חתם סופר/גיטין/סג/ב

חתם סופר גיטין סג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספק ממונא לקולא. יש כאן ג' שיטות להרי"ף אין הלכה כשמעתין אלא בין מתנה בין גט הולך לאו כזכי מדאביי לעיל ר"פ השולח לשליח מתנה כשליח גט להולך כזכי ורמב"ם ס"ל כן אלא ס"ל דוקא בהולך שוים ולא בתן כנ"ל. ושיטת יש אומרים ברמב"ן כשמעתין דהכל ספקא ואביי לעיל שליח מתנה כשליח גט שהוא ספק וכתב רמב"ן דלא דאיק לישנא אלא העיקור במתנה הולך לאו כזכי ובגט שעשתה היא שליח לקבלה והבעל אמר הולך ספוקי מספקינן. ואביי לעיל שליח מתנה כשליח גט שלא עשתה היא שליח לקבלה וכמ"ש תוס' שם:

משום חצרה הבאה לאחר מכאן. לעיל ספ"ב פירש"י דיסברו חצר משום שליחות וליתא אלא משום יד אתרבי ע"ש. ונ"ל כוונתו אי משום שליחות א"כ כי היכי דשליח הבא אחר מכאן כשר שעשתו שליח לקבלה שלה אחר שעשה הבעל שליח הולכה שלו. הכי נמי חצר כשר אך כיון דחצר בגט מטעם יד איתרבי דמשום הכי בעי' עומדת בצדה ה"נ בעי' חצרה וידה באים כאחד אבל חצר דלאחר מכאן לא הוה דומי' דיד דלא שייך ביד אחר מכאן:

לא חזרה שליחות אצל הבעל. פי' ריטב"א הטעם דהוה כמו טלי גיטך מע"ג קרקע. נ"ל כוונתו דשליח הולכה הוה כיד הבעל וכשנותן הגט בידה או שלוחה ה"ל כבעל הנותן מידו ליד אשתו או ליד שלוחה אבל כשהוא בעצמו שליח הולכה וקבלה נמצא ברגע שמשתנה מהולכה לקבלה בטלה לי' ידו של בעל וכשמשתנה לקבלה אינו מקבל מיד הבעל שכבר בטיל לי' כח הבעל ממנו וליד אשה לא בא כצ"ל:

כי היכי דמספקי לדידהו ה"נ מספקא לדידן. נ"ל דבה"ג מפרש כי היכי דמספקא לדידהו בשליח עצמו משום ספיקא דלא חזרה שליחות אצל הבעל ה"נ כבר בלא"ה מספקא לדידן אפי' בשני שלוחין אי הלכה כרב או כר"ח ומשו"ה אפי' בשני שלוחין חולצת ולא מתיבמת:

ההיא דהוה קרו נפאתא. פירש"י כך שמה וכתבו תפאתא טעו בשמה עכ"ל נ"ל משום דסתם שם ארמי היא באלף בסוף והכא כתב הי' בסוף ה"א דהוא לשון הקודש ואינו שם ממש אלא כינוי בעלמא לשון פיתוי ואין בין משמעות נפאתה לתפאתה שינוי כל כך ולא הוה אלא פסול מדרבנן ואי הוה רבה ס"ל גם בפסול דרבנן לא עשו שליחותן אע"ג דאם נישאית לא תצא וע"כ הטעם משום לכתחלה לא תינשא ואסור לעדים למסור לה גט כזה א"כ ה"ל אנחי' בכיסי' משו"ה לא עשו שליחותן ואי הוה רבה ס"ל הכי א"כ מ"ט לא ס"ל כן בנאבד אע"כ רבה לא אסיק אדעתי' הך ובין בגט פסול דרבנן ובין בנאבד הוה ס"ד דעשו שליחותן והך נפאתה שינוי שם ממש הוה ובטל מדאורייתא. ושוב כשחידש ר"נ בנאבד לא עשו שליחותן ה"ה פסול דרבנן ובזה יובנו דברי רמב"ם וכ"מ ודלא כבעל גט פשוט. אך צל"ע ברמב"ם משמע אפי' נמצא פסול דרבנן אחר שכבר נתנהו בידה דלא שייך אנחי' בכיסי' וצ"ע:

מה שחנני השי"ת בסוגיא דשליש:

האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה ב' כתי עדים. טרם אוחיל לדבר בסוגי' שלפנינו אברר קצת מה שצריך ברור בדיני שלישות בטושו"ע ח"מ סי' נ"ו. וזה תלוי בסוגי' סוף פרק ז"ב. הנה התם אמר ר"נ כיון דאתחזק בב"ד מגו דאיבעי' קלתי' לא אמרינן ובודאי פשטיות לשון ש"ס משמע כפירש"י אתחזק בב"ד שכתב בו הנפק ואלים מעב"ד והטוען אחריו לא אמר כלום אלא שהתוס' הקשו מה בכך למה לא יאומן במגו ויש ליישב רש"י נמי ס"ל דהוה מגו למפרע שכבר הראה בב"ד שוב אין כאן מגו דאורייתא דאלימי טפי ממעב"ד. אך לגבי שליש מהני אפי' מגו למפרע וגם ר"נ בלישנא בתרא מודה בזה אלא דאמר כיון שהוא מעשה ב"ד לא אלימי מגו למפרע ולאפקועי מעב"ד ומ"מ איתותב גם בהא דברייתא מיירי שהי' שטר מקוים ביד המלוה וסמפון בלא עדים או אינו מקוים ביד השליש ואלים הימנותי' דשליש להפקיע כח מעב"ד ואיתותב ר"נ כנ"ל ליישב פירש"י כי לשון ש"ס אתחזק בב"ד משמע לשון הנפק. אמנם בבעה"ת שער נ"ב מייתי דיש מרבוותא מפרשים אתחזק בבי דינא שהוציאה השטר לקיימו לבקשת המלוה ושוב אחר שנתקיים אמרה פרוע הוא וכיון שלא אמרה כן עד אחר הקיום הוה כחוזר ומגיד ולא הימנה ר"נ וכן פסקו הני רבותא דברי האי גוני אין השליש נאמן ובעה"ת חולק שהרי איתותב ר"נ ומשו"ה מהימן שליש אפי' בכה"ג וכן פסק הטור וכבר צווח הש"ך סק"י והתומים וכל האחרונים ולא העלו מזור. ולפע"ד הנה רש"י פי' סמפון יתקיים בחותמיו שהוא ביד הלוה. ואין עליו עדים פי' כפשוטו או שאין עדים כלל ושטר בידו כתוס' או אינו מקוים כמ"ש נמוק"י. אך ספ"ק דב"מ מפרש סתמא דתלמודא סמפון ביד המלוה ויתקיים בחותמיו היינו שיילינן לעדים אי פרוע או לא ולפ"ז גם סיפא ביד שליש ואין עליו עדים יתפרש עדים יש עליו אלא דליתי' קמן לשאול אי פרוע וכמ"ש תוס'. והנה בש"ך סימן ק"ז מייתי פלוגתא להר"ן אסור לשהות שטר פרוע אפשיטי דספרי ולתוס' ורא"ש וריטב"א מותר להשהותו אפשיט דספרי. והנה גם ביד השליש אין להשהות שטר פרוע עיין סימן נ"ו בלשון טור וש"ע סעיף ה'. וא"כ טענה פרוע טענה גריעי ומכ"ש לקיימו בב"ד אחר שכבר נפרע ומשים השליש עצמו רשע להשהות וגם לקיים שטר פרוע אלא דיאמר אכתי חייב פשיטי דספרי ומשו"ה השהה אותו וגם קיימו כדי להוציא מהלוה פשיטי דספרי. והנה ר"נ בלישנא בתרא לא הימנה משום דס"ל אסור להשהות שטר פרוע משום פשיטי דספרי וכמ"ד פ"ב דכתובות דאל תשכן באהליך עולה היינו שטר פרוע וכהר"ן דאפילו שייר אפשיטי דספרי עולה הוא. ואיתותב מברייתא דסמפון בלא עדים ע"כ גם השטר מקויים בידו דאל"ה האי סמפון חספא בעלמא הוא ובמאי הימני' וע"כ השטר בידו הרי השהה שטר פרוע ואפ"ה מהימן משום דשייר אפשיטי דספרא. אך כל זה הקושי' לפי מאי דס"ל לסוגי' דסנהדרין דמיירי אין עליו עדים כלל וע"כ גם השטר בידו ואפ"ה מהימן ואיתותב ר"נ. אך היש פוסקים ס"ל לפי הסוגיא דב"מ דמיירי רישא מסמפון ביד הלוה וע"כ דחיק ומפרש יתקיים בחותמו היינו למשלינהו לסהדי אי פרוע היא אי לא א"כ גם סיפא דסמפון ביד שליש ואין עליו עדים היינו דלא ידעי' אי פרוע. אבל לעולם יש עליו עדים ואין צריך להוסיף לומר שגם השטר בידו ואלו הי' השטר בידו לא הי' נאמן משום דטען טענת עולה ששיהה שטר פרוע משום פשיטי דספרא וא"כ הלכה כלישנא בתרא אך בעה"ת וטור ס"ל כתוס' ורא"ש וריטב"א דמותר להשהות שטר פרוע בשביל פשיטי דספרי ואין הלכה כלישנא בתרא דר"נ כנלע"ד. ולפ"ז המחבר בסי' נ"ז דפסק כהר"ן דאסור להשהות שטר פרוע משום פשיטי דספרא לא פסק נמי הך דבעה"ת והטור רק הסמ"ע סק"י העתיקו והמחבר לא ס"ל:

ובפירוש לשון שליש מייתי בעה"ת ב' פירושים א' מלשון שילוש שהוא המשולש בין שני בעלי דברים או מלשון שליט ומושל כמו ושלישים על כלו. ולכאורה תלי' בפלוגתת הרבותא דמייתי בעה"ת דס"ל דוקא כשמודים שהושלש בידו אבל אם מכחישו פקדון הוא בידך שוב אינו נאמן א"כ לשון שליש לרמז דוקא כשהוא שלישי בין שני צדדים. אבל רמב"ן ובעה"ת וטוש"ע פסקו אפילו בכה"ג נאמן שהרי עכ"פ הי' בידו לעשות כמו שאומר א"כ פי' שליט ומושל שהשליטו על דבר הזה ומוסרו בידו סביר וקיבל כל מה שיעשה בזה. והנה בתשו' מהרי"ט ח"א סימן צ' מסתברא ליה דאפילו בטוען פקדון מהימן דאי לאו הכי בטלת כחו של שליש שהוקם בלא עדים דלעולם יטענו הבעלים לפקדון או יאמנו הבעלים במגו דפקדון אע"כ כרמב"ן. וש"ך הקשה בהיפוך אי ס"ד השליש נאמן אפילו כשמכחשים אותו א"כ לא שבקת חי כל נפקד יטעון שליש אני (הש"ך הקשה כל אחד יגזול חברו ויאמר הושלש בידי וזה אינה קושי' כל כך אבל מנפקד קשי') והנה הש"ך האריך בזה בסוגיא ודבריו תמוהים כמ"ש כבר בתומים ואענה חלקי ואומר הנה מצינו בשמעתין שני לשונות בטעמו של שליש א' הא הימני' וא' ניתן למחילה. ונ"ל מ"ד משום מחילת בע"ד אין כאן משום נאמנות דשליש אדרבא אנן נימא להבע"ד איך מסרת את שלך ביד זה ולא חששת שיקלקל כגון שיתן הגט להאשה וטרם שתדע שהבעל יבא לערער תינשא לאחר ואפילו אם מוציאין אותה אחר שתערער מ"מ הפסדת אשתך שתצא מזה ומזה או אפשר שתלך למרחקים ותינשא שם ואיך האמנת לזה אע"כ סברית וקבלית ולא שאנו מאמינים שכדברי השליש כן הוא אלא נימא לו יהי' כדבריך עכ"פ סברית וקבלית ומחלת שאם יעשה כן יהי' דעתך מסכמת עמו אמנם ר"ה ס"ל גבי איסור לא ניתן למחילה אבל בממון הימנותא דשליש הוה מטעם הנ"ל ולפ"ז אפילו טוען הפקדתי בידך ולא הייתי שליש מעולם מכל מקום נימא ליה אתה סברת וקבלת כל מה שיעשה נמצא לדעת זו בממון אפילו הבע"ד מכחיש השליש מ"מ מהימן. ומיהו באיסור פליג ר"ה דלא מחיל איניש. ואמנם לטעמי' דהימני' אמרינן כאלו שני המשלישין הרימו בחור מעם והאמינו אותו עליהם והוה כאומר נאמן עלי אבא ע"כ השליש נאמן בכל מה שיאמר אנו מאמינים ושקיבל הגט לקבלה בפני עדי מסירה כהלכה. ויש להסביר זה בלשון הברייתא הודאת בע"ד כמאה עדים והואיל והודאתו כמאה עדים משו"ה השליש נאמן משניהם שהרי שניהם הודו שהוא גברא מהימן ולא ישנה תפקידו ולא יהא חוטא ולא לו כמ"ש בעה"ת והטור וחזקה שליח יעשה שליחותו ולא ישנה דבר כמ"ש בתשו' מיי' לס' משפטים סי' מ"ד כ"ז הודו הבע"ד שככה מוחזק בעיניהם וא"כ הוא נאמן בכל דבריו וזה שייך אפי' באיסור דהרי לולי ערעור היינו אנחנו מאמינים לו בכל כיון שיש גט מחותם בידו לולי שהבעל מערער או אנחנו חיישינן שיבא ויערער וכיון שהוא עשאו נאמן שוב אינו יכול לערער עליו נמצא ע"י שהודאת בע"ד כמאה עדים על ידי זה השליש נאמן משניהם וכ"כ פנ"י. ולסברא זו י"ל בהכחשה וטוען לפקדון מסרתי בידך ולא הודיתי מעולם עליך שאתה נאמן כי אם תכפור בפקדוני במקצת תשבע ואם תכפור הכל היסת איכא קודם שתקנו חזקה שאינו מעיז ושתעשה קנוני' עם אחר לקנוני' לא חיישינן ואם הוא חשוד כולי עלמא לא חשידי אבל בדבר הנוגע בין ב' צדדים שניהם השלישו בידו וזה אומר כך לזה כך או אפי' טוען פקדון על שטר וגט שנזכר בו שם א' המיוחד לזה בודאי היה לו לחוש שיעשה לטובת אותו פלוני שבשטר או הנוגע בענין זה אע"כ היית בטוח שזה האיש אינו חוטא ולא לו והרי הוא נאמן בכל מה שיאמר וזה שייך אפי' באיסורא אך לא בטענת פקדון במשליש חפצים אבל בשטרות וגטין אפי' טענת פקדון אינה טענה דע"כ הימני'. נמצא לרב הונא דלית לי' הימנא רק מטעם מחילה ובאיסורא לא שייך מחילה אין להאמין בגטין בשום אופן אך בממון אפי' נגד טענת פקדון מהימן ולרב חסדא דאית לי' מהימנא נאמן אפי' באיסורא ובגטין ובשטרות אפי' נגד טענות פקדון אבל בחפצים אי טוען לפקדון נתתי לך לא שייך הימני' אבל מ"מ אפשר ס"ל לר"ח גם טענת מחילה דסביר וקיבל אך זה שייך דוקא אי היה לו שם מגו שהיה יכול לעשות כן בשום פעם ונטענת הימני' אפשר אפי' לא היה יכול לעשות מ"מ נאמן כמשמעות רש"י בסנהדרין וכן משמע בתשו' מהרי"ט סימן צ'. ועיין כתובות ס"ט ע"ב המשליש מעות לבתו וכו' כתב שם פנ"י גם ר' יוסי סבר מצוה לקיים דברי המת ובמילתא אחריתי פליגי. ולהנ"ל נ"ל ר' יוסי ס"ל נאמנות של שליש דבלא עדים ובלא כתב השליש בידו סביר וקיבל לכל מה שיעשה א"כ אעפ"י שאמר לקנות שדה הלא סביר וקיבל שישנה מדבריו א"כ אין כאן קפידא וליכא משום מצוה לקיים דברי המת. ור"מ סבר הימני' וידע שלא יעבור על דבריו לשנות דבר וא"כ מצוה לקיים דברי המת ופסק התם רבא ור"נ כר"מ וכן פסקו הפוסקים ואם כן הלכה כרב חסדא דשמעתין:

והנה כפי האמור וכן משמע בכולא שמעתא דר"ה לית לי' הימני' ואמנם מסתמא דגמרא משמע טעמי' דר"ה משום אם איתא וכו' דהאי דוחה סברת הימני' ומלבד שזה עצמו נגד הסברא דבממון דמודה ר"ה נימא בעיר א' אינו נאמן משום הוכחה דאם איתא. גם יל"ד בש"ס דמפרש תחלה טעמא דר"ה ואח"כ טעמא דר"ח ואיפוך אנא דר"ה לא צריך טעם מהיכי תיתי להאמין עד א' נגד ערעורו של בעל אי לאו משום סברת הימני' א"כ בתחלה היה לו לפרש טעמי' דר"ח ואח"כ לומר ר"ה פליג משום אם איתא וכו' ע"כ נלע"ד לרי"ף דמפרש פלוגת' בהולכה דסתמא דתלמודא הוה קשי' להו קושי' תוס' וכל הראשונים לר"ה איך יאומן שום שליח הולכה ומה הועילו חכמים וע"כ צ"ל כמ"ש הרא"ש ריש גיטין דחכמים האמינו לשליח אפי' יבא הבעל ויערער לא משגיחין בי' א"כ איך משכחת הך דינא דר"ה דבעל נאמן ומשני משום אי איתא לגירושין יהבי' ניהלי' כיון דכל נאמנתו משום תיקון חכמים ולא מן הדין דלית לי' לר"ה נאמנות לשליש באיסורא ורק מתיקון חכמים בח"ל שאומר בפ"נ ולזה כשהם בעיר א' ואיכא משום אם איתא לא תיקנו חכמים וכתי' תוס'. ושוב קאמר טעמא דר"ח דהימני' ואפי' בעיר א' לא אלים סברת אם איתא למידחי' הימנותא דשליש. אך ר"ה לית לי' הימנית' ובא"י שאינו אומר בפ"נ אינו נאמן כלל אפי' בשתי עיירות ובח"ל בשתי עיירות מהימן מתיקון חכמים כדכתב הרא"ש ריש גיטין ובעיר א' לא תיקנו חכמים משום דאיכא סברת אי איתא. ולפ"ז א"ש בפשיטות דפריך מברייתא שליש נאמן משניהם ולא צריך לדחוק כמ"ש תוס' דסתם איירי אפי' בעיר א' דלא צריכין לזה כיון דמוכח מברייתא דשליש נאמן בממון אפי' איירי בשתי עיירות ובממון ליכא תיקון חכמים וע"כ משום הימני' ה"ל להאמין בגט אפי' בעיר א' דלא אלים סברת אם איתא וכו' למידחי הימנותא דשליש ומשני ר"ה לית לי' הימני' אלא מחילה ובאיסורא לא מחיל אינש. ומ"מ הוצרכו לפי' תוס' לומר דפריך משום מסתמא איירי גם בעיר אחת דאל"ה הוה קשה על המקשן השני דפריך מוכן לגיטין מאי פריך דילמא התם בב' עיירות ובח"ל ומתיקון חכמים ע"כ כתב משום דסתמא אפי' בעיר א' איירי. וכל זה יש לפרש אליבא דהרי"ף דר"ה ור"ח מיירי בהולכה אבל לתוס' ורוב הפוסקים דמיירי בקבלה לא שייך פי' זה בהש"ס וכן משמע להדי' בתוס' סוף ד"ה אפי' וכו' ויבואר לקמן בדברינו אי"ה. ומריש הוה אמינא הא דלא מייתי ס"פ זה בורר הך ברייתא דשמעתין לתיובתא דר"נ י"ל דברייתא דהתם מבואר טפי דאתחזק בבי דינא דומי' דיוצא אחר חתום שטרות כמ"ש תוס' שם. אבל קשה מ"ט לא מייתי בשמעתין הך ברייתא דסמפון דאפי' באתחזק בב"ד מהימן. ולכאורה י"ל התם לא שייך לדידי' הוה יהיב נהלי' אפי' שניהם בעיר א' הרי בנשליש על פרעון לאחדים וע"כ הוצרך לשליש שביניהם משא"כ ברייתא דשמעתין סתמא מיירי בכל ענין אפי' בחפץ שביד שליש ואמר שנותנו לו לזכות עבור פלוני ושניהם בעיר אחת דשייך שפיר אם איתא ואפ"ה מהימן ושפיר פריך וא"ש. אלא לפי הנ"ל הא ליתא דבהימנותא דממון לא שייך לחלק בין עיר א' לשתי עיירות והדרא קושי' לדוכתה מ"ט לא פריך בשמעתין מברייתא דסמפון וצ"ל דהמקשן ידע יש לחלק בין איסורא לממונא וסמיך עצמו אסיפא וכן לגטין ומשו"ה לא הו"מ לאקשוי' מברייתא דסמפון:

התקבל לי גטי וכו'. ז"ל רמב"ם פ"ג מאישות הלכה ט"ו כל העושה שליח לקבל קידושין צריך לעשות בפני עדים אבל האיש שעושה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמיתת הדבר לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינו צריכין עדים כמו שליח הגט וכמו שליח שהרשוהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו ואינו צריך עדים עד כאן לשונו. והראב"ד השיג מאי ראי' מגט שהכתב מוכיח שהוא מחותם בעדים. וכ"כ הר"ן בקדושין פ' האומר והמהרי"ט בתשו' ח"ב סימן מ"ג דף ס"ה עמוד ג' כתב מה מועיל חתימת הגט שבידו שעי"ז ידעינן שמסרו הבעל בידו ולו יהא שהבעל מודה הא אין דבר שבערוה פחות משנים אפי' בעל דברים מודין וא"כ מ"ט נאמן שליח הגט ע"כ משום דלא בעי' שנים כ"א בגמר הענין ולא בהתחלת שליח הולכה וכמ"ש סברא זו הרא"ש פ"ב דקידושין סי' ז' על דברי רמב"ם הללו. וכשאני לעצמי הוה אמינא לפמ"ש הר"ן פרק הזורק דלר"א עדי מסירה דוקא כרתי ולא אף עדי חתימה כלל והא דמכשרינן בעדי חתימה לר"א משום דע"י תפיסת הגט אנן סהדי שנמסר לידו מהבעל ואנן עדי מסירה ע"ש ולפ"ז יפה הקשו הראב"ד והר"ן דאין ראי' מגט לקדושין בכסף דאנן סהדי הוה כמו עדי מינוי השליחות משא"כ בקידושין שאין כתב מחותם בידו. אך הרמב"ם לית לי' סברא הנ"ל אלא לר"א אף עדי חתימה כרתי אבל מה שאנו רואין הגט ואנן סהדי זה לא מיקרי לא עדי מסירה ולא עדי מינוי שליחות וכיון שאפ"ה כשר שליח להולכה בלא עדי מינוי שליחות ה"ה בקידושין שוב מצאתי כן באבני מילואים סי' ל"ה והנאני:

והרמ"ך הובא בכ"מ השיג על הרמב"ם הרי בפ"ט מגירושין הל' ל"ב מבואר בהרמב"ם שליח שאין גט מחותם בידו כיון שאין חתימת עדים בגט צריך ב' עדים על שליחותו שאין ע"א נאמן בערוה ע"ש. והרי קדושין של כסף כגט שאינו מחותם ואמאי יאומן בלא עדים. וי"ל וכמדומה לי שלזה נתכוון גם מהרי"ט בתשו' הנ"ל דבגט שאינו מחותם אפי' שנאמן לשליח שנתמנה שליח והבעל מסר גט שאינו מחותם הלז בידו. מ"מ גוף כתב הגט צריך כמה תיקונים בענין כתיבתו לשמה וכדומה ואם נאמינו גם על זה הרי זה עיקור וגמר דבר שבערוה וצריך שנים מגזירת הכתוב משא"כ שליח כסף קידושין כיון שבהתחלת הערוה לא צריך שנים ואנו מאמינים שנתמנה שליח שוב אין קפידא בכסף קידושין איך ומה הוא רק עיקור הערוה נגמר במסירה ליד האשה בפני עדים. אבל למינוי' שליחות לא בעי עדים בשליח הולכה לא בקידושין ולא בגט מחותם. אך בשליח קבלה צריך עדים במינוי וכתב רא"ש פ"ב דקידושין סי' ז' לחלק בין גמר הערוה ובין התחלת הערוה. ופי' מהרי"ט דשליח הולכה מהבעל דיש מעשה אחריו היינו מסירת גט להאשה בחזוק או דבעל ה"ל מינוי השליחות כהתחלה ולא בעי ב' אבל בשליח קבלה שמינתה האשה ואין בידי' שום מעשה אחר זה אלא מה שמינתה השליח כידה זו היא גמר מעשה שלה לא מהני בלא ב' ככל דבר שבערוה וכ' שם הרא"ש שהרמב"ן כ' דשליח קבלה בעי' ב' עדים במינויו מוכח ממשנתינו דצריך שנים שאמרה בפנינו קבל ע"ש ולא ידעתי איך מובן כן דמשנתינו בעי' שנים לאמיתת הדבר אבל אי היינו יודעים שנתמנה שליח קבלה והבעל לא היה מכחיש אפשר אפי' נתמנה בינו לבינה מהני. מיהו דשליח הולכה לא בעי' עדים למינוי נ"ל שהרשב"א הקשה לר"ח איך שליש מהימן מדהוה מצי למיעבד ש"מ סביר וקיבל א"כ עתה נעשה שליח שהרי לפי דברי הבעל מסרו תחלה לפני עדים רק לפקדון אלא שסבר וקיבל אם יאמר לגירושין יהיה מרוצה והא עכ"פ אין כאן עדים ותי' אנן סהדי ע"ש. והיינו לסברת הר"ן הנ"ל כל שאנו רואים הענין ואנן סהדי ה"ל כעדים וא"כ הכא שיש עדי אמירה שהאשה עשתה לשליח קבלה אלא שהבעל טוען שביטל השליחות ונתנו לפקדון ואנן סהדי שהבעל סביר וקיבל שאם ימלוך ויתן לגירושין גם דעתו מסכמת א"כ נתמנה עתה לשליח אבל אי לא נימא כהר"ן קשה וצ"ל כהרי"ף דר"ה ור"ח מיירי בשליח הולכה דלא בעי עדי מינוי שליחות. ובזה נ"ל ליישב מה שקשה לפמ"ש הר"ן דהאי דאמר איסורא לא ניתן למחילה איננו בהחלט דהרי אמרי' לעיל נאמנת עלי שלא פייסתי אלא אין דרך למחול באיסור אבל אי מחיל מחול וקשה א"כ מידי ספיקא לא נפקא ומ"ט אר"ה בעל נאמן ה"ל למימר ספיקא הוה ולהנ"ל ניחא להר"ן דמיירי בשליח קבלה דצריך עדים במינוי ואין כאן עדים אלא מכח אנן סהדי. ולר' הונא דס"ל באיסורא אין הכרח שימחול ויהא סביר וקיבל וכיון שאין הכרח אפי' לו יהיה שזה סביר וקיבל ומחיל מ"מ ליכא כאן אנן סהדי וממילא אין כאן שליחות דשליח קבלה וצריך ב' עדים במינויו. ולהוכיח ממשנתינו דעדי קבלה היינו עדי מינוי שליחות נ"ל רמב"ן לטעמי' מוכח כן. הנה תוס' כתבו דאפי' הן הראשונים לומר דלא חיישינן שמא שכרתן דנראה כמשקר שהיה בהזדמן בעיר כשנעשה שליח ובעיר שקיבל הגט דמתני' מיירי נמי בשני עיירות. ורמב"ן לא ניחא לי' בהא דמבואר לקמן סוף פרקין דתרי לא חשידי ע"כ כתב דאה"נ לא הוה רבותא לדינא אלא למעוטי בגברא דברישא הוה ד' גברי ב' כתי עדים ובמציעתא רק תרי גברי הן הראשונים והן האחרונים ע"ש. ונ"ל בסיפא דסיפא א' מצטרף עמהם מודה רמב"ן להתוס' דכיון דמיירי בשתי עיירות ה"א דשכרתו דחד חשיד כמבואר לקמן סוף פרקין. דהרי בסיפא חד מצטרף עמהן הוה אפושי גברי וע"כ צ"ל דמודה רמב"ן. והנה בירושלמי קאמר אמשנתינו מדבעי ב' כתי עדים ולא מצטרף שליח עמהם ש"מ קרוב כשר לשליחות הגט ומיירי בקרוב דפסול עדות ע"ש. וצ"ל דזה היה פשוט מאד דשליח מצטרף לעדות וסמכה המשנה דמדלא נקיט שליח מצטרף נדע דמיירי בקרוב. מיהו לרמב"ן קשה כיון דכל עצמו לא אשמעינן מידי אלא רבותא למעוטי גברא א"כ ה"ל למתני בהדיא ואם איננו קרוב סגי בשליח ועוד א' המצטרף באמירה ובקבלה והוה רבותא רבה. אע"כ דמסתמא עדי אמירה הן עצמם עדי מינוי השליח ולמינוי השליח לא מצטרף השליח מפני שהוא בעל דבר עצמו ומעיד על עצמו וע' טוש"ע סימן קמ"א בשם הרא"ש. ומוכח דשליח קבלה בעי ב' עדים למינוי. והירושלמי אפשר ס"ל תרי נמי חשידי דלא כש"ס דילן סוף פרקין וא"כ י"ל כתי' תוס' דקמ"ל מתני' דלא חיישינן ששכרתן אבל משום מיעוטי גברי לא בעי למיתני בבא יתירה:

היוצא מהאמור דכל אשה שאין גיטה חתום בידה ואומרת שנתגרשה ע"י שליח צריכא ב' כתי עדים א' שיאמרו בפנינו נתמנה שליח או לקבלה מהאשה או להולכה מהבעל דאע"ג דשליח הולכה לא בעי עדי מינוי מ"מ כשאין גט חותם בעדים צריך גם להרמב"ם כנ"ל. וב' שיאמרו בפנינו קיבל הגט מהבעל בשליח קבלה או בפנינו נמסר להאשה משליח הולכה וזה ברור. ולפ"ז קשה מאי טעמא נקטה משנתינו בשליח קבלה דוקא הלא גם בהולכה הדין כן והכי ה"ל למיתני האשה שאומרת נתגרשתי ע"י שליח צריכה ב' כתי עדים. ולהנ"ל י"ל קצת דלא מיתני לי' בחד בבא דשליח קבלה דצריך עדי מינוי אין השליח מצטרף ובהולכה דלא בעי סגי בשליח וע"א המצטרף ולא רצה להאריך כל כך. אבל יותר נראה לפמ"ש ריב"ש סימן שי"ח בשם הרמ"ה בגט שאין עדים חתומים עליו ע"י שליח צריכין שיהיה עדי קבלת הגט מהבעל ועדי מסירה להאשה כת א' דאל"ה ה"ל חצי דבר ומשנה למלך פ"ט מגירושין הל' ל"ב כתב שרמב"ם חולק וצ"ל דרמב"ם ס"ל כהתוס' כל שראו העדים כל מה שיכולין לראות הוה דבר שלם והיינו לרבנן דקיי"ל כוותייהו אבל לר"ע מודה רמב"ם דלא מתכשרי בב' כתי עדים וא"כ א"ש דלא נקט מתני' בהולכה ג"כ משום דלא מיתני לי' שפיר דבקבלה סגי בשני כתים דעדי אמירה הוה דבר שלם משא"כ בהולכה. ובזה א"ש דבב"ק וב"ב פריך בסתמא לימא מתני' דלא כר"ע ומאי קושי' הלא באמת הלכה כרבנן אלא מטעם כיון דמתני' דגטין לא נקיט עדי הולכה דלא נחית לפלוגתא דר"ע ורבנן א"כ לא יתכן שיהיה הנך דלא כר"ע. ולפ"ז יש מזה הכרח דהלכה כר"ח דהרי הא דמיירי משנתינו בע"מ ור"א היא בלי עדי חתימה היינו משום קושי' ש"ס לר"ח דאמר הימני' אבל לר"ה דס"ל באיסורא לא מחיל לק"מ קושי' ש"ס ומתני' בעדים חתומים על הגט ולא צריך בעדי הולכה עדים על השליחות ולא הו"מ למינקיט בשליח הולכה ולא מוכח דמתני' כר"ע ולא הוה מקשה בב"ק מתני' דלא כר"ע אע"כ הלכה כר"ח:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף