חידושי הרי"מ/גיטין/סג/ב

חידושי הרי"מ גיטין סג ב

דף ס"ג ע"ב

נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת למימרא דמספקא לי' לרב אי הולך כזכי כו' והא איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב כו' ואם בא לחזור אינו חוזר. אלמא הולך כזכי. ותמה הרשב"א והר"ן מאי מדמה חוב לגט הא קי"ל באמת לדידן דהולך כזכי בחוב ובגט לאו כזכי כמו במתנה ע"ש. ויש לישב דהנה קשה למה נקט רב דיני' לענין חולצת כשמת ולא לענין חזרה כשחזר בו הוי ס' מגורשת גם הלשון דקאמר נעשה שלוחו ושלוחה כו' הא אינו שלוחו ושלוחה בודאי. רק הוא ספק אם הוא שלוחו או שלוחה ומדברי רב משמע דהוי שתיהם יחד כנ"ל:

וי"ל דהא לכאורה יש לפרש דברי רב בפשיטות דסבר הולך לאו כזכי רק למאי דאמרינן פ"ק גבי תן שטר שיחרור זה כו' ש"מ תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה. ופי' הר"ן דנהי דלאו כזכי ובעי דלימטי לידי' מ"מ אח"כ כשתופס בשביל העבד וזוכה בשבילו הוי זה מטי לידי' ע"ש. וא"כ י"ל בפשיטות דסבר רב תופס לבע"ח קנה. וא"כ נהי דהולך לאו כזכי מ"מ כיון שאמרה התקבל והוי זכות זוכה מיד אח"כ כשתופס עבורה והוי מטי לידה ומהני. רק דמ"מ הספק הוא כמ"ש לעיל דבלא חזרה שליחות אצל הבעל הוי ספק כמבואר לקמן בעשתה השליח להולכה שליח לקבלה ע"ש. ולכך כאן דנימא שזוכה אח"כ נעשה שליח הולכה שלוחה לקבלה והוי לא חזרה שליחות אצל הבעל והוי ספק. ומיושב היטב לשון רב דנעשה שלוחו ושלוחה ממש שהוא שליח של שניהם ולכך חולצת שהוא ספק כנ"ל. וג"כ מיושב דלא נקיט לענין חזרה. דהנה לדעת הרי"ף ז"ל אף דתן כזכי בשיחרור מ"מ הוא רק שלא יוכל לחזור אבל אינו משתחרר עד שיבא לידו ע"ש. והקשו מכאן דאי הולך כזכי אינה חולצת. ותירץ הרשב"א ז"ל דדוקא התם שלא עשאו העבד שליח אבל כאן שעשתה שליח קבלה א"כ הוא כזכי שפיר מתגרשת מיד ע"ש:

והנה מבואר בש"ע דכשעשתה שליח קבלה אין השליחות רק על הקבלה הראשונה ע"ש. וא"כ מיושב כיון דטעמא דרב הוי כנ"ל דהולך לאו כזכי רק שזוכה מיד אח"כ בשבילה א"כ שוב לענין זכי' זו שוב אינו שליח קבלה רק כיון שהוא זכות זוכה מיד ממילא אח"כ. וא"כ שוב אף שאינו יכול לחזור בו מ"מ לא מיגרשה עד דמטי גיטא לידה דהוי כמו בשיחרור כיון שלענין זה אינו שליח קבלה. א"כ שפיר היתה מתיבמת. רק דמספקא לי' אי הולך כזכי ולכך חולצת כו'. וממילא מיושב דלא מצי למינקט לענין חזרה דזה ודאי דאינו יכול לחזור בו אף אי הולך לאו כזכי כיון דתופס לבע"ח קנה ולענין שלא יוכל לחזור בו זוכה אח"כ כנ"ל ואף שהוא ספק דלא חזרה מ"מ הא בעי לאשמעינן הס' דהולך אי כזכי כנ"ל:

וממילא מיושב קושיית הרשב"א דפריך מחוב לגט דהנה בחוב דאמר רב שא"י לחזור בו משום דכזכי. והא לכאורה אף אי לאו כזכי מ"מ הא תופס לבע"ח קנה כשאינו חב לאחרים. וא"כ שייך סברת הר"ן ז"ל נהי דלאו כזכי מ"מ זוכה אח"כ והוי מטי לידה. וצ"ל דמ"מ בעינן שיתכוין לזכות ולתפוס בשבילו כמ"ש הר"ן ז"ל שם. וא"כ כיון דנקיט רב סתמא שאינו יכול לחזור משמע אף קודם שמתכוין לתפוס בשבילו ומוכח דהולך כזכי. והנה טעם החילוק בין חוב דהולך כזכי ובין מתנה וגט דלאו כזכי י"ל הטעם כנ"ל דבשלמא בחוב יודע הלוה דאף אם יתכוין לאו כזכי מ"מ הא יוכל לתפוס בשבילו ולא יוכל לחזור ג"כ ולכך שוב כוונתו זכי. משא"כ מתנה כיון שאינו חייב לו וכן בגט דלא קנה ולא יוכל לתפוס ולכך לאו כזכי כדי שיוכל לחזור בו כנ"ל. וא"כ ממילא מיושב דפריך שפיר ארב דכיון דלא נקיט לענין חזרה וגם קאמר נעשה שלוחו ושלוחה ע"כ דסבר דתופס במקום שחב לאחרים ג"כ קנה וכמ"ש וא"כ שוב דמי לגט בחוב ואין חילוק דגם בגט יודע שיוכל לתפוס. אבל לדידן דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה שפיר לכך בחוב הולך כזכי משא"כ במתנה וגט דלא יוכל לתפוס בשבילה דלא יועיל אז לאו כזכי כנ"ל:

או י"ל כיון דלרב מספקא לי' א"כ אף שיחזור בו יהי' ספק שוב ודאי כוונתו כזכי דלא יוכל לחזור שיהי' ספק והוי כמו בחוב. משא"כ לדידן דודאי לאו כזכי שפיר יש חילוק בין מתנה:

או י"ל דהטעם דהוי כזכי משום שיודע שיוכל לתפוס עבור המלוה ותופס לבע"ח קנה. אך לכאורה זה עצמו מיקרי חב לאחר להלוה עצמו שלא יוכל לחזור אך ז"א דהא חייב לו. אך לכאורה כמו בפורע חובו דאמרינן מפייס הוינא לי' כו' א"כ גם בזה חב לאחרים משום מפייס הוינא כו'. אך י"ל דבשלמא פורע יכול לומר מפייס הוינא כו' משא"כ כשכבר פרע לא שייך שימחול ולהחזיר לו מעות זה לא ירצה. משא"כ בתפס עבורו שלא מדעתו דעדיין לא זכה לא שייך שחב דאי לא תפס הי' מפייס כו' דגם עתה יכול לפייס כיון שעדיין לא זכה. משא"כ כשהוא ספק אי כזכי הוי שוב חב כו':

או י"ל לרש"י דבשוי' שליח תופס לבע"ח קנה. וי"ל דגם על התפיסה של אח"כ הוי שליח. וא"כ י"ל דהחילוק כנ"ל דבחוב לכך הולך כזכי משום שיוכל לתפוס דלא הוי חב לאחרים. משא"כ במתנה וגט הוי חב לאחרים. אבל כאן דאיירי שעשתה אותו שליח. ובשוי' שליח קנה אף שחב ויוכל לתפוס גם בגט כמו בשיחרור לסברת הר"ן ולכך מדמי לה לחוב כנ"ל:

שם גמ' ס' ממונא לקולא כו'. לכאורה הא אינו מוחזק המלוה. ואדרבה בחזקת מרא קמא קאי ולמה לא יוכל הלוה להוציא מספק שמא לאו כזכי והוא בחזקתו. וי"ל דמ"מ הלוה אינו יכול להוציא ממון דיכול לדחותו שאינו חייב לו ולכאורה יהי' כב' יב"ש שאין מוציאין שט"ח על אחר דיוכל לדחות. כן השליח יוכל לדחות מספק שניהם. דז"א דהלוה חייב באחריות ואם לא ישלם להמלוה צריך הלוה לשלם לו ושוב חייב ללוה כנ"ל:

או י"ל דהא באמת אף דלאו כזכי יכול לתפוס עבורו דתופס לבע"ח קנה כשאינו חב לאחרים. אך י"ל דאיירי בחב לאחרים דלא מהני אי לאו כזכי. וא"כ א"ש דכיון דהוי ספק אי הולך כזכי שוב אינו יכול לחזור דיוכל לתפוס. דכיון שתופס בשבילו הוי כמו שהי' המלוה מוחזק עכ"פ ושוב אין יכולין להוציא מספק שמא הולך כזכי. או דכיון דהוי ספק ולא יוכלו להוציא שוב הוי חב ויכול לתפוס. או דהוי כספק ויבם כו' כיון דמלוה זה ודאי על מעות אלו ואותן שחב ספק שמא הולך כזכי:

או י"ל דהא לכאורה משועבד מדר"נ ואף אי לאו כזכי לא יוכל לחזור. אך י"ל דאיירי באית לי' נכסי להלוה ואינו משועבד כנ"ל:

שם מתני' האשה שאמרה התקבל כו' צריכה ב' כיתי עדים כו'. לכאורה כיון דאין גט בידה. ולר"ה דמוקי מתניתין בעיר א'. א"כ גם בשליח להולכה צריכה ב' כיתי עדים. עדי מסירה וגם עידי שליחות דלא סגי בע"מ שמא לפקדון כמ"ש תוס' דלר"ה בעיר א' לא מהני בפ"נ. והי' מוכח כהרא"ש והר"ן דלהולכה ונתנו לה מודה ר"ה. אך אי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו א"ש דהי' סגי בעדי שליחות לחוד. אבל כיון דקיי"ל דלא מהני הך חזקה בדאורייתא קשה דאדרבה הוי לי' למנקט רבותא דלא מהני החזקה. והי' נראה מזה ראי' לדברי הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' אישות דשליח להולכה א"צ עדים בשעת שליחות וסגי כששניהם מודים משא"כ לקבלה צריך עדים בשעת שליחות ולא מהני הודאתו וגם בקדושין כן ע"ש וממילא אף שאין הגט לפנינו כן. וא"כ הפי' במשנה כאן דכשאמרה התקבל כו' צריכה ב' כיתי עדים דוקא בשעת השליחות ובשעת הקבלה ואל"ה לא מהני אף שהאמת כן ומודים דהוי מגרש בלא עדים. משא"כ בלהולכה דא"צ עדים בשעת השליחות כנ"ל:

ובמשנה הלשון שנים שאומרים בפנינו כו' משמע קצת דמיירי מן העדות הבא לפנינו. אולם בש"ס תנן כו' הלשון ב' שיאמרו בפנינו וכן ברש"י במשנה כו'. ושפיר מיירי בשעת מעשה שיוכלו להעיד כנ"ל. והנה הרמב"ן ז"ל הובא ברא"ש פ"ב דקדושין כתב ראי' זו להרמב"ם דשליח קבלת קדושין צריך למנותו בעדים כשליח קבלת הגט דתנן התקבל כו' צריכה ב' כיתי עדים כו'. נראה שמפרש ג"כ המשנה על שעת מעשה דבעי עדים כנ"ל. וממילא א"ש דלא נקיט להולכה כדברי הרמב"ם הנ"ל:

והנה הראב"ד והרא"ש ז"ל שם תמהו על סברת הרמב"ם דאי שליח להולכה א"צ עדים משום דאינו הגמר דבר שבערוה רק למהוי שלוחו לקדשה. זה הטעם שייך ג"כ על שליח לקבלה דג"כ אינו הגמר כו' מה שהוא שלוחה לקבלה ע"ש ברא"ש. ונראה דהנה הרבה פוסקים דדוקא שליח להולכה עושה שליח אבל לא שליח לקבלה דהוי מילי ולא מימסרן לשליח וכמ"ש בש"ע:

והנה עיקר הפי' במילי שפי' רש"י ז"ל שאינו מוסר לו שום דבר כו' ע"ש. והא למה יוכל לעשות שליח ראשון ומאי חילוק בין א' לב'. וע"כ הטעה דכשמוסר לו דבר כמו להולכה נעשה השליח מיד כמותו שיש לו הכח של הבעל לקדש או לגרש ושפיר יכול לעשות שליח ג"כ כמו הבעל. משא"כ במילי אין כאן עכשיו במה להיות כמותו עד שנעשה המעשה וכמ"ש הר"ן והרא"ש ז"ל (נדרים דף ע"ב:) גבי שמיעה בהפרת נדרים דבמידי דממילא לא שייך שליחות שיהא כמותו ע"ש. ולכך הוי כאומר שיהי' נעשה שלוחו לאחר ל' דאינו יכול מקודם לעשות שליח. וכן באומר אמרו וכה"ג כשאינו מוסר לו דבר לא נעשה שלוחו כמותו עד שעת המעשה וממילא מהני שליחות הראשון דבשעה שנעשה נעשה כמותו. משא"כ שליח שני אינו יכול לעשות דקודם שעושה אינו כלל כמוהו של הבעל שיוכל לעשות שליח כנ"ל. וכן בשליח לקבלה כיון דהגט אינו מצדה דבעי ונתן ושלחה כו'. ולא שתטול ולא שתשלח א"ע כו'. וכן בקידושין כי יקח כו' רק שיתן בידה וא"כ מסברא לא הי' מהני כלל שליחות כמו במידי דממילא דיהי' נעשה ידו של השליח כידה. רק דילפינן מושלחה שגם היא עושית שליח. אבל מ"מ הוי מילי כנ"ל ולא נעשה כמותה רק בשעה שמקבל הגט או הקדושין. אבל קודם לא ולכך אינו יכול לעשות שליח אחר דקודם הקבלה אינו כלל כמותה כנ"ל:

והנה זה החילוק שכתב הרא"ש ז"ל בין גמר הדבר שבערוה כו' נראה דהוא ע"פ דברי הרי"ף יבמות פ' מצות חליצה גבי ואשתמודענא דאחוה דמיתנא הוא כו' דמהני ע"פ קרוב כו' דגלוי מלתא כו' ופי' הרי"ף דאף דאין דבר שבערוה פחות מב' כו'. מ"מ כיון שאין עדותו על גוף הדשב"ע רק שזה אחיו וראוי לחלוץ לא בעי עדים כיון שעל עדותו מצד עצמו אינו עדיין דבר שבערוה כו' ע"ש. ודעת ריב"ש שם הובא ב"י סי' קנ"ז שדוקא כשהעיד קודם החליצה שזה אחיו כו' ובטור וש"ע קיי"ל דגם בשעה שחולץ ג"כ מהני כו' כיון שעיקר עדותו אינו על הגמר דבר שבערוה רק שראוי כו'. והוא כמ"ש הרמב"ם ז"ל דהאיסור הוחזק ע"פ ע"א שהעיד שזה חלב. ולוקין אח"כ האוכלו ע"ש. רק שם לא מהני רק דוקא קודם ע"ש:

וא"כ א"ש חילוק הנ"ל דבשליחות להולכה שנעשה שלוחו כמותו מיד שפיר א"צ עדים וסגי בהודאה כמו ואשתמודענא כנ"ל שאין עדותו רק שהוא שלוחו וראוי לגרש שעדיין אינו כלל דבר שבערוה ושפיר מהני אף שנעשה עי"ז אח"כ דשב"ע ע"י הגירושין או הקדושין כנ"ל. משא"כ בשליחות קבלה שאינו כלל כמותה קודם הקבלה רק בשעת הקבלה ואז הוי דבר שבערוה שפיר צריך עדים גמורים דלא שייך כלל שאין עדותו על דשב"ע דהא אינו עדות כלל רק על שעה שהוא דבר שבערוה כנ"ל. דצריך עכ"פ שיהי' שם עדות עליו בלא הדבר שבערוה. כמו במעיד שזה חלב וע"א נאמן שהי' עדותו שאסור לאכלו וע"ז הי' נאמן ושוב לוקה אח"כ האוכלו וכן מה שהעיד זה דאחוה דמיתנא ויש בעדות זה נ"מ לענין איסור קרובים ועריות בלא החליצה והדין דנאמן לאסור ושוב הוחזק ומהני לחליצה. אבל אם אין עליו שם עדות כלל לענין דבר אחר רק לענין הדבר שבערוה שפיר אף שמעיד קודם המעשה לא עדיף מאח"כ דמ"מ מעיד רק על דשב"ע שאינו נאמן. ומה"ט נראה דחשיב לי' ריש גיטין דשב"ע עדות בפ"נ שנכתב לשמה כו' ואף דלכאורה לדברי הרי"ף הנ"ל הא אינו מעיד רק שהגט כשר לגרש בו ולזה לא מיקרי דשב"ע וגם שם מעיד קודם הנתינה. רק למ"ש א"ש דמ"מ אין עליו שם עדות כלל רק לענין הדשב"ע שכשר לגרש ואם יגרש תהי' מגורשת ושפיר הוי דשב"ע דלא עדיף קודם מאח"כ. משא"כ שם באחוה דמיתנא דנאמן לאסור אשת המת עליו ושאר קרובות וכמ"ש הפוסקים דלענין איסור לא מיקרי דשב"ע רק כמו שזה חלב כנ"ל. ושפיר הוחזק ומהני גם לחליצה. וזה החילוק הוא לרמב"ם ז"ל ג"כ דשליח להולכה דאף שג"כ הוא רק לענין הגט מ"מ יש עליו שם עדות גם מקודם שזה שלוחו כמותו מיד וכמ"ש הרמב"ם ז"ל כמו שליח להפרשת תרומה וכמ"ש הרשב"א כאן שזה ענין שלם שנעשה שלוחו כנ"ל. ושפיר נקר' הוחזק כנ"ל ומהני גם שנעש' דשב"ע אח"כ משא"כ שליחות קבלה שאינו ענין כלל רק בשעת קבלת הגט נעשה שלוחה כמותה ושוב אף שמעיד קודם הקבלה מקרי שמעיד רק על דשב"ע וצריך עדים כנ"ל:

אולם דעת הראב"ד ורא"ש שאין חילוק דגם שליח קבלה כיון דאתרבי מושלחה הוי כמו להולכה דג"כ הוי ענין א' שנעשה כמותה לענין הקבלה כנ"ל. ואם הי' נאמן בהולכה ראוי גם ש"ק להיות נאמן והוחזק כנ"ל. וגם דלרוב הפוסקים ש"ק משוי שליח ולא חשיב מילי ע"ש. ולשטת ראב"ד ור"ן ריש פ' האיש מקדש גם שליח הולכה צריך עדים. דג"כ הטעם כנ"ל דאף מקודם נקרא דשב"ע כיון דאין בשליח ענין עדות רק שאם יגרש או קדש תהי' מגורשת. ושפיר חשיב דשב"ע כנ"ל והר"ן ז"ל הביא מהירושלמי דמחלק בין הוחזק בעדים כו' ע"ש. ויש לפרש להרמב"ם ז"ל הירושלמי כפשוטו ממש כמו בחלב שכ' הרמב"ם דכשהוחזק חלב בעדות ע"א לוקה אח"כ. ונראה פשוט דלאחר שאכל לא מהני עדות ע"א שזה חלב להלקותו דלא יקום ע"א כו'. ואף שנשאר עדיין מחתיכה זו ומעיד על החתיכה ונאמן לאוסרה מ"מ הא קי"ל פלגינן דיבורא כמו בכל נכסי כו' ריש גיטין. וכיון שעדותו לאיסור ולחייב זה מלקות נאמן לאיסור ולא למלקות. אך באיסור לא משכחת לה דצריך התראה. אך כאן בדשב"ע דילפינן דבר מממון דבעי ב'. רק מ"מ קודם נאמן כמו התם. ולכך גבי שליח להולכה נהי דלא בעי עדים ונאמן השליח היינו קודם הקדושין או נתינת הגט כשאומר בפני עדים שהוא שליח להולכה ועדיין אינו דשב"ע שפיר הוחזק לשליח כמו בחלב ומהני אח"כ הקידושין אף שנעשה דבשב"ע. אבל כשלא אמר כלל מקודם שהוא שליח וקדשה עבור פלוני. נראה דלא מהני גם להרמב"ם ז"ל דאחר הקדושין מה שיעיד שהי' שליח הוא דשב"ע ממש שהיא מקודשת ואינו נאמן. וא"כ שוב אף שהאמת שעשאו שליח שלא בעדים לא מהני. דנהי דשליחות להולכה לא בעי עדים מ"מ הא מקדש בלא עדים אינם קדושין וא"כ הא צריך שידעו העדים שהבעל נותן ומקדש וא"כ כיון שאין העדים יודעים מהשליחות אינם יודעים כלל מנתינת המקדש והוי קדושין בלי עדים וגרע ממ"ש המרדכי באינם יודעין אם קרוב לו או לה דלא מהני דמקרי בלא עדים. וע"כ הא דמהני ביש עדי שליחות אף שאין עדי הקדושין יודעין. מ"מ מאחר דלא מקרי חצי דבר כמ"ש הפוסקים כאן א"כ שוב הוי קדושין בעדים ע"י צרוף ב' הכיתות דראוי להעיד בב"ד ויהי' עדים כנ"ל אבל באין עדי שליחות רק שהשליח בעצמו נאמן קודם הקידושין. א"כ כיון שלא העיד קודם ואחר הקדושין שוב אינו נאמן ממילא בשעת קדושין אין כאן עדים שהמקדש מקדשה דלא יהא עוד עדות כלל בב"ד גם ע"י צירוף דהשליח לא יהא נאמן כנ"ל. ושפיר בעי הוחזק בעדים או שהי' עדים בשעת השליחות או שיאמר בפני עדים קודם הקדושין שהוא שלוחו הוחזק בעדים קודם שנעשה דשב"ע והדין שנאמן שוב מקרי אח"כ מקדש בעדים דיהי' מהני ע"י צרוף אותן עדים כנ"ל. דסגי בפני עדים ולא צריך בב"ד. כמו בכל עד א' נאמן באיסורין דמהני אף חוץ לב"ד ובהעיד בפני ב' שזה חלב ג"כ לוקה האוכל אח"כ ע"י עדים אלו כנ"ל. וא"ש לשון הירושלמי:

ומה דאמר בירושלמי לא הוחזק בעדים כו' דג"כ מבואר דעכ"פ מקודשת ע"ש היינו שלא אמר מקודם בעדים ואח"כ באים עדים על השליחות רק דאז לא הוחזק וצריך באמת אח"כ עדים גמורים על השליחות כנ"ל:

אולם ברמב"ם פ"ט מה' אישות מבואר דגם לא עשאו כלל שליח בעדים ולא אמר קודם הקדושין שהוא שליח ג"כ מהני כשמודים אחר הקדושין שהי' שליח להולכה. וצ"ל להרמב"ם ז"ל אף דמודה ודאי בחלב גם שהוחזק ע"פ עד א' הוא דוקא קודם החיוב אבל אחר שאכל לחייב מלקות ודאי אין ע"א נאמן לומר שכזית זה שאכל הי' חלב כדי להלקותו. וא"כ גם בענין השליחות נהי דאין זה גמר דשב"ע מ"מ אחר הקדושין או הגט שוב הוי עדות גמור שמקודשת או מגורשת כנ"ל. אמנם סבר הטעם דהא מסברא הי' נאמן ע"א גם בקדושין וגט כמו בכל איסורין דע"א נאמן. רק דגלי קרא היקישא דדבר דבר מממון דאין ע"א נאמן. א"כ כיון דאמרינן דלא הקישה תורה רק בדבר שהוא גמר הדשב"ע לא בדבר המביא לדשב"ע כמו שליחות כנ"ל. א"כ שוב לענין עדות זה הוי ככל איסור שע"א נאמן עדיין אף אחר הקדושין או הגט. דבשלמא התם בחלב וכה"ג כיון דאמרה תורה לכל עון כו' דלחייב מלקות צריך ב' א"כ הא מה שמעיד שזה חלב לחייב מלקות ג"כ צריך ב' דאיך יקום ע"א לחייב כנ"ל. ודוקא קודם שעדיין אינו מעיד לחיוב כנ"ל. ואח"כ ממילא נתחייב זה ע"י אכילתו כנ"ל. משא"כ כאן בדשב"ע דכיון דלענין בדבר שאינו הגמר דשב"ע לא הקישה תורה לממון שוב עדיין ע"א נאמן גם אחר הקדושין על שמעיד על השליחות שאינו הגמר דשב"ע שלענין זה הוא ככל איסור שע"א נאמן:

ועיקר סברת הרא"ש להרמב"ם ז"ל לחלק בין מה שאינו הגמר דשב"ע. יש לעיין מהא דפליגי בש"ס ריש סוטה ופ' מי שקינא כו' אי קינוי ע"פ א' או לא כו'. דפרש"י ז"ל שם ג' כיון דמיעט בה ולא בקינוי כו' ממילא הוי כשאר עדיות דבעי תרי כו'. והא הקינוי אינו הגמר דשב"ע רק גורם לדשב"ע כשתסתתר והוי כשאר איסורין דע"א נאמן לסברת רא"ש ז"ל הנ"ל. וראי' כמ"ש לעיל דכיון שאינו עדות כלל המועיל רק לענין שכשיהי' דשב"ע דינו כמו אח"כ. דהא אין עליו שם עדות במה שקינא לה רק לענין שתיאסר בסתיר' כנ"ל. וא"כ ראי' מזה דלענין שליחו' קבל' שאינו עדות רק שכשיקבל הגט תהי' מגורש' שפי' הוי דשב"ע וצרי' ב' כמ"ש הרמב"ם ז"ל. ולדברי ראב"ד והרא"ש גם שליח הולכ' כן דאין תועל' רק כשיתן הגט:

אמנם מש"ס אין ראי' ואדרבה משמע לכאורה קצת להיפוך דרק ממיעוט דבה ולא בקינוי ולא בסתירה ממעט דבעי ב' משום דאל"ה הוי מקשינן לטומאה דקינוי ג"כ איתקוש כדאמר התם וכן סתירה ולכך איצטריך בה כנ"ל. אבל מטעם דשב"ע באמת לא הוי צריך ב' כיון שאינו הגמר דשב"ע. דהא פריך התם אמשנה דתנן שהי' בדין ומה עדות האחרונה כו'. נאמר כאן דבר כו' ופריך האי מדבר כו' האי מבה ולא בקינוי ולא בסתירה כו'. ומה פריך הא המיעוט בה הוא רק דלא גלי שיהי' סגי בחד כמו טומאה וממילא הוי כמו שאר דשב"ע דצריך ב' א"כ שפיר נקיט במשנ' ג"ש דדבר דבר דמה"ט הוא דבעי ב'. ומשמע דמטעם דשב"ע לא הי' צריך ב' כיון שאינו הגמר כו' רק מקר' דבה כו'. אך באמת ז"א דהא מפר' התם בברייתא עדות הראשונה סתירה. ועדות סתירה הוא ג"כ גמר דשב"ע דכתב בה טומאה. אך י"ל כיון שעושה רק ס' וממילא ספק טומאה ברה"י טמא ודאי י"ל דלא מקרי גמר דשב"ע כיון שעדותו אינו רק ליעשות ספק. וגם שאינו איסו' עולם רק לברר ע"י השקאה כדאמר התם:

ומהרש"א ז"ל מפרש דברי רש"י דבה מיעוטא הוא ולא גמרינן שאר עדיות דאשה כו' היינו דמזה המיעוט דבה גלי קרא דשאר כל עדיות דאשה אינם כן ואין ע"א נאמן בהם ככל עדיות שבתורה. ע"ש שהקשה על רש"י. ונראה דזה הכריחו לפרש כן ברש"י הגם שפשט לשונו כמ"ש דא"כ הי' לו לומר בה מיעוטא דלא ליגמור כו' ומשמע דזה ב' דברים כו'. אולם הוי קשה לי' כנ"ל דעדיין צריך לג"ש דדבר. ולכך מפרש כנ"ל דממילא יליף מבה דלא ליסגי בשאר עדיות דאשה בע"א ולא קשה כנ"ל. אולם גם דברי תוס' ג' ד"ה נאמר כו' תמוהים שתמהו שאר עדות טומאה למה לי' ג"ש הא מעדות אחרונה ליכא למילף דאית לי' פירכא וממילא צריך ב' דמהיכא תיתי דליסגי בחד כו' ע"ש. ותמוה הא עד א' נאמן באיסורין אי לאו ג"ש דדבר דבר דאין דשב"ע פחות מב' הי' עד המעיד שטמאה כמעיד שחתיכה זו חלב ואסורה עליו כמבואר בש"ס בכמה דוכתי דרק משום אין דשב"ע כו'. וצ"ל דתוס' (אזיל) ללישנא דש"ס פ' האשה רבה ביבמות דבאיתחזק אין ע"א נאמן גם בלא דשב"ע וריש גטין תרי טעמי קאמר דאיתחזק ואין דשב"ע פחות מב' ע"ש. וממילא כאן בלא הג"ש אין עד טומאה נאמן לאוסרה נגד חזקת היתר, וא"כ גם ברש"י יש לפרש כן כיון דבה לא בסתירה גלי דלא ליגמר מטומאה ושוב אינו נאמן באתחזיק בלא ג"ש דדבר ופריך שפיר האי מבה כו' ומשני עד טומאה דעלמא בלי סתירה מנ"ל והיינו כמ"ש רש"י ריש מי שקינא דס"ד דגלי רחמנא דעד טומאה נאמן ואין חילוק בין ע"י סתירה או לא קמ"ל ג"ש דדבר דדוקא אחר קינוי וסתירה משום רגלים לדבר ע"ש:

עכ"פ מפשטא דש"ס שם דדייק אי בה ממעט קינוי או ממעט סתירה ואמר סתירה עדיפא ולר"א להיפיך וכן לריב"י ע"ש. ולא אמר דראוי יותר למעט סתירה דצריך ב' משום דהוי דשב"ע דנאסרת בסתירה זו וסוטה ספק נמי טומאה כתיב בה כעריות כדאמר פ"ק דיבמות ולוקה כו'. משא"כ קינוי דהוא רק גורם לדשב"ע ראוי שיהי' ע"א נאמן ככל איסור. ומשמע דאין סברא לגמ' לחלק כלל רק כיון שאין הקינוי אלא לענין שתהי' אסורה אח"כ בסתירה הוי ג"כ דשב"ע וכדעת החולקים על הרמב"ם ז"ל. וכן למ"ש תוס' שם ריש סוטה בשם הירושלמי טעמא דר"י דקינוי ע"פ ב' ג"כ מקרא דערות דבר שע"י דיבור הקינוי יליף מממון דבעי ב'. וא"כ דכל דשב"ע בקדושין וגטין ילפינן מהך דבר דבר דנאמ' בסוטה א"כ ממיל' מוכח דגם גורם שעדיין אינו דשב"ע כמו קינוי ג"כ בעי ב' וממילא גם שליחות כן:

אמנם אפשר לומר למאי דקי"ל דספיקא הוא דלמא הלכה כר' יוסי בר' יהודא דקינוי ע"פ עצמו או ע"פ ע"א ע"ש בש"ס וכ"פ כל הפוסקים משום המיעוט בה ולא בקינוי א"כ י"ל כיון דגלי קרא דקינוי לאו כמו דבר שבערוה גופי' משום שהוא רק גורם שוב ילפינן בכל גורם כמו שליחות וכה"ג שאינו בכלל דשב"ע דליבעי ב' וסגי בחד ככל ע"א באיסורין כנ"ל. וא"כ הי' נראה דספיקא הוא כמו הספק הנ"ל אי כר"י ב"י. ומשם שפיר הוכיח הרמב"ם דגם אח"כ שכבר הוא דשב"ע מ"מ נאמן ע"א כשמעיד על הגורם כמו ע"א על השליחות אף אחר הקדושין או הגט כנ"ל דהא אמר התם בש"ס לדברי ר"י ב"י אין לדבר סוף זימנין דלא קנאו ואמר קנאו כו' ע"כ שגם אחר הסתירה נאמן שקינא מקודם אף שכבר הוא דשב"ע שע"י הקינוי אסורה. דאם אמר מקוד' לפני ב"ד לא הוי פריך מידי דהא בידו לקנות ע"ש. ומוכח כנ"ל דגם אח"כ נאמן כנ"ל. אך א"כ משם מוכח לכאורה דגם במקום הכחשה ע"א נאמן כו'. ויש לדחות ואין להאריך כאן:

הנה עוד י"ל טעם דשליח קבלה צריך בעדים ולא להולכה. דהנה בש"ס קדושין פ' האומר דמקדש בלי עדים לא מהני גם כששניהן מודים ופריך אי מה להלן כו' הודאת בע"ד כמאה עדים כו' ומשני דחב לאחריני ולכאורה מאי פריך בשלמא בממון הוי הודאה שחייב משא"כ כאן אי בלא עדים אינה מקודשת אף שאמת. א"כ אינו מודה כלל שמקודשת. ואינו דומה לממון רק מודה קדשתי בפני עדים וזה מהני באמת. וע"כ דהקושיא הי' כיון דהטעם דבלא עדים לא מהני הוא ע"כ משום דצריך שתהי' א"א ע"י הקדושין ויוכל להתברר האיסור בב"ד ולכך אף שמתו העדים מיד אחר הקדושין מ"מ כבר נגמרו כיון שהי' אז ראוי שיעידו ויבורר. משא"כ בלא עדים שלא יוכל להתברר האיסור אין מועיל כלום דאין קידושין לחצאין ע"ש ברשב"א. וא"כ פריך דאי הודאת בע"ד כק' עדים יועילו הקדושין כמו בפני עדים דהא ראוי להתברר שיבואו ויודו בב"ד ויבורר שמקודשת כמו ע"י עדים וממילא נגמרו הקדושין כיון שראוי כנ"ל. ומשני משום דחב לאחריני ולא תועיל ההודאה. ושוב לא נגמרו כלל הקדושין שאין ראוי שיבורר ושוב אין כאן הודאה כלל שנתקדשה ולא דמי כלל לממון כנ"ל. ובזה נתישב לי קושית רשב"א שם אשר הוא תימה רבא הא כיון שרוצין שניהם מה חב לאחריני איכא הא בידם לחלק ע"ש עוד תימה. בגט דקי"ל בעל שאומר גרשתי נאמן משום בידו לגרשה א"כ שוב יועיל גירושין בלא עדים דכיון שתועיל אמירתו ויהי' נאמן שוב הוי כמו הי' עדים דהי' ראוי להתברר ע"י שיודה שגרשה. דכמו אם הי' הדין דבחב לאחריני מועיל הודאה שהי' מהני בלי עדים ג"כ כדאמר הנ"ל. ממילא גרשתי דנאמן שוב יועיל. ונהי דלר"א דע"מ כרתי י"ל דאינו גט בלי ע"מ. אבל לרבנן לר' מאיר דע"ח כרתי מה זה שכתבו תוס' בשם ר"ת בכמה מקומות דגם לר"מ בעי עדים בשעת נתינה משום דאין דשב"ע פחות מב'. הא שפיר יהי' מהני כנ"ל. וגם לר"א קשה לפי דברי תוס' גטין דבממון דמהני הודאה חשוב בעדים כיון שיהי' נאמן ע"ש:

אמנם נראה לע"ד למ"ש דאינו דומה כלל דכיון דצריך להיות בשעת מעשה עדים דוקא שיהי' ראוי להתברר אח"כ ושוב אף שמתו אח"כ נגמרו הקדושין והגט כיון שאז הי' ראוי. וא"כ כיון דקיי"ל בעל שאמר גרשתי אינו נאמן רק מכאן ולהבא לא למפרע דע"ז אינו בידו ע"ש ש"ס ב"ב פ' יש נוחלין. וא"כ שוב הוי מגרש בלי עדים שהגם שיאמר אח"כ גרשתי ויהי' נאמן לא יהי' נאמן כלל על שעת נתינת הגט א"כ אין כאן עדים בשעת מעשה כלל ושוב אינו אומר כלל גרשתי כנ"ל. דבשלמא בעדים שנאמנים על שעת מעשה א"כ כשיעידו אח"כ יהי' מבורר על שעת הגט והקדושין שאמת ושפיר יש עדים בשעת הגט והקדושין שראוי ועומד שיבורר בב"ד שהאמת כן ויש עדים בשעת מעשה ונגמר כנ"ל. משא"כ שנאמר שיחשב כעדים במה שיוכל לומר אח"כ גרשתי ז"א דגם אם יאמר לא יהי' בירור כלל על שעת הגט כיון דלמפרע אינו נאמן ושוב אין כאן עדים בשעת מעשה כלל ולא מהני כלל ולא נגמר. דאף שרגע אח"כ יוכל לומר מ"מ כמו במתו העדים מיד אח"כ נגמר כבר כמו כן להיפוך לא מהני כנ"ל. וכן בקידושין לא קשה כלל קושית הרשב"א הנ"ל. דבשלמא אם הי' הודאת בע"ד כעדים פריך שפיר דהוי כעדים בשעת קדושין דיהי' מהני הודאתו על למפרע. ומשני דחב לאחריני לא מהני. ואף דיהי' מהני מטעם בידם לחוב לקדשה שוב אין נאמנים רק להבא לא למפרע ושוב אין כאן הודאה כלל שנתקדש' דהי' בלי עדי' כנ"ל כיון שאין הנאמנו' על למפרע דחב לאחריני ואין בידם למפרע כנ"ל. ומיושב הכל ב"ה:

והנה לענין השליחות להולכה שוב י"ל אף דנימא דבעי עדים ג"כ מ"מ שוב מהני גם בלא עדים דהא הוי כעדים שיבורר ע"י שיאמר שעשאו שליח להולכה קודם הנתינה. שיועיל הודאתו מכאן ולהבא עכ"פ דבידו ושוב יועיל הגט אח"כ דבל"ז אינה מגורשת עד הנתינה ושפיר הוי כמו עשאו בעדים כנ"ל. ולכך אי באמת עשאו שליח נגמר אף בלי עדים כנ"ל. אך לכאורה ז"א דאין אנו דנין על השליחות דבעי עדים רק דנתינת הגט צריך בעדים וכשאין עדי שליחות אין העדים יודעין בשעת נתינת הגט אם הבעל נותנו לה ומה"ט הוי מגרש בלא עדים וכן בקידושין. וע"ז לא שייך שוב שע"י הודאתו יהי' כעדים דג"כ לא יהי' נאמן למפרע כנ"ל ואין כאן עדים בשעת הגט או הקדושין על השליחו' וממילא אין עדים על הגט והקדושין כנ"ל. אך באמת לא קשה דאם הי' אפשר בשעת הגט שיודה בפני ב"ד שפיר הי' חשיב כעדים דמתו אח"כ דמהני כיון שהי' אז ראוי כנ"ל רק דעל גוף נתינת הגט אין לומר דיחשב כעדים ע"י שראוי לומר בפני ב"ד גרשתי דז"א דקודם הגט אי אפשר שיאשר גרשתי רק אח"כ ואח"כ לא יהי' נאמן על הרגע למפרע ושוב אין כאן עדים כנ"ל. משא"כ בענין השליחות שאינו גוף הגט שפיר י"ל דמהני דיכול לומר בשעת נתינה לפני ב"ד שעשאו שליח ויועיל דבידו כנ"ל ושוב ראוי שיבורר בשעת מעשה וכיון שבשעת נתינה יש עדים שפיר מהני אף שאח"כ לא יהי' נאמן על למפרע גם בענין השליחות מ"מ כבר נגמר הגט והקדושין כיון שברגע הקדושין והגט הי' אפשר כנ"ל:

אמנם לכאורה ז"א דבשלמא מתו אחר הגט מיד וכה"ג עכ"פ לא הי' עומדין בשעת הגט וקדושין למות ושפיר נגמר שהי' אז בעדים הראוי להתברר בב"ד אח"כ ושוב אף דמתו כבר נגמר אבל אם היינו יודעין בבירור בשעת הגט והקדושין שברגע אח"כ מיד לא יוכלו להעיד כלל בב"ד י"ל שפיר דלא מקרי בעדים ולא מהני אף בשעת מעשה כיון שלא יהי' אפשר לבא לבירור אח"כ אף שברגע הקידושין אפשר אינו מוכרח שיועיל כה"ג. דאין זה עדות (ובזה נדחין דברי מהרי"ט בת' בחרם שלא לקדש בלי עשרה שכתב כיון דעדים נפסלין רק מאז ואילך הוי קדושין בעדים דעדות זה אינו פסול כמ"ש תוס' חולין י"ד בשחיטת מומר ע"ש. ואינו דכיון דא"א כלל שיעידו על הקדושין בב"ד דאח"כ פסולין ממילא לא חשוב בעדים כלל בשעת הקדושין אף שאין פסולין עדיין כיון דאז ידוע שלא יועיל כלל בב"ד עדותן כנ"ל). וא"כ אפשר דאינו מועיל גם בשליחות כנ"ל:

אך באמת לא קשה דהא כשאומר גרשתי הדין דנאמן מכאן ולהבא דבידו כנ"ל וא"כ מיד אחר הקדושין והגט באמת יהי' נאמן בב"ד רק דכיון דעל למפרע אינו נאמן אין כאן עדים ברגע נתינת הגט והקידושין וגזה"כ דבעי בשעת הגט והקדושין עדים. ושוב גם מיד אח"כ לא יהי' כלל אומר גרשתי דכיון שלא הי' עדים לא מהני וא"כ לענין השליחות להולכה דשפיר יש שניהם דהא ברגע הקדושין והגט הי' חשוב בעדים דהי' אפשר אז שיודה בב"ד שעשאו שליח והי' מהני כיון שהוא מעשה אחרת שאינו נתינת הגט כנ"ל. וא"כ כיון דחשיב אז בעדים שוב הוי עדות שראוי גם אח"כ להתברר דהא גם אח"כ יהי' נאמן מטעם בידו לגרשה שנאמן מכאן ולהבא וא"כ בין בשעת הגט ובין אח"כ הוי כמו בעדים דמהני כנ"ל. ולכך מהני שפיר שליחות להולכה גם בלא עדים. אבל בשליח לקבלה דאין בידה להתגרש א"כ אחר הגירושין לא תהי' נאמנת שהי' שלוחה לקבלה ושוב הוי בלא עדים כנ"ל. ואף דמקודם י"ל ג"כ דבידה לעשותו שליח קבלה אבל מ"מ כיון דאחר הגט אינה נאמנת גם להבא שוב אינו ראוי שיבורר והוי בלא עדים כנ"ל. ויש לדחות. וגם בקדושין לא שייך החילוק בין דידי' לדידה. ואין להאריך כאן:

שם במשנה צריכה ב' כתי עדים כו'. הלשון קשה דהוי לי' למימר צריכה עדים על האמירה ועל הקבלה דאטו צריכה ב' כתות. ונראה לע"ד דקמ"ל דאף דבכל מגרש בעדים אף שמתו מיד אחר הגט או נפסלו מ"מ כבר נגמר הגט שהי' אז עדים מ"מ כאן באמירה וקבלה דלהפוסקים הנ"ל כשלא הי' עדים באמירה לא מהני אף שבאמת עשאתו שליח דהוי בלא עדים כנ"ל לא די כשהי' עדים בשעת אמירה לחוד רק דצריכין להיות העדי אמירה קיימים וכשרים בשעת קבלה דאם מתו או נפסלו קודם הקבלה לא מהני ולא נתגרשה באמת. דאין העדות מצד האמירה לחוד רק דהא כיון שאין העדי מסירה יודעין שזה שלוחה אם כן אין יודעין אם בא לידה כלל והוי מגרש בלא עדים וגרע טובא ממ"ש המרדכי גטין פרק הזורק דבאין העדים יודעין אם קרוב לה או לא דהוי מגרש בלא עדים כו' ולא מהני. וכאן א"י כלל שבא לידה. רק דכיון דיש עדי אמירה והדין דמצטרפין שפיר חשיב מגרש בעדים דיש בשעת מסירה עדים שבא לידה ע"י הצירוף העדי אמירה והעדי קבלה כנ"ל. וא"כ אם מתו או נפסלו קודם הקבלה מאי בכך שהיו כשרים בשעת אמירה מ"מ בשעת גירושין שהוא המסירה אין כאן עדים שבא לידה והוי מגרש בלי עדים דאין כאן צירוף. וא"כ באמת לא נתגרשה כלל אף לגבי האשה שיודעת האמת. וכן גם אם נתכשרו אחר הקבלה שנעשו קרובין העדי אמירה בשעת קבלה ואח"כ נתרחקו או עשו תשובה בפסולי עברה. דקי"ל כל שתחלתו וסופו בכשרות אף שהי' פסול בינתים כשר מ"מ כאן אינו כן דכיון דבשעת קבלה היו פסולין לא הי' עדות בשעת הגט. ולא מהני שהיו כשירים בשעת אמירה וגם עתה אחר הקבלה דמצד האמירה הי' מהני שהי' תחלתו וסופו בכשרות מ"מ לא מהני מצד שלא הי' עדות בשעת קבלה שבא לידה כנ"ל. ושפיר קמ"ל במתני' דצריכה ב' כתי עדים היינו שבשעת הקבלה צריכה שיהי' ב' כתות שיהיו אז עדים כשרים כנ"ל שיכולין להצטרף כנ"ל. דאי הוי תני סתם עדים על האמירה ועל הקבלה הוי ס"ד דדי שיהי' עדים על האמירה לחוד ועל הקבלה לחוד וכיון דעל האמירה הוי תחלתו וסופו בכשרות הי' מהני. וקמ"ל דלא מהני דצריך שיהי' ב' כתות ביחד כשרים שיצטרפו כנ"ל:

וגם נראה דקמ"ל להיפוך ג"כ דלא נימא דעדות של אמירה אינו עדות כלל מצד עצמו רק משום הקבלה שיהי' אז ידוע שהוא שלוחה וממילא אף שהי' עדי אמירה פסולין בשעת אמירה וכשרים בשעת קבלה ג"כ ס"ד שיועיל כיון שאינו עדות רק בשעת הקבלה וקמ"ל דלא מהני דצריך ב' כתי עדים היינו שיהיו כת עדים כשרים על האמירה מצד האמירה לחוד דאל"ה אין כאן מאחר דלענין עדות האמירה אינו עדות דתחלתו בפסול לא מהני:

ומיושב בזה מה דתני אח"כ אפילו הן הראשונים הן האחרונים כו' דתמוה מאוד כמ"ש תוס' דאדרבה הכי עדיף טפי דלא הוי ח"ד ונדחקו הרבה. ולמ"ש א"ש כפשוטו דהוי ס"ד דבב' כתות דוקא אז בעי שיהיו כשרים על האמירה מצד עצמה דאם היו פסולין אז לא מהני אף דהן כשרים בשעת קבלה דמ"מ פסול. גם מצד הקבלה דאין עדי הקבלה יודעין אם בא לידה רק ע"י שיש עדים על האמירה ובצירוף כנ"ל. וכיון דהדין דתחלתו בפסול וסופו בכשרות פסול א"כ כיון שהיו עדי האמירה פסולין בשעת אמירה א"כ פסולין גם עתה להעיד על האמירה דתחלתו בפסול כנ"ל. וממילא אין כאן עדות בשעת קבלה שבא לידה כנ"ל. אבל כשהן עצמם עדי אמירה ועדי קבלה הוי ס"ד שפיר דאף שהיו פסולין בשעת אמירה וכשרים בשעת קבלה מ"מ מהני דמצד עדות הקבלה לחוד יודעין שבא לידה דעתה כשרין ואינו מזיק כלום מה שהיו פסולין בשעת אמירה כיון דאין צריך עדות מצד עצמו על האמירה רק כדי שידעו עדי שבא לידה והי' ס"ד דמהני כנ"ל. וקמ"ל דאפילו הן עצמם ג"כ צריכין להיות כשרים על שניהם כמו אלו הי' ב' כתות דעדות האמירה צריך שיהי' עדות כשר מצד עצמו וכיון שעל האמירה הי' תחלתו בפסול דלא מהני אינם רק עדי קבלה לחוד וכאלו אין עדים כלל על השליחות ואינו מועיל ידיעתם כלל שבא מאחר שיודעין ידיעתם עכשיו כשהן כשרים מה שזוכרין המעשה שראו כשהיו פסולין כנ"ל ושפיר קמ"ל אפילו הן הראשונים כו' מ"מ צריך שיהיו ב' כתי עדים כו' היינו שיהיו כמו ב' כתות אחרים שיהי' עליהם תורת עדים כשרים על האמירה וכן על הקבלה כנ"ל. וכן תני אח"כ א' מן הראשונים כו' ואחד מצטרף כו'. דמשמעות הלשון דזה הא' המצטרף אינו מן הראשונים והאחרונים. רק שמעיד שהי' האמירה בעדים וכן הקבלה והוא לא נתכוין אז לעדות. ובת"ה נסתפק במעיד ע"א שנתקדשה בפני ב' ע"ש ובש"ע אה"ע סי' מ"ב די"ל דוקא לקיום הקדושין בעי ב'. והוי ס"ד דגם פסולין שמעידין שהי' בפני כשרים ג"כ מהני כמו כל ע"א באיסורין דגם פסול מהני. אך לא קיי"ל כן וקמ"ל דאף כה"ג שזה הא' המצטרף מעיד שהי' בפני ב' כתות כנ"ל. והוי ס"ד דאף שהי' פסול בשעת אמירה ג"כ מהני דהא באמת הי' בעדים ובשעת קבלה היו כשרים וידעו שהנתינה לשלוחה כמותה. וקמ"ל דמ"מ צריך שיהיו כשרים גם על האמירה כנ"ל:

שם אפילו הן כו'. י"ל דרבותא. דלכאורה י"ל דלא הוי ח"ד לדעת הר"ן וש"פ דבלהולכה לכ"ע השליח דא"נ לפקדון דלא שייך אם איתא כו' כמ"ש הר"ן. ורק בשליח קבלה פליג ר"ה. וא"כ שוב כמו בעידי חזקה דלא הוי ח"ד להרי"ף דפועלין לפירות שלא יוכל לכפור שאכל ע"ש. וא"כ י"ל דעדי קבלה פועלין להיפך שכשאין עדי אמירה א"כ בלא העדי קבלה הי' השליח יכול ליתנו להולכה דע"ז הי' נאמן כיון שהגט בידו. ומועיל עדות עדי קבלה שלא נתנו לשליח בתורת הולכה רק לקבלה וממילא כשלא יהי' עדי אמירה לא יוכל השליח ליתנו בתורת ש"ה. ומהני שפיר עדותן של הע"ק לגרע. וג"כ דבר הוא וכיון דעדי קבלה מהני קצת בלא עדי אמירה שוב הכל מהני. כמו התם בע"ק ועדי ביאה כו'. וא"כ אי נימא כנ"ל הי' הטעם דצריך שיעידו עדי קבלה בפנינו קבל ולא סגי שיעידו שראו הגט בידו אף למ"ד שליש נאמן משום דהא עדי אמירה שפיר צריך כמ"ש תוס' דע"ז לא שייך הימני'. וא"כ שוב אינו מועיל העדים שראו בידו דהוי ח"ד עם העדי אמירה דהא אין פועלין כלום בלא עדי אמירה דאין יודעין כלום אם קבלו להולכה או לקבלה ועדיין הי' יכול ליתנו בתורת שליח הולכה. והן ח"ד עם העדי אמירה ולא מהני ולכך דוקא צריך שיעידו בפנינו קבל דאז פועלין כנ"ל והוי דבר משא"כ כשמעידין רק כשראו בידו כנ"ל. כך הי' אפשר לומר וקמ"ל במתני' דאפילו הן הראשונים כו' ואינו ח"ד כלל מ"מ צריך דוקא שיעידו בפנינו קבל ולא סגי במה שיעידו שראו בידו דקמ"ל כר"ה או ע"מ כרתי כדאמר בש"ס. ומיושב הלשון דתני מעיקרא צריכה כו' בפנינו קיבל כו' והוי ס"ד דדוקא בב' כתות צריך דוקא בפנינו קיבל ולא סגי שראו כדי שלא יהי' ח"ד משא"כ בכת א' קמ"ל אפילו כת א' שהן הראשונים כו' מ"מ צריך בפנינו קבל כנ"ל:

עוד יש לפרש אפילו הן כו'. דלכאורה להמבואר בירושלמי הביאו התוס' ושאר פוסקים פ"ק גבי תן גט לאשתי כו' דאפילו צוחה להתגרש אני רוצה חיישינן שמא חזרה בה ולא הוי זכות ע"ש. וקשה דא"כ מאי מהני שליח קבלה נימא שמא חזרה בה וביטלה השליחות כיון שבאמת חוב לה דאמרינן דאין הוכחה ממה שרצתה אז שעדיין רוצית. א"כ גם בשליח שייך כן ולעיל י"ח ע"ב פי' תוס' שמא פייס וביטל הגט. רק דלא חיישינן משום דאסור לבטלו שלא בפני השליח. או דקלא אית לי' דצריך בפני ב' כמ"ש תוס' ל"ב משום ממזירות משא"כ באשה לא שייכי כל הטעמים. וצ"ל כמ"ש רמב"ם סוף פ"ז מה' גירושין שאינו חוששין שמא זייפה שאין מקלקלת על עצמה כו' ועוד כו' כמו שנעמיד הגט בחזקתו ואין חוששין לגט שנתן בפנינו שמא ביטלו ואח"כ נתן כו' אלא נעמידנו על חזקתו עד שיודע שהוא בטל כו' ע"ש. אלא כיון שסיים הרמב"ם שאין דין האיסורין כדין הממונות ע"ש ומשמע דרק מה"ט סמכינן אחזקה וא"כ מה זה שכתב שאינו כדין הממון הא דבר שבערוה ילפינן דבר מממון. וע"כ דלטעמי' דשליח הולכה א"צ עדים ולא הוי דשב"ע ושפיר כתב שדינו כאיסורין וא"כ לענין שליח קבלה שצריך עדים דהוי גמר דבר שבערוה למה יועיל החזקה ניחוש שמא ביטלה. וצ"ל דהרמב"ם קאי רק אקיום מ"ש שאין דין איסורין כו'. אבל לענין החזקה שלא בטל מהני גם בדשב"ע. ועיין בח"מ סי' קכ"ב דהא דלא חיישינן שמא ביטל כמו חזקה שליח עושה שליחותו כן חזקה שהמשלח עומד בדיבורו ע"ש ובסמ"ע. והא חזקה זו קיי"ל דלא מהני בדאורייתא כלל. וצ"ל רק משום דודאי לא תקלקל עצמה אך הא בתן גט זה כו' ואמרה שרוצה להתגרש כו' ומ"מ אינה נאמנת אח"כ שלא חזרה בה ולא מהני טעם הנ"ל. משום שאין דשב"ע כו'. אך החילוק הוא דבזכות בתן גט כו' לא שייך לאוקמי חזקה כמו שהי' מקדם דהא לא הי' שום מעשה שיהי' שייך לאוקמי אחזקה רק דבדבר שיודעין שהוא זכות הי' מהני בשעת הקבלה מטעם זכין לאדם כו'. והא בשעת הקבלה אין יודעין אם עדין זכות דשמא חזרה בה ולא שייך לאוקמי אחזקה שלא חזרה בה דהא לא הי' שום דבר באותו הגילוי דעת שרוצה להתגרש רק שיועיל על שעת הקבלה ואז אין ידוע אם עדיין זכות. משא"כ כשעשתה שליח שהוא דבר שאמרה תורה דמהני שלוחה כמותה ושוב כשדנין אם חזרה וביטלה מוקמינן אחזקה שהשליחות קיים כמקודם ולא נתבטל:

וא"כ י"ל דקמ"ל במתני' דמהני עדי אמירה ואין חוששין לביטול רק דבב' כיתי עדים ס"ד דלא מהני רק כשהי' עדי אמירה בשעת קבלה עמה ויודעין שלא בטלה השליחות שלא זזה ידם. ולכך קמ"ל אפילו הן הראשונים כו' דאי אפשר שיהיו עמה בשעת קבלה מ"מ מהני דמוקמינן אחזקה כנ"ל:

שם הן הראשונים והן האחרונים כו'. לכאורה למה לא נקיט אפי' הן עדי אמירה הן ע"ק כמו שהתחיל כו'. נראה לע"ד דדינא קמ"ל דאף דקי"ל אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה ובאיזה יום מחקירות הוא. וא"כ לא היו צריכין עדי אמירה ועדי קבלה להעיד באיזה יום כו' מ"מ בב' כתי עדים כאן צריך שנדע עכ"פ שהן הראשונים והע"ק האחרונים דאם שניהם אינם מעידים באיזה יום א"כ שמא הי' האמירה אחר הקבלה ולא הי' בשעת קבלה שלוחה כלל. וקמ"ל אגב אורחי' דצריך שיעידו שהן ראשונים והע"ק אחרונים כנ"ל. ונראה דקמ"ל עוד דהוי ס"ד דכיון דמה דלא בעי דו"ח ולהש"ך ז"ל היינו שאין חוקרין אבל כשאין יודעין עדותן בטלה גם בממון ע"ש. ולשאר פוסקים למ"ש הוא להיפך במאי דלא צריך עדות שאתה יכול להזימה כמו בגט וכה"ג דלא שייך כאשר זמם שוב אין הזמן מגוף העדות ואף שא"י כשר. והוי ס"ד כאן כיון דעכ"פ צריכין לידע מתי הי' האמירה ומתי הקבלה דזה מגוף העדות שהי' הקבלה אח"כ שוב הוי ס"ד דצריכין לידע באיזה יום דבעי שוב דו"ח כיון שהוא מגוף העדות שהיו צריכין לדקדק וקמ"ל דמ"מ לא בעי דו"ח וסגי כשאומרים בפנינו אמרה כו' כלשון המשנה רק שיעידו הע"ק שהן האחרונים שהיו אחר האמירה אבל א"צ להעיד מ"מ באיזה יום דוקא כנ"ל:

ומיושב ג"כ תמי' הנ"ל מאי אפילו ותוס' תרצו דהוי ס"ד איך איתרמי ושמא שכרתו כו'. והדבר תמוה דמשום איך איתרמי נחוש על עדים שמשקרים. ולמ"ש א"ש דהוי ס"ד דהוי עכ"פ דין מרומה מה"ט דאיך אתרמי ובעי שוב דו"ח בכה"ג שהוא מגוף העדות וקמ"ל שפיר אפילו הן הראשונים כו' מ"מ לא חשיב מרומה בשביל זה ולא צריך דו"ח וסגי רק כשיאמרו בפנינו כו' כלשון המשנה וא"צ לומר ביום פלוני. ודי רק שיאמרו דהי' הקבלה אח"כ כנ"ל. וא"ש ג"כ הרבותא אח"כ או א' מן הראשונים כו'. דהוי ס"ד דוקא בכת א' שוב למעליותא דא"צ כלל לדקדק באיזה יום דהא היו הן עצמם ויודעין בשעת קבלה שכבר אמרה. וג"כ א"צ לגוף העדות להם לדקדק בשעת מעשה באיזה יום כו'. ובב' כתות שהי' כל כת צריכה לדקדק בשעת מעשה באיזה יום כדי שנדע אח"כ מתי. אך שוב אינו מרומה כיון שהן ב' כתות. וקמ"ל שוב בא' מהראשונים דיש שניהם דהוי מרומה דאיך אתרמי כו'. וגם השני הי' צריך לדקדק וצריך לידע החקירות שוב כנ"ל. וקמ"ל דמ"מ לא בעי באיזה יום כנ"ל. גם בפשיטות כיון דמה דלא בעי דו"ח משום דאיכא כתובה למישקל בש"ס סוף יבמות. וא"כ עדי אמירה דחשוב דשב"ע דצריך עדים בשעת מעשה כמ"ש רמב"ם פ"ג מה"ג. ואותן העדים אין מועילין כלום לכתובה והוי ס"ד דצריכין דו"ח. וקמ"ל דלא בעי דמ"מ אין עדותן רק להיות מגורשת בקבלתו ובזה איכא כתובה כו'. ואף דלכאורה כיון שהוא ח"ד ב' כתות. ולא מהני רק משום שהעדי אמירה מקרי דבר בפני עצמו והא בפ"ע הי' צריך דו"ח. וקמ"ל דמ"מ לא בעי. ואח"כ קמ"ל אפילו הן כו' שהוא מרומה מ"מ לא בעי אך שוב אין מעידין הן על עצמם רק על הקבלה שנתגרשה ואז איכא כתובה וא"צ להיות דבר על אמירה בפ"ע. ובב' כתות שוב אינו מרומה וקמ"ל א' מהראשונים כו' דצריך להיות דבר באמירה לחוד וגם מרומה ומכל מקום מהני כנ"ל:

תוס' ד"ה אפילו. דקמ"ל דלא חיישינן שמא שכרתו דהיכי מתרמי כו' וסיפא קמ"ל דאפילו על אחד לא חיישינן שמשקר. לכאורה אינו מובן דממ"נ הא כיון דב' אינם משקרים א"כ גם בסיפא עכ"פ א' אומר אמת. ואי נימא דכיון דא' משקר שוב לא נשאר רק אחד ולא מהני אף שאומר אמת דא"כ גם ברישא נהי דלא חיישינן על שניהם מ"מ שמא א' משקר ואין כ"א א'. אך הפי' הפשוט כיון דהא דחיישינן לשקר היינו משום דאיך אתרמי שהי' בשעת אמירה וקבלה. ולכך ברישא כיון דב' אין משקרים וע"כ א' אמת ושוב חזינן דאתרמי שעכ"פ א' הי' בשעת אמירה וקבלה ושוב אמרינן דגם הב' אומר אמת דכמו דזה הי' כן יכול להיות שגם זה הי' אבל בסיפא אמרינן שפיר דלא אתרמי וזה הא' שקר ואין ראי' מהב' שהב' באמת הם שניהם א' על אמירה וא' בקבלה ולא אתרמי כלל והוי שפיר ס"ד דלא מהני וקמ"ל דאפילו על א' לא חיישינן. וקצת דוחק:

עוד נראה יותר דהא באמת י"ל כיון ששניהם מעידים כל א' על חבירו שהי' גם כן עמו וא"כ אין ראי' כלל דלא חיישינן על א' שמשקר די"ל על אחד שפיר חיישינן דהיך אתרמי רק כאן אם א' משקר ע"כ גם הב' משקר דהא הב' מעיד ג"כ על הא' ג"כ. ועל ב' לא חיישינן דמשקרי ולכך מהני. רק לכאורה הא הוי כולא נכי ריבעא אפומא דחד דהא זה הא' אינו מועיל גם על עדות עצמו להיות עד אחד בלא עדות חבירו המעיד עליו כיון דעליו לבדו חיישינן דמשקר כנ"ל. אך ז"א כיון שגם הב' מעיד שהי' ג"כ בשעת אמירה וקבלה וג"כ שייך איך אתרמי וצריך ג"כ לעדות הא' שפיר מהני כמו גבי על כתב ידן הן מעידין כיון שכל א' צריך לחבירו כנ"ל:

אמנם בסיפא א' מן הראשונים וא' מהאחרונים וא' מצטרף א"כ אם היינו אומרים דעד אחד אמרינן דמשקר משום היך אתרמי רק בב' כנ"ל וא"כ הוי נכי ריבעא אפומא דחד דכאן זה העד שעל אמירה לחוד ועל קבלה לחוד אינו צריך לחבירו דעליו לא שייך איך אתרמי והוי עד א' והב' שמצטרף צריך לעדותו דעליו שייך כנ"ל. וממילא אף שכל א' מעיד על חבירו לא הי' מהני כמו גבי על מנה שבשטר הן מעידין. ולכך מוכח שפיר מסיפא דגם על אחד לחוד לא חיישינן שמשקר וקמ"ל כנ"ל דמרישא לא מוכח:

ואף דלכאורה י"ל דבגט וקדושין לא שייך נכי ריבעא דבלא עדים לא מהני א"כ צריך כל א' לעדות חבירו דאל"ה בטל אף שהוא אמת. מ"מ ז"א כיון דלענין הנאמנות אינו צריך והוי כנ"ל:

אך י"ל למ"ש תוס' לעיל פ"ק גבי כותי חבר כיון דמה"ת גירי אמת הן רק מדרבנן לא אמרינן נכי ריבעא כו' ע"ש. וא"כ גם כאן כיון דהחשש שמא שכרתו הוא דרבנן י"ל דמהני כנ"ל. ויש לדחות ע"ש. דשם הוי עדות אחרת לגמרי שזה הוא כותי חבר ואינו ענין לזה העדות דוקא. ולא שייך נכי ריבעא כלל רק דהי' קשה שאין עד א' נאמן ע"ז שהוא חבר וע"ז תירצו כיון שהוא דרבנן נאמן. אבל לענין נכי ריבעא לא מהני גם בדרבנן כנ"ל. דהא קיום שטרות שגוף הקיום דרבנן ואעפ"כ אמרינן נכי ריבעא ומאי חילוק. ואף שמדברי רמ"א סי' מ"ו מבואר להיפך מ"מ אינו מוכרח ע"ש:

תוס' הקשו לר"ע הא הוי חצי דבר כו' דלרבנן אף דמודים ג"כ בא' בגבה וא' בכריסה רק בשני חזקה פליגי. היינו דכתבו שם בב"ק לחלק דבשני חזקה ראו כל מה שהיו יכולין לראות. משא"כ בא' בגבה דבשעה א' לא ראו הכל ע"ש. ולכך באמירה וקבלה ג"כ ראו מה שהיו יכולין כנ"ל. רק לר"ע קשה וכ"כ תוס' שם ב"ק. דאתיא מתני' דהכא כרבנן. והוכיחו מזה סברתם דלא כהרי"ף דמחלק דבשני חזקה מועיל עדות כת א' לפירות שישלם כשלא יהי' הכת הב' דא"כ בעדי אמירה הי' קשה גם לרבנן ע"ש:

והנה י"ל להרי"ף ז"ל דגם לרע"ק ניחא דהא בעדי גניבה וטביחה כו' ועדי קדושין כו' מודה ר"ע כיון דלא צריכי עדי קדושין כו' והא בשני חזקה ג"כ מועיל לפירות. וע"כ החילוק דשם גם עכשיו שיש עדי ביאה מועיל עדות שעל הקדושין כו' וכן גניבה. משא"כ בחזקה אף שאם לא הי' הכת הב' הי' מועיל לפירות מ"מ עכשיו שיש כת הב' דפטור מהפירות ואנו דנין להחזיקו בגוף הקרקע ושוב אין כת א' מועיל כלום בלא הב' פליגי דלר"ע הוי חצי דבר ולרבנן לא משום דאם לא הי' כת הב' היו פועלין דבר קרינן בי'. וא"כ כאן סבר דאמירה הוא עדות שלם שהוא שלוחה וראוי לקבל הגט ואף בלא העדי קבלה הוי עדות שאם יתן להשליח הגט בפנינו תהי' מגורשת עדיין וכ"כ רשב"א ורמב"ן דהשליחות דבר שלם ע"ש. ונראה הטעם כנ"ל דשם בשני חזקה או א' בגבה אם לא הועיל עדותן בשעתו אינו מועיל עוד דמה מהני שראו א' בגבה אם לא הי' הכת הב' וכן בחזקה דבעי רצופין. משא"כ בשליחות עדיין מועיל מה שהוא שלוחה לקבלה דאם יתן לו הגט תהי' מגורשת. והוי דבר שלם כנ"ל. וכעדי גניבה כנ"ל. אמנם כיון דקיי"ל כשעשה שליחותו אינו חוזר ועושה שליחותו עוד דבטל שגמר שליחותו כו' וא"כ הוא להיפך נהי דבלא עדי הקבלה הי' העדי אמירה דבר שלם אבל עכשיו שהכת הב' מעיד על הקבלה שוב עשה שליחותו ואינו מועיל עוד עדות של עדי האמירה שיהי' ראוי לקבל עוד ורק מחמת עדי הקבלה תועיל שתהי' מגורשת ושוב זה רק מחמת כת הב' והוי חצי דבר לר"ע. דזה דומה ג"כ לשני חזקה הנ"ל דעכשיו שיש כת הב' שוב אינו מועיל עדות כת הא' לפירות כנ"ל. ורק לרבנן שפיר מהני להרי"ף ז"ל כמו בחזקה כיון דבלי כת הב' הי' מועיל משא"כ לר"ע כנ"ל:

אמנם י"ל גם לר"ע דבשלמא בשני חזקה נהי דבלא הכת הב' היו פועלין מ"מ עכשיו אין פועלין כלום בלי כת הב' לענין החזקה וכיון שאינו מועיל לחזקה אין פועלין כלום גם לפירות דלענין הפירות מועיל הכת הב' לפטרו מהפירות דהא מעידין שאכל עוד ב' שנים דלענין זה לא שייך חצי דבר. וודאי דגם שיהי' הדין דהוי ח"ד ולא מהני לחזקה להיות שלו מ"מ לא יתחייב לשלם הפירות ע"י כת א' כיון דכת הב' מעידין שפטור ושפיר הוי ח"ד לענין החזקה דהא יקום דבר דריש לי' ריש מכות במקיימי דבר דצירוף הגדה פוסל כמ"ש תוס' שם דקאי על הגדה בב"ד כמו דבעי תחלתו וסופו בכשרות כו'. וממילא לר"ע כיון דבשעת הגדה אין מועיל כיון שיש כת הב' הוי ח"ד כנ"ל. אבל כאן כיון דקי"ל היכא שבטל לא מקרי עשה שליחותו וכשקיבל גט פסול יכול לחזור ולקבל גט כשר ע"ש. וא"כ אם יהי' הדין כאן דהוי ח"ד כשנתן בפני כת אחרת שוב הוי מגרש בלי עדים דלא הוי גט וא"כ עדיין לא עשה שליחותו ויהי' יכול לחזור ולקבל גט בפני העדי אמירה. וא"כ שוב י"ל דלא הוי ח"ד כלל דשפיר פועלין העדי אמירה להיות שלוחה כנ"ל. וא"ל דעכשיו שיש עדי קבלה לא מהני שוב ושוב עי"ז נאמר דהוי ח"ד והא אי הוי ח"ד שוב עדיין מועיל עדותן לקבל כנ"ל. ולא מקרי ח"ד. ואף די"ל להיפוך ג"כ איך נימא דמהני א"כ יהי' ח"ד דעשה שליחותו ומהני רק ע"פ ב' הכתות כנ"ל. דז"א דנראה עיקר הטעם דאמר התם כיון דלא צריכי עדי קדושין לעדי ביאה דבר קרינן בי'. ולכאורה מה טעם זה לענין העדי ביאה נהי דעדי קדושין הוי באמת דבר שלם מ"מ העדי ביאה ח"ד הוא ולמה יועילו וכן עדי טביחה. אמנם הטעם כמו בדבר שהי' מוחזק לנו שהוא כן כמו נתקדשה בפנינו ואח"כ באו עדי ביאה הי' נקרא דבר שלם דעל הקדושין אין צריכין לדון כלל ושוב העדי ביאה מעידין על דבר שלם לחייב מיתה ע"י עדותן. רק משום שמעידין עתה ביחד על ב' הדברים שאין מועיל א' בלי הב' הוי ח"ד. וא"כ שפיר דוקא כשב' הכתות הן ח"ד כנ"ל. אבל כשכת א' מועיל כמו עדי קדושין דא"צ לעדי ביאה דא"כ אף דנימא שהעדי ביאה הן ח"ד ולא מהני מ"מ יהי' מהני העדי קדושין ושוב א"צ לדון כלל על הקידושין דזה נודע לנו בודאי ע"י עדי הקדושין המועילים ושוב הוי כאלו העידו מקודם על הקדושין כיון שבין אם יועילו עדי ביאה או לא עכ"פ מהני עדות הקדושין. ושוב דנין רק על העדי ביאה והוי גם הם דבר שלם לחייבו מיתה ע"פ עדותן לבד דא"צ עתה לצירוף. ודוקא אם ב' הכתות אין א' מועלת בלי הב' וע"י צירוף יהי' דבר שפיר הוי ח"ד ולא מהני כלל. משא"כ כשא' עכ"פ דבר שלם שוב א"צ לצירוף וגם הב' הוי דבר שלם. וא"כ שפיר י"ל גם כאן כיון דאף אם יהי' ח"ד מ"מ העדי אמירה דבר שלם שהוא שלוחה עדיין כיון דבטל ולא עשה שליחותו שוב גם העדי קבלה דבר שלם כיון שיודעין שזה שלוחה כנ"ל. ומ"מ יש לדחות קצת כיון שאם יועיל עדותן של הע"ק שוב אין עדי אמירה מועילין רק ע"י צירוף עדותן י"ל דג"כ הוי ח"ד. וזה י"ל סברת תוס' שם. ואינו מוכרח:

והנה י"ל דלר"ח דשליש נאמן מיגרע גרע. דכיון דאי נפיק גיטא מתותי ידי' לא הי' צריך לעדי קבלה כמ"ש תוס' רק עתה שאין הגט יוצא מתחת ידה צריך עדי קבלה א"כ שוב י"ל דהוי ח"ד עכשיו בהגדה דצריכין שניהם. וכאן אין עדי אמירה מועילין עתה דהא אף אם לא יועיל משום ח"ד העדי קבלה מ"מ אין ראוי עוד לקבל דעשה שליחותו דהא אז כשקיבל הי' מועיל דהי' הגט בידו ולא הי' ח"ד. ושוב הוי עכשיו ח"ד ורק ע"י הצירוף וה י כמו בשני חזקה כנ"ל אך לרבנן שפיר מהני. רק לר"ע. ולר"ה דבעל נאמן שנדחקו התוס'. ולהנ"ל א"ש כיון דגם אז הי' צריך לע"ק אף שהגט בידו שוב לא הוי כלל ח"ד גם לר"ע כיון דאם לא יועיל עדיין מהני השליחות כנ"ל:

אך התוס' נראה דסוברים דאף שמועיל עדי האמירה שיוכל לקבל גט מ"מ כיון שהוא דבר שא"א שלא יהי' עוד עדים דאף שיתן עדיין צריך ליתנו בפני עדים הוי שפיר ח"ד ולא מיקרי כלל שמועיל. ובזה מיושב שפיר תירוץ תוס' שכתבו כיון שהי' אפשר שיועיל כשהגט בידו שוב לא הוי ח"ד וכן לר"ה כשלא יהיו שניהם בעיר אחת כו'. ואינו מובן כלל דמ"מ עכשיו אינו מועיל ומה תועלת במאי שהי' אפשר שיועיל דכיון שהיו שניהם בעיר א"כ אינו מועיל. ומה שפי' מהרש"א ושאר מפרשים דכיון דבשעת ראי' הי' תועלת לא הוי ח"ד ע"ש. וקשה דהא בעינן תחלתו וסופו בכשרות. ועיקר קרא דיקום דבר קאי על שעת הגדה כמ"ש תוס' פ"ק דמכות אהא דבמקיימי דבר הכתוב מדבר דנרבע אינו מציל דקאי על שעת הגדה ע"ש. וא"כ הא דממעטינן ח"ד ג"כ פוסל בהגדה וכיון דעתה אינו מועיל הוי ח"ד. ולמ"ש מיושב דשפיר מועילין העדי אמירה גם עכשיו שעדיין ראוי לקבל דלא שייך שא"א שיגמור בלא עוד עדים דע"ז כתבו שפיר דאפשר כשאינם בעיר א' ושפיר אפשר ליתן שלא יצטרך עוד עדים וממילא גם עכשיו דבר שלם קרינן בי' כיון דאם לא יועילו הע"ק עדיין יהי' מהני העדי אמירה שהוא שלוחה שראוי לקבל כנ"ל. שפיר מהני. ואף שהתוס' בענין שני חזקה לא ס"ל כהרי"ף ז"ל. י"ל דכאן מודים דדוקא התם אף שהי' מועילים לפירות. מ"מ עתה אין דנין כלל על הפירות רק להחזיקו בגוף הקרקע ולענין זה אין דנין כלל ע"פ כת א' רק ע"פ שניהם. ולא מהני מה שהי' מועילין אם לא הי' הכת הב'. משא"כ כאן דבלא העדי קבלה הי' מהני העדי אמירה שראוי לקבל כנ"ל. וגם עכשיו שיש הע"ק ג"כ דנין ע"פ העדי אמירה לאותו התועלת עצמו שהוא שלוחה רק שכבר קיבל ושפיר לענין זה שהי' שלוחה לענין זה הי' דבר שלם בלי הע"ק וגם עכשיו ע"ז דנין מצד עדותן ושפיר מהני כנ"ל:

תוס' הנ"ל בב"ק כתבו מתני' דלא כר"ע. ומהני לרבנן כמו בחזקה דראו כל מה שהי' אפשר לראות ע"ש. וקשיא לע"ד דהא ודאי לא תלי' הטעם אם יכולין או אין יכולין דאטו באונס או פשיעה תלי' פסול עדות. רק הטעם לחלק בין שהעדות בשעה א' כמו ב' שערות דראיית העדות שיש לה ב' שערות והיא גדולה הוא בפעם אחת וזה הוא הדבר וכשלא ראו כת א' רק א' א"כ ראו רק חצי דבר מהעדות של אז ולא מהני בודאי אף שהיו אנוסים ולא יכלו לראות יותר רק בשני חזקה כיון שגם בכת א' אין העדות של חזקה בפעם א' רק בהמשך זמן של ראיית ג' שנים וא"כ מה שראו אכילת שנה א' ראו כל הדבר שיש אז לראות ועל שנה הב' גם אם היו הם רואין הוא ראיית זמן אחר ואין חילוק בין אחרים להם. וקרינן בי' דבר שלם בשעת ראי' כנ"ל. וא"כ כאן דנימא ג"כ כנ"ל דראיית האמירה הוי דבר שלם שלא הי' אז יותר. אמנם הא מגרש בלא עדים לא מהני וצריכין לראות הנתינה לידה וגם ס' קרוב לה כתב המרדכי דהוי בלא עדים ומאי דמהני כאן עדי הגט שנתן לשלוחה אף שאין יודעין שהוא ש"ק וממילא לא ראו שנתן לידה כלל רק לאדם אחר. וע"כ כיון דיש עדי אמירה א"כ ע"י צירוף ב' הכתות יש כאן עדים שנתן לידה. וא"כ זה העדות הוי שפיר חצי דבר בשעת הנתינה דהעדי קבלה לא ראו כלל דבר שלם שהיו צריכין לראות אז שבא ונותן לידה וזה לא ראו והוי אז חצי דבר וכן העדי אמירה שג"כ אין דנין כלום על האמירה מצד עצמו דזה לשטת תוס' לא מיקרי דבר כלל דמה בכך שהוא שלוחה כנ"ל. וג"כ אנו צריכין שיהי' מגרש בעדים וצריכים לדון בשעת נתינת הגט שיש עדים עוד שזה המקבל הוא שלוחה וממילא חשוב עדים על נתינת הגט לידה והא אז גם אותן העדי אמירה אין יודעין דבר שלם כלל מה שיש אז לראות דזה מה שיודעין בשעת נתינה שזה המקבל הוא כמותה ושוב לא ראו אז שקיבל הגט ושפיר הוי ח"ד בשעה א' וכמ"ש לעיל באם נפסלו העדי אמירה קודם הקבלה דלא הי' מועיל דצריך להיות עדים בשעת נתינת הגט ועל אז הוי ח"ד ולמה יועיל כנ"ל. ואף שבשעת אמירה לא הי' אפשר לראות הקבלה מ"מ כיון שעל שעת הקבלה צריך עדים ואז הוי ח"ד דאפשר כנ"ל:

ולמ"ש לעיל הטעם בהא דעדי קדושין לא צריכו לעדי ביאה דקרינן בי' דבר משום כיון דב"כ וב"כ יועילו ע"ק הוי כאלו כבר העידו הם והוחזק כך בב"ד וממילא גם הע"ב דבר שלם. וי"ל גם כאן דמ"מ אף אי הוי ח"ד יועילו עכ"פ העדי אמירה דלענין השליחות לא הי' אפשר לראות יותר בשעת האמירה. ושוב דנין כאלו העידו עדי אמירה בב"ד קודם קבלת הגט דהי' מהני. והוי כהוחזק שזה שלוחה לקבלה ושוב הוי העדי קבלה בשעת קבלה דבר שלם שמגורשת מאחר שיודע שזה שלוחה:

וגם נראה כיון דאין דנין בהעדים מצד הידיעה שיודעין העדות דא"כ הי' כשר תחלתו בפסול וסופו בכשרות דהא יודעין עכשיו שהם כשירים שזה לוה וכה"ג. רק שדנין על הראי' כדיליף בש"ס מוהוא עד או ראה כו'. והא דמהני ידיעה בלא ראי' היינו ג"כ שמעידין על מעשה הגורם ידיעה כמו מנה מניתי כו'. אבל לא על הידיעה לחוד שצריכין להעיד על המעשה שמזה יודעין העדות. וממילא גם בקבלת הגט אין הצירוף שיקרא מגרש בעדים משום שיודעין עדי השליחות אז דהוא שלוחה רק משום הראי' של האמירה שיש עדים שראו בשעה שעשאתו שליח. וממילא כיון דעל הראי' הוי דבר שלם דאז לא הי' מה לראות יותר ושפיר יש גם עתה עדות כשר ומהני. ובזה מיושב במשנה אפילו הן הראשונים כו' דתמוה מאוד כמ"ש תוס' מאי רבותא אדרבא כו' דלא הוי ח"ד כו'. ולמ"ש י"ל למ"ש לעיל דקמ"ל דצריך שיהיו כשרים בשעת אמירה אף דעיקר העדות של האמירה הוא בשעת הקבלה לידע שהוא שלוחה והנתינה לידה. מ"מ כיון שהעדות ע"י מעשה האמירה צריך להיות תחלתו בכשרות וא"כ הוי ס"ד דדוקא בשהן ב' כתות דאז אם נדון על הידיעה שבשעת קבלה שיודעין העדי אמירה שהנתינה לידה א"כ הוי ח"ד דאז אפשר להם לראות הקבלה. ולא מהני אלא א"כ נדון על עדותן מצד שעת האמירה ולכך שפיר בעינן שיהיו עוד כשרים דאל"ה ממ"נ פסול דבשעת אמירה הי' פסולין והידיעה שבשעת קבלה שנחשב לעדות שאז כשרים שוב הוי חצי דבר דאז יש לראות הקבלה ולא מהני. אבל כשהן עצמן עדי אמירה וע"ק הוי ס"ד דאף דהיו פסולין בשעת אמירה מ"מ עדותן מצד הידיעה דשעת קבלה כיון דאז כשרין ולא הוי ח"ד. וקמ"ל שפיר אפילו הן כו' מ"מ צריך שיהיו ב' כתות עדים היינו שיהיו כשרים בשעת אמירה ג"כ כיון דהעדות על מעשה האמירה לא מהני מצד הידיעה דאח"כ כמו כל תחלתו בפסול דלא מהני כנ"ל וא"ש:

ע"ש תירוץ תוס'. וע"כ דסוברים כיון דבשעת ראי' לא הי' חצי דבר שהי' אפשר מהני עדותם לחוד שוב אף דבשעת הגדה הוי ח"ד אינו מזיק ע"ש. וקשה דהא קיי"ל דבכל פיסולים בעינן תחלתו וסופו בכשרות ואף שהיו כשרים בשעת ראי' ופסולים בשעת הגדה לא מהני וילפינן מוהוא עד אם לא יגיד כו' דבשעת ראי' והגדה צריך להיות כשר. וא"כ דחצי דבר ג"כ פסול דכתיב ע"פ ב' כו' יקום דבר. א"כ כיון דבשעת הגדה הוי ח"ד למה לא יהי' פסול כמו בשאר פסולין. כיון שאין סופו בכשרות כנ"ל:

לכאורה י"ל לדעת הפוסקים דעיקר דבר שבערוה שאין פחות מב' היינו לענין קיום הדבר שאין הקדושין או הגט מועיל בלא עדים אבל לענין הנאמנו' כשאומר עד א' שנתקדשה בפני שנים חוששין לקדושין עיין ש"ע סי' מ"ב. והיכא דעד א' נאמן באיסורין גם פסולין נאמנים וממילא כשאמרו פסולין שנתקדשה בפני כשרים ג"כ חוששין כנ"ל וא"כ כאן נהי דחצי דבר פסול מ"מ כיון דבשעת ראי' לא הוי ח"ד ממילא נגמר גוף הגט דהי' בעדים כשרים רק עתה בשעת הגדה הוי ח"ד וא"כ מעידים פסולים שנתגרשה בעדים כשרים היינו בפני עצמה שהיו כשרים. ושוב לענין זה נאמנין מטעם עד א' נאמן באסורין ואף דהוי ח"ד ופסולין נאמנין כנ"ל כיון דבשעת ראי' לא הי' ח"ד ותירצו שפיר. אך ז"א דהא מ"מ מטעם איתחזיק איסורא אין ע"א נאמן אף בלא דבר שבערוה וצריך כשרים. אך זה מבעיא בש"ס באתחזיק בלא דבר שבערוה ע"ש וי"ל כנ"ל:

או דלמ"ש הרי"ף ז"ל גבי אשתמודענא דאחוה דמיתנא כו' כיון שעדיין אינו מוציא מחזקתו רק שראוי לחלוץ ולהוציא מחזקה לא מיקרי כלל אתחזיק ועד א' נאמן ע"ש. וא"כ העדי אמירה כאן אף דהוא חצי דבר מ"מ נאמנין דמה שאומרים שהוא שליח קבלה עדיין אין מוציאין מחזקתה רק שראוי לקבל הגט כו' ואף שפסולין נאמנין. רק דעכשיו שכבר קיבל הוי מוציא מחזקה. וא"כ אף שלא נאמין לעדי קבלה משום ח"ד מ"מ יהי' העדי אמירה נאמנים כנ"ל שראוי לקבל דלענין זה מהני כנ"ל. ושוב לא הוי ח"ד כיון דעדי אמירה לא צריכי לעדי קבלה רק אם לא הי' אפשר כלל בלא עדים הי' ח"ד משא"כ כיון דאפשר כנ"ל. ויש לדחות:

ובמהד"ב כתוב בזה"ל הנה סברת תוס' דראו מה שהיו יכולין לא מקרי חצי דבר. לכאורה תמוה דהא ילפינן מוהוא עד כו' אם לא יגיד דבשעת הגדה ג"כ בעי בכשרות א"כ נהי דבשעת ראי' הוי דבר מ"מ בשעת הגדה ח"ד הוא. והאי יקום דבר דריש ריש מכות במקיימי דבר הכתוב מדבר כו'. ופי' תוס' דקאי על ההגדה בב"ד ע"ש. וא"כ ממילא אימעיט כשהוא ח"ד בשעת הגדה כנ"ל. וכן תירוץ תוס' כאן שכתבו דגם לר"ע דהי' מועיל אם לא היו שניהן בעיר אחת שוב לא הוי ח"ד. ותמיה ג"כ מ"מ עתה אינו מועיל כלום:

ונראה דסוברים התוס' דנהי דבעי סופו בכשרות אבל זה הפסול של חצי דבר הוא רק פסול שבשעת ראי' שכשלא ראו דבר שלם אינו עדות. אבל כשראו דבר שלם שוב הוי עדות כשר גם עתה שאינו מועיל כלום בלי כת הב' דאף דדרשינן יקום דבר על ההגדה בב"ד היינו יקום במקיימי דבר כו' והקיום של הדבר הוא בב"ד אבל תיבת דבר קאי על שעת המעשה. והפי' ע"פ ב' יקום היינו שיתקיים הדבר שראו. ומה"ט יליף בקדושין ג"ש דדבר על שעת הקדושין והגט דבעי עדים ולכך אימעוט דבר ולא ח"ד היינו כשראו רק חצי דבר פסול משא"כ כשראו דבר שלם אינו פסול כלל ושפיר אף אם בשעת הגדה הוא ח"ד ג"כ לא מקרי כלל סופו בפסול. כיון דהפסול רק כשלא ראו דבר שלם. משא"כ כשראו כנ"ל. וממילא חילוק תוס' שפיר כשראו מה שהי' אפשר לראות דראו דבר שלם. וכן לתי' תוס' כאן דהי' מועיל כו'. והי' דבר בשעת ראי' ואינו פוסל כלל גם עכשיו שאינו מועיל דהא ראו דבר כנ"ל. ואף דלענין נכי רבעא אפומא דחד פ"ב דכתובות פסול גם בהגדה כמ"ש רש"י שם דע"פ ב' היינו מחצה ע"פ זה כו'. יש לחלק דשם דריש דהדבר שראו יקום ע"פ ב' והיינו מחצה ע"פ א'. אבל כיון שראו כל מה שהי' אז נקרא דבר שלם אף שלא הי' מועיל. וזה הפסול כמו שמצינו כשלא דקדקו לראות באיזו יום או בסייף כו' להרמב"ם באיזה כלי הרגו דלא מקרי נכון הדבר שלא דקדקו לראות כל הדבר בבירור. וכן בא' בגבה כנ"ל שעדותן שהיא גדולה ולא דקדקו לראות בשעת ראי' כל מה שהי' צריך לראות אז לעדות זה שהיא גדולה ופסלה תורה גם מה שראו. משא"כ כשראו כל מה שהי' אז רק שאינו מועיל כמו בשני חזקה קרינן בי' דבר דאין קפידא שיהי' דבר המועיל דוקא רק שיהי' ראיית דבר שלם. ולר"ע ג"כ הפסול בראי' גם בשני חזקה דלענין להחזיק זה בשדה לא ראו רק מקצת ממה שצריך. ולכך תירצו תוס' דכאן כיון שאם הי' הגט הי' סגי בעדי אמירה מקרי שראו הכל גם לר"ע ואין כאן פסול כלל:

הנה לע"ד נראה לישב להפ' דלא בעי עדות בשליחות דכ' הרא"ש פ"ב דקדושין הטעם שאינו הגמר דבר שבערוה ואינו מובן לכאורה החילוק. אמנם להנ"ל י"ל כיון דע"א נאמן באיסורין וגם פסולין נאמנין. רק בדבר שבערוה גלי דילפינין כי מצא ערות דבר מדבר דכ' בממון עפ"ב יקום דבר מה להלן דבר ברור בעדים אף כאן מצא בעדים כדאמר גיטין פ' המגרש ע"ש. וא"כ ממ"נ אי נימא דעדי שליחות הוי חצי דבר משום שאין מועילין כלום בלא עוד עדים. א"כ שוב מה"ט גופי' דממעטינן דבר ולא חצי דבר ממילא שוב על חצי דבר ליכא כלל ההיקש דדבר דבר מממון דהא קאי אדבר שלם עפ"ב ולא חצי דבר ושוב הוי לגבי חצי דבר כשאר איסורין ושוב נאמן גם פסול ושוב מאי בכך שהוא חצי דבר נהי דהוי עדות פסול כשאר פסולין מ"מ מהני כיון שהוא רק חצי דבר ואינו בכלל דשב"ע שהקישה תורה לדבר דממון כנ"ל דדוקא דבר שלם צריך עדים כמו בממון משא"כ ח"ד ושוב מהני אף שהוא ח"ד. וממילא שוב מהני העידי קבלה דדבר שלם הוא כמו בע"ק ועדי ביאה דאמרינן כיון דע"ק ל"צ לע"ב דבר שלם קרינין בי' והיינו כמ"ש לעיל כיון דאף שיהי' הדין שהוא ח"ד מ"מ נשאר עדות הקדושין קיים שוב הוי כאלו העידו מקודם והוחזק' מקודשת דשוב העדי ביאה דבר שלם וכן מבואר בש"ס סנהדרין פ"ו וברש"י שם הטעם כנ"ל, וממילא גם בעידי אמירה וקבלה כיון דאף דנאמר שהוא ח"ד מ"מ עדות השליחות קיים דלענין זה אף שהוא ח"ד מהני שוב מטעם ע"א נאמן באיסורין כיון דאינו דבר שלם ואינו בכלל דשב"ע שהוקש לממון כנ"ל. וממילא הוחזק השליחות ומהני שוב עדי קבלה דדבר שלם הוא כיון שעכ"פ מועיל עדות השליחות כנ"ל. הוי כע"ק וע"ב כנ"ל ושפיר מהני והא דלדידן בעינן בשליחות ק' עדים דוקא היינו דהא קי"ל כרבנן דר"ע דכיון שאין מה לראות אז יותר דבר שלם קרינן בי' א"כ שוב השליחות הוי דבר שלם ושוב הוי בכלל ההיקש לדבר דממון ושפיר צריך עדים. אבל לר"ע דנימא דהוי ח"ד אף שראו מה שלא הי' יותר שוב אינו מזיק כלל מה שהוא חצי דבר וא"כ שפיר בעידי אמירה ועדי קבלה מהני ממ"נ דאי לרבנן דהוי השליחות דבר שלם א"כ הוי כולו דבר ומהני ולר"ע דהוי ח"ד שוב כשר אף שהוא חצי דבר כנ"ל. ואי"ל דא"כ גם בממון נימא דמהני כשאינו דבר שלם דלא אמרה תורה רק עפ"ב יקום דבר ז"א דכ' לא יקום ע"א באיש לכל עון כו'. רק בדשב"ע דאיסור מהני רק מקרא דעפ"ב כו' דבר וזה דוקא דבר שלם כנ"ל. וא"ש. ובזה מיושב מה דקשה ריש סוטה בעידי קינוי וסתירה לר"י למה לא אמרינן דהוי ח"ד דאין מועילין כלום כת א' בלא הב' ומשמע שם דלא בעינן שיהי' כת א' דוקא. ולמ"ש א"ש ג"כ דממ"נ כנ"ל לרבנן הוי הקינוי דבר שלם ולר"ע דהוי ח"ד הוי כשאר איסורין. דלא בעי כשרים כנ"ל. וי"ל עוד לטעם הירושלמי שכ' תוס' ריש סוטה שם דר"י יליף ערות דבר שע"י דיבור דהיינו קינוי דבעי עדים דאיתקוש לדבר דכ' בממון כו'. וא"כ ממ"נ לפי' תוס' דכשראו מה שהי' לראות מקרי דבר שלם. א"כ גם עידי קינוי מקרי דבר שלם. ולפי' הרי"ף דכשאין מועילין הוי חצי דבר או לר"ע שוב גלי קרא בדבר שבערוה דדבר ואפילו חצי דבר כיון דקרא קרא דבר לעידי קינוי לחוד וזה איתקש לממון דצריך ב' עדים א"כ אמרה תורה שזה החצי דבר צריך ב' עדים ושוב לא הוי חצי דבר כלל כמו אי דרשינן דבר ואפילו חצי דבר דאינו מזיק אף שצריך ב' כתות עדים וכ' עפ"ב כו' דכל חצי דבר נגמר עפ"ב כמו דבר שלם ומהני הצירוף מב' הכתות כנ"ל. וכן ממילא בעדי קינוי שאמרה תורה דהוי דבר ובעי ב' עדים שפיר מהני הצירוף כמו אם הי' דבר שלם כנ"ל. וממילא ילפינין כל דבר שבערוה דצריך ב' עדים אף שאינו הגמר דבר שבערוה והוא רק ח"ד מ"מ מהני כמו אם הי' דבר שלם. ושפיר עדי שליחות דהוי ממש כמו עדי קינוי כנ"ל מהני שפיר ממ"נ בין לרבנן ובין לר"ע או לפי' הרי"ף דהוי ח"ד גם לרבנן מ"מ מהני דהא כל דשב"ע ילפינן מהאי קרא דערות דבר אקינוי לר"י וקרי' רחמנא דבר ושפיר מהני כנ"ל:

עוד בתוס' הנ"ל הנה לכאורה אינו מובן דהא מוקי כר"א דע"מ כרתי וצריך עדי קבלה ואף למ"ד שליש נאמן צריכין לע"ק. וכ' מהרש"א ז"ל כיון דאיכא ע"ח אינו צריך ע"מ. ועדי חתימה מילתא אחריתי היא ע"ש. ואינו מובן דמה מלתא אחריתי היא. ובשלמא לר"מ דע"ח כרתי י"ל דהוי מהכשר הגט כמו הכתיבה ואין שייך בזה חצי דבר אבל לר"א דע"מ כרתי י"ל רק דהע"ח הוי עדות שנמסר בפני עדים א"כ הוי כשאר עדות. דהא אף שאין צריכין להעיד בב"ד היינו דעדים החתומים הוי כנחקרה וכאלו כבר העידו ומה חילוק בין בע"פ או בכתב. עוד קשה דבשלמא לשטת הר"ן דע"ח כורתין בשעתן ומהני דהם עצמם כעידי מסירה כיון שיודעין שמיד הבעל בא לידה י"ל כנ"ל דלא הוי ח"ד כיון שאין צורך כלל לע"מ אם הי' בע"ח אבל לתוס' דבעינן ע"מ רק כשיש ע"ח אמרינן מסתמא נמסר לפני ע"מ וא"כ עכ"פ בעי ע"מ ושוב הוי ח"ד וצ"ל דכיון שאין צריכין להעיד בב"ד הע"מ רק מחמת הע"ח סומכין שהי' ע"מ לא מיקרי ח"ד ואף דעכשיו קיימינן דתלוי בשעת ראי' היינו אם היא בשעת ראי' ח"ד שא"א בלא עוד עדים שיצטרכו להעיד בפנינו משא"כ בע"ח וע"מ. או דיכול ליתן לה כתב ידו דמהני דיעבד ואין צורך כלל לא לע"ח ולא לע"מ כנ"ל:

ויש לישב קושיא הנ"ל דהא צריכין לע"ח ומה זה מלתא אחריתי ע"ש. דהנה התם בב"ק אמרינן כיון דעדי גניבה לא צריכי לעדי טביחה הוי דבר שלם אף דעדי טביחה לא מהני בלא ע"ג. ולכאורה למה הא מ"מ עדות זה חצי דבר על הטביחה. וצ"ל הטעם דבשלמא כשא' אינה פועלת בלא הב' אנו צריכין לקיים הדבר ע"פ ב' הכתות יחד. דאי אפשר מקודם ע"פ כת א' דלא מהני מידי ולכך הוי חצי דבר אבל בעדי גניבה וטביחה כיון שהע"ג מהני לבדם ויכולין לקבל עדותם וכיון שכבר קבלנו עדותם אין צורך עוד להם וכאלו ראו הב"ד או הודה הבע"ד ושוב אח"כ כשמעידים העדי טביחה נגמר הדבר על ידם לבד שאין שוב צורך לעדות אחר כנ"ל כיון שכבר הועיל עדות של הע"ג לחוד:

והנה לכאורה גבי שני חזקה נימא ג"כ דלא הוי ח"ד דהא מהני עדות כת הא' על שנה א' שאם יאכל עוד ב' שנים לפני עדים יהי' שני חזקה וא"כ מועיל ג"כ. אך ז"א דעכ"פ לא מהני בלא עוד עדים והוי ח"ד. גם הא לא יועיל כיון דח"ד פסול א"כ אף שיאכל לפני עדים לא יהי' מהני:

והנה כאן היכא דנותן להשליח קבלה גט בעדי חתימה ודאי לא הוי חצי דבר עם העדי אמירה דהא הע"ח פועלין בלא העדי אמירה שיהי' הגט כשר ליתן לה ממש ולא תצטרך ע"מ כלל לר"ן או לתוס' אח"כ. וא"כ ממילא אף דעדי אמירה צריך לע"ח מהני כמו התם. וממילא כשנותנו ליד הש"ק ג"כ מהני אף דעכשיו צריך לע"א מ"מ הא מועיל כשנותן לידה. לתירוץ תוס' הנ"ל כיון דאפשר כנ"ל. וא"כ שוב עכשיו אף דאינו חתום בע"ח ג"כ מהני אף דצריך ע"מ ע"כ מ"מ שוב אמרינן להיפך דעדי אמירה אין צריכין לע"מ דפועלין בשעת ראי' שאם יתן לו הגט בע"ח יהי' מהני גם עדותן על האמירה שלא יהי' חצי דבר משום דעדי חתימה פועלין לבדם שוב גם עדותם מועיל. ובשלמא בממון דאין צורך לעדים לגוף הדבר דבלא עדים בטל. וא"כ פעלו שפיר העדי אמירה שיהי' נגמר השליחות קבלה. כיון שאם יתן גט בעדי חתימה לא יהי' חצי דבר ויתקיים גוף הדבר כנ"ל. ממילא שוב עתה בלא העידי חתימה ג"כ לא הוי חצי דבר דעדי אמירה לא צריכי לעדי קבלה בשעת ראי' וכ' שפיר דע"ח מלתא אחריתי הוא כנ"ל. ויש לדחות:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף