חידושי הרי"מ/גיטין/כה/א

חידושי הרי"מ גיטין כה א

דף כ"ה ע"א

גמרא כולן אין פוסלין. ופי' רש"י דהתם מיהת להא מלתא נכתב לשמה וכדינו משא"כ הכא ע"ש, וקשה דבשלמא אם הי' הדין שם דלמה שמגרשה היא עכ"פ מגורשת רק כיון שלא התירה אינה מותרת הי' שפיר כדברי רש"י ז"ל דמ"מ להא מלתא היא מגורשת ופוסל. אבל באמת מבואר שם באמר חוץ לפלוני דאינה מגורשת כלל אף לאותן שהתירה דלא הוי כריתות וא"כ ממילא גם לגבי דידי' שאמר מגורשת ממני לא הוי גט כלל דאינו כריתות. ומה חילוק בין מה שאמרה תורה שכשאינו כריתות אינו גט או מה שאמרה תורה שכשאינו לשמה אינו גט. ונראה לישב דבאמת במה שאמרה תורה תנאים אלו שלא יהי' שיור בגט ושיהי' לשמה וכה"ג י"ל ב' פירושים או שהתורה הטילה תנאים לגמרי שזולתם לא תהי' מגורשת כלל אף ממנו. או י"ל שהטילה התנאים רק לענין והיתה לאיש אחר שהגט יתיר אותה ע"ז צריך תנאים אלו אבל לענין שתהי' מגורשת ממנו אין צורך כלל לתנאים אלו וממילא פוסל מן הכהונה אך חזינן מדגלי רחמנא ואשה גרושה מאישה כו' שאפילו לא נתגרשה אלא מאישה תיאסר לכהונה. והיכא משכחת לה שלא נתגרשה רק מאישה הא בכה"ג אינו כריתות וגם מאישה לא נתגרשה וע"כ גלי קרא דתנאי זה שכ' בגט שיהי' כריתות ולא יהי' בו שיור אינו רק תנאי שהגט לא יתירה לעלמא רק באופן זה. אבל לענין להתגרש ממנו שפיר מגורשת אף שיש שיור ואינו כריתות ממילא פוסל מכהונה. אבל לענין לשמה ושאר דברים דאין לנו לימוד שיהי' התנאי כנ"ל. אמרינן כפשוטו שהתורה הטילה התנאים שזולתם אינה מגורשת כלל אף ממנו ואינו פוסל ג"כ דאין לנו לימוד בהיפוך וממילא לענין שתהי' מגורשת ממנו בעינן כל התנאים ג"כ שיהי' לשמה ושאר דברים. ורק התנאי דכריתות הוא להתירה כנ"ל. ופי' רש"י ז"ל שפיר דלהא מלתא מיהת לשמה נכתב והיינו כנ"ל:

גמרא בעי כו' תניתוה יתר ע"כ כו'. תמוה הא ידע מתני' ובעי תולה בד"ע כדפריך אביי א"כ עיקר התירוץ דל"ש בין תולה בד"ע לד"א וזה חסר מהספר. ולמ"ש לעיל י"ל דאי לא בעי שליחות בכתיבה הוי תולה בד"א נגד הסופר ואי מטעם שליחות הוי תולה בד"ע והיינו דמספקא ליה לר"ה ופשיט ליה דתנן יתר ע"כ ומוכיח דכלהו רק משום לשמה פסלינן ואי בעי שליחות א"כ כל הני דרישא פסולין משום דאין כאן שליחות וא"צ משום לשמה ולא שייך יתר ע"כ שאינו ענין להני ומוכח דא"צ שליחות רק משום לשמה ושוב הוי תולה בד"א ומוכח דג"כ אין ברירה כנ"ל ומיושבד לכאו' מיותר מה דמייתי יתר ע"כ דסגי דתנן אמר ללבלר כו' ולהנ"ל א"ש. אך למ"ש לעיל כיון דבלי ציוי הבעל פסול ושוב כיון דלגבי בעל הוי תולה בד"ע וא"כ שוב פסול כמו בלא ציוי כנ"ל רק לתוס' עירובין דבלי צווי מדרבנן פסול שוב י"ל מדרבנן יש ברירה גם בתולה בד"ע כנ"ל. ויתישב כל ק' תוס' שתמהו דמסיק בנדרים שה לבית כו' לאו דאורייתא ע"ש גם תמוה מה דאמר אביי בעי מיניה תולה בד"א ופשיט ליה בד"ע והדר מותיב ליה תולה בד"א שזה מיותר ולא קשה כלל כמ"ש תוס' דשפיר מותיב למה דפשיט ליה. ולמ"ש י"ל דהיינו דקפריך אביי כיון דבעי תולה בד"א ואיך פשיט ליה תולה בד"ע הא זה ידע וע"כ דפשיט ליה כנ"ל שנגד הסופר הוי תולה בד"א ואי ס"ד יש ברירה היה מהני דנשאר רק מה שבלי ציוי שהוא מדרבנן ובדרבנן יש ברירה אף תולה בד"ע א"כ איך הדר מותיב ליה תולה בד"א מפסח הא כיון דשה לבית ל"ד רק דרבנן ובדרבנן הא פשיטא ליה דגם תולה בד"ע יש ברירה כנ"ל. ודחי רבא דלמא פשוט ליה דל"ש בין בד"ע לד"א והיינו ג"כ מדתני יתר מכן ולא תני יתר כותב טופסי גטין כק' תוס' והיינו דע"כ לא צריך ריש זבחים כו' רק למ"ד יש ברירה וכ' תופסי גיטין כשיצטרך הוברר כו' משא"כ אי אין ברירה פשוט דפסול ואף שהוא תולה בד"א ולכך כיון דתני יתר כו' לאיזה שארצה דאין ברירה שוב גם טופסי גיטין פסול והיינו משום דל"ש בין תולה בד"ע לד"א כנ"ל אבל גם במשנה נגד הסופר חשיב ג"כ תולה בד"ע דפסול מה"ת בלי ציוי הבעל כמו דקי"ל באמת כנ"ל:

אלמא אין ברירה. אם הוא לשון הגמ' היינו משום דהוי מ"ל דאדרבא פשוט ליה מדתני תולה בד"ע ולא נקיט רבותא תולה בד"א ש"מ תולה בד"א י"ב. ולכך אמר דמשמעות לשונו דפשיט דא"ב או הוא לשון ר"י גופיה דלא נטעי כנ"ל:

הריני שוחט כו' שיעלה מכם פירש"י יהא נמנה עליו ואני מקנה לו חלקי בשעת שחיטה ומה בעי רש"י בזה. ונראה דלכאו' י"ל דמקנה לו מעכשיו חלקו כשיעלה אח"כ וא"כ מה קא' דיקא נמי כו' לאחר שחיט' מי מתמני כו' הא שפיר י"ל דאחר שהמנה מי שיעלה ראשון חזרו והמנו כל א' את אחיו על חלקו גם מעכשיו דרשאי למנו' על חלקו כדא' בפסחים ע"ש. ושפיר כיון שיכנס א' זכה למפרע ומזכה אחיו עמו שנמנו למפרע קודם שחיטה כנ"ל כיון דיש ברירה למ"ד חוץ לירושלים אינו דרך רחוקה או למ"ד אי בעי עביד כנ"ל. אך א"כ גם ר"א לא פריך מידי די"ל שנכנס קודם שחיטה ואף דא"ב מ"מ בשעת שחיטה כבר הוברר. אף שא"י כמו וכבר בא חכם דמהני אף אי אין ברירה וע"כ דמשמע ליה שמקנה בשעת שחיטה ודייק שפיר ולכך פירש"י כנ"ל. ובזה י"ל לשון הש"ס דתמוה מאוד שהשיב מה ענין פסחים אצל גטין כאלו יש חלוק הא א"צ לחלוק שהמנה כולם והיה ל"ל מה ענין לברירה וי"ל דתמוה למ"ש תוס' לעיל דאף מ"ד יש ברירה מודה בגט לענין לשמה דצריך להיות מבורר א"כ קשה באמת מה ענין פסח לגטין דבזה לכ"ע אין ברירה ולכך י"ל דלענין למנוי' שייך ג"כ כמו בגט דאיש לפי אכלו תכוסו הוא שיהיה מבורר המנוים ולכך פריך ר"ה כנ"ל:

אמנם למה באמת לא נפרש המשנה כנ"ל דהמנה מעכשיו ואח"כ חזר כל א' והמנ' אחיו מעכשיו אם יכנס הוא קודם ויזכה למפרע ממנה אותם על חלקו כנ"ל ונכנס קודם שחיטה. אך י"ל דא"כ מאי קמ"ל הא בשעת שחיטה כולם כבר מנוים ואף אי אין ברירה מהני. אמנם למאי דמשמע מרש"י ז"ל שצריך להקנות למנוים חלקם בפסח א"כ במתנה ע"כ צריך ק"ס או משיכה דאין אדם זוכה בשלו לאחרים דמשמע שכבר יש לו הפסח. וא"כ כיון דמשוך ולא תקנה אלא אחר ל' לא מהני דכלה משיכתו וכן בק"ס הדר למריה א"כ ג"כ לא מהני רק מטעם ברירה שיחול למפרע הקנין משיכה ואינו מבורר עתה למי מהם מקנה שתועיל המשיכ' רק כשנכנס אח"כ הוברר דזה קנה א"כ שפיר אף דמיירי בנכנס קודם שחיטה קמ"ל רבותא דיש ברירה. אך שוב לענין זה אין קושיא על גט דבעי מבורר ואין ברירה דבשלמא לענין מנוי' י"ל דצריך מבורר אבל לענין הקנין הוא כמו בכל הקנינים. ודחי ר"ה שפיר מה ענין פסחים לגטין והיינו כחלוק הנ"ל שכ' תוס' דבעי שיהיה מבורר ואף דמנוי' דמי כנ"ל. מ"מ כאן מיירי שנכנס קודם שחיטה ובשעת שחיטה מבורר המנוי' רק שיועיל הקנין למפרע ובזה יש ברירה ולא דמי לגט כנ"ל רק דקשה כיון שכל א' המנה לאחיו למה אמר על מי שיעלה ראשון כיון שמ"מ יהיו כולם מנוים היה לו בעצמו למנות כולם ע"ז אמר האמר ר"י כדי לזרזן במצות שהוא יהיה עיקר שמזכה רק לזה. רק שזה המנה את אחיו על חלקו וא"ש. ואמר אח"כ דיקא נמי מלשון מזכה אחיו עמו דמשמע אב מזכה לו למפרע א"כ בשלמא אי מינה מעיקרא לזה י"ל דנכנס הא' קודם שחיטה וקמ"ל דמהני קנינו למפרע ומזכה אחיו אז אבל אי יכנס אחר שחיטה ומהני משום ברירה עכ"פ איך מזכה אחיו אבשרא קאי כו' וי"ל דקאי אגדולים. ואי מיירי בקטנים כמ"ש בנדרים בל"ז א"י לפרש שהמנה כל א' אחיו על חלקו דא"י לזכות לאחרים דאימעיט מאיש כו' כנ"ל:

עוד י"ל דהא תוס' תמהו דמסיק בנדרים דשה לבית אבות ל"ד ולא צריך מנוי כלל. ותירץ דקאי למ"ד דאורייתא ע"ש. וקשה דליכא מאן דפליג ובפסחים נדחקו תוס' הרבה דחשוב כאמנינהו דא"צ מינוי וגם פסחים פ"ח ביתום כו' אפטרופוס כו' דאמר ש"מ יש ברירה ואמר ר"ז שה לבית מ"מ ע"ש ופי' תוס' דהיינו הך דנדרים דשה לבית אבות לאו דאורייתא ע"ש ותמוה הלשון דבעי למימר שא"צ ומייתי דמהני וכן הקשו תוס' דאיך מאכיל לקטן שלא למנויו ותי' דאיכא חנוך שרי. וג"כ תמוה דמשום חנוך דרבנן יהיה מותר אסור תורה ומ"ש דוקא דומיא דשרצי' ונבלה הא מה"ת הוי דומיא ע"ש. וצ"ל דוקא מתכוין להאכיל אסור וכשמתכוין לחנוך מצוה דרבנן מ"מ לא קמכוון להאכיל אסור. דאף דמתעסק בחלבים חייב היינו האוכל לא המאכיל דנגדו הוא כשאר אסורי שאין אכילה וקטן אוכל אין ב"ד מ"ל כו' ע"ש. או י"ל דלא הוי דומיא רק בדבר שכשהוא גדול אסור משא"כ שאין המינוי מועיל בשביל שהוא קטן מ"מ אין כאן אסור אכילה שלא למנוי' דכשהוא גדול היה מוני' עכ"פ צריכין לדחוק ולחדש טעם. ועוד קשה בנדרים דאמר שה לבית אבות לאו דאורייתא ולא אמר שום טעם מנ"ל דקרא לאו כפשטי' מה שמפורש והנה שם בנדרים פי' תוס' ור"ן וש"פ דלא אסרה תורה אכילה שלא למנוי' רק מי שאפשר לו למנות ע"ש וממילא קטן מותר לאכול אף שאין מנויו מועיל ע"ש וסותר לד' תוס' דפסחים הנ"ל והיה נראה לע"ד פשוט דתרווייהו צריכי דבנדרים דמסיק דצריך דעת והפריש פסח ע"ח לא עשה כלום א"כ א"א בקטנים שיחשב מצוים ע"כ שה לבית אבות לאו דאורייתא דהא מקרא דויקחו איש שה לב"א יליף בקדושין שאיש זוכה ולא קטן שא"י ליקח המשפחה ע"ש ברש"י מ"ב ע"א. וממילא לרוב הפ' דל"ל זכיה מה"ת לקטן כלל וא"י לזכות בשבילו כלל ע"כ שה לב"א לאו דאורייתא שיחשב חלק בו רק דא"כ לא היה אוכל בפסח שלא למנויו. וע"ז יליף בפסחים שה לבית מ"מ דהגם שאינו מנויו מינוי רשאי לאכול כיון שפסח כשר דהוי למנוי' ושלא למנוי' דכשר ולכך אהא דיתום ואפטרופוס מייתי קרא דשה לבית מ"מ. וזה מפורש ברמב"ם פ"ב מה' ק"פ שכ' ושוחטין על הקטנים שיהיה מבה"ח לא שתהיה ח' כולה קטנים שאינן בני דע'. והכ"מ תמה דטפי היל"ל דכ' איש וכ' דאפשר שאין ב"ד ואין הקדישן כו' והמל"מ תמה ע"ש וכ' משום דאמעוט כרת וממילא כו' ע"ש. ותמוה איך אשתמט להו ש"ס דנדרים הנ"ל דמפורש משום דצריך דעת אין המנוי בשבילם מועיל והיינו טעם הרמב"ם ז"ל שאינם ב"ד והוי כנ"ל הפסח שלא למנויו ולא אתרבי כלל שיהיה כשר רק מכלל החבורה שיש גדול ג"כ דהפסח כשר שוב אתרבי משה לבית דאוכלין כנ"ל. ותוס' קדושין שם ד"ה איש דס"ד הואיל דשייך כו' וצריך להמנות עליו ע"ש והא קי"ל שה לב"א ל"ד ולמ"ש הוא רק עכשיו דאמעיט מאיש אבל אי לא כ' ס"ד דזוכין בשבילו מדאוכל מקרא דשה לבית כנ"ל ומ"מ לשון תוס' משמע דבאמת צריכין למנות ע"ש. ולכך י"ל דהא קשה למאי דבעי בנדרים תורם משלו על של חבירו אי זכין לאדם כו' וכ' תוספ' ורשב"א אף דבתרומה בעינן לדעתכם ושליחות ולא סגי בניחא ליה לחוד. ותירצו דדוקא תורם משל חבירו אבל משלו מהני משום דזכות היא וחשיב לדעתו ע"ש. וג"כ תמוה לי שכ' זה מסברא והוא מפורש ערכין כ"א דאמר עולה צריך דעת כו' ל"צ דפריש ליה חבריה מ"ד כי בעינן דעת מדידיה אבל מדחבריה לא קמ"ל זמנין דלא ניחא ליה דליכפר במידי דלאו דידיה ע"ש. ומפורש דא"ל סברא דלא ניחא ליה כו' הי' מהני מדחבריה וחשיב דעת כמו בתורם כנ"ל. רק הסברא דזמנין לא ניחא והיינו הך דאמר בש"ס בתורם ג"כ ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה כו'. וא"כ קשה הא אפשר שיהי' הקטן מנוי' כיון שהאב מפריש משלו עליו דמשום זכות חשיב לדעת. וגם מה פריך יפריש פסח ע"ח שכן מפריש על בניו כו' דלמא על חבירו לא מהני דזמנין דלא ניחא ליה רק למעבד מצוה בגופיה משא"כ בקטן דא"א לו בעצמו לכ"ע הוי זכות כדקי"ל פ"ק דכתובות [י"א א'] גר קטן כו' ע"ד [ב"ד] בפרט באביו דניחא ליה במאי דעביד אבוה כדאמר התם ע"ש. וצ"ל דס"ל כמ"ד א"י גדול לזכות לקטן מה"ת רק זכיה דרבנן. וממילא א"א מטעם זכיה וע"כ שה לב"א ל"ד. ואתרבי דמ"מ יכול לאכול כנ"ל. וא"כ שפיר נקיט ל"ד דמדרבנן כיון דתיקן זכיה שוב אפשר להם להמנות ולזכות בשבילם. ממילא אסורין מדרבנן לאכול בלי מנוי וצריך לזכות בהם כנ"ל. ואי"ל ג"כ שפיר כאן מאי ענין פסחים כו' דבדרבנן יש ברירה. ואמר ר"י כדי לזרזן כו' היינו שהמנה כולם ולא הודיעם כמ"ש רש"י פסחים. ומ"מ אי הוי צריך מה"ת שיהי' להם חלק הי' כעודר בנכסי גר כו' דלא נתכוונו לקנות רק משום דמה"ת א"צ א"כ מתכוונים שיהי' להם חלק דעכ"פ יאכלו רק לזה שמזכה בפי' מהני גם מדרבנן ושוב מהני גם שלא הודיעם. ואמר שפיר בשלמא דאמנינהו מעיקרא כו' דמדרבנן צריך מנוי' כנ"ל. ותוס' שכ' דאיכא מ"ד שה לב"א דאורייתא י"ל מאן דס"ל דזכין לקטן מה"ת כמ"ש תוספ' בכמה דוכתי א"כ מה"ת יכולין למנות כנ"ל. וצ"ל דש"ס דנדרים כמ"ד אין זכין מה"ת כנ"ל:

או י"ל דהא קי"ל יאוש של"מ לא מהני ומדמי בש"ס ביתמי וקטן לישל"מ. רק הא דזכין לו מה"ת הוא כמ"ש הש"ך ז"ל דוקא כעין יאוש דאם הי' יודע הכל שימצא והיכן הוא לא הי' מיאש רק אי הוי ידע מקצת שנגנב או נאבד ולא היכן זה לא מהני משא"כ בדבר שניחא ליה לגמרי ואי הוי ידע הכל ג"כ הי' עושה מהני ע"ש. וממילא בזכי' שפיר אי הוי ידע כו'. וכן בקטן אלו הי' גדול ובן דעת הוי ניחא ליה כנ"ל א"כ בהנ"ל דבגדול לא ניחא דמשום דנ"ל למעבד בעצמו שוב י"ל כיון דרק משום שהוא קטן הוי כמו בישל"מ ולא מהני דלא חשיב מדעת. משא"כ לרבא דישל"מ מהני חשוב גם בקטן מדעת וסבר שה לב"א מה"ת כנ"ל. אך א"כ לדידן קי"ל תורם משלו על של חבירו מהני למה באמת הפריש פסח על חבירו לא יועיל הא חשיב מדעת. וצ"ל דפסח ודאי ניחא ליה יותר בעצמו. ואפשר כיון דבעי ושחטו כו' רק מטעם שליחות כמ"ש ריש פ"ב דקדושין. וא"כ אף דזכין של"מ מ"מ לא מקיים ושחטו. וממילא שייך ניחא ליה כו' לכ"ע. ובערכין כ"א ע"ב פליגי שמואל ועולא אי הפרשה מדעת בעולה או כפרה ע"ש ובפסח משמע לכ"ע הפרשה מדעת. וי"ל דבאמת תליא בפלוגתא הנ"ל ואי זיכה לו בהפרשה שוב הוי שלו ולא מהני בכפרה ניחא ליה. או דכיון דצריך דעת לא מהני זכין לאדם כו':

עוד לע"ד בפשיטות דכאן כ' תוס' דקאי למ"ד שה לב"א דאוריית' ובפסחים פי' תוס' אא"ב דאמנינהו מעיקרא היינו דהוי כאלו אמנינהו דא"צ מינוי ע"ש והלשון דחוק. ורש"י ז"ל פי' כאן שהמנה כולם ולא הודיעם מה בלבו ע"ש. ונר' דהא אמר ר"ז שה לבית מ"מ היינו הקטנים א"צ מנוי רק דממילא כיון שסמוכים ע"ש אביהם חשיב כמנוים דהא דאמר שה לב"א לאו דאורי' היינו ויקחו כו' שה לב"א שיקח בפירוש בשבילם ל"ד דאין זוכה לקטן כו' כנ"ל רק דממילא הם כמנוים. אבל אם יאמר האב בפירוש דאינו ממנה אותם לא הי' רשאין לאכול שלא למנוי' כנ"ל. והיינו דאמר שה לבית מ"מ בסתם כנ"ל. וא"כ כשאמר הריני שוחט ע"מ שיעלה מכם כו' אם לא הי' בלבו למנות כולם הי' כאמר בפירוש שאינו ממנה שאר בניו רק אותו שיעלה ולא היו רשאין להאכילם כנ"ל רק לפי שהי' בלבו למנות כולם רק כדי לזרזן כו' אמר שוב אין הדבור מורה לסתום מה שבלבו ונשאר סתמא דהוי כמנוי' כנ"ל רק עדיין קשה דאמר כדי לזרזן כו' והיינו שיחשבו שלא המנה רק אותו שיעלה והא כיון דאין ברירה גם על זה שיעלה אינו מועיל כלום ועל זה אמר ר"י שפיר מה ענין פסחים אצל גיטין דבגט סתמא פסול רק על ידי שאומר לאיזה שתצא כו' וכיון דאין ברירה פסול משא"כ פסחים דמסתמא כשר דהוי כמנוי' כנ"ל. רק להיפוך שיהי' כאלו פירש שאינו ממנה רק כשיעלה ראשון כו' בזה אדרבה כיון דאין ברירה חשיב סתמא דמהני. דכאן סתמא להני אוכלין קאי ועדיף מהך דפסחים לאוכליו ושלא לאוכליו ע"ש. ודחי שפיר אח"כ דאמר אא"ב דאמנינהו מעיקרא דכיון שאמר בפירוש הריני שוחט ע"מ שיעלה צריך שיהי' בלבו שממנה כולם רק כדי לזרז אומר כנ"ל. עוד י"ל דכיון דכדי לזרז איגלאי מלתא שהי' זריז גם אז והוי כהאי דכבר בא חכם ומייתי שפיר תניא נ"ה נמצאות בנים זריזים כו':

שם גמ' אמר אביי קבעי תולה בד"א ופשיט תבד"ע והדר מותיב כו' ותמוה כמ"ש תוס'. ונראה דהנה רש"י פי' החלוק בין תולה בד"ע דאא"ל הוברר למפרע דלהאי דהא מדאתני גילה שמסופק ע"ש. ונראה דהיינו כדאמר פ"ק דחולין דאי בהמה בחיי' עומדת לגדל אף אי י"ב לא אמרינן נשחטה הוברר דהי' עומדת לשחיטה כיון שלא הי' עומד לכך אף שנשחטה ע"כ נשתנה רצונו ממה שהי' אתמול. רק אי עומדת לשניהם תליא אי יש ברירה ע"ש. ולכך בתולה בד"ע א"א לומר דהוברר שזו הי' עומדת להתגרש דא"כ הי' מפרש לזו וע"כ שהי' אז מסופק ואח"כ נולד שינוי רצון לגרש זו משא"כ תולה בד"א. ולמ"ש מיושב מה דתמוה לכאור' דחשיב הך דלוקח יין תולה בד"ע ופירש"י שהוא עצמו מוציא היין ע"ש. ומה שייך בזה טעם רש"י דהי' לו לברר הא הי' צריך לומר כן שלא הי' לו כלי או שהי' שבת ואין שום גלוי דעת שפותח כו'. ולמ"ש י"ל דהא שתה ממנו א"כ א"א לומר שהוברר שהי' רק זה עומד להפריש אז כיון שמפריש דהא אם לא הי' שותה יכול להיות שזה ששתה הי' מפריש או עכ"פ מקצת ממנו וכיון שיש שינוי הוי כמו בתולה בד"ע כנ"ל. ומיושב מ"ש [רש"י] חולין פ"ק י"ד אלמא לר"י ל"ל ברירה וחייש שמא תרומה שתה ע"ש. ותמוה דהו"ל טבל שתה דלא מהני למ"ד א"ב הקריאת שם תרומה. ולמ"ש י"ל דלענין קריאת השם מהני כמו תולה בד' אחרים שכ' רש"י דהא גמר בדעתו מעיקרא לאיזה שתצא כו' כן כ"ש דבזה גמר בדעתו מה שעתיד להפריש יהי' מה שיהי' דאין שום חלוק. רק מ"מ אם א"ב ל"א הוברר שזה הי' עתיד להפריש כמו גבי פרוטה שתעלה מהכיס סוף מעילה וערובין. וכיון שיש שינוי ששתה הוי כתולה בד"ע שמא מה ששתה הי' עומד להפריש או עכ"פ לפי ערך וממילא תרומה שתה כנ"ל. וא"כ לכאורה במה פליג רבא דאין חלוק בין תולה בד"ע ונראה דרבא סבר אף דבחולין גבי עומד כו' ביש שינוי גם רבא מודה דא"ב מ"מ בתולה בדבר סבר דחשיב מבורר וכמו שאומר לסופר כתוב לשם אשתי פלונית ואינו מכירה חשיב לשמה כן לאיזה שתצא בפתח כו' ג"כ מה שכותב לשם אותה אשה שתצא בפתח תחלה ואז יהי' מבורר חשיב שפיר לשמה. וזה נראה חלוק תוס' שמברר דבריו כנ"ל. והיינו דסבר רבא טעמא דמ"ד יש ברירה הוא משום דחשיב מבורר למה שיהי' אח"כ ברור כמו מה שעבר דמה חלוק וחשיב כ' לשמה לאותה שתהי' מבורר כשתצא תחלה, וממילא גם תולה בד"ע כן לאיזה שארצה חשוב כ' לשמה לאותה שתהי' מבורר שירצה אז לגרשה. וא"צ כלל לומר הוברר למפרע שהי' עומדת לזה רק שחל על מה שיהי' מבורר כמו שמבורר מכבר. והפירוש יש ברירה הוא על חלות המעשה גם שהי' ספק אם חל איך שיהי' מ"מ אח"כ שנתברר הוברר למפרע שחל קריאת השם וכ' הגט וכמו תנאי דאם והי' נראה דתלי' בפלוגתא דר"י ור"ל יבמות ריש החולץ למעוברת דר"י סבר תגלי מלתא למפרע כיון שהפילה אח"כ דהי' חליצה מעלי' ור"ל סבר ל"א תגלי למפרע ור"י סבר כיון דאם יבא אלי' כו' ע"ש וכ' תוספ' שם ד"ה תגלי כו' טעם החלוק בספיקות דכ"ע מהני החליצה כיון שמכבר הוא מהני אם יבא אלי' לברר מה שהי' באותה שעה. משא"כ דבר העתיד שבאמת הוא ספק אם תפיל או לא. ואף אם יאמר אלי' בתורת ידיעה דעתיד הוא אבל מ"מ יכול להיות באמת ב' הצדדין כך או כך. ולא מהני לר"ל החליצה ולר"י גם בזה כשאר ספק דאם יבא כו' ע"ש. א"כ מה"ט לר"י אין חלוק למ"ד יש ברירה גם בתולה בד"ע מהני דמ"מ אם יבא אלי' שיהי' כן הי' חשיב אז לשמה ובתרומה מבורר ממילא מהני דתגלי למפרע כנ"ל. ומ"ד א"ב גם בתולה בד' אחרים לא מהני דא"י לחול על הספק ול"ד לחליצה דעושה ההיתר מצד עצמו ואף תנאי לא מהני בחליצה וממילא אף אי א"ב מ"מ כיון דאיגלאי למפרע כו' מהני. משא"כ בקניית שביתה וקריאת שם וגט דצריך דעתו שיחול וכיון שלא הי' אפשר אז להתברר אינו חל על הספק כנ"ל. ולר"ל אף למ"ד יש ברירה לא מהני בחליצה דאז אינה עומדת להפיל ובמה שאינו עומד לכך ל"א ברירה כנ"ל. ולכך אביי דמחלק בין תולה בד"ע היינו דמפרש ברירה שהוברר שהי' עומד לכך משא"כ תולה בד"ע לאיזה שארצה א"ל שהי' עומד אז דא"כ הי' מפרש זו וע"כ שינה רצון. ודחי רבא דמ"ד יש ברירה אינו משום הוברר שהי' אז עומד רק שהמעשה חל על כשיהי' מבורר למפרע ואם הי' ידוע שיהי' כן הי' חל מיד כאלו כבר הי' וממילא אף שהוא ע"י שינוי מ"מ אם הי' ידוע שלבסוף יהי' כן הי' מ"מ ידוע לאיזה ומהני וכר"י. ומאן דס"ל א"ב דל"א תיגלי כר"ל והוברר שהי' עומד ל"א כלל כנ"ל. דכפי הפשוט אין פירש"י מובן כמו לאיזה שתצא דעכשיו ספק לגמרי מ"מ גמר באמת לאיזה שתצא למה לא בלאיזה שארצה עכ"פ גומר עכשיו לאיזה שיהי' גמר' דעתו אז. וע"כ כמ"ש דע"כ נשתנה רצונו ולא שייך שהי' עומד שירצה לזו דהא הי' מסופק ונתישב שיהי' ודאי כנ"ל:

עוד הי' אפשר לומר טעם החלוק בין תולה בד"ע למ"ש הר"ן פ"ב דכתובות החלוק בין תנאי לאמנה דג"כ שעבוד מעכשיו אם ילוה. וכ' הטעם דבתנאי שתלוי ביד אחרים התחיל מקצת שיעבוד וקנין ויצא מרשות המקנה דהא ביד הקונה לקיים תנאי ויקנה. משא"כ באמנה דתלי' ברצונו אם ירצה ילוה ואי לא ירצה לא ישתעבד לא מתחיל שיעבוד כלל והוי עולה ע"ש. א"כ י"ל דהחלות שעל הספק שפיר חשיב חל ולכך תולה בד"א לאיזה שתצא דאינו תלוי ברצונו עוד חשיב חלות וכן בכל הני ה"ז גיטך כו'. וממילא כיון שמקצת חל מיד שוב אח"כ כשנעשה מבורר חל לגמרי למפרע כמ"ש ר"ן נדרים ר"פ השותפין דשם שיש בודאי חלק לכל א' רק מקצת אינו מבורר לכ"ע יש ברירה לדידן ע"ש. וכן בהנ"ל כיון דעל הספק חל מיד שוב כשנתברר אמרינן י"ב כנ"ל. משא"כ תולה בדעת עצמו לא מתחיל כלל חלות המעשה כיון דתלוי אם ירצה או לא ירצה כנ"ל וצריך הכל לברירה אמרינן אין ברירה כנ"ל:

ולטעם זה י"ל דלסברת תוס' לעיל דוכ' לה בגט היינו שיהי' מבורר א"כ שפיר י"ל בגט גם תולה בד"א לא מהני כלל דהא על הספק שאינו מבורר לא מהני כלל וגם ספק אינו ושוב צריך על כולו ברירה ולא מהני. וא"כ מיושב לישנא דפריך אביי קבעי תולה בד"א ופשיט לי' תולה בד"ע והא יש חלוק כמ"ש דחל מספק וע"כ דפשיט לי' דבכתיבת גט לשמה אין חלוק דבעי מבורר. וא"כ איך הדר מותיב לי' תולה בד"א גבי פסח הא שם שפיר יש לחלק בין תולה בד"ע ובין תולה בד"א. וא"ל רבא דלמא לא ס"ל כלל החלוק בין בד"ע דמ"ד י"ב כו' ואין חלוק בין גט לשאר דברים כנ"ל. דכיון דאמרינן כנ"ל דחשיב מבורר שפיר גם לענין לשמה הוי מבורר כנ"ל. ויש לישב בזה דברי תוס' ד"ה לאיזה שכ' ר"י דגם מ"ד ס"ל יש בריר' מודה כו' שתמהו הפ' דבש"ס מדמי להו ולמ"ש תוס' כ' כן להלכה דאין ספק דממ"נ או למאן דמחלק בין תולה בד"ע א"כ בלאיזה שארצה א"ב. ולרבא דאמר דמ"ד ס"ל י"ב ל"ש בין תולה בד"ע הוא מטעם אגלי למפרע כנ"ל. והא קי"ל בהני תלת כר"ל בחליצה דל"א תגלי למפרע בדבר העתיד ורבא גופי' פסק הכי ממילא גם אליבי' לא מהני בלאיזה שארצה כנ"ל:

גמ' ב' לוגין שאני עתיד להפריש כו'. לכאו' למה מיקרי כאן תולה בדעת עצמו הא רש"י פי' הטעם דבתולה בד"ע א"א לומר שהוברר כו' דהא הי' לו לברר איזהו. וכאן הא הי' רוצה באמת אז רק שלא הי' לו כלי במה להפריש והוי כתולה בדעת אחרים. וי"ל דהא ג"כ אינו רוצה שיהי' אז דא"כ יהי' תרומה וחולין מעורבין ויהי' אסור לשתות ואינו רוצה רק כשיפריש יהי' למפרע תרומה אבל לא מיד והוי שפיר תולה בדעת עצמו או שלא יהי' שירי' נכרים דדוקא כיון שאומר שעתיד להפריש ואז שירי' ניכרים אבל עתה לא יועיל כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף