אילת השחר/גיטין/כה/א

אילת השחר גיטין כה א

דף כ"ה ע"א

אף אחרון נמי אינו פוסל. יש לעיין לשיטת רש"י בחולין דף י"ד דאי אין ברירה חל ולא ידוע על איזה, וכבר הקשו דא"כ יהי' ספק גירושין, ועי' מה שכבר כתבנו דכאן גם רש"י יודה דאינו חל כלל על שום אשה, אמנם אם נימא דגם כאן חל על אחד מהן דין לשמה והוי על כל אחד ספק שמא לשמה נכתב, יש מקום לעורר דלהלכה לדידן תהי' מגורשת לגמרי, לפי מש"כ הרשב"א והריטב"א בקידושין דף ע"ג דברוב כשרים אצלה ויש ספק אולי הוא אזל לגבה וכל דפריש מרובה פריש ואפילו אם היא אזלה לגביה והוי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, מ"מ שמא הבועל הי' הכשר, ומטעם זה מותר הולד, הרי דמשוי ליה ספק ספיקא אף דבשניהם ההיתר הוא משום דהבועל הוא כשר, מ"מ כיון דצד אחד הדין הוא מטעם רוב אפילו אם במציאות הי' הפסול, והספק השני שמא במציאות הי' הבועל כשר, מותרת עי"ז, וא"כ גם כאן נימא הכי דכיון דמה דפסקינן להלכה אין ברירה הוא מספק, ואיכא כאן ספק ספיקא אולי ההלכה דיש ברירה ושפיר נכתב לשמה, ואפילו אם תמצי לומר אין ברירה הא חל לשמה על איזה אשה ואולי זה עליה.

ויש לחלק דבספק דלמא אזיל הבועל לגבה דההיתר מחמת רוב ולא משום המציאות, ובאזלא איהי לגביה ההיתר הוא מחמת דבמציאות הי' כשר ושפיר הוי ספק ספיקא, משא"כ כאן בין להצד דיש ברירה מה דיהי' כשר משום שנכתב לשם האשה הזאת, ועל הצד דאין ברירה ויש ספק להתיר הוא ג"כ משום שמא חל דין לשמה עליה, והוי ספק אחד.

משום דלחומרא. יש לעיין דהא בכל ספק ממון אין מחוייב לתת ונשאר ביד המוחזק, ובשער המלך (פ"ג מהלכות גירושין ה"ד) כתב דכיון דכאן גם השני מחזיר לו הקרקע השניה לא מקרי כלהוציא, וצ"ע דמכמה דוכתי משמע דגם אם מקבל תמורת זה משהו בכ"ז מקרי להוציא, וכן בהא דמוכר שור ונמצא נגחן דמבואר בב"ב דף צ"ב דכל הנידון שור או כסף ואם יוציאו הכסף יתן לו הלוקח השור, ומ"מ הוי להוציא לכן אמרינן דלא אזלינן בתר רוב והמוציא מחבירו עליו הראי', ואף אי נימא דאין לו דין מוחזק ממש, דלכתחילה קיבל בתור ספק לוקח, מ"מ איך נחייבו להוציא, ואין לומר דדין מצות יובל אינה מחמת דשייכת הקרקע להמוכר אלא דזה מצות חזרה בלבד ולא מחמת זכותי ממון של המוכר, ולא דמי למתנות כהונה דאמרינן ביה המוציא מחבירו עליו הראי', דהתם המצוה היא קשורה עם זכות ממון של הכהן, דא"א לומר כן, דודאי דעצם היובל מפקיע ממונו, אלא דיש לו גם מצוה להחזיר לו הקרקע, אבל בעיקרו הוא הפקעת הממון, וכן משמע מהא דלקמן דף מ"ד ע"ב בהא דס"ל לשמואל דהמוכר שדהו בשנת היובל אינה מכורה כלל, מחמת הסברא דמכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר, ואם זה לא דין הפקעת ממון למה לא נימא דחלה המכירה ויהי' לו מצוה להחזיר.

ואפשר דכיון דגם אם המוכר מסכים לא מהני, א"כ אין המצוה מחמת הזכות של המוכר, דהא אף אם יקבל המוכר וימסור בחזרה ללוקח שוב תחזור אל המוכר לקיים המצוה, וכיון דדין המצוה אינה קשורה עם זכות ממון של המוכר, היינו דאע"ג דיש זכות להמוכר אבל דינו להחזיר אינו תלוי בזכותו של המוכר דוקא, ולכן אף דמצד גדרי ממון של המוכר א"א לחייבו מ"מ מצד המצוה נחייבו.

אלא דצ"ע דהנה ביו"ד סוף הלכות ריבית הובא בש"ך מחלוקת בספק אם חייב להחזיר ריבית קצוצה די"א המוציא מחבירו עליו הראי', וכיון שנפסק בשו"ע דריבית קצוצה אין יורדין לנכסיו אלא דכופין את המלוה להחזיר הריבית שלקח מחמת המצוה דרמיא עליה דמלוה להחזיר, א"כ ודאי התחלת הדין הוא משום מצוה ולא משום זכות הממון שיש להלוה לגבות הריבית, מ"מ י"א דגם בזה אמרינן המוציא מחבירו עליו הראי', ואולי דהתם כיון דמאי דצריך להחזיר הוא מקרא דוחי אחיך עמך, א"כ גם שם עיקר חיובו מחמת זכותו של הלוה ואע"ג דאין יורדין לנכסיו מ"מ זהו מזכותו, משא"כ כאן אינו תלוי כלל עם זכות ממון של המוכר. (מהדו"ק)

שם. משום דלחומרא. בפנ"י הביא דברי המהרש"ל להקשות על הרמב"ם דפסק באמר ללבלר דהוי ספק גירושין משום דספק אי פסקינן יש ברירה, ובאחין שחלקו גדיים וכו' פטורים מן המעשר, הרי דאף לקולא פסק דאין ברירה, ובפנ"י תירץ כיון דהוי ספיקא ובמעשר בהמה הא אמרינן בב"מ (ו' ע"ב) דספיקא לאו בר עשורי הוא משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, וכן כתב בשער המלך פ"ג מגירושין ה"ד, ודן אם אפילו אם הספק הוא בהלכות מעשר מ"מ אמרינן בזה עשירי ודאי, ובקובץ שעורים (ב"ב אות ת"ז) הוכיח מבכורות (נ"ח ב') דגם זה נתמעט מעשירי ודאי ולא עשירי ספק, אמנם בתוד"ה ואי מבואר להדיא כהמהרש"ל, וקצת משמע בברכות דף ל"ו דבספיקא דדינא בערלת חוץ לארץ אזלינן לקולא, ולמ"ד דכך נתנה הלכה למשה דספק מותר, איך יהא מותר בחוץ לארץ, הרי דהיכא דיש היתר על ספק גם ספק דדינא מותר, אלא דיש לחלק דשם מותר אפילו לעשות שיהי' ספק לחבירו ויהי' מותר לאכול עי"ז וה"נ כאן, אלא דמ"מ קשה בסברא דאם אתה לא תדע את הדין יהי' מותר לך בתורת ודאי, נמצא דחסרון ידיעתך מבטל את הדין אם לפי האמת הוא חייב, ובעיקר הדבר יש לחלק דהא דבכורות דף נ"ח השאלה לצרפם, נמצא דהספק הוא בעשירי דעל כל א' ספק אם הוא חייב, אבל כאן אם נלמוד דאין ברירה אז כולם אותו הדין, נמצא דמצד העשירי הוא ודאי אלא הספק הוא אם בכלל הם חייבין, וע"ז אולי אין המיעוט, ובאחין שחלקו י"ל דלמ"ד אין ברירה יש לכל אחד דין ודאי לקוח, ומה דכתבו תוס' לקמן (מ"ז ב') דאולי החליפו כל אחד חלק חבירו ואולי מקצתו זהו לגבי הפירות שינקו מחלק השדה שלו, אבל לגבי דין לקוח אפשר שיש בו דין לקוח על הכל כיון שלפני שחלקו הי' לכל אחד זכות בו, אז במה שחלקו חל בו דין לקוח, ונמצא דאם ספק ברירה אז על הצד דאין ברירה כל הגדיים הוי לקוח נמצא דאין הספק אם יש כאן עשירי דבודאי כולם לקוח או כולם לא לקוח, ובספק כזה לא נתמעט מעשירי ודאי. (מהדו"ק)

א"נ כתחילה. והיינו כדביאר מהר"ם דכאן יש גזה"כ דחוזר למצב שהי' קודם חלוקה, וצ"ע איך ס"ד לחדש גזה"כ כיון דמצד הסברא אי אמרינן יש ברירה יקנה כל א' חלקו מדין ירושה שזה שלו ולמה ס"ד לחדש גזה"כ כזה, ואפשר דנהי דיש ברירה היינו דכל אחד לא קיבל מהשני, אבל ודאי שקיבל מהתפוסת הבית דהיינו בעלות כזאת משותפת, ולא שייך לומר שלא הי' כלל בעלות של תפוסת הבית וממילא שייך שיחזור ביובל להדין רשות משותפת, וזה מש"כ רש"י דחוזר לאיש אחד, אשר לכאורה הא לא הי' של איש אחד, דהא לא שייך שיחזור להמת שהורישם, אלא זה שקרוי איש אחד היינו בעלות אחד.

כדי לזרזן במצות. מרש"י משמע דבלבו חושב אז להמנות כולם אלא שאומר להם דרק מי שיבוא ראשון יזכה כדי לזרזינהו, ולכאורה יש מכאן ראי' אם א' יאמר לקבוצת אנשים שמקנה לאחד מהם מעות ובלבו חושב להקנות לכולם יחד אז יזכו כולן במה שהקנה, והיינו שכולם יסכימו שמאמינים לו לומר מה שהי' בלבו, ולא נימא דהוי דברים שבלב, וכיון שאמר שמקנה רק לא' לא יזכו השאר.

אמנם לכאורה כיון שלפי דיבורו מקנה רק לאחד, אז מה שבלבו סותר למה שאומר אזלינן בתר דיבורו דמה שבלבו הוי דברים שבלב, דאז אפילו מאמינים שכן הי' בלבו מ"מ יזכה רק האחד. ומכאן אין ראי', א' דכאן אולי הוי כבלב כל אדם דכונתו רק לזרזינהו, והב' דכאן הא אין שאלה שעי"ז שהם יזכו ימעט חלקו בהשה, ואין דין ודברים בין האח הזה לשאר האחים למי שייך הדבר, אלא אם גם יש דין מנויין אבל לזה שבא ראשון הקנה חלק מסויים בין אם שאר אחיו ג"כ יתמנו ובין אם לא יתמנו, ונמצא שאין דין ודברים בינו ובין האחים, אבל באופן שא' הקנה כסף לאחד ובלבו הי' לעוד אנשים, אז אפילו נאמין לו שהי' בלבו לעוד אנשים מ"מ הוי דברים שבלב שסותר למה שבפיו.

שם. כדי לזרזן במצוות. מרש"י משמע דאליבא דאמת הוא מזכה לכולם אלא דמטעה אותם כדי שיזדרזו במצוות, אבל בחידושי הר"ן משמע דמ"מ זה שקדם ובא לירושלים זוכה מדרבנן לענין שהוא יחלק להם ולגבי זכיה קלישתא דרבנן אמרינן יש ברירה, היינו דמן התורה הוא ממנה לכולם אלא שנתן עדיפות לזה שיבוא ראשון שיהי' שלו לענין שהוא יחלק להם. ומשמע דאם ירצה לא ליתן לאחד יכול לעכבו מחמת זכייתו מדרבנן, ולפי"ז מה דמהני במחלק אחרי שחיטה משום דלגבי מי שיחלק לבסוף נשאר דינו דהוא נמנה מן התורה, וכל הדין דרבנן הוא לענין שיוכל לעכב ולחלק כפי רצונו, ולכאורה כיון דמן התורה הוא של כולם איך יעכב חלקו, וע"כ דגם לגבי זה שייך הפקר ב"ד, והעירוני דבספר מרן רי"ז כתב דבמינוי פסח ענינו זכות ממון.

הלוקח יין מבין הכותים. יש לעיין למה זה נקרא תולה בדעת עצמו לפי מש"כ רש"י דגילה שפוסח על שתי הסעיפים, דכאן ל"ש זה, דהא עושה כן מפני שאין לו כלים או מפני שזה ערב שבת בין השמשות, וכבר הק' זה בתוס' הרא"ש, וכתב שזה שבירר אח"כ זה אני שותה לשם חולין וזה לשם תרומה, זהו הנקרא תולה בדעת עצמו, ועדיין אינו מובן מה מתורץ בזה.

והי' אפשר לומר דבאיזה שתצא בפתח לא הי' איכפת לי' אם הי' כבר ידוע מי היא, משא"כ באיזהו שארצה הא ע"כ לא הי' רוצה בא' מהם שתתגרש, דהא רוצה דוקא א' להשאיר שתהי' אשתו זאת שירצה אח"כ שתשאר אשתו, נמצא דאינו רוצה על כל א', וא"כ ה"נ בלוקח יין דהא אינו רוצה שיבורר כעת דאז לא הי' יכול לשתות כל היין, ורוצה דוקא שלא יהי' מבורר כעת רק אח"כ דעי"ז יוכל לשתות כל יין שיזדמן לו, רק צריך להשאיר, לכן בזה דומה לתולה בדעת עצמו, אלא דצ"ע במה שכ' התוס' דמה שתולה סלע מן הכיס חשיב תולה בדעת עצמו, ולכאורה אין סברא למחשבינהו כתולה בדעת עצמו, ואולי גם שם אינו רוצה שיחול על סלע מסויים, כי אולי ישכח אח"כ וישתמש בהסלע שחל עליו מעשר שני, ולכן רוצה דוקא שיחול אח"כ למפרע, משא"כ בשכיב מרע דהא ודאי אפילו אם הי' ידוע לו הרגע שימות הי' ניחא לי' דתהי' מגורשת אז, ואין מצידו דוקא שלא יתברר כעת לגבי חלות הגירושין, וצ"ע אם אפשר להעמיס זה בכוונת תוס' הרא"ש. (מהדו"ק)

רש"י ד"ה חוץ מן האחרון. ולא דמי למגורשת מאישה ולא התירה לכל אדם דההיא לההוא מילתא מיהא לשמו ולשמה נכתב. וצ"ב דמאי נפק"מ אם נכתב לשמה אבל לא נתגרשה מאישה דאז פסול הוא, או דהפסול הוא משום דשלא לשמה נכתב, הא אליבא דדינא שניהם אינו גט, ואם רוצה לחלק דהגזה"כ הוא רק על מה שמצינו, א"כ הי' לו לומר פשוט דלא כל הפסולין שוין, והנראה בכוונת רש"י דזה ודאי דממה דאיכא גזה"כ דאשה גרושה מאישה א"א ללמוד על כל הפסולים דיפסל לכהונה, אלא דהאי דינא דריח הגט דפוסל הא הוא גם אם נכתב בתוך הגט הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם, וכיון דגירושין כאלו פסולים נמצא דיש גם חסרון דלא נכתב לשם גירושין, דהא גירושין כאלו אינם גירושין, ואם בכ"ז זה פוסל לכהונה, א"כ גם גט שלא נכתב לשם גירושין ג"כ ייפסל לכהונה, וע"ז חילק רש"י דמ"מ כשנכתב לשם גט כזה הוי לשמה לענין זה דע"ז יש גזה"כ שפוסל לכהונה, אבל סתם שלא לשמה לא נכלל בגזה"כ דואשה גרושה מאישה.

תוד"ה עשרה. ויש מפרשים דאין המעשר מתמעט משום תרומה גדולה כיון דחטה א' פוטרת את הכרי. עיין בתוס' הרא"ש דס"ל להי"מ דיותר מהחיטה הוי טבל ביד כהן, וצ"ע דא"כ למה מתקן רק מעשר ראשון ולא מתקן ג"כ תרומה גדולה משהו על השני לוגין, דהא רק טיפה א' מהשני לוגין הוא תרומה ועל היתר עדיין לא הופרש תרומה גדולה. גם צ"ע הא אסור ליתן טבל ואיך מותר ליתן להכהן טבל כיון שרק חיטה אחת הוא התרומה והשאר נותן טבל לכהן, וצ"ל דכיון דאינו אלא איסור דרבנן לא גזרו בזה על מה שנותן להכהן.

תוד"ה שני לוגין. דלא קפדי אלפני עור אע"ג דאין חשודין על גזל לא חשיב להו גזל וכו'. ולכאורה מלשונם משמע דאליבא דאמת זה גזל, אבל עי' בתוס' הרא"ש כאן, וכן בתוס' ישנים יומא דף נ"ה ע"ב דכתבו דאינו גזל, אלא שיש לעיין כיון דמוכרין אותו בתור מאה לוגין מעושרים והאמת שיש בזה פחות הראוי לשתיה, נימא דהוי כמאנה אותו בדבר שבמידה, ואין לומר דאינו גוזלו משום דישתה כל הק' לוגין, דהא כשמאכילו נבילות פטור מלשלם דבאיסורא דאורייתא אמרינן דנפשו של אדם קצה בהם, וכאן דהתוס' לא מיירי מפטור לקוח, ובפרט לשיטת הריב"א דבקונה אחר גמר מלאכה אינו פטור משום לקוח כמבואר בתוס' ב"מ דף פ"ח, הא באמת הוי אונאה וגזל, ואפשר דהכותי אינו יודע דכשמאכילו איסור אי"צ לשלם עבור זה ולדעתו הוא נותן ק' לוגין לשתיה ולא חשיב בעיניו לגזל, וצע"ק.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א