חידושי הרי"מ/כתובות/פח/ב

חידושי הרי"מ כתובות פח ב

דף פ"ח ע"ב

מתני' הוציאה גט כו' מרש"י ז"ל נראה דמפרש גם לר"י דטוען אחר מב"ד לא"כ דמ"מ מיירי שמוציאה גט ממש ומה"ט כתובה ואין עמה גט כו' אבד גטי כפשטי' ע"ש. ומה שהקשו למה ומה חלוק בין שאבד הכתובה במקום שכותבין ובין אבד הגט כיון דס"ל לא אמר כלום. נראה דהנה ב"מ (ד' י"ז) אמר ר"י הטוען מ"ט כל מעשה ב"ד כנקיט שטרא בידי' דמי ע"ש. ואינו מפורש כלל בדברי ר"י אי במקום שאין כותבין קאי ומ"מ קמ"ל דלא מהימן דמסברא הי' נאמן פרעתי דנהי דליכא רעותא מ"מ מה ראי' יש שלא פרע. רק שהי' תקנה דאלמוה דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם דיטעון פרעתי וקמ"ל כנ"ל. אבל במקום שכותבין מה צורך הי' לתקן ודינו ככל שטר דאי ל"ל שטר נאמן. ועוד דהא איכא רעותא שאין הכתובה בידה והא אף תוך זמנו דבלא השטר אינו נאמן וכשהי' לו השטר ואבד נאמן לר"י ולהרבה פ' ע"ש. וכן בהנ"ל נהי דלא אמר כלום מ"מ ביש רעותא י"ל דנאמן. אמנם תוס' הוכיחו מדברי אביי דדחי ראית ר"י ממשנתינו דלמא במ' שאין כותבין דגט היינו כתובה אבל במקום ש' כו' ואח"כ הדר בי' וא"כ ע"כ אביי מפרש דברי ר"י גם במקום שכותבין כנ"ל. אמנם י"ל בפשיטות דאין ראי'. דהא אדרבה לתוס' קשה בסוף דהדר בי' אביי מהא דגט היינו כ' אטו כל דמגבי כו'. אבל למה הדר בי' במקום שכותבין דס"ל מעיקרא דנאמן וע"ש בתוס'. ולכך הי' נראה דגם אביי מפרש ד' ר"י במקום שאין כ' רק דא"כ ע"כ כונת ר"י שגם שאין הגט בידה מ"מ לא אמר כלום די"ל הגט בידה ולס"ד דאביי דקרעינן וכ' אגבי' א"כ כשהגט בידה שלם הוא כשאר השטר דשייך שבמ"ב דאיבעי לי' לקרען וא"כ מה זה שאמר הטוען כו' לא"כ. וע"כ דאף שאין הגט בידה מ"מ אינו נאמן. ועוד דאי ר"י בגט בידה א"כ משנתנו ממש הוא ומה קמ"ל ומה שייך דדלאי חספא הא מפורש. וע"כ אף שאין גט בידה ומפרש הוציאה גט עדי גט כמ"ש תוס' וע"ז שייך א"ל דדלאי כו' הי' מפרש גט ממש כנ"ל. וממילא לס"ד הנ"ל גם במקום שאין כ' איכא רעותא דאין גט בידה ומ"מ אינו נאמן ממילא גם במקום שכותבין ואין כתובה בידה ג"כ אינו נאמן דמה חילוק כיון שע"כ תקנו כנ"ל. או דאפשר דמ"מ אין הגט עיקר הראי' ובמה שאין בידה לא חשיב איתרע השטר שגובית בו דהיינו המעשה ב"ד דכנקיט שטרא דמי משא"כ מקום שכותבין דהכתובה שטר ממש על החיוב ובאתרע שאין בידה נאמן כנ"ל. או דיש עוד טעם לחלק דבגט רק משום דלא נאמינה שאבד ושמא קרוע ובידה אבל למ"ד כ' שובר דנאמן מלוה שאבד ושוב אי באמת אבדה הגט לא איתרע מדלא נזהרה לשומרו. דהא גם אם נפרעת הכתובה צריכה לשמור הגט לאנסובי בי'. ושפיר אינו נאמן דלא שייך איתרע כנ"ל. משא"כ מקום שכ' על הכתובה שפיר גם אם מאמינים שאבדה מ"מ איתרע מדלא נזהרה לשמור ע"כ שפרע ואין צורך לה כמו דאמרינן בכל שטר. וא"כ לס"ד דאביי ע"כ ר"י באין גט בידה. ובמקום שכותבין ואין לה כתובה אין הכרח מר"י אי נאמן או לא. וע"ז דחי אביי דלמא מתני' במשא"כ דגט היינו כתובה וזה עיקר דחייתו דבמשנה גט ממש דהוי כשטר דקרעינן לי' כשנפרעת ושייך שטרא בימ"ב ככל שטר ומתני' כפשטי' דבגט גובית. ואף שכתב לה במקום שאין כותבין מ"מ הגט עיקר השטר ואף שאבדה הכתובה וגט שלה בידה ג"כ גובה כיון דמקום שאין כותבין הי' התקנה שהגט הוא השטר אינו מזיק רעותא דכתובה דלא חשיב איתרע כלל שא"צ לשמור הכתובה כנ"ל. ולכך בסיפא כ' ואין עמה גט אינה גובה כיון דמקום שאין כותבין כנ"ל. ומסיק אביי אבל מקום שכותבין אי נקיטא כ' גבי' כו'. אף די"ל גם לר"י כן מ"מ אדרבא הוי ס"ד דרק לר"י שהגט אינו כשטר א"כ מקום שכותבין ואין הכתובה בידה לא גבי' משא"כ לאביי דאמר גט היינו כ' ס"ד דא"כ גם במקום שכותבין כיון שהגט בידה לא איתרע כלל מה שאין הכתובה כנ"ל. קמ"ל אביי דגם לדידי' לא אמרינן גט היינו כ' רק מקום שא"כ אבל מקום שכותבין אין הגט ככתובה אלא אי נקיטא כו'. ובסוף הדר בי' אביי מהא דגט היינו כ' דאטו כל דמגבי כו' ואין ראי' ממה שלא קרעה הגט כו'. וא"כ ע"כ כר"י דאף שאין הגט בידה גובית דאין חילוק בין גט בידה דג"כ אין ראי' שלא נפרעת וע"כ טוען אמב"ד אינו נאמן אף שאין ראי' הי' התקנה כו'. אבל מ"מ י"ל דוקא מקום שאין כותבין דליכא רעותא משא"כ מקום שכ' י"ל שפיר דלא גבי' בלי כתובה כנ"ל. ולכך לא מסיק אביי בסוף כלל הדין במקום שכותבין ע"ש. וזו שיטת הרי"ף ורמב"ם ז"ל דמייתי הא דר"י לפסק הלכה ומ"מ פסק דדוקא מקום שאין כותבין כנ"ל אבל מקום שכותבין לא גבי' בלא כ' דגם למסקנת אביי כן וכדמוקי שמואל כאן כנ"ל:

לכאורה קשה הלשון דבב"מ שם דאמר מ"ט כל מב"ד כנקיט שטרא דמי כו'. ומה בכך גם בנקיט שטר אי לאו חזקה דש' בידי מ "ב הי' נאמן כמ"ש הרא"ש ב"מ (מ"ז) ע"ש. וכיון שהמעשה ב"ד שטר שא"א להחזירו לא שייך החזקה ויהי' נאמן. והי' מזה הוכחה דר"י פשיטא לי' דמקום שאין כותבין אינו נאמן רק צריך טעם על מקום שכ' דאיתרע דהי' כתובה ואין לה. ע"ז אמר הטעם דלא חשיב איתרע כלל מה שאבדה ואין כתובה בידה דמעשה ב"ד כנקיט שטרא בידה דמי וכאלו עדיין השטר בידה וא"צ ליזהר לשמרו ול"ד לשאר שטר שכל החיוב בשטר. משא"כ בכתובה דגם מקום שאין כ' גובה לא הוי רעותא כלל כנ"ל:

ואם לשון זה מ"ט כו' מדברי ר"י שפיר דייק אביי דגם במקום שכ'. אמנם עדיין י"ל דדוקא מקום שא"כ וכתב לה ע"ז צריך לטעם הנ"ל דלא לחשב רעותא שאין בידה שטר כתובה דכנקיט כו' משא"כ מקום שכותבין וי"ל דהכתובה מבטל התנאי ב"ד שלא תיקנו כלל במקום שכותבין שיהי' החיוב בלא שטר דמה תועלת בתקנה. וא"כ י"ל דהיינו דמשני הכא במקום שאין כותבין והיינו אף שכתב לה בזה גובית בלי כתובה משא"כ מקום שכותבין וכן אביי לס"ד כנ"ל. ואח"כ דחי גם זה:

ולהפ' דר"י מיירי בלא כ' ומקום שאין כותבין צ"ל הא דאמר כנקיט שטרא כו' הכוונה כמו בקנין דלרוב הפ' אינו נאמן פרעתי ואף שעדיין לא כתבו ולא שייך שטרא בימ"ב מ"מ כיון שיודע דמצי כתבו איבעי לי' לאודיעו לסהדי ע"ש ברי"ף וש"ע (סי' ל"ט). כן בתנאי ב"ד כיון שהוא כנקיט שטרא הי' לו ליפרע בעדים או שובר. או דחשיב כאלו אמרו חכמים אל תפרע אלא בעדים. ומ"מ הלשון אינו מדויק ומשמע יותר כנ"ל:

ואין עמו כתובה כו'. וקשה באמת בשלמא מקום שאין כותבין י"ל משום מה הועילו בתקנתם אי יהיה נאמן כדאמר בגמ' אבל במש"כ ויש לה כתובה למה הי' לתקן שלא יהי' נאמן גם שאין כתובה בידה יהיה דינו כשאר שטר. וי"ל דהא קי"ל לעיל נ"ו אין עושין כתובת אשה מטלטלין ופירש"י שמא יאבדו ע"ש דלא סמכה דעת' כו'. וא"כ מה"ט גופיה אם יהיה הדין כשאבדה שטר כתובה אינה גובה שוב לא סמכה דעתה כמו מטלטלין שמא תאבד הכ' ויגרשה ולא תגבה כלום דיהא נאמן פרעתי וממילא ע"כ הוצרכו לתקן שגם מקום שכותבין ואבדה אמן כנ"ל. דאל"ה לעולם לא סמכה דעתה אף דכתובה בידה שמא תאבד כנ"ל ואף דבאירכם דאמר התם דצריך לכתוב אחרת כ' רש"י ז"ל דאף דא"נ פרעתי מ"מ לא סמכה דעתה כיון דמקום שכותבין שמא יטעון פרעתי ע"ש. וא"כ אין תועלת במה שהדין דאינו נאמן ז"א דאם באמת אבדה השטר לא סגי במה שאינו נאמן לחוד כיון דמקום שכותבין וצריך לכתוב אחרת שיהי' שטר בידה אבל כשלא אבדה כמו שהדין במטלטלין דמהני קיבל אחריות דב' החששות אינו חוששת כשעדיין בעין שמא תאבד ושמא לא ישלם אף שחייב רק כשבאמת פטור אם תאבד ע"ש ולכך שפיר אם היה הדין דנאמן באבד שטר כ' לא ס"ד גם שבידה שמא תאבד משא"כ כשתקנו דאינו נאמן אינו חוששת כשבידה וסמכה דעתה כנ"ל. וא"כ ע"כ הוצרכו לתקן שגם שאבדה אינו נאמן כנ"ל. ולא קשה מה שתמהו דא"כ גם שאבדה הגט יהי' כן דאינו נאמן דמה חילוק כמ"ש תוס' באמת ע"ש. ולמ"ש מיושב היטב דלענין הגט שהוא אחר גרושין אין שום צורך לתקן שאם תאבד שלא יהי' נאמן. דלא שייך כלל דלא ס"ד כשתחתיו מחשש שתאבד הגט כשיגרשנה. דהא יכולה לגבות מיד אחר הגט. והא כ' תוס' שם בהא דאמר אתפסוה מטלטלין דעל זמן מועט אין חוששין שמא תאבד ע"ש. א"כ בשלמא על הכתובה לא ס"ד שמא תאבד ואז יגרשה ויטעון פרעתי משא"כ על הגט אין לה לחוש שמא יגרשה ותאבד הגט ויטעון פרעתי דהא אחר הגט תוכל לגבות מיד ועל זמן מועט א"ח שתאבד כנ"ל. ועוד דבל"ז צריכה לשמור הגט כנ"ל. ושפיר נאמן באבד הגט כנ"ל:

ומיושב גם קושית תוס' דאביי הא סבר אין כ' שובר ע"ש. ולמ"ש י"ל דכיון דס"ל תמיד א"כ שובר וא"כ עדיין יהי' הדין שכשתאבד הכתובה לא תגבה מחשש הפסד. א"כ שוב גם ע"ז הוצרכו לתקן דמ"מ תגב' ע"י שובר דאל"ה לא ס"ד כנ"ל:

וגם י"ל דבשלמא הכתובה כיון שתקנו דגם שאבדה תהי' נאמנת כנ"ל שוב לא אתרע כלל דא"צ לשמור וכדין מה שתקנו דנאמנת כמו מקום שא"כ. אף דאי לא תקנו היה ככל שטר דאתרע מ"מ עכשיו שתקנו שוב כדין כנ"ל משא"כ הגט דגם אחר שיתקנו שתגבה באבד מ"מ אתרע. שצריכה לשמרו לינשא בו וגם שלא יטעון לא גרשתיך ושוב כיון דאתרע אינה נאמנת כנ"ל ולא תיקנו כנ"ל. ומה דאמר בש"ס ש"מ כותבין שובר ולמ"ש הא י"ל דאף דאין כ' מ"מ תקנו כנ"ל. אמנם הא בל"ז תמוה דרש"י ז"ל כ' דפריך הש"ס משום דקי"ל אין כ' שובר ובאמת קי"ל כותבין כמ"ש תוס' וגם פי' תוס' תמוה דפריך למ"ד א"כ ע"ש והא פלוגתא דתנאי ר"י ור"י למה פריך.ולמ"ש י"ל דהא אמר בב"ב (ד' קע"א ע"ב) אבד שוברו יאכל כו' אלא אבד שטרו יאכל כו' עבד לוה כו' כיון דהחשש על הפסד שניהם בשוה עבד לוה וחוששין יותר להפסד המלו' אבל אי לא"ה לא הי' כ' שובר ע"ש. וא"כ בשלמא בכל שטר דלוה מודה שחייב ולא פרע רק שאבד א"כ ודאי דמלוה נזהר לשמור שטרו שלא יטעון פרעתי דבאמת נאמן רק שמזדמן אונס שאבד שפיר אמרינן שאין להפסידו שיאכל כו' ואף שגם הוא יהי' נזהר לשמור השובר וכשיארע אונס ויאבד יאכל כו' מ"מ עבד לוה דא"כ יפסיד מלוה ושוה כנ"ל. משא"כ כאן שדנין על התקנה הי' לתקן שלא תגבה בלי כתובה ואז תהי' נזהר לשמור הכתובה שלא יטעון פרוע. ואם יארע מ"מ אונס שתאבד ויודה שחייב באמת כותבין שובר ויצטרך לפרע כדקי"ל עבד כו'. משא"כ כשתקנו שאף שאבד לא יהי' נאמן פרעתי דא"צ לשמור כלל ולא להראות כלל הכתובה אף ששה ולעולם יפסיד לוה כשלא ישמור שוברו ויאבד דהיא יש לה הכתובה תמיד ולא תוציא ותגבה וכשיאבד שוברו תאכל כו'. ואין כלל שוה חשש שניהם ופריך שפיר דכה"ג ודאי לכ"ע אין כ' שובר והוא שלא כדין והי' ראוי לתקן שלא תגב' בלי כתובה ויהי' לשניהם בשוה. וסבר השתא דלא שייך טעם הנ"ל דלא סמכה דעתה דבשלמא מטלטלין שמא תאבד ולא יתן לה אחרים ובהמשך זמן יכול להיות שיגרש' אבל הכתובה אין החשש רק מיד שתאבד יגרשנה ולזמן מועט ל"ח וחשוב גם זה זמן מועט. דאם ירצה לדור עמה יהי' צריך לכתוב כ' אחרת ויש לדחות או דכיון דשלא כדין שוב הוא כמו הגט כנ"ל:

ומיושב ג"כ מה דשני רב גט גובה עיקר כתובה תוס' דתמוה דלא תי' כלל ב הש"ס אי אין כ' שובר דיכול לבא להפסד כמ"ש תוס'. ולמ"ש מיושב כיון דכתובה גובה תוס' א"כ גם אחר שתקנו דאינו נאמן באבד הכתובה וגט בידה מ"מ תהי' צריכה לשמור הכתובה משום התוס'. ושוב הא ק"ל כ' שובר כנ"ל החשש שוה בשניהם כנ"ל. ואף דרב סבר א"כ שובר ב"ב מ"מ י"ל דמוקי מתני' כר"י דכ' שובר והקושיא הי' רק מטעם הנ"ל דלכ"ע אין כותבין כו':

מ"מ נראה דטעם הנ"ל יש לדחות דשפיר סמכה דעת'. שכשתאבד הכתובה ויגרשה תתבע מיד ותוך זמנו אינו נאמן. אך חשש שיגרשה בע"כ ויאמר בב"ד שפרע אחר גירושין. אך יכולה לומר לפני העדי מסירה אל תפרעני אלא בפו"פ. אך תלי' בדעות הפ' אי מהני אמירת המלוה כשאינו מקבל עליו כנ"ל. גם הא קי"ל כרבנן דר"י ריש (ב"מ ד' ז' ע"ב) דלא מחלקין בין עוד' ת' בעלה באתרע. וא"כ אם יהי' חשיב אתרע שאין הכ' בידה ויהי' נאמן גם תוך זמנו לא יועיל כנ"ל והוצרכו לתקן כנ"ל:

עוד נראה דרש"י ז"ל מפרש דלר"י דטוען אחר מב"ד כו' מ"מ דוקא שברור החיוב משא"כ כתובה דלא ניתנה לגבות מחיים אלא א"כ גרשה וגרע משאר זמן. לכך נהי דמב"ד כנקיט שטרא מ"מ הראי' שמגיע לה ע"י תנאי ב"ד הוא הגט א"כ זה עיקר השטר יותר מהשטר כתובה הן לענין עיקר והן לענין תוס'. דהא יש מקום שאין כ' כתובה כלל ורק התנאי ב"ד והגט תמיד לראי' על חיוב התנאי ב"ד. ולכך בין מקום שכ' ובין משא"כ. הוציאה גט גובה אף שאין כתובה בידה דלא חשיב אתרע כלל כיון שאין החיוב ע"י השטר כ' כלל ורק הגט וכשפורע בעי למקרע ולכתוב עליו לא כו'. רק אלמנה דהתנאי ב"ד ברור גבי' בע"מ כו'. ולכך בסיפא כ' ואין גט הוי כשאר שטר כשאין הגט לא גבי' כו' וזה עיקר החילוק דמאן דלא ס"ל דר"י דטוען כו' מהני א"כ החיוב והראי' בשטר כ' משא"כ לר"י חשוב עיקר הראי' הגט שהוא ברור החיוב שע"י התנאי ב"ד כנ"ל:

ומיושב דמייתי מתני' וכן שט"ח כו' פרוזבל דלכאורה אינו ענין לכאן ומה וכן. ולהנ"ל א"ש דכמו שכתובה אף דעיקר החיוב משעת נשואין והגט רק בירור על החיוב למפרע ומ"מ חשיב עיקר השטר שכשאין בידה לא גבי' כן פרוזבל אף שהוא רק ראי' שלא נשמט ונשאר חיוב השטר וא"כ הא חזקה דלא שביק היתירא כו' כדק"ל פ' השולח דנאמן פרוזבל הי' לי ואבד ע"ש דפלוגתא דתנאי אבל לא פליג על החזקה רק משום דאתרע שאינו בידו אינו נאמן שאבד. ואף שאין הפרוזבל גוף השטר רק ראי' שהשטר בתקפו מ"מ חשוב גוף השטר כיון דבלא"ה אין חיוב ומה"ט חשוב אתרע וכן ממש בגט לענין הכתוב' כנ"ל ועלה אמר רשב"ג דמסכנה כו' שאין רעותא גבי' בלי פרוזבל ובלי גט כיון דלא אתרע נשאר חזקה דלא שביק ובכתובה טוען אחר מב"ד לא"כ כנ"ל:

ומיושב דדייק הש"ס ש"מ כ' שובר ופירש"י דקי"ל אין כ' שלא יאכל כו' דתמוה דק"ל כ' כו'. ולמ"ש א"ש דהא פשוט שם בב"ב דאם הי' השטר ביד מלוה ואינו מחזירו לכ"ע א"י לכוף לפרוע ע"י שובר כדי שלא יאכל כו' וכן מבואר בש"ע דעל גוף הסברא לא פליג ר"י רק דמאמינים לו שאבד השטר ושייך יאכל הלה ועבד לוה כו' כנ"ל וא"כ זה לדידן דק"ל נאמן לומר פרוזבל ואבד כו' אבל לתנא דמתני' וכן פרוזבל כו' דאף דמסכנה ואילך שאין רעותא נאמן וע"כ משום חזקה הנ"ל ומ"מ קודם אינו נאמן דאבד וא"כ כיון דא"נ שאבדה הכתובה לכ"ע אין כ' שובר כשהשטר בידו כנ"ל. ודייק שפיר ש"מ כ' שובר אף דא"נ שאבדה דלמתני' אינו נאמן ומ"מ גבי' והא קי"ל דלענין כ' כשהשטר בידו כנ"ל. ושני רב במקום שאין כ"כ. וכמו דדחי אביי בב"מ דלמא דוקא במשא"כ דוקא גט היינו כתובה ולא משום טוען אחר מב"ד רק דהוי כשטר ממש כיון דקרעינן כו' שייך החזקה. ומיושב דכאן נשאר בגמ' הסברא דקרעינן לגט וכתבינן עליו כו' ובב"מ דחי אביי כו'. ולמ"ש א"ש דלישנא דדחי אביי אטו גט מנה ומאתים כ' בי' ע"ש ותמהו תוס'. וגם הא מעיקרא ג"כ ידע כו' ע"ש. ולמ"ש א"ש דדחי רק דאי נימא דלא כר"י דנאמן במעשה ב"ד רק דגט היינו שטר כ' דחי שפיר אטו מנה כו' כתוב ביה שיהי' נקרא שטר דמה שהוא ראי' על המב"ד אינו שטר כיון דטוען כו' נאמן ואי משום דלא קרע כו' אטו כל כו' א"כ כיון שאין זה שטר כלל רק ראי' מבחוץ שפיר נאמן דפרע שלא בב"ד ולא יכול לקורעה דבעי לאנסובי כמו דנאמן באל תפרע ניפרעתי בפו"פ כו'. ושפיר מוכח כר"י אבל כיון דכר"י י"ל שפיר דגט חשוב שטר שהוא הראי' על החיוב של המעשה ב"ד דכנקיט שטרא. וכיון שהוא שטר ממש לא מהני טענתו שפרע שלא בב"ד דשייך שטרא במ"ב ככל שטר דל"מ אמר אפשיטי דספרא שייר כיון דשטר בידה צריך לברר ולא הי' לפרוע דקרע והב"ד יכתבו אם לא רצתה וכנ"ל וכדאמר הכא שפיר לר"י וגם אביי מודה. ושני רב במקום שא"כ דלא אפשר. ומיושב הכל כפשטי' ב"ה:

וממילא לדידן דנאמן שאבד וק"ל כ' שובר מודה רש"י ז"ל דגם מקום שכותבין גבי' בגט כיון דטוען אחר מב"ד לא"כ כר"י עיקר הראי' הגט כנ"ל דזה מוכח מהמשנה וממילא גם מקום שכ' דשמואל לא משני רק למתני' דא"נ שאבד כנ"ל. ואביי דדחי התם על מקום שכותבין היינו לר"י לטעמי' דכותבין שובר כנ"ל וא"ש:

תוס' גט כו' פי' עידי גט. ותמוה למה נקיט לשון זה הול"ל הביאה עדי גט. וי"ל דרבותא קמ"ל ל"מ למאי דמתני' רשב"ג וס"ל ריש ב"מ מודה בשטר שכ' אצ"ל קמ"ל הוציאה גט אף שאינו מקוים גובה ולא מהימן מגו דמזויף. רק גם לרבנן י"ל כיון שמודה שגרשה והיה לה גט רק שטוען פרעתי ויהיה נאמן מיגו דמזויף ולא גרשתיך י"ל כיון דבגרשני מתפרנסת עד כדי כתובה דממ"נ כל שאינו טוען כמ"ש תוס' רק בטוען משום דהוי כט"ח והל"ב. וא"כ י"ל כמ"ש הר"ן פ"ב דכתובות על הירושלמי במצאו לקיים כ"י א' דזוקק לשבועה אף דעד אחד בשטר אינו כלום מ"מ כיון דקיום דרבנן לא מהני רק על מה שטוען אבל לענין הב' שמקוים ואמת יהי' החשש שאחד מזויף וממילא הב' לא מהני נשאר הדאוריית' דסתמא אינו מזויף ע"ש. א"כ לענין להפסידה המזונות שעד כדי כתובתה דבודאי מגיע לה ממ"נ רק אי מזויף שוב אין לה אף מה שמגיע לה משום ט"ח כו' שוב לענין זה נשאר הדאורייתא שוודאי אינו מזויף שתגבה מזונות עכ"כ כנ"ל ועדיף מהתם דגרשני כו'. ול"ל מיגו כלל בהוציאה גט ואינו מקוים וטובא קמ"ל כו':

בא"ד אבל למ"ד א"כ שובר כו'. לכאורה כמו שהיה התקנה שגם שאבדה הגט והכתובה א"נ פרעתי כן אם הדין דאכ"ש ולא תגבה כשתאבד ג"כ שייך התקנה וצ"ל דלענין הנאמנות אחר שתקנו הוא כדין דנזהר ולא אתרע דא"צ לשמרו. משא"כ אי אכ"ש דאף שמגיע א"צ לשלם כשיבא להפסד א"כ גם אחר התקנה יהיה שלא כדין ולא תקנו. ובזה מיושב דלמ"ש תוס' דמשום מקום שאין מכירין לא שייך רק מיגו דאלמנה נשאתיך א"כ עכ"פ מנה צריך לשלם לה ובגמ' משמע דאי א"כ שובר א"צ לשלם כלום. ולמ"ש י"ל דשוב גם אחר התקנה אתרע דהיא צריכה לשמור שלא תפסיד מנה שלא יצטרך לשלם לה אף דלא אמר כלום כיון דא"כ שובר כנ"ל ושוב כיון דאתרע נאמן פרעתי הכל מצד עצמו כנ"ל. ויש לדחות. ועל החשש של המיגו דאלמנה א"צ לשמרו דא"צ לחוש למקום שאין עידי הנומא דלא שכיח. רק מ"מ הוא יכול לעכב הפרעון אף בחשש הפסד דלא שכיח כנ"ל. משא"כ אי אכ"ש ולעולם יכול לעכב צריכה לשמור ואתרע כנ"ל. ורק משום דסבר ר"י כ' שובר כו':

בא"ד אבד גטי פי' עדי הגט הלכו להם כו'. א"י למה נדחקו כ"כ הא פשוט דמיירי באין עדי גט והפי' אין עמה גט כפשטי' ואבד גטי ג"כ כפשטי' וקמ"ל דס"ד דלא הוי מיגו דירא לומר לא גרשתיך שמא תוציא הגט וקמ"ל דאם תוציא גם כשטוען פרעתי לא יהי' נאמן והוי מיגו כנ"ל:

בא"ד הקשו לר"י כו' וי"ל דלר"י דאלמוה כו' אין תימה אחר הסכנה דאלמוה אבל לרב כו' ואינו מובן. וצ"ל כיון דהי' תקנה כדי שתגבה ולא יהי' נאמן שוב מסכנה כיון שגם עדי גט א"י להביא כמ"ש תוס' שוב לעולם לא תגבה ושייך התקנה שגם במיגו לא יהי' נאמן משא"כ לרב דלא תיקנו לאלם שלא כדין כנ"ל. ובל"ז י"ל הא ק' הש"ס על התוס' דלא שייך שתקנו משא"כ על העיקר כנ"ל. ולכך גם בפרוזבל י"ל דתוס' סוברים דתנא דמתני' סבר דא"נ פרוזבל הי' לי דלא ס"ל חזקה דלא שביק כלל. וע"כ הטעם דמן הסכנה ואילך דגובה. משום דג"כ הול"ל תקן משום נ"ד דהשמר לך כו' ואחר הסכנה דא"י לשמור הפרוזבל לעולם לא יגבה ועדיין שייך נ"ד ולכך בכלל התקנה שיהי' נאמן וכן בכתובה ודמי שפיר כנ"ל. ולמ"ש לעיל מיושב בפשיטות דהטעם באבד גטה משום דאתרע דצריכה לשמרו וע"ז לא שייך דלא סמכה דעתה שמא תאבד הגט דזמן מועט לא שייך משא"כ אחר הסכנה דשורפתו לאלתר א"כ לא ס"ד כמו בכתובה שמא יגרשנה ותצטרך לשרוף הגט ולא תגב' וע"כ שייך התקנה כמו בכתובה כנל:

עוד י"ל דהא כ' תוס' לקמן באומרת גרשתני ואין תובעת כתובה גם כתובה גובית דנאמנת חזקה א"א מעיזה ורק משום דתובעת כו' ע"ש. וא"כ כיון דלעולם אמרינן מיגו ולא אמרינן שמא א"י הדין שנאמן בטענה שהי' יכול לטעון כו'. א"כ נהי דאית ליה מיגו דלא גרשתי מ"מ הא גם לה יש מיגו שלא הי' מוציאה הכתוב' כלל רק היא אומרת גרשתני והי' גובה כתובה ולא הי' נאמן פרעתי דל"ל מיגו דגם לא גרשתיך אינו נאמן ובלא אתחזק בב"ד שאומרת תוך כ"ד שמגיע לה הכתובה א"ל מיגו כמו בשליש כו'. ומיגו להוציא בשטר אמרינן ומעש' ב"ד דנקיט שטרא דמי וגם דעכ"פ מיגו נגד מיגו שלו ושוב אינו נאמן. אך התוס' כ' הרבה פ' דלא גבי' ממדרש כתובה וגם שתאמר גרשתני דנאמנת חזקה מ"מ לא מהני להוציא ממון רק משום מדרש כ' לכשתנשאי כו' תטלי כו'. ולא מהני לגבות התו' רק העיקר ופריך שפיר על רב דינו על תוס' מיהו תיגבי באין עידי גרושין כו' מיגו דל"ל מיגו על התוס' ופריך מרשב"ג דקאי גם על התוס' ובמה גבי' כו' משא"כ לר"י דקאי על העיקר י"ל כנ"ל:

בא"ד ולשמואל דס"ל א"כ שובר כו' גט ממש אבל בעדי גט לא גביא אע"פ שאינו נאמן לכ"ע פרעתי במ' שאין כ' מ"מ לא יפרע עד שתחזור הגט ויקרע ויכתוב כו' לידי הפסד אם ישאר הגט שלם בידה שלא יוכל לומר לא גרשתיך ולא פרעתיך כו'. והקשו לאביי דא"כ שובר למה יפרע כיון שיכול לבא להפסד במה שהגט בידה ע"ש. ולע"ד נראה דהא סברתם זו שכ' בכמה דוכתי דלמ"ד אכ"ש א"צ לשלם לה משום שיבא להפסד שלא יהי' לו מיגו דאלמנה נשאתיך או א"א אשתי כו'. ותמוה מנ"ל סברא זו אם סבר ר"י דא"כ שובר משום אבד שוברו של זה יאכל כו'. היינו כיון שהשטר ראי' שלא נפרע א"כ כשיפרע וישאר ביד מלוה ראי' של שקר שלא פרע א"צ לפרוע מחשש הפסד ע"י ראי' שקר של זה כנ"ל. אבל אותה ראי' שיש לה שהי' בתולה ושהיא אשתו דאמת היא גם שפורע לה רק גורם שלא יהי' לו מיגו של טענת שקר ומה בכך ואיך יוכל מש"ה לעכב הפרעון מה שחייב. וכי אם יהיו לה עדים שבתולה הי' לא יפרע עד שתשלחם ומנ"ל הא ולכך נראה דהטעם דהא באמת נייר השטר דלוה הוא כשפורע ומבואר בח"מ דיכול להשביעו אם השטר בידו שנפרע דשוה אצל הלוה ממון שלא יצטרך לשמור שוברו וזה גם לדידן דכ' שובר ע"ש וכ"ש למ"ד אכ"ש דיכול לעכב הפרעון כמו במשכון עד שיחזור לו משכונו כן נייר של השטר רק בטוען אחר מעב"ד דלא"כ ולא אפשר ובל"ז צריך לשמור השובר שוב הנייר רק לצור דאינו ש"פ דהא אינו שוה כלל אצל לוה היינו הבעל כיון דבל"ז צריך לשמור ושוב א"י לעכב הפרעון. אבל כיון דנ"מ אצלו שיהי' לו מיגו דאלמנה נשאתיך כו' כשאין הכתובה בידה ושוב שוה אצלו ממון שלא יפסיד המיגו וממילא כיון דשוה אצלו יכול לעכב הפרעון עד שתחזיר לו הכתובה דנייר שלו הוא ויש לו שיוי אצלו כנ"ל והוי כשאר משכון דיכול לעכב כנ"ל וא"ש:

וא"כ זה שייך רק בכתיבה דחתן נותן שכר והנייר שלו כשפורע. אבל הגט דצריך להקנות לה והוא שלה לגמרי שוב אף שיפסיד המיגו דלא גרשתיך ע"י שהגט בידה מ"מ א"י לעכב כלל הפרעון בשביל זה כיון שהוא אמת ואין הנייר שלו מה בכך שיש לה ראי' שגרשה כנ"ל וא"ש לאביי אף דאכ"ש בגט כנ"ל. ולשמואל י"ל כיון דהדין כשפורע קרעינן הגט וכותבין שוב מה שהגט שלם ג"כ ראי' של שקר שלא נפרע. משא"כ לאביי דדחי התם אטו כל דמגבי כו' א"כ מה שהגט שלם אינו ראי' כלל שלא נפרע רק שיפסיד המיגו עי"ז שפיר כנ"ל כיון שהגט שלה כנ"ל:

בא"ד וא"ת לאביי דס"ל א"כ שובר אמאי גובה כתובתה כיון שיכול להפסיד כו'. ולענ"ד י"ל דהנה תמוה גוף הדין למ"ד אין כ' שובר כיון דביש עדים שנשרף השטר מודה דגובה א"כ למה לא יהי' נאמן מלוה שאבד או נשרף ומי עדיף ממשכון גמור השוה החוב דקי"ל נשבע מלוה שאבד המשכון וגובה חובו. וא"ל משום דהאמינתו תורה בשבועת שומרין דא"כ במשכון שטרות וכה"ג דפטור מש"ש לא יהיה נאמן מלוה ולא מצינו זה כלל דאדרבא כיון שפטרתו התורה בשטרות וכה"ג מש"ש נאמן בלא שבועה ג"כ גובה חובו כנ"ל וכן מפורש ב"מ פ' הזהב בהקדש דאמעיט דנשבעין לטול שכרן ע"ש. וע"כ הטעם דאין ס' מוציא מי"ו או ברי ושמא וכיון דעכ"פ נאמן על המשכון ממילא גובה א"כ גם בשטר לא עדיף ועכ"פ בשבועה שאבד או נשרף יטול ע"י שובר. ולע"ד י"ל דהא בשומר שמסר לשומר אמרינן את מהימנית לי כו' ואף שירצה הלה לישבע דלא האמינה תורה רק אותו שהפקיד בידו והאמין לו לא איש אחר שיהי' נאמן בע"כ וכ"כ הרא"ש ריש ב"מ וכן בגמ' שם גבי חנוני ופועלים כו' ע"ש. וא"כ בשלמא במשכון כיון שמסרו לו והדין דנאמן על הפקדון ובשטרות אף בלי שבועה שפיר ממילא כיון שנאמן גובה חובו. משא"כ נייר השטר דקי"ל דספר מקנה בעינן ומקנה למלוה הנייר עד הפירעון דמלוה הוא רק אחר הפרעון מחויב להחזיר לו ולהקנותו או דרק עד הפרעון הקנה כנ"ל. וא"כ אדרבא לא שייך כלל שהאמינו ומסר לו דאם יאבד קודם הפרעון דידי' אבד ולא האמינו מעולם על שלו היינו על אחר הפרעון דאז השטר שלו דהא לא יפרע לו עד שיחזיר לו השטר א"כ במה שמסר לו השטר לא האמינו כלל על מה שהוא שלו רק על מה שהוא של המלוה היינו על קודם דאז שלו לא על כשיפרע וא"כ שפיר אינו נאמן כלל שאבד כו' לענין שיצטרך לפרוע לו ויהא נאמן שאבד שלא יחזיר השטר כשיפרע דע"ז לא הי' נפקד כלל וזה יש טעמא דמ"ד אכ"ש כו'. דכיון ששוה אצלו שלא יצטרך לשמור שוברו כנ"ל ממילא א"צ להאמינו שאבד כנ"ל:

וא"כ י"ל דכאן שטוען שכבר פרע לה והניח הכתובה בידה ואינו נאמן דטוען אחר מב"ד לא"כ שוב מגרע גרע דנימא נהי דא"נ שפרע מ"מ לא יפרע עד שתחזור הכתובה דא"כ שובר ז"א דכיון דמודה שהניח אחר פרעון בידה שוב האמינה ומסר לידה השטר שהוא כבר שלו שוב נאמנת שאבד ככל משכון ושפיר כותבין שובר גם לאביי וצריך לפרוע. ומיושב שפיר גם לאביי כנ"ל:

ומיושב ג"כ מ"ש תוס' וה"ה שהי' יכול לטעון שלא פרע עדיין אלא שלא יפרע עד שתחזור כו' ע"ש וקשה למה נקיט שטוען שפרע ליתני רבותא כנ"ל. ולמ"ש א"ש דאדרבא קמ"ל רבותא דאף דכה"ג ראוי להיו' כ' שובר קמ"ל דמ"מ נאמן ולאביי באמת אינו נאמן ושוב חייב וכ' שובר. ואף דאית לי' מיגו שהי' מודה שלא פרע והיה אומר שלא יפרע עד שתחזור דהי' הדין דאכ"ש כנ"ל. דז"א דמ"מ אינו רוצה להודות שחייב שמא תוציא הכתובה או תמצאנו כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף