חידושי הרי"מ/בבא מציעא/ד/א

חידושי הרי"מ בבא מציעא ד א

דף ד' ע"א

פיו שאינו בהכחשה כו'. לכאורה הא כמו עדים שישנם בהכחשה דכיוצא בהם מעדים כן פיו ישנו בהכחשה דכיוצא בו הודאת פיו דתובע דב' הודאות דסתרי אהדדי קי"ל דפטור וכמו טחוהל"ב ע"ש ס' ע"ה ודאי לי' כו'. אך מ"מ פריך שפיר דפיו אינו בהכחשה מעדים משא"כ עדים שישנם בהכחשה מעדים ומפיו ג"כ כנ"ל:

ובזה תמוה לי ד' מהר"ם ז"ל הובא ברא"ש לראי' דעד מסייע פוטר דאל"ה לימא מה לפיו וע"א שאינם בהכחשה מכיוצא בו דעד לא מיפטר ע"ש. ואיך מיישב כיוצא בו דפיו מה שיאמר לפטור עצמו או אחר אומר מה שאינו לחובתו לא מקרי כיוצא בו דהודאת פיו. וע"כ כיוצא בו היינו הודאת פיו מן התובע שאינו חייב וזה ודאי פוטר כנ"ל:

שאינו בתורת הזמה. אינו מובן כמ"ש תוס' דאדרבא משום דאינו מחייב הוא. וי"ל דהפי' הוא דריב"ש מסתפק בע"א לשבועה אם בעי מה"ת דו"ח ע"ש. וי"ל דלא בעי יכול להזימו אף למלקות כיון דלא קאי עליו כאשר זמם גם והנה עד שקר וכל מקום כו רק ב וכמ"ש תוס' גבי בן גרושה כו'. ושפיר מהני לשבועה אף שא"י החקירות וא"א לקיים הזמה אף במלקות. א"כ הפירכא שפיר שאינו בתורת הזמה וכשר אף שאאי"ל משא"כ עדים דישנן בתורת הזמה וכשא"י החקירות שאאי"ל בטל עדותן ואף שבועה אין מחייבין והוי גריעותא מה שישנם בתורת הזמה כנ"ל. עוד למ"ש תוס' גבי טריפה פ"ק דחולין דא"א לחייב הנידון יותר ממה שמתחייבים העדים כשיוזמו ולכך אי לא קטלינן להו עד אחר יב"ח גם לנידון כן ע"ש. וכן גבי ממון ונפשות כ' תוס' כן ע"ש וא"כ לענין שבועה דלא ישלמו העדאת עדים ד"נ על השבועה שמחייבין אותו על השאר דרק גורם. וא"כ יש סברא שאין יכולין לחייבו שבועה כיון דא"נ רק כשיכול להזימם ולענין החיוב שבועה לא יתחייבו בהזמה א"כ שפיר גרוע מפיו וע"א שאינם בתורת כו' וא"צ עשי"ל משא"כ עדים דישנן כו' וצריך עשאי"ל. ולשבועה א"י להזימן י"ל דלא מהני. ור"ח לא פריך כיון דעכ"פ ע"י נ' שמעידין יכול להזימם והחיוב ברור שוב ממילא חייב שבועה על השאר כיון דעל מה שמעידין יש ק"ו כנ"ל:

עדים כו' פיו אינו בהכחשה כו' וכ' נ"י דא"ל בעומד בהודאתו אין ראיה על הנאמנות דודאי מצי יהיב מה שיש לו רק כשחוזר ואומר נזכרתי שפרעתי ויש עדים ג"כ לא מהני ע"ש שתמהו על הרמב"ם שכתב כשטען והודה בב"ד שחייב ואח"כ אומר נזכרתי שפרעתי והרי עדים ה"ז עדות מועלת ועושין ע"פ שהרי לא הכחיש עדות ואינו כאומר לא לויתי כו'. ע"ש שמאריך ומחלק בין חזר קודם שבאו עדים ובין אח"כ ע"ש. ואינו מובן דענין אי נאמן נזכרתי אינו ענין אם ישנו בהכחשה או לא דאם אמת שהי' הודאתו בטעות לא הוי הודאה ואם אין מאמינים ואמרינן שההודאה מסתמא כדין אין זה מה שיותר מעדים דבעדים עצמם ג"כ כיון שהגיד כו' אין נאמנים לחזור ולומר נזכרתי שאינו כן. ואין שייך גם בהודאה לומר כיון שהגיד דבעדים גלי א"ל יגיד חדא הגדה כמ"ש רש"י משא"כ הודאת בע"ד:

אך בהכרת בכור יכיר כו' ובני זה ממזר כו' שם בטור וש"ע דשייך ג"כ כיון שהגיד כו' ומשמע דכיון דגלי בעדים שוב לכל הנאמנים בעדים כן. ובאמת נחלקו הפ' בטעיתי מגו דפרעתי ונראה דתליא בהנ"ל:

ולכאורה פשוט אי אין בתורת נאמנות רק שרוצה ליתן יכול לחזור בו סתם שלא ליתן דבמאי קנה שלא יכול לחזור דאף דאודיתא קנין ומתחייב היינו עכשיו דהודאה כעדים בתורת נאמנות שוב מתחייב ג"כ משא"כ אם לא הי' נאמן בהודאתו רק שרוצה ליתן לא הי' קנין כלל וכמו רוצה ליתן מתנה שכשאינו נותן אין כופין ורש"י פ' האומר קדושין דף ס"ה כ' דילפינן מכי הוא זה הרי שסמכה תורה על הודאתו ע"ש והיינו ע"כ בתורת נאמנות דבתורת חיוב לא הי' חייב שבועה. אך לכאורה קשה עכ"פ נאמן במגו ובידו דא"ב יהיב ליה במתנה או מתחייב כדפריך בש"ס אקרא דיכיר כו'. וא"כ להפ' דמחוייב במקצת מתוך טענתו מהני ג"כ לחייב שבועה א"כ מנ"ל דהודאה מצ"ע נאמן דילמא רק משום מגו כנ"ל. ואעפ"כ מחייב שבועה על השאר. וי"ל כיון דבמגו או בידו אינו נאמן רק מכאן ולהבא ואי אמר למפרע גרשתי יש פלוגת' אי נאמן כלל גם להבא. וא"כ כיון דרק מכאן ולהבא לא מקרי הודאה על טענתו מכבר ולא הי' חייב שבועה וע"כ דנאמן מצד עצמו גם על שעבר. ומ"מ קשה דחזינן אי לאו קנוניא הי' נאמן גם לגבי אחריני וכן מתוך שנאמן להפסיד שכרו כו'. דזה עצמו ראי' והוכחה שאין אדם מודה חובתו אם לא שחייב באמת וא"כ י"ל דהודאה מהני לשעבר ג"כ מצד זה דעכ"פ על להבא נאמן במגו ויצטרך לשלם. וממילא מסתמא לא הודה אא"כ חייב ושפיר מהני ראיה זו כהעדאת עדים במקצת לחייבו שבועה. וא"כ מנ"ל שיהי' מועיל ראיה זו נגד עדים וכמו דעדים עדיפי מכל מגו וחזקה כן ראיה הנ"ל ואיך נוכל ללמוד מכי הוא זה הנ"ל דעדיף מעדים. וצ"ל דזה מסברא דע"ע לחובתו אדם נאמן יותר מק' איש כדאמר לענין קרבן. אך א"כ ל"ל לרש"י ז"ל ללמדו מקרא דכי הוא זה כנ"ל:

והי' נראה דכמו דקי"ל בזוזי ואשכח טופינא דבכדי שאין הדעת טועה אמרינן דילמא גזלי' ואבלע לי' או מתנה הוא יהיב ליה ע"ש. וגם בהודאה אף דעדים מעידים שאינו חייב מ"מ כיון שההודאה בדבר שאין עשוי לטעות ממילא תלינן שמא גזלו כו' או מתחייב א"ע בדבר שאינו חייב והוי ממש כמו שנותן לו במה שאין הדעת טועה דתולין במתנה כמו כן בהודאה בחיוב של מתנה כנ"ל. וממילא גם שאומר אח"כ נזכרתי כו' והרי עדים לא מהני כיון דבלא עדים אינו נאמן נזכרתי כו' וטעיתי רק ע"י שיש עדים יהי' נאמן וז"א כיון דבמה שאין הדעת טועה תולין במתנה היינו חיוב מה שאינו חייב. וע"ז אין עדים שלא נתחייב אף דמעידים שאין לו בידו כנ"ל אדרבא ודאי נתחייב כנ"ל. והא גיטין פרק השולח האומר נתנו שדה זו כו' אע"פ כו' שמא זיכה לו ע"י אחר כנ"ל ע"ש:

ובדברי רמב"ם ז"ל נראה טעם החילוק בין הודאה ובין אומר לא לויתי כו'. משום דהטעם דנהי דאם הי' ברור שההודאה גמורה ורוצה לחזור לא הי' מועיל עדים. אבל כיון שאומר נזכרתי כו' אינו סותר ההודאה רק שלא הי' נזכר ונהי דעדות העדים אינו בירור על ההודאה שלא הי' זכור אבל עכ"פ אנו יודעין דמסתמא כדברי העדים שאינו חייב ונצרך לומר דמ"מ הודה ובמתנה ושוב תולין יותר שלא הי' זכור ואח"כ נזכר ונאמן נזכרתי. אבל שם בלא לויתי דהוחזק כפרן ע"י עדים אינו נאמן שוב לומר נזכרתי דהא רואין שרצה לכפור כן גם עתה בשביל העדים אומר שנזכר כמו כל הוחזק כפרן שאינו נאמן. משא"כ בהודאה שאינו כפרן אדרבא חזינן שרצה ליתן כשמגיע ממנו א"כ בחוזר ואומר נזכרתי מסתמא באמת כן ונאמן כשיש עדים כנ"ל. וכ' שפיר שהרי לא הכחיש עדות כו'. ועוד דבהודה ואומר נזכרתי הוי אמתלא על ההודאה בשביל שלא הי' זכור. אבל בלא לויתי על אותו ההודאה שמכלל הכפירה אין כאן אמתלא וכי בשביל שהי' סבור שלא פרע לכן אמר לא לויתי ושפיר אינו נאמן כשחוזר כנ"ל. ומ"מ קשה מנין לו לנ"י דבעובדא דלא לויתי חוזר ואומר פרעתי. הנה לשון הרמב"ם אינו מובן גם לנ"י מה זה שכ' שהרי כו' וגם מה זה שכ' ה"ז עדות מועלת ועושין ע"פ הא אין דנין אם לעשות ע"פ העדות רק אי נאמן לחזור מההודאה. גם מיותר אריכות לשון הרמב"ם ז"ל ונראה לע"ד דהא באמת אינו מובן בהא דאומר לא לויתי כאומר ל"פ דמצינו הודאה לחובתו אבל לא כשכופר ומה"ט יכולין לחזור מפטור לפטור. וא"כ מנ"ל דהודאה כזו יועיל. ונראה דהוא מטעם דחשיב כמו שאומר אין לי עדים וראיה דקי"ל אינו מביא דהוי כהודה שכשיבאו עדים הם שקר. וממילא כשאומר לא לוה דהוי כאומר לא פרע ושאין עדים על שפרע והמעידין הם שקר וזה נראה דשייך רק במי שרוצה לפטור עצמו וטוען אין לי עדים בזה ודאי רמי עלי' ודייק דהא רוצה להפטר ומ"מ אומר שא"ל עדים כו'. אבל במודה שחייב אין זה שיהי' כאומר א"ל עדים שאינו חייב דכשרוצה לשלם לא איכפת ליה בין יש עדים או לא ואינו חשיב הודאה שהעדים שקרים רק שחייב. וא"כ מחלק שפיר הרמב"ם ז"ל דבשלמא באומר לא לוה לא מהני כשאומר אח"כ נזכרתי כו' אף שיש עדים כדבריו דהא הודה שאין לו עדים כיון שהי' רוצה להיפטר והודה שא"ל עדים על הפרעון וכיון דלפי הודאתו אינו עדות א"כ אין כאן עדים שעי"ז יהי' נאמן נזכרתי אבל בהודה שחייב שאין הודאה על פיסול עדים רק שחייב שפיר נאמן אח"כ נזכרתי שהרי יש עדים כשרים כיון דלא הי' חשיב הודאה לפסול העדים כנ"ל וכשיש עדים כשרים שפיר תולין ונאמן שלא נזכר אז. ומדויק לשון רמב"ם ז"ל נזכרתי כו' והרי עדים ה"ז עדות מועלת ועושין ע"פ שהרי לא הכחיש עדות היינו דבהודאה שחייב אינו כמכחיש העדים שאין לו והם שקרים כנ"ל ושפיר הוי עדות כשר ועושין ע"פ ואינו כאומר לא לויתי דבזה הוי כא"ל עדים כנ"ל:

שם ותנא תונא כו' ללוה ל"ל סהדי כו' דאלו הו"ל לא בעי ר"ח כו' הכא כי היכי כו'. תמוה אריכות לשון הגמ' מאי דפשיטא. וגם כי היכי כו' מיותר. וי"ל דהא הך סברא דא"ס דמה דתפיס דידיה חזינן דאינו מועיל לפטור משבועה דכל מוחזק חייב שבועה מ"מ או ע"א אף דחזקה ששלו. רק קושית הגמ' ממ"נ א"כ אינו העדאת עדים ג"כ ואם אתה חשבו לעדים דא"ס דמה דתפיס דידיה א"כ אותו הבירור שיש על המקצת זה הבירור והראיה עצמה יש שאינו חייב יותר. ולכך מאריך אלו הוי ליה סהדי כו' היינו אף עדות דלא הי' מועיל מצד עצמו. רק כמו שזה העדות שהוא מחייב המקצת כן היה לזה שאינו חייב יותר ג"כ ודאי דלא הוי בעי ר"ח אשתבעי. וכגון שעדים אלו מעידים שרק חמשים לא יותר. ואף דהנתבע מודה שפסולין דמשקרים על הנ' ושוב יועיל הודאתו על עדותן דלא יותר שאינו מועיל מ"מ ודאי דא"י לחייב שבועה משום דר"ח דממ"נ א"כ גם על הנ' לא מהני ואם אתה מחשיב עדותם על הנ' שחייב הא אותו ראיה יש שאינו חייב יותר כנ"ל:

שם אאידך דר"ח הילך חייב כו' ע"ש. ותמוה מאד כיון דע"כ משום דר"ח קמייתא ג"כ א"כ למה נד מהנ"ל ע"ש בתוס'. ונראה לע"ד דהא תמוה עוד בתפיסי בכרכשתא כדאמר בגמ' למה חשוב הילך ממ"נ אי חשוב כאלו כבר תפיס כל א' מקצת בידו. א"כ זה קודם טענתם והא גם לר"ח דהילך חייב מ"מ כשכבר פרע לו מקצת שמודה או שמעידין העדים דהיה חייב נ' ופרעם ודאי דליכא למ"ד שיהי' חייב. דפליגי רק באומר הילך עכשיו בב"ד. ובמתני' אם חשיב ככבר יש לכל א' המחצה א"כ גם לר"ח אין כאן מ"מ. וע"כ דכיון ששניהם תפוסין בו וכל א' טוען כנ"ל. ואינו רוצה להניח כל א' לחבירו ליקח גם המחצה חשיב רק עדים על המקצת ומ"מ חשיב שכל א' תפיס בכולו כדאמר לקמן. וצריך עדיין פסק ב"ד שיקח כל א' החצי. וא"כ שוב גם הילך לא הוי ככל הודאה ועדים בב"ד כיון שעדיין אינו רוצה להניח לו ליקח המחצה כנ"ל. ועוד דהא א"י ליקח בלא שבועה ולא חשיב הילך כנ"ל וי"ל דהא בכל א' תפיס מקצת בידו קי"ל לקמן דכל א' נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשבועה. ונחלקו הפ' אי גם על מה שבידו צריך שבועה ע"ש. וא"כ מצינן למימר כפשטי' דכה"ג שפיר חייב ש"ד מדר"ח דכל א' לענין מה שבידו חשיב שפיר אנן סהדי דמה דתפיס דידיה דחזקה מה שביד אדם שלו. וממילא על השאר שאין שום א' תפיס בידו חייב כל א' שבועת התורה. דחשיב הודאה ועדות על מה שביד חבירו ממש ועל השאר ישבע מדר"ח דלא שייך כי היכא דאנן סהדי להאי דעל מה שבידו שפיר חשוב בירור לא על השאר וממילא על מה שיקח מחצה ממה שאינו תפיס שייך שבועה מדר"ח כנ"ל על כל א' מהם. רק לס"ד דהילך פטור לא הי' אפשר לפרש כנ"ל. דמה שבידו ממש שוב חשיב הילך דזה שלו בלא שבועה כנ"ל ובידו וע"כ הי' התקנה משום היכא דתפיסי בכרכשתא שאינו הילך כיון שאינו בידו והלה אינו מניחו ליקח המחצה ע"ז יהיה שייך דר"ח ושוב דחו שפיר כי היכי דאנן סהדי להאי כו' דעל מה שאין תפוסין ויהי' חשוב העדאת עדים על מחצה שוב אותו עדות על השני ג"כ כנ"ל. ומשני דאידך דר"ח דהילך חייב ושוב שפיר הפי' כנ"ל דהיה התקנה משום היכא דכל א' נוטל עד מקום שידו מגעת כנ"ל דשייך שפיר דר"ח קמייתא כיון דהילך חייב כנ"ל ושוב איתא כוותיה מה"ת ותיקנו גם בתפיסי בכרכשתא כנ"ל שלא יהי' כו' כיון דבתפיס מקצת חייב מה"ת. כנ"ל ואף להפ' דגם מקום שידו כו' בשבועה כו' היינו למסקנא דקי"ל כר"ש. משא"כ לדר"ח כנ"ל:

עוד י"ל דלכאורה. י"ל הפי' כ"ה דאנן סהדי כו'. אף דאין זה ראיה כלל לפטור משבועה רק כמו מוחזק כמ"ש לעיל. מ"מ י"ל למ"ש הר"ן סוף פ' ש"ה בנ' דחבלה דמודה דלא חשיב מ"מ כיון שאינו נאמן ליטול אלא בשבועה הוי רק גורם לממון דמי יימר דמשתבע ושוב יצאה הודאה מפיו בפטור ואף אחר שנשבע לא הוי מ"מ. ומחלק דלענין העדאת עדים זה נעשה אחר השבועה שאז הבירור וחייב ע"ש. וא"כ י"ל כאן איך נאמר הטעם במשנה דב' אוחזין משום דר"ח דמה דתפיס דידיה כו' א"כ כ"ה אנן סהדי להאי וגם הלה יצטרך לישבע וא"כ הוי שוב רק גורם לממון משום מ"מ דמשתבע כיון שכל א' א"י ליטול החצי עד שישבע. ושוב אין כאן העדאת עדים על מקצת לחייב שבועה דלא עדיף מהודאה שהוא רק גורם כנ"ל. וא"כ איך נפסוק שחייב כל א' שבועה משום דר"ח הא אם יהי' הדין כן שוב אין כאן חיוב שבועה כלל נגד כל א' שנגד הב' רק גורם לממון כנ"ל. ולא שייך סברת הר"ן דנעשה העדאת עדים אחר השבועה דז"א דלא שייך שיש העדאת עדים כנ"ל רק נגד א'. אבל הכא איך נאמר חיוב שבועה בשביל דאחר השבועה יהי' נעשה העדאת עדים. הא אינו מתחיל שבועה אם יהי' הדין שיהי' כל א' חייב שבועה אין חיוב שבועה קודם השבועה. ואיך יצטרכו לישבע כנ"ל. שאח"כ יהי' חייב. וממילא א"א לומר מטעם ר"ח קמייתא. ושפיר אמר כ"ה דא"ס להאי א"ס להאי ושוב לא יוכל ליטול המחצה רק בשבועה ג"כ ושוב אין חיוב שבועה כנ"ל. אמנם לשון הגמ' דאלו הוי ליה סהדי להאי כנ"ל. ובל"ז הלשון תמוה כמ"ש לעיל. ואדרבה במ"ש י"ל דהפי' הוא אלו הי' גם להנתבע תביעה על התובע וג"כ הי' עדים על מקצת תביעתו כמו שיש לתובע שהי' גם התובע חייב שבועה מדר"א שוב לא הי' על שניהם חיוב שבועה מדר"ח דאי נימא שחייבים כל א' שבועה מדר"ח שוב א"א ליטול החצי שמעידים עד שישבע ושוב אין חיוב שבועה כנ"ל אך גם אם הפי' כפשוטו ג"כ י"ל דהא תמוה כנ"ל באמת. אך יש לחלק דהר"ן לא אמר רק נ' דחבלה דצריך ליטול וכיון שא"א ליטול אלא בשבועה הוי רק גורם דעדיין אינו ממון דהא אאמש"ל מה"ט. אבל מוחזק במה שבידו אף דצריך לישבע מ"מ חשיב ממון כיון שבידו לישבע ולכך במוחזק לא שייך אאמש"ל כנ"ל. וא"כ שפיר י"ל כאן משום דר"ח במשנה ואף דיצטרך לישבע חשיב מודה מקצת על מה שבידו כנ"ל. אמנם דחי הגמ' שפיר ממ"נ נגד החלק שאין תפוסים דנחשב מחצה כהודאה וע"ז כ"ה דאנן סהדי להאי כו' שרק משום ספק ועל מה שידו מגעת ממ"נ אי א"צ שבועה הילך הוא ואי גם זה בשבועה עכ"פ ע"י גלגול א"כ שוב הוי רק גורם לממון. וע"כ דנימא משום שבידו וחשיב מוחזק ובידו על מה שתפיס אף שהלוה אינו רוצה להניחו א"כ שוב הוי הילך כיון דכל מה שיהי' חשיב הודאה הוא רק משום דמוחזק ובידו א"כ הוי הילך כנ"ל. ולכך למאי דמסיק אידך דר"ח שוב י"ל כנ"ל. וגם למאי דמסיק אין תקנ"ח הוא רק דאיתא כוותיה כו' י"ל שוב דחשיב איתא כיון דיש חיוב שבועה משום עד שידו מגעת רק דא"א לחייב דאז יהי' פטור. ושוב עכ"פ הוי איתא כוותי' דשייך התקנה כנ"ל:

עוד י"ל דלכאורה מה הועילו בתקנתם שלא יהיה כל א' תוקף כו' כיון דבשבועה דרבנן לא נחתינן לנכסי' ולא משמתינן כו' רק עבריין כו'. עדיין יתקוף ומה שבידו לא נוכל להוציא אף שלא ירצה לישבע. וי"ל כיון דהא דלא מחייב ש"ד משום דר"ח הוא רק משום כ"ה דאנן סהדי להאי כו' ואף דרק מספק מ"מ כיון שאין בירור יותר גם לחיוב שוב פוטר ג"כ כמ"ש לעיל. וא"כ עתה שתקנו שבועה שוב אם לא ירצה לישבע מי שתפיס בגזלה יוכל זה שהדין עמו לישבע שאל"ב פחות מחצי כדינו. ושוב יהי' השני חייב שבועה דאורייתא משום דר"ח דאנן סהדי דמה דתפיס האי וכבר נשבע שהוא שלו ונעשה העדאת עדים אחר השבועה דמהני כמ"ש הר"ן גבי חבלה כו'. ואז לא שייך כי היכי דא"ס להאי דהב' שאינו רוצה לישבע אין כלל א"ס לפטרו כיון שאינו רוצה לישבע כתקנת חכמים כו' דאדרבה נראה דשקר רק דלא נחתינן בשביל זה אבל אנן סהדי ליכא כנ"ל. ועוד דבשלמא כפשוטו אותו ראי' שלזה יש לזה כנ"ל. משא"כ כשנשבע דרוב ב"א אינן נשבעין לשקר כדאמר פ' שה"ע דחשיב מה"ט גורם כו' ופירש"י דרוב ב"א א"נ שקר כנ"ל. ושוב שפיר משום השבועה אנן סהדי כנ"ל. ואין ראיה זו למי שלא נשבע ותפיסה עצמה אינו ראיה לפטור כמו כל שבועה דגם שתפיס לא מפטר כנ"ל. וא"כ שפיר יהי' חייב שבועה דאורייתא ונחתינן לנכסי' ושפיר נוציא ממון כשלא ישבע והועילו בתקנה כנ"ל. אך אחר שישבע ודאי חשיב הילך מה שבידו שכבר זכה. ולכך לס"ד דהילך פטור לא הי' אפשר לפרש ותנא תונא כנ"ל לפי אידך דר"ח דהילך חייב א"ש ותנא תונא דאף דבאמת תקנת חכמים מ"מ אין תועלת רק אם איתא כוותיה בדאורייתא שפיר תיקנו ויהי' אחר שישבע זה שוב על הב' ש"ד ונוציא ממנו. משא"כ אי דלא כר"ח מה הועילו כו' ודייק שפיר. ולר"ש סבר דסגי שנקרא עבריין כמו בהיסת או דהי' התקנה שנוציא ממנו כשלא ישבע. ור"ח סבר דאין סברא לתקן נגד הדין דבדרבנן כנ"ל. ומיושב דאינו מובן הך דליתא כוותי' כו' הא כל תקנ"ח כן היסת ונוטלין ושותפין וכה"ג ולהנ"ל א"ש:

עוד י"ל דהא אינו מובן מה דחשיב ליה עדים מה דחולקין בתפיס בכרכשתא. אטו לסומכוס יהי' חשיב העדאת עדים דר"ח מה שחולקין. וע"כ דהחלוקה רק מספק לא מטעם ראיה וכן לדידן באין מוחזקין או שניהם מוחזקין כנ"ל. וי"ל כמ"ש תוס' חולין פ"ב ובכמה מ' בא"א לצמצם דאי מחצה ע"מ כשר חשיב רוב להתיר דיש ב' צדדים או יותר או שוה. ורק מיעוט היינו צד א' לאיסור שמא פחות משא"כ אי מחצה ע"מ פסול הרוב להיפוך ע"ש. וא"כ י"ל דכאן דספק אי תרוייהו בהדדי הגביהו כדאמר לעיל א"כ לענין שיש לכל אחד מחצה יש רוב שמא הגביה הוא קודם ואם ביחד ג"כ א"ל פחות מחצי' ואותו צד שלהב' הכל רק מיעוט וכן להב'. ושפיר יש רוב וראיה שחצי שלו ושייך למחשבי' כעדים דר"ח שיחייב שבועה אשאר. דלענין שבועה אף על ספק א' צריך לישבע היינו כל א' על הספק שמא כולו לב' אף שרק צד א' כנ"ל. ומ"מ דחי שפיר דאותו רוב שמורה שלא פחות מחצי לב' מורה ג"כ שגם לו אין פחות מחצי ב' צדדים כנ"ל ולפטרו משבועה. אמנם ז"א דע"כ לא כ' תוס' הנ"ל דחשיב רוב רק כשנדמה מחצה רק דא"ח לצמצם ושוב שגם הספיקות משהו יותר או משהו פחות או שוה או מכוון בין ב' עיירות דהספק כיון שנראה שוה רק מה שא"א לצמצם שוב מכריע ספק שוה. אבל כשהספק על כולו אין ספק הרחוק דבצמצום שוה מכריע כלל ליחשב רוב. א"כ כאן בשלמא אם היינו יודעין שהגביהו ביחד רק דא"א לצמצם שפיר היה שייך כנ"ל דמכריע צד ששוה ביחד בצמצום לב' הספיקות השוים שמא רגע קודם משום א"א לצמצם כנ"ל. והיינו סיפא דיש עדים או מודים דבאמת חולקין בלא שבועה אף דאא"ל כנ"ל. ולע"ד זה הפי' בגמ' ח' דקמ"ל מגבי' מ"ל קני כו' דמ"מ לא הול"ל בהאי לישנא דפשיטא. ולהנ"ל א"ש דמודים שהגבי' ביחד או עדים ומ"מ טוען שרגע קודם אף שנראה ביחד. וי"ל דשוב ע"ז יש רוב כנ"ל. ויש לדחות:

וא"כ כשטוען כל א' שרק לבדו הגבי' והב' תפס בו אח"כ וע"ז הספק אין ספק זה שבצמצום ביחד מכריע כלל לשוי' רוב כנ"ל. וא"כ לא שייך טעם הנ"ל שיחשב ראי' ועדות והוי רק ספק ככל ספיקות כנ"ל. אמנם למאי דאמר לעיל דראוי להיות מפקינן ויהא מונח כמו במנה שלישית רק הטעם דחולקין משום דתולין דתרוייהו בהדי הדדי הגביהו והחלוקה י"ל אמת ולרש"י דליכא ודאי רמאי רק שהגביהו ביחד וכל א' סבר שהוא קודם כנ"ל ע"ש. וא"כ שוב י"ל כנ"ל. דמה"ט צריך לישבע על חצי כיון דכל מה שנוטל החצי ולא מוציאין שיהיה מונח הוא רק מצד שאנו מחזיקין שביחד הגביהו וכל א' סבור כנ"ל. ואי הגביהו יחד ואא"ל שוב יש רוב שלשני עכ"פ מחצה וחייב הוא שבועה מדר"ח. ואעפ"כ אין ראיה זו פוטרו משבועה מטעם דגם לו יש רוב דז"א דהא לענין הספק שיש עוד שמא רק חבירו הגביהו והוא משקר לענין זה אינו מכריע כלל הס' שמא ביחד רק דהי' הדין יהא מונח אבל הוא לא יטול. ושפיר צריך לישבע מדר"ח כנ"ל. דע"ז יש רוב שלא יטול יותר מחצי דממ"נ אם לא הגבי' ביחד יש רמאי והדין יהא מונח ואי ביחד שוב רוב:

וממילא לענין שיטול חצי יש עדות שאין לו יותר מחצי ומ"מ לענין חיוב השבועה דאין רוב לפוטרו דהשבועה על הספק שחבירו לבד הגבי' כנ"ל. ואף דבזה הס' הדין יהא מונח עכ"פ לא יטול רק בשבועה דהרא"ש ז"ל כ' גבי ס' וס' וע"א דקי"ל יניח דצריך לישבע נגד העד ע"ש וע"כ דחשיב ליה כפירת ממון אף שלא יקח רק מניח. כן י"ל גם להיפוך מה שלא יהי' הדין יהא מונח רק יטול חשיב ממון כנ"ל. אך הילך חשיב כיון דההעדאת עדים אינו שהוא של הב' רק הממ"נ שאינו בחזקתו שיטול. וזה כבר נגמר ע"י האנן סהדי כנ"ל. כיון שהדין שאינו נוטל יותר מחצי אינו בחזקתו ולא חסר כלום. ולכך דחי. משא"כ אי הילך חייב שוב י"ל כנ"ל. ולא קשה כי היכא דא"ס להאי כנ"ל. ואף שיש לדחות מ"מ י"ל דעכ"פ איתא דכוותה בדאורייתא חשיב כנ"ל שיהי' שייך התקנת חכמים כנ"ל:

עוד י"ל דודאי ידע דתקנה היא שלא יהא כו' אולם מסיפא קשה דז"א חצי שלי וזה כ"ש. דלכאורה לא שייך כלל התקנה על שניהם דהאומר חצי שלי בלא התקנה יצטרך לישבע מה"ת דמ"מ הוא אי הילך חייב ומ"מ לא יטול יותר מרביע שבחזקת שניהם כנ"ל. ועל השני האומר כ"ש ג"כ לא שייך שיהיה תוקף כו' דהא השני מודה שלא תקף בחנם רק חציה שלו וכיון דלא שייך התקנה למה לא ישאר כדין תורה שזה מ"מ וישבע מה"ת וזה יטול ג"ח בלא שבועה כנ"ל. אך בזה י"ל שוב שהאומר כ"ש צריך לשבע מדר"ח באמת בלא תקנה כיון דע"כ האומר חצי שלי ישבע קודם דהוי מ"מ. ואחר שנשבע שוב חשיב העדאת עדים דאנן סהדי דמה דתפוס היינו הרביע שכבר נשבע או מצד דרוב ב"א א"נ לשקר או דעכשיו דחייב שבועה ונשבע דלא שייך איערומי כו' דאמר גמ' ח' כו' שוב יש ראיה דאית ליה מגו דכ"ש כיון דגם עתה נשבע וגם הב' יצטרך לשבועה מדרבנן גם כשיאמר כולה שלי כנ"ל. וא"ל מגו דלהחזיק כנ"ל. ולא שייכי כל התי' דתוס' ונ"י. וחשיב העדאת עדים על רביע דגם האומר כ"ש צריך לישבע מדר"ח כנ"ל. רק אי הילך פטור לא שייך זה דמקצת שמודה ודאי הילך הוא ודחי כנ"ל. ומייתי אידך דר"ח דהילך חייב ושוב תנא תונא מסיפא. ור"ש דהילך פטור שוב שייך התקנה גם על האומר חצי שלי וממילא תיקנו גם על הב'. ור"ח סבר דלא הוי מתקני כו' וסבר מסברא דע"כ הילך חייב ושוב תנא תונא אקמייתא מסיפא כנ"ל:

רש"י הילך לא הוצאתים ושלך בכ"מ שהן. תמוה בפקדון לא שייך לא הוצאתים. ומלוה קי"ל דגם ברשות בעלים ניתן להוצאה וקני מיד. וצ"ל כמו מפקיד מעות מותרין דישתמש בהן וכשמשתמש נעשה הלואה לא קודם וכשאומר לא הוצאתים ממילא שלו בכ"מ. וקמ"ל אף דא"י שמא הוציאם ולאו הילך הוא. אך זה כפירת שבועה וט' ספק. דלפי הודאתו הילך הוא. או אף מלוה ניהו דלהוצאה כו' מ"מ בהגיע זמן ולא הוציאם אפשר דאז אין לו רשות להוציאם דאף שהקנין מיד היינו מעכשיו כשמוציאם תוך זמן. משא"כ כשכבר חייב להחזיר שוב ברשותיה דמריה. אך ז"א דא"כ בקדושין תהיה מקודשת בהגיע הזמן במלוה ברשות בעלים. ובגמ' משמע דאין חילוק ורק בארוח ובההנאה ע"ש. [ועיין מ"ש לקמן בכונת רש"י בעזה"י]:

שם והילך כו' פירש"י לא הוצאתים והן שלך בכ"מ שהן. ותמוה למה לא פי' ככל הפ' שנותן לו עתה. ועוד הא קי"ל מלוה ברשות בעלים להוצאה ניתנה. ואי בפקדון אצ"ל לא הוצאתים. ונראה דלא רצה לפרש שנותן עתה והיינו תוך כ"ד להודאה. וודאי דאם היה נותנו קודם ההודאה גם לר"ח פטור שאין כאן הודאה כלל א"כ ע"כ טעם דר"ח דכבר נתחייב בהודאתו ואין הילך דאחר הודאתו פוטרתו משבועה שבשעה שיצאה הודאה מפיו נתחייב וכמו לענין פטור דהדין כן. וא"כ איך מדמי הש"ס למתני' הא במתני' ענין אחר דכבר הילך קודם טענותיהם מיד שבאו לב"ד א"כ או דגם לר"ח פטור או דגם לר"ש חייב דטעמא דר"ש דתוך כ"ד להודאה כדבור דמי וכפרעו קודם ההודאה ואינו ענין למתני'. ולכך פי' דהילך באופן הנ"ל דמודה שכבר בחזקתו והיינו או במפקיד מעות מותרין דישתמש וכשהוציא קנאן ואי לא הוציא הוי פקדון וכמבואר פ' המפקיד. וממילא כשאומר לא הוצאתים ברשות מפקיד קאי. או בעיסקא דפירש"י קדושין פ"ב כיון דלא יהיב למשתי שכרא ע"ש. וכיון דקי"ל דמקבל העיסקא יכול לחזור בו כדין פועל ע"ש בח"מ וא"כ גם על חלק מלוה כשאומר לא הוצאתים בעיסקא וחוזר בו מלעסוק ברשות הנותן קאי והוי הילך. או די"ל דרש"י ז"ל ס"ל דגם במלוה דקי"ל להוצאה ניתנה היינו רק שאין המלוה יכול לחזור בו דהא נתן שיהי' הרשות ביד לוה להוציאן. אבל הלוה יכול לחזור בו קודם שהוציאם כיון דאפילו משלו פירעון בע"כ שמי' פירעון כיון שהי' לטובתו כן לענין כשלא הוציאו דהא זבין ולא איצטרכי ליה זוזי הדר זביני דאומדנא כו' כן מעות שלוה כשלא הוצרך לו אדעתא דהכי לא קנאן הגם דלענין אחריות אונסין לא מיפטר ע"י החזרה ה"ט משום דלא גרע משואל כדאמר בש"ס למ"ד מלוה בר"ב לחזרה ע"ש אבל עכ"פ מהני החזרה דלוה שנעשה פקדון וא"צ מלוה לקנין אחר במעות וכשאמר למלוה שאינו רוצה להוציאן וחוזר בו קן דמלוה בכ"מ שהן וא"י אח"כ הלוה לחזור בו ולהוציא שלא מדעת מלוה. ואפשר דכשקידש מלוה אח"כ בהמעות מקודשת. א"כ שפיר פירש"י כאן דכה"ג הילך הוא ודמי שפיר למתני' דע"י ההודאה הוי הילך מכבר ומ"מ פליגי ר"ח ור"ש. ורש"י ז"ל דייק מלישנא דאמר לר"ש כמאן דנקיט ליה מלוה בידו ואי באמת נותנו תוך כ"ד הול"ל משום דפרעון בע"כ שמיה פרעון ותוך כ"ד כדבור. ולכך משמע דבאמת אינו נקיט בידים גם אחר ההודאה רק שנעשה ברשותו ככל פקדון והוי כנקיט בידים כנ"ל. והא דלא פי' בפקדון ממש. משום דלטעמא דבפקדון גם כ"ה חייב דלא עשה לו טובה ומעיז. וכבר כתבתי לעיל בעזה"י דלא קשה תמיהת תוס' עליו ובהילך שפיר חייב פקדון אף דחשיב כ"ה. לכך ע"כ בא' מאופנים הנ"ל דשפיר עשה לו טובה גם במעות מותרין כיון דנתן לו רשות להוציאן ומ"מ הוי הילך כשלא הוציאן כנ"ל. אבל לדינא י"ל דרש"י מודה לכל הפ' בנותן תוך כ"ד דחשיב הילך כיון דבע"כ שמיה פרעון כנ"ל. ואפשר דגם לר"ח פטור כאלו פרע קודם. אך גם בדין הנ"ל הגם דאפשר כשאין מכירין שהוא אותו המעות אינו נאמן שלא הוציא מ"מ אין הודאתו מחייבו שבועה כיון דלפי הודאתו הוי הילך כנ"ל:

תוס' דייקי דהלכה כר"ש מדאמר סתמא דש"ס לקמן ועוד הילך הוא בעבד גדול וקטן ובס' חפץ פ' דהלכה כר"ח ע"ש. וקשה ק' תוס' הנ"ל. ונראה לע"ד לישב דאין ראיה. דלכאורה קשה למה שכ' תוס' והוכיחו דגם לר"ג דט"ח והל"ב חייב רק שבועה הוא דחייב אבל משעורין פטור ע"ש ב"ק. וא"כ שם דפריך על עבד גדול כו' מה שטענו לא הודה ועוד הילך הוא א"כ משמע דהקושיא ועוד גם אי נימא דט"ח והל"ב חייב כר"ג מ"מ קשה דהילך הוא. והא אי כר"ג חייב שבועה ופטור מליתן העבד קטן אין חשיב הילך הא לא יתן לו כלל א"כ גם ק' שניה לא קשה אי כר"ג. אך י"ל הא לר"ג למה יתחייב שבועה איך חשיב הודאה כיון שפטור וע"כ הטעם דזה הפטור הוא מצד טענת התובע אבל מצד הנתבע הוי הודאה חשיב הודאה לחייב שבועה על החטין וא"כ פריך שפיר דמצד הודאתו לחוד הוי שוב הילך ופטור דהודאתו שכבר ברשותו ואם לא הי' התובע פוטרו או הודה הוי הילך ורק ע"י התובע לא שוב אין כאן הודאה ופריך שפיר כנ"ל:

והנה י"ל טעם ר"ח ור"ש דהא פרעון בע"כ במקצת כ' הפ' דלא שמי' פרעון וא"י לכופו לקבל רק כל החוב. וא"כ לפי טענת תובע אינו הילך כלל דפורע רק מקצת. אך א"כ כופר זה עצמו דלפי הודאתו אינו מ"מ כלל שכשאינו חייב רק מה שמודה פורע כל החוב ופטור. ונ"מ למ"ד טענה ב' כסף וכה"ג וגם לפי הודאתו חסר פרוטה שוב לא הוי הילך ומצטרף הכל להודאה דחשיב ב"כ אף שלא כפר אלא פרוטה חייב כנ"ל:

וא"כ י"ל דר"ח סבר כיון דבשעת הודאה נתחייב שבועה וכ"ז שאינו נשבע חייב הכל שוב חשיב פירעון במקצת מה שאומר הילך אח"כ ואינו פוטרו מהחיוב שבועה כיון דכמו שהוא החיוב שבועה כל שלא נשבע א"י לפורעו ע"כ המקצת כנ"ל. ור"ש סבר דאינו מתחיל חיוב שבועה כלל כיון דאומר הילך תוך כ"ד. ולר"ח חשיב כבר מחויב קודם שאמר הילך ועדיין כמו שאומר התובע והחיוב שבועה לא מהני הפירעון כנ"ל. וא"כ מיושב שם דאמר ועוד הילך הוא כיון דהוי טחוהל"ב רק לר"ג דמחייב והטעם כמ"ש דלר"ג דנין מצד הודאת הנתבע כמו שהי' בלי טענת התובע ומה"ט הוא דחייב ושוב הילך הוא. וא"כ לר"ג לכ"ע הילך פטור דהא לפי דברי הנתבע מצד עצמו בלא התובע הוי העבד קטן כל המגיע והוי הילך כנ"ל וגם לר"ח פטור אליבא דר"ג כיון שמצד טענת התובע פטור לגמרי ואינו הודאה רק מצד ההודאה לחוד ושוב הילך פטור גם לר"ח. משא"כ לדידן דלא כר"ג י"ל כר"ח דהילך חייב כנ"ל. ומדמי שפיר ג"כ למשנה דב' אוחזין דג"כ לדברי כל א' אינו רוצה שיחלקו ויקח חצי אף דחזי לקטנים א"כ אינו הילך רק לפי האנן סהדי:

שם אנן סהדי דמה דתפוס הילך הוא. תמוה הלשון. ורש"י פ' אותו אנן סהדי דמה דתפוס כו' הילך. וחסר דידיה וגם ל"ל זה האריכות הול"ל מה דתפוס הילך הוא. וי"ל הפי' דהא חייב שבועה ולמה חשיב הילך הא מקרי רק גורם לממון משום מ"י דמשתבע אולם שם לטול משא"כ מה שבידו אף דצריך שבועה מ"מ כיון שבידו לישבע והוא שבועת אמת חשוב הילך א"כ מיושב שע"ז אנן סהדי שהוא אמת מחצה שלו והוא שבועת אמת שבידו והוי הילך ושפיר אנן סהדי דמה דתפוס הילך הוא היינו שבידו לישבע כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף