חידושי הרי"מ/בבא בתרא/מה/א
אמר רבה לא שנו אלא מסרו בעדים ופירשב"ם כדי לתקן. ותמוה מאוד כקושית תוס' מאי אירי' אומן הא גם אחר באיכא עדים שבא לידו בתורת פקדון לא מהימן כיון דצריך להחזיר בעדים וליכא מיגו כו' ולמה פריך הש"ס בסוף קושיא זו. וי"ל בפשיטות די"ל דנקיט רבותא באומן דהטעם במפקיד בעדים דצריך להחזיר כו' הוא משום דלא הימני'. וא"כ אי אמרינן כר"י דגם קציצה לא דכירי ושייך בעל הבית טרוד בפועליו. וא"כ י"ל דלכך מסר לו בעדים כדי שידעו כמה קצץ ולא יהיה האומן נאמן על יותר כיון שלא ידע האמת. וא"כ אין ראיה כלל שלא הימניה על גוף החפץ בדבר שידע שמשקר. ולכך קמ"ל דאף באומן צריך להחזיר לו בעדים וליכא מיגו. אבל באחר ודאי לא הימניה כיון שהפקיד בעדים וצריך להחזיר כנ"ל ולכך נקיט אומן כנ"ל. אבל למסקנא דהדר ביה רבה וסבר דבעינן ראה דא"צ להחזיר לו בעדים פריך שפיר מאי אירי' אומן דלא שייך רבותא הנ"ל כיון דאיירי בראה דליכא מיגו כנ"ל:
עוד נראה למ"ש השיטה מקובצת דלא הוי מיגו דנאנסו שאינה טענה טובה באומן נאנסו דלא יתנו לו לתקן כיון שנאנס אצלו ע"ש. ואתי שפיר דנקיט דווקא אומן דלא מהימן אפילו בשבועה משא"כ אחר נאמן מיגו דנאנסה. אבל למסקנא דאיירי בראה דליכא מיגו שנאנסה פריך שפיר דאין חילוק בין אומן כנ"ל:
עוד נראה דהנה הוא תמוה הא נאמן במיגו דנאנסו ולמה אין לו חזקה כלל דמשמע אף בשבועה ובתוס' נדחקו הרבה ע"ש. וי"ל למ"ש הרי"ף ז"ל דלדידן לאביי לא מהימן אומן כלל במיגו ופי' הרמב"ן ז"ל דחזקה הוא דלא יתנו לאומן לתקן פן יאמר לקוח ויהיה נאמן במיגו ע"ש דעל לא היה דברים מעולם או החזרתי אין לחוש דלא יוכל להראות רק על לקוח ע"ש. והנה לכאורה י"ל דהא בהא תליא דלכך סבר רבה דמהני מיגו באומן משום דסבר מפקיד א"ח בעדים צריך להחזיר כו' א"כ לא שייך התקנה הנ"ל דהא יכול ליתן לו בעדים ושוב לא יהא לו מיגו ולכך לא תיקנו משום הכי בליכא עדים מהימן האומן במיגו. ודחה אביי שפיר אי הכי בעדים נמי דסבר א"צ להחזיר בעדים וא"כ אף אם יתן לו בעדים אית לי' מיגו באומן ושוב שייך התקנה שלא יהא נאמן גם במיגו וממילא גם בליכא עדים לא מהימן כנ"ל. אך יש לדחות דהא יכול ליתן לו בשטר. או לומר אל תפרעני אלא בעדים אמנם לרבה י"ל באמת הטעם דלא סבר התקנה כמ"ש הרי"ף ז"ל הוא משום טעם זה דיכול ליתן לו בעדים או בשטר ולא שייך התקנה ומהני מיגו כנ"ל:
אמנם לענין מיגו דנאנסה דתמיד אית ליה מיגו זו אף בשטר שוב י"ל שפיר גם לרבה דשייך התקנה דלא יתנו לו לתקן שיהיה נאמן במיגו הנ"ל ותיקנו שלא יהיה נאמן במיגו דנאנסה כדברי הרי"ף ז"ל. ומיושב שפיר דבמהרו בעדים מהני לרבה ולא מהימן במיגו דנאנסה כנ"ל. ומיושב שפיר קושיא הנ"ל דנקיט דוקא אומן גם לרבה דאחר שפיר מהימן בשבועה מיגו דנאנסה כנ"ל משא"כ למסקנא דרבה דאיירי בראה פריך שפיר למה נקיט אומן כנ"ל. ובמ"ש יש לישב מאי דתימה על הרי"ף ז"ל מהא דפריך אביי לרבה מראה עבדו וטליתו כו' אי דאיכא עדים למה לי ראה. ולהרי"ף ז"ל גם לדידן נשאר הקושיא למה לי ראה כיון דלא מהני מיגו כנ"ל. והרמב"ן ז"ל נדחק מאוד בזה ע"ש. וי"ל דהנה י"ל סברא להיפוך למ"ש תוס' ריש בבא מציעא דלכך בחשוד נשבע ונוטל דלא שבקת חיי משא"כ כשנשבע לא שייך לא שבקת כו'. דלא ישבע לשקר ע"ש. וא"כ לטעם הרמב"ן ז"ל שסלקו חכמים המיגו מהאומן דאל"ה לא יתנו לו לתקן שמתירא שיהיה נאמן לקוח כו'. י"ל דלא שייך התקנה רק על מיגו דלהד"ם או החזרתי דנאמן בלא שבועה אבל על מיגו דנאנסה לא שייך דהא יצטרך לישבע כסברת התוספות הנ"ל ושפיר לא היה התקנה על זה ונאמן מיגו דנאנסה עכ"פ בשבועה כנ"ל. והרי"ף ז"ל י"ל דלא אמר רק דלא מהימן בלא שבועה כנ"ל משום התקנה. וא"כ מיושב דבעי ראה בברייתא כדי שלא יהא נאמן אף בשבועה אבל לרבה פריך שפיר דע"כ לא סבר כנ"ל דא"כ קשה באומן יהיה נאמן בשבועה כיון דאיירי בלא ראה וע"כ דסבר להיפך דהיה התקנה לסלק מיגו דנאנסה כמ"ש לעיל ופריך שפיר למה לי ראה משא"כ לאביי לא קשה כנ"ל:
שם אבל מסרו שלא בעדים כו' ופי' רשב"ם דלא מהני ראה דיכול לומר מאחר לקחתיה שמכרתי לו. ותמוה מה מהני טענה זו יותר ממה שטוען לקחתי ממך כיון דמוקמינן בחזקת מרא קמא רק (באין עשוי להשאיל יש ראיה שלקחתי מה שאין כן באומן דאין ראיה כנ"ל. וי"ל דכשטוען לקחתי ממך א"כ החזקת מרא קמא מורה להיפוך שלא לקחו ממנו אבל בזה שטוען כנ"ל א"כ אין החזקת מ"ק מורה שלא לקחו מהאחר רק שהאחר לא לקחו ממנו. וא"כ עכ"פ על זה נאמן שלקחו מהאחר דנגד זה אין חזקה. ושוב טענין בשבילו מאי דהוי מצי המוכר לטעון ואותו האחר שפיר היה נאמן שלקחו ממנו שאינו אומן וכיון שאינו עשוי להשאיל היה נאמן ושוב נאמן גם הוא בטענה זו וכמו אם היה עדים שלקחו מאחר דהיה מהני כמו כן בהנ"ל. ואף דאליבא דאמת לא אמרינן כן מכל מקום לרבה שפיר י"ל כנ"ל:
או י"ל דסבר דחזקה דהשתא עדיף מחזקת מ"ק. רק בדברים העשוין להשאיל כו' לא מיקרי מוחזק כלל דברשותיה דמרי' איתא ומורה החזקת מ"ק שהוא חזקה המבררת ע"ז עצמו שאינו מוחזק כלל. אבל כאן כיון שאינו מורה שלא לקחו מאחר וכיון שנאמן ע"ז א"כ ניהו שלא לקחו אותו האחר מ"מ חייב לשלם להאומן משום תקנת השוק כיון שאינו גנב מפורסם וכל זמן שאינו נותן לו דמיו א"צ להחזיר לו ושוב הוי מוחזק דתופס ברשות ושוב לא מהני החזקת מ"ק ואינו יכול להוציא גוף החפץ ג"כ כנ"ל. עוד כתב דיכול לומר אינך רגיל לתקן כלל אצלי ע"ש. וג"כ קשה למה יהא נאמן. וי"ל דהטעם בדברים העשוין להשאיל או באומן הוא משום דלא מיקרי מוחזק דאין תפיסתו מוכחת כלל שהוא שלו כמ"ש הרמב"ן ז"ל וא"כ אם היינו יודעין שבאמת אין רגיל לתקן אצלו א"כ שפיר תפיסתו מוכחת והוי מוחזק. וא"כ כיון שטוען ע"ז עצמו שהוא מוחזק ממילא אין יכול להוציא ממנו בחזקת מ"ק מה שאין כן בדברים העשוין להשאיל שודאי אין תפיסתו מוכחת כלל ולא הוי מוחזק כנ"ל. עוד י"ל מ"ש הרשב"ם או שתפוס בו עתה בפנינו כו' ג"כ קודם שהתחיל לטעון והוא אחר כדי דיבור דאל"ה הוי מיגו דלא היה מראהו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |