חידושי הרי"מ/בבא בתרא/מה/ב
צריך להחזיר בעדים. והקשו תוס' ליהימן במיגו דנאנסו כמו בשטר. וא"ל דכוונתו בלא שבועה דא"כ מאי פריך מברייתא דראה עבדו ביד אומן למה לי ראה כו' הוי בעי היכא דלא ליהמן אף בשבועה כנ"ל ע"ש. ויש ליישב דהא הסמ"ע הקשה הא נאנסה לא שכיח ולא הוי מיגו הנראה שקר וי"ל פשוט דהא גם כשטוען החזרתי איכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי ולא שכיח יותר מנאנסה דשם נאמן בשבועה וזה אינו נאמן כלל ולא קשה. אמנם במפקיד בעדים אי צריך להחזיר כו' הטעם הוא כמ"ש הר"ן כיון שלא האמין לך לא היה לך להאמינו ג"כ. וא"כ אי אמרינן דנאמן במיגו דנאנסה שוב נראה דנאמן בטענת החזרתי מצד עצמו דשפיר היה רשאי להחזיר לו בלא עדים דיהיה נאמן במיגו ולא שייך טעם הר"ן וכמ"ש שם למ"ד א"צ להחזיר ע"ש. וא"כ מיושב דאדרבה הא אי נימא שיהיה נאמן החזרתי מיגו דנאנסה א"כ שוב לא הוי מיגו כלל דנאנסה לא שכיח ונראה שקר משא"כ החזרתי דנאמן מצד עצמו כנ"ל דהימניה וטוב יותר החזרתי ושוב לא הוי מיגו. ואף דאי אינו נאמן הוי מיגו. מ"מ כמ"ש הנ"י ריש בבא מציעא גבי חצי שלי במיגו דכולה שלי כיון דאי נימא דנאמן עתה במיגו נוח לו טענה זו יותר שוב אינו נאמן ע"ש. וממילא גם כאן שפיר ליכא מיגו. ודוקא בשטר דאף אי יהא נאמן במיגו. מ"מ שייך שטרך בידי מאי בעי הוי שפיר מיגו משא"כ בעדים כנ"ל. אך יש לדחות דמ"מ לא הימניה דהא יצטרך לישבע כיון שהוא רק במיגו דנאנסה ושוב אינו טענה מצד עצמו ושוב הוי מיגו. אמנם מיושב שפיר קושיות תוספות דפריך שפיר מראה עבדו ביד אומן דהא בעבד אין נשבעין על העבדים וא"כ אם יהיה נאמן במיגו דנאנסה לא יצטרך לישבע כלל ושוב נאמן מצד עצמו דהימניה ושוב לא הוי מיגו כלל דלא שכיח. ואף דהא עבדים אימעוט משמירה ג"כ ויכול לטעון שוב נגנבה או בפשיעה. ז"א דהש"מ כתב דטענת גניבה או פשיעה אין האומן רוצה לטעון שלא יתנו לו לתקן ע"ש. רק אונס ושייך שפיר כנ"ל:
עוד י"ל דהנה הרשב"ם הקשה ליהמן במיגו דהחזרתי בפני פלוני ופלוני ותירץ דירא שמא יבאו ויכחישוהו ע"ש. והנה לכאורה כיון דעכשיו בטענה זו נחייבו לשלם מיד א"כ עדיין המיגו טוב דהיה ראוי לו לטעון החזרתי בפני פלוני ואם יבאו ויכחישוהו באמת ישלם ומה יפסיד ודוחק לומר משום שיהיה נתפס שקרן. וע"כ משום דמ"מ איך נאמר דנאמן עתה פרעתי סתם במיגו הנ"ל א"כ אם יהיה הדין כן אין לו שוב מיגו דנוח טענה זו דפטור לגמרי משא"כ בפני פלוני דיצטרך לשלם כשיכחישוהו כנ"ל. אמנם הא קשה לכאורה למאי דאמר בשבועות באמר פרעתי בפני פלוני ופלוני ואתו סהדי הנ"ל ואמרו להד"ם ופסק רבא דמלתא דלא רמי' עלי' דאינשי לאו אדעתיה ומ"מ פטור ע"ש וא"כ לכאורה הוי שפיר כאן מיגו דבפני פלוני דלא שייך תירוץ הרשב"ם דהא אף אם יכחישוהו יהיה פטור וגם לא יהיה נתפס שקרן ג"כ כיון דלא רמי' עלי' כנ"ל. אך לא קשה דהתם הוא רק לדידן דמלוה בעדים א"צ לפרעו בעדים א"כ הוי לא רמי' עלי' ונאמן אף שמכחישין כנ"ל. משא"כ הכא דקיימינן דצריך להחזיר בעדים ואינו נאמן רק בפני פלוני ופלוני א"כ הוי רמי' עלי' ויתחייב כשיכחישוהו ופשוט. אמנם אי נימא דהדין הוא דנאמן החזרתי בלא עדים במיגו דבפני פלוני כו' וא"כ שוב א"צ להחזיר בעדים. ושוב אם אומר החזרתי בפני פלוני ומכחישים אותו ג"כ פטור דלא רמיא עלי' כנ"ל וא"כ שוב יהיה שפיר נאמן פרעתי סתם במיגו דבפני פלוני ופלוני דהא אי אינו נאמן הוי מיגו טוב כנ"ל. רק דאיך נפסוק דנאמן הא לא יהיה מיגו דטוב יותר עתה וז"א דאי נפסוק דנאמן פרעתי סתם שפיר הוי ג"כ מיגו דאין טוב יותר טענה זו דגם אם יאמר בפני פלוני ויכחישוהו יהיה פטור דלא רמיא עלי' כנ"ל. ושוב שפיר נפסוק דנאמן עתה דאיך לא נאמינו הא אם היה רוצה לשקר היה אומר בפני פלוני והיה מרויח דהיה פטור כל זמן שלא באו. רק דא"א לומר דנאמן דאיערומי מערים כדאמר ריש בבא מציעא. והא אי נימא דנאמן שפיר הוי מיגו דגם אם יהיה פטור כנ"ל ואינו מערים כנ"ל:
אמנם י"ל כיון דמ"מ אין הנאמנות פרעתי מצד עצמו דצריך להחזיר בעדים רק במיגו דבפני פלוני א"כ הוי שפיר רמיא עלי' ויתחייב כשיכחישוהו וליכא מיגו שוב כנ"ל:
אך באמת כאן בפקדון דנימא דנאמן החזרתי במיגו דנאנסה בשבועה עכ"פ א"כ שוב נראה באומר החזרתי בפני פלוני כו' והכחישוהו דפטור דהוי לא רמיא עלי' דנאמן מצד עצמו מיגו דנאנסה ואף דיצטרך לישבע מ"מ מה בכך באמת ישבע. וראיה לזה דא"כ עכשיו דתקינו היסת א"כ נימא ג"כ דרמיא עליו כשפרע בעדים שיפטר משבועה. ואעפ"כ קי"ל כרבא דפטור וע"כ כיון שיפטור משבועה הוי לא רמי' ומה חילוק בין ש"ד לדרבנן וא"כ שפיר פטור כנ"ל. וממילא שוב נאמן החזרתי סתם בלא שבועה במיגו דבפני פלוני ופלוני דלא שייך תירוץ הנ"ל דהא יהיה פטור כנ"ל. וא"כ י"ל דשוב לא מהימן כלל דהא הקשו איך הוי מיגו דנאנסה הא יצטרך לישבע ומשני דגם עתה חייב שבועה. וא"כ כאן אי נימא דהדין הוא דנאמן החזרתי בשבועה מיגו דנאנסה א"כ שוב יהיה הדין דנאמן בלא שבועה במיגו דבפני פלוני ופלוני כו' וא"כ שוב לא הוי מיגו כלל דנאנסה יצטרך לישבע משא"כ עתה. דא"א לפסוק דצריך לישבע א"כ הוי שלא כדין דנאמן במיגו דבפני פלוני. ויש לדחות:
ועוד למאי דמשמע מהרשב"ם הא דנאמן בפני פלוני הוי רק משום דמתירא פן יבאו עדים א"כ איך נאמר דיהיה פטור כשיכחישוהו א"כ שוב אינו נאמן כלל וא"כ גם כשיאמר בפני פלוני יצטרך לישבע יהיה נאמן רק מיגו דנאנסה ושוב גם עכשיו החזרתי יהיה נאמן בשבועה דלא שייך הנ"ל. ואינו מוכרח:
עוד י"ל דהנה הש"ך ז"ל ס' רצ"ו כתב דהחזרתי אינו ש"ד רק מדרבנן כעין של תורה אף שהוא רק מיגו דנאנסה ונ"מ דלא נחתינן לנכסי' ע"ש. ולכאורה תמוה דא"כ מדאורייתא לא מהימן כלל דהא אין לו מיגו דאינו רוצה לטעון נאנסה שיצטרך לישבע משא"כ החזרתי דיהיה נאמן בלא שבועה כיון דמה"ת אי אפשר להשביעו על החזרתי רק על אותן טענות שאמרה תורה א"כ אינו נאמן כלל מה"ת כדאמר ריש בבא מציעא האי איערומי קא מערים אי אמינא כולה שלי כו' ע"ש. וא"כ כיון דהחזרתי מצד עצמו אינו נאמן בשטר וע"כ דחזקה שטרך בידי כו' עדיף וחייב רק במיגו נאמינו וא"כ לא הוי מיגו כלל מה"ת ואינו נאמן ואין לומר דבאמת כן רק התקנה היה להיפך שיהיה נאמן בשבועה ז"א דא"כ איך כתב הש"ך דלא נחתינן לנכסי' הא באותן שמה"ת חייב ויהיה התקנה לפטור בשבועה נחתינן לנכסי' כנ"ל:
ונראה ליישב דהא אי נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה א"כ שפיר נאמן החזרתי בלא שבועה במיגו שהיה טוען נאנסה והיה נשבע כיון שאין חילוק. אך ע"כ כשחייבה התורה צריך להיות איזה טעם שלא ירצה לישבע אף שכופר וא"כ מטעם זה עצמו אין כאן מיגו. אמנם למאי שהקשו תוספות ריש בבא מציעא דאמרינן חשוד אממון לא חשיד אשבועה והקשו הא גזלן פסול לשבועה ותירץ הר"י דכשכבר גזל שפיר ישבע לשקר ג"כ. רק בזה דעכשיו הוא שכופר יש תועלת כשנשביעו דע"י זה יפרוש מהגזל ג"כ ולא יעשה איסור כלל ע"ש. ואין לפרש דאיסור אחד עושה משא"כ ב' איסורים דא"כ מוחזק לגזלן נשביעו ג"כ אח"כ דב' איסורים לא יעשה. וע"כ החילוק בין היכא שאפשר לו לפרוש שלא יעשה איסור כלל משא"כ כשכבר עשה איסור חשוד על ב' איסורים ג"כ כנ"ל. וא"כ אתי שפיר דבשלמא לענין להשביעו שייך שפיר סברא הנ"ל. אבל לענין המיגו שפיר מה"ת נאמן החזרתי בלא שבועה מיגו שהיה טוען נאנסה והיה נשבע ג"כ דכיון שטוען החזרתי וחשוד אממון שרוצה לגזול באמת ואנו פוסקין דנאמן וגוזל ממילא היה יכול לומר נאנסה ולישבע שקר ג"כ דמה חילוק ולכך נאמן מה"ת וא"ש דברי הש"ך רק מדרבנן חייב שבועה והא דאיערומי ג"כ דרבנן כנ"ל אך זה לדידן אבל רבה לטעמיה דסבר מיגו דחשיד כו' כמ"ש רש"י ז"ל רק משום אישתמוטי עד דבחישנא ליה כו' א"כ אינו רוצה לגזול כלל ושוב אינו נאמן מה"ת כלל מיגו דנאנסה דהא יצטרך לשבע לשקר מה שאין כן עתה ואינו נאמן כלל החזרתי במיגו דהתקנה לא היה להקל עליו וא"ש כנ"ל:
עוד י"ל למ"ש רש"י ז"ל ריש ב"מ גבי הא דכפירה במקצת דלא שייך אישתמוטי דא"כ לא היה לו לטעון טענה שיודע המפקיד שמשקר והיה לו לטעון נאנסה וע"כ דחשוד ע"ש. וא"כ לרבה איך נימא דנאמן החזרתי בשבועה מיגו דנאנסה איך אפשר ליתן לו שבועה הא מיגו דחשוד דלא שייך אישתמוטי כמ"ש רש"י ז"ל היה לו לומר נאנסה דאין חילוק גם עתה צריך שבועה וע"כ דחשוד וא"א ליתן לו שבועה וממילא שוב לא מהימן כלל דא"א להאמינו בלא שבועה דא"כ לא הוי מיגו כלל כנ"ל:
תוס' פ' אח"כ דאף לבתר דתיקנו היסת מ"מ סבר כהאי לישנא דבעי דררא דממונא ובלהד"ם פטור ע"ש ותמוה דא"כ מה פריך אביי א"ה בעדים נמי מיגו דהחזרתי כו' הא בהחזרתי שפיר איכא דררא דממונא ויתחייב היסת וכל המיגו הוא רק שיהיה נאמן בלא שבועה. ונראה לפרש דהא ודאי גם לתירוץ הב' סברי תוס' דבימי המשנה לא נתקן היסת כמ"ש תוס' בכמה דוכתי ולמה להו תירוץ הב' רק על רבה הוי קשה להו דמסיק לדידן אבל שלא בעדים מתוך שיכול לומר להד"ם נאמן הא עתה כבר נתקן היסת ואין חילוק וע"ז כתב דסבר בלהד"ם לא מיחייב היסת ומסיק שפיר. אבל אביי פריך שפיר א"ה אפי' בעדים נמי יהיה נאמן במתניתין דאז לא נתקן היסת ולמה אמרת ל"ש אלא בעדים וא"ש:
או י"ל דסברי תוס' דוקא בהלואה מיקרי דררא דממונא טענת פרעתי כיון שנתחייב גופו בוודאי ויש חזקת חיוב. משא"כ בפקדון דכל היכא דאיתא ברשותיה דמריה איתא ולא נתחייב גופו כלל וכשהחזיר אין כאן חיוב כלל ואף שמחויב להחזיר הוא מטעם שהוא שלו אבל לא מטעם חיוב הגוף כנ"ל ודוחק דהא בא"י אם החזרתי לך חייב בפקדון מהאי טעמא דחזקת חיוב. וי"ל דמטעם אין ספק מוציא מידי ודאי כמ"ש הפוסקים:
תוס' הנ"ל דהוי כאל תחזירני דלא מהני מיגו עיין שם. וצ"ל דגם לקוח אינו נאמן במיגו דנאנסה דגם כן היה לו ללקחו בעדים והוי כמו החזרתי. וכן כתוב במלחמות. וחסר מתוספות זה דלא כתבו רק דאינו נאמן החזרתי במיגו. וי"ל כמ"ש לעיל דהא נאנסה לא שכיח. רק דאי צריך להחזיר בעדים גם החזרתי לא שכיח. אמנם עתה דהדין דנאמן במיגו שוב שכיח דהחזיר בלא עדים דסמך שיהיה נאמן במיגו. רק מ"מ הוי מיגו דאין יכולין לפסוק שלא יהיה נאמן דאם כן גם זה לא שכיח והוי מיגו (ודלא כמ"ש לעיל ויש לחלק קצת בין מ"ש הנ"ל). אמנם לקוח הוי שפיר שכיח רק מה שאינו נאמן הוא דמוקמינן בחזקת מרא קמא אבל לא שהוא טענה גרועה וממילא אתי שפיר. דאין להאמין לקוח במיגו דנאנסה דהוי לא שכיח וטוען לקוח דשכיח. רק נאמן לקוח מיגו דהחזרתי דגם כן שכיח עתה כיון דנאמן מיגו דנאנסה. והחזרתי שפיר נאמן דאי לא יהיה נאמן יהיה שפיר מיגו כנ"ל. ותירצו שפיר דהחזרתי אינו נאמן במיגו. וממילא לקוח אינו נאמן במיגו דלא שכיח כנ"ל. רק שיהיה נאמן מיגו דהחזרתי והא לא יהא נאמן כלל החזרתי אף במיגו כנ"ל:
למ"ש תוס' דהא דאין האומן נאמן היינו בלא שבועה אבל בשבועה נאמן מיגו דנאנסה. א"כ לכאורה אמאי נקיט מסרו בעדים הא גם בעד אחד סגי דלית ליה שוב מיגו דלא היו דברים מעולם דהוי כנסכא דר' אבא שיצטרך לישבע להכחיש את העד. וכדדייק ה"ר יונה עיין שם ברא"ש ריש בבא מציעא. וע"כ דבעד אחד לא הוי צריך להחזיר לו בעדים כלל והיה נאמן החזרתי בלא מיגו. ואף דהא לא הימניה דהא מסר לו בעד אחד ויצטרך לישבע כשיכפור. וצ"ל דזה מיקרי הימניה כיון שיוכל לכפור ולישבע. ושוב נאמן החזרתי בלא שבועה. וא"כ גם מסרו בב' עדים שייך כנ"ל. כיון שיהיה נאמן עכ"פ החזרתי מיגו דנאנסה אם כן הימניה שיוכל לכפור ולישבע ושוב יהיה נאמן החזרתי מצד עצמו בלא שבועה. ואף שלא יוכל לכפור עיקר הפקדון מ"מ הר"ן ז"ל גבי מלוה בעדים כתב דלכך אינו נאמן כיון דאם הדין דאינו נאמן לא הימניה לגמרי שלא יוכל לומר פרעתי גם כן עיין שם. וממילא כאן דעכ"פ נאמן בשבועה שוב הימניה כנ"ל. ויש לדחות:
עוד י"ל דלא נקרא הימניה כיון שיצטרך לישבע ולא קשה דליסגי בעד אחד. דהא קיימא לן בכפירת שבועה דאינו צריך לישבע היכא דגם אם יודה לדברי העד לא יהיה חייב רק שבועה פטור על כפירתו לגמרי ע"ש. ואם כן שפיר יכול לכפור זה עצמו שלא הפקידו כלל לפני עד זה רק בלא עדים להחזיר לו ואף שהעד מעיד שהפקידו בפניו מ"מ פטור גם משבועה דהא אין כאן רק כפירת שבועה דאף אם יודע להעד מ"מ נאמן החזרתי בשבועה מיגו דנאנסה דגם בב' נאמן ואם כן כשכופר זה עצמו שלא הפקידו בפניו וטוען דנאמן החזרתי בלא שבועה ממילא שפיר אינו צריך לישבע ונאמן כנ"ל. וממילא עתה שמודה שהפקידו בעד אחד נאמן במיגו דלא הפקיד בפניו ולא שייך מתוך שאינו יכול לישבע משלם כיון שלא יצטרך לשבע רק להכחיש העד לחוד ואמרינן מיגו כנ"ל. ולכך דוקא בעדים אבל היכא שיהי' חייב שבועה י"ל דלא מיקרי הימניה כנ"ל וצריך להחזיר בעדים:
שם אומן אומר ב' קצצת כו' נתנה לו בזמנו כו'. והקשו תוספות ממה נפשך הא בעי לר"י מודה במקצת דוקא ואם כן גם עבר זמנו הרי שהה ועבר. וי"ל בפשיטות דדחי התם טעמא דכדי חייו דמשום הכי לא הוי שקלינן מבעל הבית כו' רק דטרוד בפועליו ופריך אי הכי עבר זמנו נמי כו'. ופי' דלטעמא דכדי חייו ניחא דעבר זמנו לא שייך כדי חייו עיין שם. ואם כן י"ל דהא דדחי טעמא דכדי חייו היינו כשבעל הבית כופר הכל ופטור לגמרי אין סברא לחייבו משום כדי חייו. אבל לר"י דצריך מודה במקצת י"ל שפיר כיון דחייב שבועת התורה תקנו משום כדי חייו שישבע ויטול. ולכך סבר שפיר דאפילו בקציצה גם כן נשבע ונוטל דלטעמא דכדי חייו אין חולקין בין קציצה לפרעון. וי"ל דסבר גם כן קציצה מידכר דכירי דהא שמואל אמר זה לדבר פשוט בשבועות שם דודאי מידכר דכירי כו' ודוחק דר"י פליג ולמ"ש אתי שפיר. וממילא לא קשה קושית תוספות דלדידיה החילוק פשוט דוקא בזמנו אבל עבר זמנו דלא שייך כדי חייו כנ"ל פטור:
הנמוקי יוסף כתב דהא דנתנה לו בזמנו נשבע ונוטל איירי במתעצמים על הפרעון דוקא דאי מחולקים בקציצה הא אמרינן קציצה מידכר דכירי ע"ש. ונראה ליישב דהנה לנמוקי יוסף צ"ל ע"כ דלצדדין קתני אומן אומר ב' קצצת כו' כל זמן שהטלית ביד אומן ומחולקים בקציצה על בעל הבית להביא ראיה נתנה לו ומחולקין בפרעון אי בזמנו נשבע ונוטל כו'. והנה דעת הגאונים ז"ל סי' ע"ב פסקו במשכון ובאומן אף דנאמן במיגו דלקוח מכל מקום כיון שאינו תובע רק דמים צריך לישבע שבועת המשנה ככל הנשבעין ונוטלין דלא אמרינן מיגו לפטורי משבועה. ותמהו עליהם מברייתא הנ"ל דתני כל שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה ומוכח דהאומן נאמן בלא שבועה דאי בשבועה הא אפילו נתנה לו נשבע ונוטל כיון דלא עבר זמנו כו'. ונאמן מטעם תקנת שכיר בלא מיגו. וע"כ דא"צ לישבע כנ"ל ע"ש:
והנה לפי' הנמוקי יוסף דלצדדין קתני מיושב שפיר דברישא דאיירי בקציצה דמידכר דכירי ולא שייך תקנת שכיר לא היה נוטל אף בשבועה רק משום דהטלית בידו נאמן במיגו ובשבועה כדעת הגאונים ז"ל. ואחר כך תני נתנה לו ומחולקים בפרעון אי שייך תקנת שכיר ולק"מ:
וא"כ אי אפשר לומר כמו דמשני הש"ס בשבועות דברייתא ר"י הוא דגם בקציצה שייך תקנת שכיר דאם כן קשה כנ"ל ברישא כשהטלית ביד האומן כיון שאינו נאמן אלא בשבועה הא בלא זה נאמן משום התקנה. אמנם שם בשבועות קאי הש"ס אדלעיל דאמר שבועת שומרין היכא משכחת לה כו' רק באפקיד ליה בשטר עיין שם דסבר דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה. ולכך משני שפיר ר"י הוא דגם בקציצה שייך תקנת שכיר ואף על פי כן לא קשה כנ"ל. דאתי שפיר ברישא כשהטלית ביד אומן נאמן בלא שבועה מיגו דלקוח כיון דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה מה שאין כן נתנה לו משום תקנה נשבע ונוטל ומשני שפיר ולא צריך לתירוץ הנמוקי יוסף שהוא דוחק דתני לצדדין כנ"ל. אך לדידן דקיימא לן דשבועת שומרין חייב אף באפקיד בלא שטר דלא אמרינן מיגו לפטורי משבועה וכדעת הגאונים הנ"ל אם כן אי אפשר לומר כתירוץ הש"ס דקשה כנ"ל. וכתב הנמוקי יוסף שפיר דלדידן ע"כ לומר דלצדדין קתני וכו':
עוד י"ל דהא אמר הכא אלא דליכא עדים והקשו תוספות הא בליכא עדים מבואר בש"ס שבועות דמהימן בעל הבית במיגו דלא שכרתיך ותירצו דכאן במודה במקצת לא הוי מיגו כמו כל מודה במקצת דאינו נאמן מיגו דכופר הכל דאינו אדם מעיז כו' עיין שם. והנה קשה דהא קיימא לן דמיגו דהעזה לאפטורי מממון אמרינן רק לפטור משבועה לא מהני וכאן דהדין ע"י כן דהאומן נשבע ונוטל וצריך הבעל הבית לשלם הוי. לפטור ממון ויהיה נאמן שפיר מיגו דלא שכרתיך כנ"ל. אך לכאורה זה אינו דאם כן בכל הנשבעין ונוטלין יהי' קשה כן כמו בחשוד שמודה במקצת דשכנגדו נשבע ונוטל וקשה גם כן שיהיה נאמן מיגו דכופר הכל דהוי לפטור ממון. אך זה אינו דשם איך נימא שיהיה נאמן ניהו דלפטור ממון מהני המיגו מכל מקום כיון דלפטור משבועה לא מהני אם כן חייב שבועה עכ"פ. וכיון שהוא חשוד שוב עדיין הדין שכנגדו נשבע ונוטל כיון דמכל מקום חייב שבועה דאין המיגו פוטרו ממילא חייב ממון כיון דאי אפשר שיפטריה המיגו מממון כיון שאינו פוטרו משבועה ואתי שפיר. ולכאורה שייך תירוץ זה גם כאן כיון שאינו פוטר הבעל הבית משבועה ממילא השכיר נשבע ונוטל:
אך זה אינו דהא תוספות שבועות הקשו איך מהני מיגו דלא שכרתיך הא כיון דטרוד בפועליו הוי מיגו בדדמי ולא אמרינן כו' ותירצו דזה אין אנו אומרים דמשום טרוד בפועליו סובר שודאי לו שפרע ובאמת לא פרע. רק כיון דטרוד בפועליו הוא ספק אצלו ויודע שאינו יודע רק מה שטוען ברי זה משקר מספק לודאי ולכך חייב כיון שבאמת מסופק. ומהני שפיר היכא דאית ליה מיגו דמוכח שאינו משקר גם מספק לודאי ונאמן שאינו מסופק כלל וזוכר עיין שם. ואם כן קשה שפיר כנ"ל דכאן בליכא עדים אף שמודה במקצת מכל מקום יהיה נאמן במיגו דהוי לאפטורי מממון ולא שייך כנ"ל כיון דחייב שבועה ואי אפשר כו'. דז"א דכל נאמנות המיגו הוא רק שזוכר באמת ונאמן שאינו מסופק ואם כן יכול שפיר לישבע דלא שייך כלל טרוד כנ"ל. ואם כן נאמן שפיר בהמיגו לפטור אותו ממון לחוד היינו שנאמן שזוכר ושפיר ישבע. ויכול להיות חייב שבועה ויפטור מממון וקשה כנ"ל דלמה חייב כקושית תוס' הנ"ל:
אמנם י"ל דלא קשה כיון שהוא מודה מקצת שוב ליכא מיגו מטעם התוספות הנ"ל דהא אין חושדין אותו לודאי גזלן רק דטרוד ומסופק ומשקר רק מספק לודאי. ואם כן איך שייך מיגו דלא שכרתיך כלל הא זה יודע בודאי שקצץ לו אחת ולשקר בודאי אינו רוצה. וכופר רק אותו הא' שהוא מסופק מה שאין כן הב'. ודוקא התם בכופר הכל אמר שפיר מיגו דלא שכרתיך ואף דאינו רוצה לשקר רק מספק לודאי וזה יודע ששכרו מ"מ מה חילוק הא גם אם יאמר לא שכרתיך לא יכפור רק מספק לודאי כיון שמסופק בפרעון. מה שאין כן דמודה אחד לא הוי מיגו כנ"ל:
אמנם למ"ש לעיל דר"י סבר גם קציצה מדכר דכירי רק משום כדי חייו צריך לשלם אם כן קשה כנ"ל בליכא עדים יהיה נאמן שפיר במיגו לפטור מממון לחוד וישבע באמת דהא יכול לישבע דמדכר דכירי רק משום כדי חייו משלם ואם היו יודעין שהאמת כדבריו לא הי' משלם משום כדי חייו ואם כן שפיר נאמן הבעל בית במיגו שיפטור מממון לחוד כנ"ל וישבע. ולא שייך תירוץ הנ"ל דהא חשדינן אותו לודאי משקר כיון דדכירי אם כן הוי מיגו שהיה כופר הכל דאין חילוק כנ"ל. ולכך הוצרך הנמוקי יוסף לפרש כן דלצדדין קתני ונתנה לו איירי בפרעון וטרוד בפועליו וממילא ליכא מיגו דאינו רוצה לשקר כנ"ל. וכל זה לס"ד כאן דמוקי לה בליכא עדים דאין סברא לאביי שלא ידעו הקציצה אבל שם מוקי שפיר באיכא עדים וא"י הקציצה וכמו שכתבו הפוסקים וממילא לא קשה הנ"ל דהא ליכא מיגו ומוקי שפיר כר"י דגם בקציצה חייב ומשום כדי חייו כנ"ל:
עוד נראה בפשיטות דהנה בשיטה מקובצת יושב דעת הגאונים ז"ל דברישא גם כן בשבועה רק דבזה מן הדין נוטל בלא שבועה דנאמן במיגו רק התקנה הי' שישבע ומ"מ כשאינו רוצה לישבע לא נחתינן לנכסיה. מה שאין כן בסיפא תני נשבע ונוטל היינו אם נשבע נוטל ואם לאו אינו נוטל דבזה מדינא אינו נוטל כלום רק התקנה הי' שיטול בשבועה ולהיפוך כנ"ל ע"ש:
והנה תוספות שבועות הקשו במחולק בפרעון כיון דטרוד הוי איני יודע אם פרעתיך למאן דאמר ברי עדיף כו' יטול בלא שבועה ותירצו דאין זה ודאי שמסופק רק אנן מחשבינן ליה כן אבל הוא טוען ברי עיין שם. עוד הקשו בקציצה ניהו דטרוד כו' מכל מקום הוי איני יודע אם הלויתני שפטור ותירצו כיון דמודה מקצת הוי נ' ידענא ונ' לא ידענא דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ולכאורה קשה גם כן אם כן יטול בלא שבועה וצ"ל כתירוץ תוספות הנ"ל כיון שטוען ברי. אמנם י"ל דתליא בתירוץ תוספות ריש בבא מציעא שכ' בחשוד חד תירוצא כיון דרוצה לישבע רק שאין מניחין אותו לא הוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם מן התורה רק התקנה הי' שישלם כו'. עוד תירצו להיפוך דמכל מקום כיון שאינו נשבע חייב מן התורה ושייך מתוך רק מדרבנן משום לא שבקת חיי תקנו שישבע שכנגדו אבל מדינא נוטל בלא שבועה. ואם כן לתירוץ הב' גם כאן בקציצה כשמודה במקצת כיון דמחזקינן ליה לטרוד בפועליו ואין מניחין אותו לישבע שוב חייב לשלם מדינא דהוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם דמה בכך שטוען ברי ורוצה לישבע כיון דמכל מקום אינו נשבע ומן התורה או תשבע או תשלם וכמו בחשוד הנ"ל. רק מ"מ השכיר צריך לישבע מדרבנן כנ"ל. אבל שוב הוא להיפוך דהתקנה הוא שישבע ומדינא נוטל בלא שבועה. ואם כן אי אפשר לומר כאן דבסיפא איירי גם כן במודה מקצת וכר"י דאם כן אמאי תני נשבע ונוטל דע"כ הפי' הוא דמדינא אינו נוטל כלל כמו שכתב השיטה. והא אדרבה מן הדינא נוטל בלא שבועה כיון שאין בעל הבית נשבע דגם קציצה לא דכירי כנ"ל. והוצרך הנמוקי יוסף לומר דלצדדין קתני וסיפא איירי במחולקים בפרעון וכופר הכל ואינו מחויב שבועה כלל. ולענין איני יודע אם פרעתיך שייך שפיר סברת תוספות כיון שטוען ברי. וממילא ע"כ אתי דלא כר"י ואף בכופר הכל חייב כנ"ל. אבל הש"ס התם קאי דשלחו ליה מבי רב לשמואל כו' והם סברי דלא אמרינן כלל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם עיין שם ואם כן ע"כ מדינא פטור לר"י אף דטרוד בפועליו רק דהוה התקנה שיטול השכיר בשבועה ומשני שפיר כר"י דגם קציצה לא דכירי כנ"ל. ואף על פי כן אתי שפיר דתני נשבע ונוטל דמדינא אינו נוטל כלום אף בשבועה כיון דלא אמרינן מתוך וא"ש. מה שאין כן לדידן דאמרינן מתוך הוצרך לומר כנ"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |