חידושי הרי"מ/כתובות/ג/ב
תוס' ד"ה ולידרוש כו' ומתוך כך התיר ר"ת לאשת ישראל שהמירה ובא עלי' נכרי לקיימה לאותו נכרי כשיתגייר וכתב הרא"ש ז"ל הטעם משום דלא אמרינן ונטמאה ונטמאה א' לבעל ואחד לבועל רק היכא דבל"ז היתה מותרת לו אבל בנכרי דבל"ז אסורה לכך מותרת עכשיו ע"ש. והקשה מהרי"ט ז"ל בחדושיו מהא דכתבו תוס' פ' האשה רבה דף צ"ד ע"ב דאמר כגון דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים וכתבו תוס' דלא קאי אכולא מתניתין דאל"כ ממילא אסורה משום ונטמאה דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ע"ש וא"כ קשה הא מקודם היתה אסורה משום אשת אח ולא שייך ונטמאה ונטמאה כנ"ל ע"ש. וגם אני הקשתיה קודם שראיתי במהרי"ט ז"ל:
ונראה לישב דהנה עוד הקשו על טעם זה מאי בכך דהיתה אסורה גם מקודם הא אף דאין איסור חל על איסור מ"מ היכא דמשתכח רווחא חייל דמיתלו תלי וקאי וא"כ נהי דבהיותו נכרי קודם שנתגייר לא הי' שייך בו ונטמאה כו' מ"מ עכשיו שנתגייר ואינה אסורה עליו איסור אחר ממילא אסורה מחמת ונטמאה ע"ש במהרי"ט ז"ל. ונראה דהנה במרדכי סנהדרין סוף פ' בן סורר כו' הביא בשם רבינו יחיאל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולכך מותר עכשיו כשנתגייר לדור עמה דהוי כקטן שנולד אף שזינתה עמו מקודם ע"ש ודחו הפ' דבריו דלא שייך הכא גר שנתגייר כקטן כו' דדוקא היכא שקודם הגירות לא הי' נאסר עליו זה מדינא כמו בשאר האב רק מחמת הגירות יאסר כישראל ע"ז אמרינן דהוא כקטן שנולד ואינו חל עליו איסור אחר מחמת המעשים שנעשו קודם הגירות אבל הכא שמחמת מעשה זנותו נאסרת עליו גם קודם גירות רק שהי' נכרי וממילא עכשיו אינו ניתר מחמת כקטן שנולד ע"ש ועיין תוס' סנהדרין דמחלקין בין דיני אדם ע"ש. ולפ"ז א"ש הכא טעם הרא"ש ז"ל דלא שייך ונטמאה כיון שגם בל"ז אסורה עליו ואי"ל כנ"ל דנהי דבהיותו נכרי לא שייך ונטמאה מ"מ עכשיו שנתגייר שייך ונטמאה דז"א דאם האיסור יחול רק עכשיו ממילא לענין זה אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי כיון שקודם הגירות לא היתה אסורה איסור זה דונטמאה כיון שבל"ז אסורה ורק אחר הגירות תיאסר והוי שפיר כקטן שנולד כנ"ל:
ולפ"ז מיושב שפיר קושית מהרי"ט ז"ל מהא דאחות אשה איך שייך ונטמאה הא היתה אסורה עליו בל"ז. דז"א דהתם לא שייך זה כקושייתם הנ"ל דנהי דמקודם לא הי' חל אעפ"כ חל עכשיו דמיתלי תלי וקאי והתם לא שייך מ"ש ולכך שפיר אסורה משא"כ הכא וא"ש:
עוד הי' נראה לכאורה למאי דאיתא ביבמות דף י"ו ע"ב אמר ר"י נכרי שקידש בזמן הזה חוששין לקדושין שמא מי' שבטים הוא והוא ישראל ע"ש. וא"כ נראה הכא דמ"מ אסור אח"כ לדור עמה ג"כ שמא מי' שבטים הוא והוא ישראל ולא היתה אסורה עליו מקודם וממילא אסורה עכשיו מחמת ונטמאה כיון שבל"ז היתה מותרת וממילא עכשיו אסורה. אך באמת לא קי"ל הכי. אך לפ"ז אפשר לישב מה שיש להקשות מאי פריך הש"ס סנהדרין דף מ"א נערה המאורסה דמיקטלה היכי משכחת לה דאף בזינתה וחזרה וזינתה הא יכולין לומר לאוסרה על בועלה שני באנו ע"ש. וא"כ לפי דברי הרא"ש ז"ל שפסק דמיתה חייבת שפיר בביאת נכרי ואעפ"כ אינה נאסרת עליו כנ"ל א"כ משכחת לה בביאת נכרי דחייבת מיתה ואינה אסורה אף כשיתגייר ולמ"ש א"ש דהנה התוס' ריש סנהדרין דף ט' ע"ב כתבו דאף דלא הי' צריכין לומר שהתרו בהו לענין יכולין לומר דלא היינו יודעין דהלכה כר"י והיינו סוברין דחבר צריך התראה ע"ש וא"כ כיון דלר' יהודה דסבר נכרי שקידש חוששין כו' ממילא נאסרת הכא כמ"ש א"כ אף דלא קי"ל הכי מ"מ יכולין לומר שפיר לאוסרה לבועלה שני באנו דסוברין כר"י ע"ש וא"ש:
ונראה לישב עוד דברי המרדכי ז"ל בשם ר"י הטעם דמותר משום גר שנתגייר כו' דהנה לכאורה יש ליתן טעם אחד דמותר לדור עמה דהנה הפוסקים כתבו דאף דקי"ל דהעראה הוא כגמר ביאה בכל חייבי לאוין וכריתות הוא דוקא בישראל אבל בנכרי בכל עריות הוא דוקא בגמר ביאה דגם בישראל הוי אמרינן מסברא דהעראה לא מיקרי ביאה כלל רק דילפינן לה מקראי אבל בנכרי דלא שייכי הילפותא דשם ממילא אין העראה בביאה כלל ע"ש. והנה המר"א ששון ז"ל כתב בתשובה ס' קצ"ז דבזינתה וחזרה וזינתה אינה נאסרת על בועל שני דדוקא הבועל ראשון שאוסר אותה על בעלה נאסרת גם עליו אבל בבועל שני דכבר אסורה על בעלה מחמת ביאה הראשונה אינה נאסרת כלל על הבועל ע"ש ודברי הפוסקים אשר השיגו עליו ידועים מהש"מ סנהדרין הנ"ל דמשני זינתה וחזרה ופריך על בועל שני אבל כבר ישבו הפוסקים דברי וע"ש. והנה לפ"ז לכאורה אינה נאסרת כלל על הנכרי כיון דאצל הנכרי העראה אינה כביאה כלל וא"כ אף שגמר הביאה אינה נאסרת עליו דכיון שהערה בה מיד נאסרת על הבעל דאצל ישראל שפיר הוי ביאה ועליו עדיין לא נאסרה וא"כ אח"כ כשגמר ביאתו אינה נאסרת עליו כיון שכבר היתה אסורה על הבעל מחמת ההעראה ולא גרם בזה איסור לבעלה והוי כזינתה וחזרה וזינתה וממילא אינה אסורה עליו כלל. אך באמת עכשיו שנתגייר ונעשה ישראל ונתרבה אצלו העראה כגמר ביאה שפיר נאסרת עליו מחמת העראתו הראשונה. וא"ש דברי למרדכי ז"ל דלענין זה שיהי' נאסר עכשיו מחמת גירותו שפיר אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד כיון שמקודם לא הי' נאסר עליו כלל כמ"ש רק מחמת הגירות יהי' נאסר ואמרינן שפיר דהוא כקטן שנולד כמ"ש וא"ש:
ולפ"ז מיושב מ"ש שהקשינו מאי פריך הש"ס לאוסרה על בועלה שני באנו הלא משכחת לה בנכרי כמ"ש דלא תהי' אסורה עליו אף כשיתגייר כנ"ל. ולמ"ש א"ש דהתם דקיימינן בש"ס עכשיו דאף דזינתה וחזרה וזינתה נאסרת על בועל השני אף שכבר אסורה מקודם על בעלה וא"כ ממילא גם בביאת נכרי נאסרת עליו כשנתגייר דלא שייך גר שנתגייר כקטן שנולד כנ"ל דגם מקודם אסורה עליו דאף דנאסרה על הבעל משעת העראה מ"מ נאסרת עליו בגמר ביאה כמ"ש. אבל לדידן למהר"ש ששון ז"ל דלא פסק כסוגיא זו והוכיח דלית הלכתא כסוגיא זו ממילא א"ש כנ"ל או כמו שתירץ בשער אפרים ע"ש ג"כ א"ש:
תוס' בא"ד ומתוך כך כו'. והקשה בס' הפלאה מאי משני הש"ס לקמן דף ט' בקיבל אבי' קדושין פחותה מג' הא עדיין איכא ס"ס ספק באונס ואת"ל ברצון שמא לגוי נבעלה ותירץ דהוי ס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות שס' באונס הוא בגוף הזנות וס' שמא לגוי הוא בתערובות ממי זינתה ע"ש. ולפי דבריו הי' אפשר לישב מה שהקשה לקמן הא עדיין איכא ס"ס שמא לקטן נבעלה פחות מבן ט' דאין ביאתו אוסרת דהוי כמוכת עץ ואעפ"כ לא שייך מדלא טענה דגנאי הוא לה לטעון ע"ש. ולפ"ז א"ש דגם זה הוא ספק אחד בגוף וס' אחד בתערובות דס' אחד שמא באונס הוא בגוף וס' השני שמא בקטן הוא בתערובות וא"ש. אך לפ"ז קשה דעדיין איכא ס"ס שמא לגוי נבעלה ואת"ל לישראל שמא לקטן נבעלה דהשתא הם שני הספיקות בתערובות והוי שפיר ס"ס כנ"ל ואמאי אסורה בפחותה מג':
והי' אפשר לומר למ"ש תוס' שם דלא אמרינן בס' אונס מדלא טענה משום דגנאי לה וכתב בש"מ דהגנאי הוא משום דפסלה נפשה מכהונה ע"ש. וא"כ לר"ת ז"ל עכשיו שפיר תוכל לטעון שנבעלה לגוי באונס וממילא לא הוי ס"ס כנ"ל. אך ז"א דאנן דנין עכשיו על ס' אונס:
ובל"ז עדיין קשה אף לפי תירוץ ס' הפלאה דלא הוי ס"ס מ"מ קשה דנוקי אותה בחזקת היתר לבעלה ונימא דלגוי נבעלה והכא לא שייך תירוץ תוס' דשם ע"ש, אך באמת זה פשוט דגם הר"ת ז"ל סובר דנאסרת לבעלה דמשנה מפורשת הוא בסוטה פ' מקנין דמקנין ע"י נכרי רק על הבועל ועיין בתוס' סנהדרין סוף פ' בסו"מ ע"ש:
ומה שתירץ בס' הפלאה דאף הר"ת סובר דאסורה מדרבנן לבעלה ולכך לא הוי ס"ס ע"ש וכן כתב בס' פ"י ולכאורה עדיין קשה לשטת הסוברים דטעם ספק ספיקא הוא משום דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא רק מדרבנן לחומרא וממילא הספק השני הוא ספיקא דרבנן ולקולא ע"ש י"ד ס' ק"י. וא"כ קשה כיון דביאת נכרי אינה אוסרת על בעלה רק מדרבנן א"כ עדיין איכא ספק ספיקא ספק שמא לגוי נבעלה וא"כ הוי ספיקא דאורייתא דמדאורייתא מותרת לבעלה כשנבעלה לנכרי והוא ספק אם יש כאן איסור דאורייתא וממילא מדאורייתא לקולא ואין כאן רק ודאי איסור דרבנן וממילא הס' השני דאף אם לישראל נבעלה מ"מ שמא באונס הוי ספיקא דרבנן ולקולא וממילא היא מותרת ועדיין קשה כנ"ל. אך יש לומר למאי דפסקו הפוסקים דס"ס שאינה מתהפך לא הוי ספק ספיקא ע"ש וא"כ הכא אם נאמר בהיפך ס' שמא באונס או ברצון והוי ספיקא דאורייתא ומותר מן התורה רק מדרבנן אסורה ואיך נימא הס' השני הוא ספיקא דרבנן שמא לנכרי נבעלה ואזלינן לקולא דז"א דאין כאן ס' דרבנן דאף אם לגוי נבעלה אסורה מדרבנן וא"כ הוא ודאי איסור דרבנן ולא ספק ואסורה והוי ס"ס שאינה מתהפך ולא הוי ס"ס:
ולשיטת הרמב"ם ז"ל בל"ז א"ש שפסק דפיתוי קטנה לאו אונס ונאסרת על בעלה ואיירי שפיר בהא דמשני בקיבל בה אבי' קדושין פחותה מג' דעדיין היא קטנה ואעפ"כ נאסרת ע"ש וא"כ י"ל כמו שתירץ הוא בעצמו דאיירי ברוב ישראל ואי"ל כמו שדחה דאעפ"כ היא ספק דלמא אזלה איהי לגבי' והוי לי' קבוע דז"א דלקמן דף ט"ו הקשה מאי בכך דאזלה לגבי' הא השתא פירש ומאי מהני מה שהי' קבוע כיון שעכשיו פירש והוי כנמצא דא"ל אחר הרוב אף שהי' ודאי במקום הקבוע ותירץ דהוי כנמצא ביד פקח שלקח במקום קבוע אעפ"כ ששכח עתה מ"מ כיון שראוי' לידע ממי לקח כיון שהוא פקח הוי קבוע ע"ש. וגם באשה כיון שהיא פקחת וראוי שתדע למי נבעלה הוי קבוע ע"ש. וא"כ א"ש דהכא כיון דהספק היא שזינתה כשהיא קטנה וא"כ אינו ראוי לה לידע ממילא לא חיישינן לביאת נכרי כיון דהרוב ישראל דלא שייך הס' שמא אזלה לגבי' דז"א דאף אי אזלה לגבי' מ"מ כיון שעכשיו פירש הוי רוב כיון שאין ראוי לה לידע והוי כנמצא וא"ש:
ולפ"ז מיושב ג"כ קושית תוס' לקמן דף ט' שהקשו מאי פריך הש"ס הא ס"ס שמא באונס הא ספק אונס לא חשוב ספק דרוב רצון דאונס יש לה קול והקשה בס' פ"י הא איכא למימר דס' אונס הוא ספק פיתוי קטנה אונס דאין לה קול ואף להרמב"ם ז"ל דפיתוי קטנה אינו אונס מ"מ הוי ספק שמא נאנסה כשהיתה קטנה דלא שייך יש לה קול דהטעם דיש לה קול הוא משום שמספרת אח"כ שנאנסה אבל בקטנה דאינה בת דעת לא שייך זה. ותירץ הפ"י דא"כ קשה למה מתרץ דאיירי בקיבל אבי' קדושין פחותה מבת ג' וכו'. אדרבה לישני דאיירי כשקידשה עצמה כשהיתה גדולה דליכא ס"ס ספק אין תחתיו ואת"ל תחתיו שמא כשהיתה קטנה הלא אם הוא תחתיו ממילא היא גדולה ע"ש. ולמ"ש מיושב די"ל שפיר כדברי הפ"י דהספק היא שמא כשהיא קטנה נאנסה ואי"ל כנ"ל דהי"ל לאוקמי בקידשה כשהיתה גדולה דז"א דאם קדשה כשהיתה גדולה א"כ איכא ס"ס שמא לנכרי נבעלה ואף דאיירי ברוב ישראל מ"מ יש ס' דלמא אזלה איהי לגבי' והוי קבוע דכיון דהס' הוא כשהיא גדולה הוי כנמצא ביד פקח שלקח מן הקבוע כנ"ל והוי ס"ס וע"כ תירץ דאיירי בקיבל קדושין פחותה מג' וא"ש כנ"ל דלא הוי ס"ס דאיכא רוב כיון שאין לה דעת וא"ש. וזה הוא אם נאמר דהר"ת ז"ל סובר כשיטת הרמב"ם ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל בעצמו פסק בהדיא דלא כר"ת ז"ל דנאסרת בביאת נכרי מדאורייתא ע"ש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |