעבודה נכנסים להשתחוות.

והנראה בזה דהנה בסיפרא איתא מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה ת"ל אתה ובניך רבי אומר נאמר כאן בבואכם ונאמר להלן (בקידוש ידים ורגלים) בבואם אל אוהל מועד מה בבואם אל אוהל מועד אינו חייב אלא בשעת עבודה אף בבואכם האמור כאן אינו חייב אלא בשעת עבודה, ונראה דת"ק ורבי הם שני דרשות שאינם חולקים זה עם זה, והת"ק מפרש רישא דקרא לענין אזהרה ויליף לה מדכתיב אתה ובניך אתך, דלמה כתבה התורה "אתך" דכי דוקא אם ישתו ביחד חייב, אלא בא ללמדנו דאינו חייב אלא דוקא בזמן העבודה והכי יליף לה דלכך כתיב אתך דהוא קאי על אהרן שהוא כה"ג דלגבי כה"ג לעולם הוי שעת עבודה שהוא אין לו יום מיוחד לעבודה כמו שאר כהנים שמחולקים לבתי אבות, וכמש"כ הרמב"ם בהל' י' שהכה"ג הוא תמיד במקדש, וזהו פי' הקרא דאתה ובניך אתך דכמו שלאהרן הוא תמיד שעת עבודה והוא לעולם באזהרה בזמן העבודה שהוא ביום כמש"כ הרמב"ן, לדעת הרמב"ם, כן הוא לענין בניו שהם תמיד ביום באזהרה, ורבי מפרש לסיפא דקרא ולענין מיתה, ויליף דבבאכם איירי דוקא בשעת עבודה ממש בשעה שהוא עובד מגז"ש דקידוש ידים ורגלים דהוי בשעת עבודה ממש דהתם כתיב לשרת, ומדכתיב בבאכם אל אוהל מועד ולא תמותו ידעינן דבבאכם הוא בעבודה ממש דאז חייב מיתה, וכיון דאי לאו בעבודה ממש ליכא חיוב מיתה, וא"כ אמאי כתיב ברישא דקרא אתה ובניך אתך דמוכח דאף בזמן עבודה אסור, וע"כ דאינו אלא באזהרה בזמן עבודה, ובעבודה ממש הוי במיתה.

והנה הכ"מ כתב דהרמב"ם יסבור כמ"ד מעלות דאורייתא, ומפרש דהיינו לומר שהאיסור ליכנס שם פרועי ראש וכו' הוא דאורייתא דאע"פ שנשנו שם קצת מעלות דע"כ הם דרבנן היכי דאפשר לפרש שהם דאורייתא אמרינן, אבל אינו מיושב דהכא באיסור אזהרה של פרועי ראש הא כתב הרמב"ם להדיא בשעת עבודה, ולפי פי' הרמב"ן היינו ביום, ובמה דתנן בכלים גבי מעלות וסתם זה הרמב"ם בפ"ז מהל' בית הבחירה הל' כ' בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בע"מ ופרועי ראש וקרועי בגדים נכנסים לשם לא הוזכר דדוקא בשעת עבודה וגם בלילה אסורין, ולפנינו נבאר יותר בדברינו על השגת הראב"ד.

ובזה מבואר מה דפשיטא לרבי בספרא במה דיליף מקידוש ידים ורגלים דהוא דוקא בשעת עבודה ובמתני' דכלים במה דתנן ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידים ורגלים לא הוזכר בשעת עבודה ואף דלכאורה הי' אפשר לחלק בין היכל ובין מזבח דבקרא כתיב בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת, אבל זה אינו דבזבחים דף י"ט ע"ב בפלוגתא דרבי וראבר"ש אם לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים אמר בגמ' מ"ט דרבי דכתיב בגשתם מ"ט דראבר"ש דכתיב בבואם ואמר ע"ז ואידך נמי הא כתיב בגשתם, אי כתיב בבואם ולא כתיב בגשתם הו"א אפי' אביאה ריקנית ופריך אביאה ריקנית הא כתיב לשרת ומסיק אלא בגשתם מיבעי לי' וכו', אח"כ ראיתי שכן מבואר להדיא בתוס' בסנהדרין דף פ"ג ע"א עכ"פ כיון דאין חילוק בין בבואם אל אוהל מועד ובין בגשתם אל המזבח וא"כ אמאי תנן במתני' דכלים סתמא וכן הוא ברמב"ם פ' הנ"ל, ומוכח דאפי' שלא בשעת עבודה, וע"כ דדין מעלות לא שייך לקרא דרחוץ ידים ורגלים, דהתם כתיב ולא ימותו והוא דוקא בשעת עבודה ממש כדכתיב לשרת.

-מלואים והשמטות-

לידידי הרב הג' הנעלה מו"ה אברהם שפירא שי' ממצוייני ישיבת חברון

בפ"א מהל' ביאת מקדש הל' ט"ו ד"ה ובזה מבואר במש"כ דגם בהיכל אינו חייב אלא בעבודה, והבאתי שכן כתבו התוס' בסנהדרין העירני לד' התוס' ביומא דף ה' והר"ש פ"א דכלים שחולקים ע"ז, בפ"ב הל' ה' בד"ה עתה נבוא, במש"כ דגם להראב"ד הוי מרובה בגדים כמו נמשח בשמן המשחה העירני שכן כתב בפי' הראב"ד בתו"כ. [עד כאן].

והנה במה שהשיג הראב"ד על מה שכתב הרמב"ם מן המזבח ולפנים שלא נמצא בתו"כ אלא כשהוא קרב למזבח, בזה מוכרחין אנו לומר כדברי הכ"מ דהרמב"ם סובר דמעלות דאורייתא, אלא דמ"מ מה שכתבנו דא"א לומר דכונת הרמב"ם במה דמחייב אף שלא עבד הוא מדין מעלות, דהא גבי מעלות לא הוזכר דהוא דוקא בשעת עבודה הם נכונים, ולבאר הדברים נביא בזה דברי הרמב"ן בהשגותיו לסה"מ מל"ת ע"ג, דאחר שהאריך להשיג על הרמב"ם דשתויי יין אינו חייב אלא כשעבד ממש כתב וז"ל, וראה הרב משנתנו בפ"א דכלים ששנינו בין אולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בע"מ ופרועי ראש נכנסין לשם, ההיכל מקודש ממנו שאין נכנסין לשם שלא רחוץ ידים ורגלים ואינו אלא מעלות דרבנן, תדע שהרי עשאום (שהן) [שתי] מעלות, ואילו לדין תורה שתויי יין ופרועי ראש ושלא רחוץ ידים ורגלים למדין הן בגז"ש זה מזה וביומא דף מ"ד נחלקו, מהם שאמרו מעלות דאורייתא והכי גמירי להו, ומהם אומרים מעלות דרבנן לומר שהקדושות ששנו חכמים עזרה ובין האולם [ולמזבח] והיכל ובית קה"ק הלכה הם או מדבריהם דמן התורה כולן קדושה אחת, אבל בחומרת הנכנסין לד"ה מעלה של דבריהם הוא עכ"ל, וכתב ע"ז במגלת אסתר דהוא להיפוך דבחומרת הנכנסים לכו"ע הם מן התורה, ואין שום הבנה לא לדברי הרמב"ן ולא לד' המג"א, וכבר תמה ע"ז בלב שמח במל"ת קס"ג וכתב ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו של הרמב"ן במה שכתב דחומרת הנכנסין לדברי הכל של דבריהם, וזה תימה דמאי מעלות מדאורייתא דקאמרינן אם לא דמש"ה כפי מעלות קדושתן שדינן חומרא על הנכנסין ויוצאין, ועוד דהני דאמר מעלות דאורייתא אמתני' דכלים קיימא וההוא מתני' אף להרמב"ן בחומר הנכנסין קא מיירי וצ"ע עכ"ל.

ונראה בכונת הרמב"ן דאף דבמעלות המקומות ובקדושתן איכא מ"ד שהלכה הוא היינו דההלכה באה לפרש קדושת המקומות, וכמו לענין מה דמיירי התם בסוגיא בקרא דכתיב וכל אדם לא יהי' באוהל מועד ותנן פורשין מבין האולם ולמזבח, וכן הי' אפשר כאן גבי שתויי יין דכתיב בבואכם אל אוהל מועד, וכן הוא בדין בע"מ דכתיב אל הפרוכת לא יבא ואל המזבח לא יגש דסובר הרמב"ם דעובר כשיכנס בין האולם ולמזבח, אבל כל זה הוא בקדושת המקומות שההלכה באה להשוות המקומות, אבל במה דמעיקר הדין אין הלאו אלא כשהוא עובד ממש בזה לא באה ההלכה לומר דאפי' כשאינו עובד חייב דזה לא שייך לדין מעלות, ולכן מה דתנן במתני' דכלים גבי מעלות שאין נכנס שם זהו מדרבנן, ועיקר דין מעלות הוא דאורייתא, ולכן שפיר הא דפורשין מבין האולם ולמזבח דזהו על הא דכתיב וכל אדם לא יהי' באוהל מועד, ובזה באה ההלכה ואמרה דגם מבין האולם ולמזבח צריכים לפרוש, וכל זה הוא לדעת הרמב"ן דבקרא דשתויי יין לא כתיב אלא בשעת עבודה ממש וכדיליף רבי בספרי, אבל לפי"מ שבארנו בשיטת הרמב"ם דשתי הדרשות נשנו בספרי דרשת ת"ק מאתה ובניך אתך שהחיוב מלקות הוא על בשעת עבודה, וילפותא דרבי מרחוץ ידים ורגלים דהוא דוקא על עבודה ממש, כדכתיב לשרת זהו על חיוב מיתה, א"כ דעת הרמב"ם מבואר כמו שכתב הרמב"ן דדין מעלות לגבי חומרת הנכנסין הוא רק דרבנן, והיינו דבמעלות שנשנו בריש מס' כלים הא לא הוזכר בשעת עבודה דוקא, אבל עיקר דין מעלות לגבי גדר קדושתן הוא דאורייתא וכמו שכתבנו.

והנה במה שכתב הרמב"ן דשעת עבודה הוא ביום קשה דהא בלילה נמי איכא עבודה דהא איכא הקטר חלבים ואברים ואיכא תרומת הדשן, שוב מצאתי שהמנ"ח הקשה כן, ונראה דהחלוק בין יום ללילה הוא דביום כל היום הוא זמן עבודה דהא אפשר להתחיל לשחוט ולזרוק כל היום, אבל בלילה אין זמן לעבודה אלא כשיש צורך הקטרה או להפך בצנורא, אבל כשאין צורך א"א להתחיל בעבודה, לכן דוקא ביום כל היום נחשב זמן עבודה אבל בלילה א"א לחייבו דבשעה שבא למקדש הא אינו יודע אם עכשיו הוא שעת עבודה.

עוד נראה בדעת הרמב"ם דהנה בהל' י' כתב דכהן אינו אסור לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש, אבל כה"ג אסור לגדל פרע ולקרוע בגדיו לעולם שהרי תמיד הוא במקדש ולכך נאמר בו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום, וכונתו דבשביל זה הוכפל הלאו בכה"ג, וכן כתב בסה"מ, ומוכח מדברי הרמב"ם דמה שהוכפל בכה"ג דאפי' אינו במקדש אסור אינו לאו מיוחד אלא דטעמא הוא משום שהוא תמיד במקדש, לכן אסור אפי' כשאינו במקדש, וזה מוכח ממה שלא מנאו בהל' סנהדרין פי"ח לדין כה"ג ללאו מיוחד במספר הלאוין משום דהתוספת אינו אלא פרט בדין לאו דפרוע ראש, וא"כ ע"כ מוכח דהאיסור הוא בשעת עבודה אף כשאינו עובד דהא הכה"ג אינו עובד תמיד, וכיון דהוקשו שתויי יין לפרועי ראש ע"כ דגם שתויי יין כן דאפי' כשאינו עובד אם הוא בשעת עבודה הוא באזהרה.

ובמה שכתב הרמב"ם הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה העיר חביבי הרב הנעלה מ' דוד פינקל נ"י דלמה כתב מנוול ככה דהא בהלכה י"ז כתב דגם לישראל אסור ליכנס פרוע ראש דרך ניוול, אבל אם גדל שערו עד שנעשה מחלפת ולא הי' דרך ניוול ה"ז מותר ליכנס, וכיון דגבי כהנים אין נ"מ מוכח דגבי כהנים לא תליא בגדר דרך ניוול, והיא הערה נכונה, וצריך לומר דתרי גווני ניוול הוא דגבי ישראל דליכא איסור בקרא על פרוע ראש, רק מטעם כבוד המקדש, וכמש"כ הרמב"ם שאין זה כבוד ומורא לבית הגדול והקדוש שיכנס בו מנוול לכן צריך ניוול ממש באופן דגם שלא בבהמ"ק נקרא זה דרך ניוול, אבל גבי כהנים דאסרה התורה בשעת העבודה ולא חלקה בין נעשה מחלפת או לא זהו משום שהתורה קראה זה ניוול ואינו דרך כבוד, וכדכתיב גבי בגדי כהונה לכבוד ולתפארת ומכ"ש שהכהן בעצמו צריך שיהי' לכבוד ולתפארת, ולכן כתב הרמב"ם מנוול ככה והיינו דמדין התורה נקרא זה ניוול גבי כהן שלא ליכנס למקדש בשעת עבודה.

טז

ודין הנכנס ככה מן המזבח ולפנים ודין היוצא משם אחד הוא, כיצד כגון ששתה רביעית יין בין האולם ולמזבח או קרע בגדיו שם ויצא לוקה וכן אם עבד ביציאתו חייב מיתה.

השגת הראב"ד, כגון ששתה רביעית יין א"א אם לדבריו אין צורך שישתה היין בין האולם ולמזבח, ומה שאמרו בתורת כהנים מנין אף ביציאה לומר שאף אם שתה בחוץ ונכנס להיכל חייב דה"ק רחמנא בזמן ביאה לא תהא שכרות בהיכל ובמזבח מיתה נמי איכא בשתויי יין.

דברי הראב"ד כאן צריכים באור דמה שכתב אם לדבריו אין צורך שישתה היין בין האולם ולמזבח, וכתב הכ"מ דזהו לשיטת הרמב"ם דאם נכנס מן המזבח ולפנים לוקה משא"כ לשיטת הראב"ד דאינו אלא מעלות דרבנן, לא ביאר הכ"מ הנ"מ בין זה לזה, ונראה דכונתו דלדעת הראב"ד דמן המזבח ולפנים אינו חייב, א"כ יש לומר דכששתה שם וקרב למזבח הוי כמו ששתה בחוץ ונכנס, אבל אם גם מן המזבח ולפנים הוי כמו אצל המזבח א"כ מאי נ"מ אם שתה מן המזבח ולפנים או ששתה אצל המזבח, אבל מה שכתב הראב"ד ובמזבח מיתה נמי איכא, וכתב הכ"מ בפירושו וז"ל כלומר דלדעת רבינו אע"ג דבבואכם קאי בין במזבח בין לפנים מן המזבח, ולא תמותו לא קאי אלא למזבח בלבד, דבריו תמוהים, הא דין מיתה ליכא אלא בעבודה ממש, ולהדיא כתב כן הרמב"ם בהל' א' שאם נכנס ועבד חייב מיתה בידי שמים, ומה משמיענו כאן הראב"ד, ומה שפירש הראב"ד הא דאף ביציאה כן לומר שאף אם שתה בחוץ ונכנס להיכל חייב דה"ק רחמנא בזמן ביאה לא תהא שכרות קשה דהא בב"מ דף צ' ע"ב בעי ר' יונתן מר' סימאי חסמה מבחוץ מהו שור בדישו אמר רחמנא והא לאו בדישו הוא או דילמא לא תדוש בחסימה אמר רחמנא, א"ל מבית אביך אתה למד יין ושכר וגו'. בבואכם הוא דאסור הא מישתא ומיעל שרי ולהבדיל בין הקודש ובין החול אמר רחמנא, אלא מה התם בשעת ביאה לא תהא שכרות ה"נ בשעת דישה לא תהא חסימה, ומוכח דמגופא דקרא אנו למדים ומסברא דעיקר טעמא שלא יהי' שכור בשעת ביאה ולמד מזה לחסימה, אבל אי איכא ע"ז דרשא מיוחדה לא שייך לחסימה.

ונראה דכשנדייק לשון הראב"ד לא כתב כלשון הגמ' בב"מ דבגמ' איתא בשעת ביאה לא תהא שכרות והראב"ד כתב בזמן ביאה, לכן אפשר דכונת הראב"ד הוא דמה דאמר אף ביציאה אין הכונה דאף אם שתה בחוץ דלא שייך ע"ז לשון אף ביציאה, אלא דהכונה דהכהנים אסורים לשתות יין אף ביציאתם מן המקדש, והיינו שאין חושבים עכשיו ליכנס למקדש דהא יצאו מן המקדש ומ"מ אסורין והוא למוד על מה דאנשי בית אב אסורין לשתות כל היום, ואפשר דהוא רק אסמכתא, והלמוד מאתה ובניך שכתב הכ"מ ע"ז שאינו יודע היכי יליף יציאה מאתה ובניך, לדעת הראב"ד הוא דכמו שכה"ג בודאי אסור לשתות אף ביציאה שהרי הוא תמיד במקדש, כמו שכתב הרמב"ם בהל' י' ולכן אפי' כשיצא כיון שעומד הוא ודאי ליכנס אסור, כן הכהנים הדיוטים כיון שהיום הוא יום עבודה שלהם אפי' יודע הוא שאין היום הרבה קרבנות ויכול להיות חוץ למקדש משך זמן מ"מ אסור, ולפי"ז צריך להגיה קצת בדברי הראב"ד וכן צ"ל שאף "ביציאה אסור" שאם שתה בחוץ ונכנס להיכל חייב, והכונה דלכן אסור לשתות כל היום שלא יבוא לידי חיוב, וזהו שכתב דה"ק רחמנא בזמן ביאה לא תהא שכרות והיינו בזמן הראוי לביאה, ולא כתב שעת ביאה דמשמעו בשעת שהולך לעבודה וזהו שכתב ובמזבח מיתה נמי איכא והוא טעם דכיון דחמיר דאיכא מיתה אם יעבוד במזבח לכן אסור לשתות כל היום.

אכן לפי"ז לא יתכן לפרש דרשת רבי מקידוש ידים ורגלים מה להלן עשה גישת מזבח כביאת אוהל מועד ועשה בו יציאה כביאה ואינו חייב אלא בשעת עבודה אף כאן כן, אלא שכבר כתבתי בהל' ט"ו לענין שעת עבודה דדרשת רבי הוא לענין חיוב מיתה שע"ז למד מקידוש ידים ורגלים דאיכא חיוב מיתה, ואינו חייב אלא על עבודה ממש, ובלא עבודה ליכא גם חיוב לאו ומה דאסור ליכנס בהיכל אינו אלא מדין מעלות, ולכן הא דאמר רבי ועשה בו יציאה כביאה הוא כמו שכתב הרמב"ם שאם עבד ביציאתו חייב, והיינו דלזה צריך למוד אף אם שתה בחוץ חייב, ולא יקשה הא כבר נתחייב על הביאה דעל הביאה בלא עבודה אינו חייב מיתה, ואשמעינן דאם עבד אף ביציאתו חייב, והראב"ד פירש כאן רק דרשת ת"ק דלא איירי בחיוב מיתה ולא ניחא לי' כפי' הרמב"ם דהוא אם שתה יין מן המזבח ולפנים, וכמש"כ הכ"מ ולכן מפרש דזהו לאסור שתיית יין כל היום.

ובדעת הרמב"ם צריכים אנו ליישב מה שהקשה הראב"ד דלמה כתב כגון ששתה יין בין האולם ולמזבח, ונראה דהרמב"ם סובר דדין יציאה הוא כדין ביאה דכמו שגבי ביאה נכנס הוא לתחלת הרשות האסור בו שתוי יין ה"נ גבי יציאה, ולכן אם שתה אצל אמצע המזבח אינו חייב על יציאה כיון שלא יצא שתוי לתחלת רשות האסור, ומה שהקשה הראב"ד דהא לשיטת הרמב"ם על בין האולם ולמזבח נמי חייב, נראה דסובר הרמב"ם דאף דמדין מעלות שהוא מדאורייתא מהלכה גם בין האולם ולמזבח יש בו דין מזבח או דין היכל לגבי איסור שתויי יין, מ"מ כיון דגישת מזבח כתיב להדיא בקרא גבי בע"מ וגם שם באה ההלכה דגם בין האולם ולמזבח אסורין ליכנס, וכיון דעיקר גישת מזבח כתיב להדיא בקרא לא באה ההלכה הדין מעלות להקל אלא להחמיר דגם בין האולם ולמזבח אסור, אבל מ"מ גישת מזבח הוא איסור שלם באיסור וכששתה בין האולם ולמזבח ויצא דבזה נכנס לרשות מזבח שפיר חייב כמו בדין ביאה, ולזה צריך דוקא שישתה בין האולם ולמזבח.

ובמה דדריש ת"ק בספרא לעשות יציאה כביאה מקרא דאתה ובניך צריך באור לדעת הרמב"ם, וכן מה דדריש מהך קרא לעשות המזבח כאוהל מועד ג"כ אינו מובן אף שלא עמד על זה הכ"מ אכן מקודם עלינו לבאר מה שכתב הכ"מ במה דלא ניחא להראב"ד לפרש כדברי הרמב"ם דהוא על יציאה ממש, וכתב בזה שטעמו דאין לומר דחייב ביציאה היינו שהכניס יין בפנים ושתה שם דמי נתן יין בפנים וקיצר בדבריו במש"כ דמי נתן ולמה לא יביאו בעצמם, אכן רש"י ותוס' חולקין בדין חולין בעזרה אם מותר להכניס בשעת אכילת הקדשים להכניס עמם חולין, דבתמורה דף כ"ג בהא דתניא שאם היתה אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהי' נאכלת על השובע, כתב רש"י ואי קשיא הא אין מכניסין חולין בעזרה הא לא קשיא יאכלוה מבחוץ ואח"כ יכניסו ויאכלו המנחה כדי שתאכל עם השובע, אבל בתוס' שם ובהרבה מקומות פירשו דאין איסור להכניס חולין בעזרה, אלא כשעושה שום עבודה, ומש"כ הכ"מ בדעת הראב"ד לא שייך אלא לשיטת רש"י, ולשונו דמי נתן יין בפנים כונתו דאיך אפשר שיביאו יין בפנים, אבל לשיטת התוס' לא קשה כלל דשפיר אפשר דבשביל אכילת הקדשים ישתו יין אי לאו האיסור דשתויי יין, דכמו דצריך לאכול על השובע כן אסור לאכול אכילה גסה ובשביל זה אם היתה אכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין, וא"כ משכחת שיש אכילה מרובה שע"י שתיית היין יהי' להם יותר קל לאכול שלא תהי' אכילה גסה כדרך היין שעושה קצת תיאבון, והנה מלשון הרמב"ם בפ"י מהל' מעה"ק שכתב כלשון הברייתא יאכלו עמה משמע כדעת התוס' ומ"מ אין הוכחה דהראב"ד מוכרח לסבור כן מדלא השיגו כיון שהרמב"ם לא כתב בפי' שיאכלו בעזרה וכתב כלשון הגמ', וא"כ אפשר שבשביל זה לא ניחא להראב"ד כדברי הרמב"ם משום דאיך אפשר שיביאו יין בפנים, ולשיטת הרמב"ם דסובר כשיטת התוס' מיושב.

ועכשיו נוכל לבאר דרשת ת"ק מאתה ובניך דכיון שהכה"ג הוא תמיד במזבח וגם מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש כדתנן ביומא דף י"ד א"כ אצלו הוי תמיד אכילה מרובה דכיון שאכילת קדשים מצוה בודאי ירצה לאכול כמה שאפשר יותר, וא"כ לולי איסור שתיית יין הי' יותר שייך בו שישתה יין בעזרה עם אכילת הקדשים, ולכן למד ת"ק מקרא דאתה ובניך משום דבכה"ג שהוא תמיד בעזרה שייך לפרש לשון בבואכם, לכן דרשו על יציאה שהיציאה הרי היא כביאה דעכ"פ הוא בא לרשות קדושת מזבח וכמש"כ.

והנה כל זה שכתבנו הוא לפי"מ שדורש ת"ק דגם במזבח אסור כמו באוהל מועד. בזה שייך לחלק בין הכה"ג ובין שאר הכהנים, אבל אם החיוב הוא רק על ההיכל אין שום חילוק ובהיכל בודאי אין אוכלים, ורק אם העכו"ם הקיפו העזרה איתא בזבחים דף ס"ג דאוכלים בהיכל והרמב"ם לא פסק כן, ובמקומו יבואר בעז"ה, וא"כ כיון דדורש ת"ק מקרא דאתה ובניך לעשות יציאה כביאה ע"כ דהוא בעזרה ועל קדושת המזבח, ושפיר למד מזה לעשות המזבח כאוהל מועד, וכמו בבע"מ דכתיב להדיא אוהל מועד ומזבח, ומבואר מה דאמר ת"ק מנין לעשות המזבח כאוהל מועד ת"ל אתה ובניך.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.